השבוע סיימתי ללמד את הקורסים האחרונים שלי באוניברסיטת טנסי. בשלוש השנים האחרונות עשיתי באוניברסיטת טנסי את הדוקטורט אותו כתבתי בנושא השימוש של ישראל בספורט לצרכי מיתוג ודיפלומטיה. אחרי חוויה מאוד בעייתית בקנדה, טנסי היתה חוויה מתקנת. כחלק מהתפקיד שלי במחלקה ללימודי ספורט לימדתי שלושה קורסים שונים בתכנית לניהול ספורט. חמש פעמים את הקורס יסודות חברתיים ותרבותיים של ספורט ופנאי, ארבע פעמים את הקורס ספורט ותקשורת ופעם אחת את הקורס נושאים חברתיים בספורט.

בכל כיתה היו לי כ30 תלמידים, ככה שבערכה גסה משהו כמו 250-300 תלמידים ותלמידות. כמה עשרות מהם היו סטודנטים-אתלטיים, לא מעט שחקני פוטבול וכמה שחקני ושחקניות כדורסל, סופטבול, שחייה, קיאקים, גולף. כשהיה לי זמן, ניסיתי לפחות פעם אחת בסמסטר ללכת לראות אותם מתחרים. גם אם שמרתי על המוניטין שבניתי בעמל רב ויצאתי באמצע.

עבור טנסי, אלה היו שנים מאוד משמעותיות. האוניברסיטה התמודדה עם תלונה על הטרדות מיניות שבה הואשמו מספר שחקני פוטבול. כמו כן, קבוצת הפוטבול ירדה מגדולתה ועברנו חילופי מאמנים לא נעימים. המאמנת האגדית פאט סאמיט שפרשה בגלל אלצהיימר כשנתיים לפני שהגעתי, הלכה לעולמה. קבוצת כדורסל הגברים לעומת זאת זכתה באליפות המחוז. כמו כן, מספר בוגרים של האוניברסיטה הגיעו לתהילה ביניהם פייטון מנינג שזכה בסופרבול שני ופרש, קנדס פארקר שזכתה באליפות ראשונה והאצנים כריסטיאן קולמן שניצח פעמיים את יוסיין בולט וג’אסטין גאטלין שזכה במדליה אולימפית ובאליפות העולם. בוגר האוניברסיטה אלווין קמארה נבחר לרוקי ההתקפי של השנה בNFL והבוגר דרק בארנט זכה בסופרבול האחרון. ספורט חלק בלתי נפרד מהתרבות ומההיסטוריה פה.

בשלוש השנים האחרונות עברו לא מעט תהפוכות באמריקה. השנה הראשונה לוותה באלימות שוטרים נגד אפרו-אמריקנים, מה שהוביל למחאות בספורט האמריקני. אחר כך הגיעו הבחירות ודונלאד טראמפ עם כל הפסטיבל הנלווה. בין לבין אמריקה התמודדה ומתמודדת עם גלים של אלימות וירי בלתי מבוקר, כולל טבח באורלנדו ובלאס וגאס. בשנה האחרונה נוספו גם צעדות הנשים, תנועת #metoo והחשיפות על ההטרדות בהוליווד והפרטים שיצאו על פרשיית לארי נאסאר וההסתרה של המוסדות. אה, וגם היו ניאו-נאצים בוירג’יניה ואחריהם דרישה להוריד פסלים של חיילי קונפדרציה. רוצה לומר, אמריקה מאוד מפולגת.

לאורך שלוש השנים שוחחנו בשיעורים על לא מעט נושאים חברתיים, בנוגע להקשרים של מה שעובר על אמריקה לעולם הספורט ובכלל. ברוב הכיתות שלימדתי היו מספר סטודנטים שהשתתפו באופן קבוע, מספר סטודנטים שעשו כאילו שהם איתי והרוב השקט שמשתתף מידי פעם. הנושא שהכי שלהב את הכיתה והוביל להשתתפות של כמעט כל הסטודנטים לא היה טריוויאלי בעיני. כמעט בכל כיתה עלה נושא המחאות, קולין קאפרניק, גזע וההמנון, אבל לרוב רק חלק מסוים השתתף. גם בנושאי הטרדות מיניות ההשתתפות היתה חלקית. כך גם נושאים סביב ספורט מכללות כמו אם לשלם לסטודנטים-אתלטים, סקסיזם ומעודדות, סוגיות בתנועה האולימפית או בספורט בינלאומי, סימום, רמאות, מגדר וספורט, קהילה להט”בית וספורטאים טראנסג’נדרים או שוחד בפיפ”א.

הנושא בו כמעט לכל סטודנט וסטודנטית היתה דעה היה: האם צריך לחלק מדליות על השתתפות? מבחינתי כמרצה כל פעם זה תענוג של דיון. בין אם הם בצד של מדליית השתתפות מנציחה לוזריות ולא מתגמלת מנצחים או בין אם הם בצד של מלחמה בהשמנת יתר אצל ילדים חשובה יותר מהתחרות, זה הוציא אותם מהאדישות הרגילה. רק לנצח על המקהלה ופה ושם לכוון אותם לנושא או למאמרים. אם בכלל הייתי רוצה לצאת סופרסטאר מהשיעור, כל מה שהייתי צריך זה לטפוח לעצמי על הכרס ולשאול אם במידה ומדליה בסיום “ריצת” 5 קילומטר היתה גורמת לי לעשות קצת ספורט, האם פרס ההשתתפות לא מצדיק את עצמו. גם קונה את עולמי כסטנדאפיסט וגם משלהב את הדיון.

כמעט כל קורס שלימדתי הסתיים במחיאות כפיים של הסטודנטים. זה לא דבר מקובל פה כמו בהרצאות בישראל. אני לא יודע אם הייתי המרצה האהוב עליהם, בטח בהתחשב בעניין הרב שהם הקדישו למחשב שלהם בזמן השיעור. אני כן מאמין שבסופו של דבר, ספורט זו שפה אוניברסלית, שדרך ספורט יכולים להיות חיבורים מאוד יפים ושאם אתה מגיע ממקום שמכבד תרבויות אחרות, גם יכבדו אותך. בשבועיים הקרובים אבדוק את המבחנים האחרונים ואז טקס סיום. אוניברסיטת טנסי, אני כבר מתגעגע.

רסלמניה כדרך חיים
להפנים וליישם