הנושא הכי שנוי במחלוקת

הסתיימה השנה האחרונה באוניברסיטת טנסי

השבוע סיימתי ללמד את הקורסים האחרונים שלי באוניברסיטת טנסי. בשלוש השנים האחרונות עשיתי באוניברסיטת טנסי את הדוקטורט אותו כתבתי בנושא השימוש של ישראל בספורט לצרכי מיתוג ודיפלומטיה. אחרי חוויה מאוד בעייתית בקנדה, טנסי היתה חוויה מתקנת. כחלק מהתפקיד שלי במחלקה ללימודי ספורט לימדתי שלושה קורסים שונים בתכנית לניהול ספורט. חמש פעמים את הקורס יסודות חברתיים ותרבותיים של ספורט ופנאי, ארבע פעמים את הקורס ספורט ותקשורת ופעם אחת את הקורס נושאים חברתיים בספורט.

בכל כיתה היו לי כ30 תלמידים, ככה שבערכה גסה משהו כמו 250-300 תלמידים ותלמידות. כמה עשרות מהם היו סטודנטים-אתלטיים, לא מעט שחקני פוטבול וכמה שחקני ושחקניות כדורסל, סופטבול, שחייה, קיאקים, גולף. כשהיה לי זמן, ניסיתי לפחות פעם אחת בסמסטר ללכת לראות אותם מתחרים. גם אם שמרתי על המוניטין שבניתי בעמל רב ויצאתי באמצע.

עבור טנסי, אלה היו שנים מאוד משמעותיות. האוניברסיטה התמודדה עם תלונה על הטרדות מיניות שבה הואשמו מספר שחקני פוטבול. כמו כן, קבוצת הפוטבול ירדה מגדולתה ועברנו חילופי מאמנים לא נעימים. המאמנת האגדית פאט סאמיט שפרשה בגלל אלצהיימר כשנתיים לפני שהגעתי, הלכה לעולמה. קבוצת כדורסל הגברים לעומת זאת זכתה באליפות המחוז. כמו כן, מספר בוגרים של האוניברסיטה הגיעו לתהילה ביניהם פייטון מנינג שזכה בסופרבול שני ופרש, קנדס פארקר שזכתה באליפות ראשונה והאצנים כריסטיאן קולמן שניצח פעמיים את יוסיין בולט וג'אסטין גאטלין שזכה במדליה אולימפית ובאליפות העולם. בוגר האוניברסיטה אלווין קמארה נבחר לרוקי ההתקפי של השנה בNFL והבוגר דרק בארנט זכה בסופרבול האחרון. ספורט חלק בלתי נפרד מהתרבות ומההיסטוריה פה.

בשלוש השנים האחרונות עברו לא מעט תהפוכות באמריקה. השנה הראשונה לוותה באלימות שוטרים נגד אפרו-אמריקנים, מה שהוביל למחאות בספורט האמריקני. אחר כך הגיעו הבחירות ודונלאד טראמפ עם כל הפסטיבל הנלווה. בין לבין אמריקה התמודדה ומתמודדת עם גלים של אלימות וירי בלתי מבוקר, כולל טבח באורלנדו ובלאס וגאס. בשנה האחרונה נוספו גם צעדות הנשים, תנועת #metoo והחשיפות על ההטרדות בהוליווד והפרטים שיצאו על פרשיית לארי נאסאר וההסתרה של המוסדות. אה, וגם היו ניאו-נאצים בוירג'יניה ואחריהם דרישה להוריד פסלים של חיילי קונפדרציה. רוצה לומר, אמריקה מאוד מפולגת.

לאורך שלוש השנים שוחחנו בשיעורים על לא מעט נושאים חברתיים, בנוגע להקשרים של מה שעובר על אמריקה לעולם הספורט ובכלל. ברוב הכיתות שלימדתי היו מספר סטודנטים שהשתתפו באופן קבוע, מספר סטודנטים שעשו כאילו שהם איתי והרוב השקט שמשתתף מידי פעם. הנושא שהכי שלהב את הכיתה והוביל להשתתפות של כמעט כל הסטודנטים לא היה טריוויאלי בעיני. כמעט בכל כיתה עלה נושא המחאות, קולין קאפרניק, גזע וההמנון, אבל לרוב רק חלק מסוים השתתף. גם בנושאי הטרדות מיניות ההשתתפות היתה חלקית. כך גם נושאים סביב ספורט מכללות כמו אם לשלם לסטודנטים-אתלטים, סקסיזם ומעודדות, סוגיות בתנועה האולימפית או בספורט בינלאומי, סימום, רמאות, מגדר וספורט, קהילה להט"בית וספורטאים טראנסג'נדרים או שוחד בפיפ"א.

הנושא בו כמעט לכל סטודנט וסטודנטית היתה דעה היה: האם צריך לחלק מדליות על השתתפות? מבחינתי כמרצה כל פעם זה תענוג של דיון. בין אם הם בצד של מדליית השתתפות מנציחה לוזריות ולא מתגמלת מנצחים או בין אם הם בצד של מלחמה בהשמנת יתר אצל ילדים חשובה יותר מהתחרות, זה הוציא אותם מהאדישות הרגילה. רק לנצח על המקהלה ופה ושם לכוון אותם לנושא או למאמרים. אם בכלל הייתי רוצה לצאת סופרסטאר מהשיעור, כל מה שהייתי צריך זה לטפוח לעצמי על הכרס ולשאול אם במידה ומדליה בסיום "ריצת" 5 קילומטר היתה גורמת לי לעשות קצת ספורט, האם פרס ההשתתפות לא מצדיק את עצמו. גם קונה את עולמי כסטנדאפיסט וגם משלהב את הדיון.

כמעט כל קורס שלימדתי הסתיים במחיאות כפיים של הסטודנטים. זה לא דבר מקובל פה כמו בהרצאות בישראל. אני לא יודע אם הייתי המרצה האהוב עליהם, בטח בהתחשב בעניין הרב שהם הקדישו למחשב שלהם בזמן השיעור. אני כן מאמין שבסופו של דבר, ספורט זו שפה אוניברסלית, שדרך ספורט יכולים להיות חיבורים מאוד יפים ושאם אתה מגיע ממקום שמכבד תרבויות אחרות, גם יכבדו אותך. בשבועיים הקרובים אבדוק את המבחנים האחרונים ואז טקס סיום. אוניברסיטת טנסי, אני כבר מתגעגע.

השוער השלישי
אלופים!

52 Comments

אלון 29 באפריל 2018

שאני הייתי באוניברסיטה לקחתי קורסים אמיתיים עם מספרים ונוסחאות. כל הקורסים על דיבורי ספורט נראים לי כמו דרך לתת קרדיט לסטודנטים אתלטיים בטנסי שהגיעו לאוניברסיטה כי ליין קיפין סידר להם זונות שהם היו בתיכון.

יואב דובינסקי 29 באפריל 2018

בכלל לא. הסילבוס מבוסס לחלוטין על ספרות אקדמית. בקורסים שלי יש הרבה שימוש בתאוריות ממדעי החברה, מנהל עסקים וגם הרבה היסטוריה.

אלון 29 באפריל 2018

יש להם בחינות בסוף? הגשת עבודה?

יואב דובינסקי 29 באפריל 2018

איזה שאלה. לא רק בסוף. לאורך כל הסמסטר יש מטלות, כולל מידטרם ועבודת סיום (אני מעדיף שיגישו לי עבודות מודפסת מבחינות בכתב יד). הרבה יותר ממה שהיו לי בשני תארים באוניברסיטת תל אביב למשל.

אלון 29 באפריל 2018

זה טוב לשמוע. באוניברסיטת צפון קרוליינה זה לא היה ככה.

NoOne 29 באפריל 2018

ליין קיפין אף פעם לא סידר לי זונות

אבל סידר לי מספיק משחקים להמר עליהם שהביאו לי בסופו של דבר כסף לזונות

אז בעצם ליין קיפין סידר גם לי זונות!!!

יואב דובינסקי 29 באפריל 2018

אפשר לשמור על איזה רמה של קלאסיות בתגובות?

NoOne 29 באפריל 2018

קלאס ואני קרובים כמו המרחק בין טנסי לקליפורניה

ברלה 29 באפריל 2018

אני חייב להגיד שמאוד אהבתי את הדרך שבה נגעת בכל הנושאים האלו בטורים שלך, ככה שגם לי חבל שאתה עוזב את טנסי…
מה היעד הבא?

יואב דובינסקי 29 באפריל 2018

עוזב את האוניברסיטה. בינתיים לא את טנסי.

איציק 29 באפריל 2018

יואב, בהצלחה בהמשך.
יש הרבה מדינות שמיתגו וממתגות את עצמם דרך הספורט, ברה"מ לשעבר, סין, אנגליה ברזיל, אבל להם יש ספורט. "השימוש של ישראל בספורט לצרכי מיתוג ודיפלומטיה" זה מקרה קיצון של מיתוג יש, ספורט אין. מעניין האם אנחנו יחידי סגולה בנידון.
לגבי מחשבים בהרצאות. אני מאד נגד ומהסמסטר אני לא מרשה לא סמארטפון ולא מחשב על השולחנות. לא יודע מה יהיו התוצאות בסוף אך בשיעור יש הרבה יותר קשב והשתתפות. יש הרבה מאמרים על עבודות עם קבוצות ביקורת וכל מה שצריך שמראות מובהקות סטטיסטית לטובת אלו שכותבים עם כלי כתיבה על דפים מאשר אלו שמדפיסים (ואני כבר לא מתייחס לשימוש בגוגל ובפייס כשהמחשב פתוח).

no propaganda 29 באפריל 2018

אני לא בטוח שאתה צודק לגבי המחשבים\טלפונים. שאשתי למשל מתרכזת בהרצאה הרבה יותר טוב אם היא משחקת תוך כדי במשחק מטופש(קאנדי קראש או משהו בסגנון) ושמעתי דברים דומים מנשים של חברים ומקולגות לגבי הנשים שלהם.
העניין הזה לגמרי נשגב מבינתי, אבל ראיתי אותו קורה המון פעמים(וגם את ההיפך כשאין טלפון לשחק בו אז אשתי מאמבדת עניין בהרצאה מאוד מהר)

yaron 29 באפריל 2018

זה מאותה משפחה של פופקורן בקולנוע.
כשאתה מנסה להיות 100% מרוכז במשהו, מתישהו זה יתחיל להתיש אותך. לפעמים לתת קצת ספייס דווקא עוזר לריכוז.

Amir A 29 באפריל 2018

הטלפונים/מחשבים בשיעורים זו הבעיה הקטנה של הדור הזה. אישתי מלמדת כאן תולדות אמנות באוניברסיטאות (יחי המורים מן החוץ – העבדים השקטים של מערכת ההשכלה הגבוהה), והסטודנטים לא מסוגלים/לא יודעים איך לחשוב ואיך לעמוד במה שנדרש מהם ברמת הקולג'.
בשיעור האחרון שלה הסמסטר הסטודנטים הגדילו עשות כששאלו אותה אם הם יכולים לקבל את שאלות המבחן מראש. מיותר לציין שהם מתרעמים על העובדה שנדרש מהם לקרוא חומר, ללמוד ולהשקיע.

איציק 29 באפריל 2018

אני מצטער לאכזב אותך אבל אשתך היא לא סטטיסטיקה מספקת (בשבילך כמובן מצבה אלו דברי אלוהים חיים, אבל לא בך מדובר הפעם). כשלקחו קבוצת נבדקים וקבוצת ביקורת כנראה שהיו שם גם כמו אשתך שתחייה. אז גם היא נכנסת כחלק מהחישוב, אבל ההשפעה שלה לא הספיקה להטות את הכף לטובת שחקני הקנדי קראש.

יואב דובינסקי 29 באפריל 2018

את הנושא של מיתוג מדינות וספורט אני מכסה וחוקר במשך כעשור. העניין בנושא התחיל אצלי אחרי החזרה מאולימפיאדת בייג'ין והתחושה על איך החוויה בסין השפיעה עליי כעיתונאי. איך אתה מגיע עם תדמית אחת ובעקבות חוויה ספורטיבית יוצא עם תדמית מורכבת יותר ומה המדינה עשתה. משם דברים התגלגלו לכל מיני כיוונים. בקנדה המחקר המיועד היה יותר השוואה בין בייג'ין ללונדון. בטנסי החלטתי להתמקד בישראל גם כי זה מעניין אותי ומורכב וגם מסיבות של קונטקסט שמוכר לי ושיהיה לי נעים יותר לכתוב עליו 300 עמודים באנגלית וגם היו אפשרויות מחקריות שעניינו אותי מסביב (ריו 2016, מכביה 2017).

אוריה 29 באפריל 2018

יואב, נהניתי לקרוא לכל אורך התקופה. במיוחד את זווית הראיה שלך על המשחקים האולמפיים והתנועה האולימפית.
בהצלחה בהמשך!

צור שפי 29 באפריל 2018

תודה יואב. האם יש מצב לכתוב לך בפרטי?

יואב דובינסקי 29 באפריל 2018

חבר'ה, תודה, אבל זה לא פוסט פרידה מדה באזר.

צור שפי 29 באפריל 2018

לא חשבתי שזה פוסט פרידה. עדיין מעוניין לכתוב לך בפרטי.

יואב דובינסקי 29 באפריל 2018

yoavdubinsky@gmail.com

דוד 29 באפריל 2018

יואב, שאלה שקשורה (קצת) לנושא הפוסט
מה אתה יכול לומר על ההבדל בין היחס הישראלי ליחס האמריקאי לשאלת מימון הספורט על ידי המדינה? איך זה נתפס בעיני האמריקאי הממוצע?
אני שואל כי לפי מה שידוע לי בארה"ב אין בכלל מימון כזה. הליגות הן גופים פרטיים ואפילו הנבחרות ממומנות על ידי ספונסרים. לא נראה לי שזה פוגע בתחרותיות ובהישגיות שם.
ישראל היא כמובן דוגמא ממש הפוכה בנושא.

יואב דובינסקי 29 באפריל 2018

הייתי נזהר להגיד שבאמריקה ספורט לא ממומן על ידי המדינה. עובדי הציבור המרוויחים ביותר במספר מדינות הם מאמני מכללות. ניק סייבן מקבל 11 מיליון דולר באלבמה. ספורט מכללות מגלגל מיליארדים ונתמך על ידי כספי ציבור. טייטל 9 בנוי כולו על זה שאוניברסיטה שרוצה לקבל כספים פדרליים מחוייבת להעמיד תנאי ספורט שווים לנשים. בנוסף יש ערים ומדינות שמקלות במיסים ומסבסדות בניית אצטדיונים לבעלי קבוצות מקצועניות כדי שיעבירו את הפרנצ'ייז לשם. ככה שהתמיכה אולי עקיפה במובן הזה שהקבוצה לא בבעלות העירייה, אבל הייתי אומר שהמודל אחר.

דוד 29 באפריל 2018

תודה יואב.
אני מבין מדבריך שהמימון נתפס כהוצאות חינוך, כיוון שהוא נעשה בשלב שבו השחקנים עדיין לא הפכו למקצוענים. מימון לספורט מקצועני מתבצע רק בצורת הקלות מס עירוניות.
אכן אין מצב בו שחקן או קבוצה בליגות הבכירות מקבלים כסף מהמדינה. בעיניי זו דרך טובה להימנע ממעורבות כלכלית ישירה של המדינה בענפי הספורט.

יואב דובינסקי 29 באפריל 2018

כשנשיא ארה"ב אמר לא נוסעים למוסקבה כי ברה"מ פלשה לאפגניסטן, המשלחת האמריקנית לא השתתפה במשחקי 1980 ולקחה איתה עוד 60 מדינות אחרות לחרם. ההתערבות הממשלתית שונה.

דוד 29 באפריל 2018

אמת. אבל כאן לא מדובר במימון וזה כמובן הרבה פחות משמעותי להתפתחות הענף.
הנושא שהזכרת מוכר לי גם (מקריאה) מתחום אחר. בשנת 1965 (שנים לפני שנולדתי..) התקיימה תחרות שחמט עולמית בהוואנה. המתיחות עם בריה"מ היתה בעיצומה וממשלת ארה"ב סירבה לנפק לבובי פישר אישור נסיעה לקובה לצורך ההשתתפות (בסוף הוחלט שהוא ישחק דרך הטלפון- דבר שלא הפריע להביס את אלוף העולם הרוסי וואסילי סמיסלוב).
אני לא חושב שהממשלה קבעה לחברי המשלחת איפה להתחרות (הם לא היו עוברים על שום חוק אילו ביקשו להשתתף בכל זאת!), אלא כנראה שהמתחרים הפגינו פטריוטיות לנוכח בקשת הנשיא ולאור האווירה הציבורית.

פרננדו 1 במאי 2018

המדינה לא משלמת. המכללה משלמת.

גור אילני 29 באפריל 2018

מרגש, נראה שבאמת השתלבת שם נהדר. אוהב את הכתיבה הלא מתלהמת והמלנכולית-משהו שלך.

יכול להיות שרבים משתתפים בדיון על המדליות כי הוא מעניין אבל פחות נפיץ? כי הקיטוב הביא למצב כזה שסטודנטים מעדיפים כבר להימנע מלהביע דעה? כמו להתווכח על מי יותר חזק סופרמן או באטמן כבריחה מהמציאות.

dmc 29 באפריל 2018

זה גם מה שאני חשבתי. נושא פחות נפיץ אבל נוגע בכולנו. מה אנחנו יודעים על טרנסג'נדריות או התמודדויות של נער שחור בדרך להיות מקצוען?

יואב דובינסקי 29 באפריל 2018

תודה.
אני מסכים שמדובר בנושא פחות נפיץ, אבל אני בעיקר חושב שזה נושא שכולם מתחברים אליו. בהחלט בנושאים הטעונים יותר יהיו סטודנטים שיחששו להגיד משהו שהוא לא פוליטקלי קורקט. אני לא חושב שזו בריחה מהמציאות. להפך, אני חושב שהסיבה שההשתתפות גבוהה בנושא הזה, כי כמעט לכל סטודנט וסטודנטית היתה חוויה אישית, בין אם הם סטודנטים אתלטים או ששיחקו באיזה ליטל-ליג. ככה שקל להם יותר להתחבר לזה ולעשות הקשרים לחומרים אקדמיים. לא לכולם אכפת מהNFL.

אביאל 29 באפריל 2018

לא יודע איך זה אצל הסטונדטים בארה״ב, אבל בישראל ככל שזה יותר נפיץ יותר אנשים משתתפים בדיון, ככה לפחות היה אצלי.

איציק 29 באפריל 2018

אתה נפץ רציני.

יואב דובינסקי 29 באפריל 2018

אני חושב שיש פער עצום בין מודעות חברתית של סטודנט ישראלי שעבר שלוש שנים בצבא, למודעות חברתית של סטודנט אמריקני שלראשונה יוצא מהבית של ההורים. מנטליות אחרת לגמרי. הם הרבה יותר ילדים בתואר הראשון. גם הרבה יותר תמימים. גם יש שם יותר מנטליות של תיכון של להיראות מקובל. זה בהכללה כמובן. כמו כל דבר בחיים, יש לזה יתרונות וחסרונות.

matipool 29 באפריל 2018

פוסט סיום תקופה נהדר. תודה!

יאיר אלון 29 באפריל 2018

בהצלחה בהמשך
כולנו נהננו מהתקופה שלך באונ' טנסי

אמיתי 29 באפריל 2018

+1

yaron 29 באפריל 2018

מצטרף לברכות.

ניינר / ווריור 29 באפריל 2018

גם אני. מאד נהניתי לקרוא את הפוסטים שלך והחכמתי מהם

אנונימוס 29 באפריל 2018

מה קרה בקנדה?
ולמה לימדת כ"כ הרבה?! שני קורסים בממוצע לסמסטר ה-מ-ו-ן. בישראל זה עומס של חבר סגל, לא של דוקטורנט. מרשים מאד שהצלחת לסיים תוך 3 שנים

איציק 29 באפריל 2018

בארץ הרבה מתרגלים מלמדים יותר משש שעות שבועיות שהם לרוב 2 קורסים. מה שכן, לרוב הם מתרגלים/מדריכי מעבדות ולא מרצים כמו שאני מבין שהיה במקרה של יואב.

אנונימוס 29 באפריל 2018

לא יודע על איזה פקולטות אתה מדבר, אני משער שהנדסה? בפקולטות שאני מכיר מתרגלים לא מלמדים לרוב 6 שעות שבועיות ומעלה. הרבה פחות אם בכלל. ובטח לא צריכים להכין קורס (שלא לדבר על 2), שזו משימה הרבה יותר קשה מלהעביר תרגול (שבו לרוב החומר כבר ממילא מוכן ורק צריך להעביר אותו).

איציק 29 באפריל 2018

אז הם לא מתרגלים במשרה מלאה. משרת תרגול מלאה היא 12 או 16 שעות. רוב המתרגלים עובדים במקסימום חצי משרה ועוד חלק מלגה.

יואב דובינסקי 29 באפריל 2018

זה לא בדיוק מתרגל. הייתי מגדיר את מה שעשיתי בקנדה כמתרגל או כעוזר הוראה. Teaching Assistant.

בטנסי הייתי מגדיר את זה יותר כמרצה זוטר. Graduate teaching associate. כי בסופו של דבר זה לא שאני מתרגל קורס של מרצה אחר. אלה קורסים שאני מלמד. מה שנקרא instructor of record. החלק הזה של התפקיד זה 20 שעות שבועיות. בנוסף, בשביל לשמור על המלגות שהם נתנו לי ושאפשרו לי לקיים את עצמי כאן, יש לי מחוייבויות מחקריות לפרסם בכתבי עת אקדמיים. זה כמובן בנוסף לכתיבת הדוקטורט.

איציק 29 באפריל 2018

יואב, לא הייתה הכוונה אליך כמתרגל אלה להשוואת כמות שעות לכמות הוראה פרונטלית של דוקטורנט בישראל. אני מניח ש-20 שעות אצלך זה לא פרונטלי אתה הכל כולל הכול, הכנה, בדיקת תרגילים, שעות קבלה אם יש כאלו.
בכול מקרה, המון הצלחה בהמשך כמובן.

אנונימוס 29 באפריל 2018

נשמע לי מטורף. מרשים מאד כאמור

יניב פרנקו 29 באפריל 2018

אני אוהב את יחס הזכיות שלך בתארים כאוהד בזמן שאתה מתגורר בטנסי.

יואב דובינסקי 29 באפריל 2018

אני גם שם לב לזה. התחלנו דווקא טוב עם העפלה לצ'מפיונס, אבל מאז רק אכזבות מכביסטיות. בנוסף ליברפול הפסידה בגמר גביע אירופה לפני שנתיים, איאקס הפסידה בגמר גביע אירופה (ועוד ליונייטד) שנה שעברה ואם לא יהיו הפתעות אז ליברפול תפסיד בגמר גביע אירופה גם השנה. הקארמה הכתומה של טנסי מחלחלת לקבוצות שלי.

אסף the kop 29 באפריל 2018

תודה רבה על הטורים יואב.
אם יש משהו ששנאתי זה ללמוד… אין לי מושג איך שרדתי תואר ראשון…

קיבוצניק 30 באפריל 2018

תודה יואב.
הכי אהבתי את הנטישה באמצע כל משחק.
תמיד כשאני לוקח תבן למגרש זה הדוגמה שלי לאנשים שלא אוהבים ספורט…

יואב דובינסקי 30 באפריל 2018

אם לצטט את אחד מגיבורי ילדותי, צ'ארלס בארקלי: "אני לא מודל לחיקוי". וברצינות, לאהבת ספורט יש הרבה צורות וגוונים.

גיא זהר 30 באפריל 2018

תודה

משיח 30 באפריל 2018

מצטרף לברכות נהניתי לעקוב

Comments closed