היה לי ממש חבל שפספסתי בישראל את ימי תחרויות הג’ירו ד’איטליה, גם כאוהד ספורט וגם כי השימוש בספורט לצורך כוח רך זה בדיוק בתחום המחקר שלי. לא רק שלא הייתי יכול לחוות את ההתרגשות בעצמי, אלא שאפילו אי אפשר היה לצפות במרוץ בטלויזיה בארצות הברית. גם אם הייתי מרחיב את החבילה של קומקאסט (רשת הכבלים המרכזית) למקסימום, המרוצים פשוט לא שודרו. אפשר היה לצפות רק באינטרנט אם הייתי משלם לאיזה אתר אחר. אז הסתפקתי בעיקר בתקצירים ביוטיוב או במה שראיתי ברשתות חברתיות. רק לקראת סיום היום השלישי הצלחתי למצוא פיד לסיום המרוץ לאילת. מהמעט שיצא לי לראות, היתה הפקה מרשימה מאוד ואפילו צילום מהאוויר של המצפה התת-ימי גרם לי להתרגש.

התמונות ביורוספורט באמת מרגשות ומעבירות מסר של נורמליזציה. יחד עם זאת, שלושת ימי התחרות והפסטיבל שמסביב גם הראו עד כמה ישראל רחוקה מלהיות נורמלית. מה שישראל ארחה זה השוליים של השוליים של הליגה של הגדולים בספורט. אין בזה כדי לגמד, אלא פשוט להבהיר. אלה שלושה ימים מתוך כל התחרות והתחרות עצמה היא יחסית תחרות שולית ביחס לתחרויות הגדולות (משחקים אולימפיים, מונדיאל וכו’). זה אפילו לא מרוץ האופניים הכי חשוב בעולם והוא אפילו לא משודר בטלויזיה בארצות הברית.

תחרויות בסדר גודל כזה או גדול בהרבה האירופאים, מדינות המפרץ וכמובן מדינות העולם הראשון מארחות לפחות פעם בשנה אם לא יותר. עבור ישראל זה אירוע הספורט הכי מורכב שהמדינה ארחה (נגיד ושוכנעתי שזה אירוע מורכב יותר מהמכביה). מעבר לציוד הלוגיסטי, זה אירוע שדרש היערכות עם חיל האוויר בנוגע למרחב האווירי במדינה והוא מומן ברובו על ידי מיליארדר. אמנם יש יותר הפנמה שישראל יודעת לארח אירועי ספורט, שקהל ישראלי מגיע ושהפידבק לרוב חיובי, אבל ישראל עדיין מארחת אירועי ספורט שוליים. כלומר, יורו הצעירות זה לא מונדיאל ולא אליפות אירופה. היורובאסקט זה גם כן יבשתי ורק שלב בתים. שחייה גם לא היה עולמי וגם רק בריכות קצרות. אתלטיקה לא בדרג הראשי. אז אולי בענפים קטנים יותר, כמו ג’ודו או שייט או התעמלות אומנותית, ישראל יכולה לארח את התחרויות המרכזיות. למרות שגם, לרוב זה במסגרות אירופאיות. כלומר, מה שעבור ישראל נחשב אירוע חסר תקדים, עדיין ביחס לעולם מדובר בשוליים.

הקטארים למשל לא רואים אותנו ואני בכלל לא מדבר על מונדיאל או אירועים בסדרי גודל של מיליארדים, אלא על תחרויות קבועות שהם מארחים או השקעה בספורט עולמי לטובת חשיפת המדינה. אנחנו עושים עניין מכ30 מיליון דולר בג’ירו שרובם מומנו על ידי גביר. הנסיכויות לא סופרות כזה סכום בכלל. זה פחות מהסכום השנתי שהקטארים היו שמים כספונסרשיפ על ברצלונה. על פי פרסומים, הסעודים שילמו יותר מזה כדי לארח תחרות WWE. עכשיו אפשר לזלזל בהם ולהגיד שאם גם לנו היה נפט וכו’, אבל זה עניין של סדרי עדיפויות. למשל במחיר של הרבה פחות מF-35 אחד, ישראל יכולה לקבל אירוח של אליפות עולם בשחייה. אני נגד המונדיאל בקטאר כי הוא הושג בשוחד על ידי מדינה שאין שום הגיון לארח שם אליפות עולם בכדורגל ואני לא אוהב את האפליה נגד הספורטאים הישראלים, אבל זה שהם משקיעים את הכסף שלהם בספורט במקום בהכנסת עוד כלי מלחמה לחבית הנפץ האזורית זה בסך הכל די עדיף לעולם.

אני עוסק לא מעט בסוגיות של אתיקה בספורט. אחד הנושאים האהובים עלי זה לאתגר את הכיתה לגבי מורשת לאנס ארמסטרונג. האם עדיף היה לעולם שאחרי שהחלים מסרטן במקום להיות ספורטאי תחרותי, שהיה הופך להיות מדריך ספינינג מקומי? כלומר, הוא היה הופך למקור השראה מקומי, אבל לא זוכה בטור דה פראנס או מתחרה בתחרות מקצוענית. כלומר, הוא לא היה הופך לרמאי הספורט הגדול בכל הזמנים (לא רק בגלל הרמאות אלא בעיקר בגלל האיומים והכיסתוח) אם לא מחשיבים סימום מערכתי כמו במזרח גרמניה ורוסיה. מצד שני, הוא גם לא היה מגייס חצי מיליארד דולר למחקר על המלחמה בסרטן. חצי מיליארד דולר שנאספו דרך צמידים צהובים בזכות רמאות במרוצי אופניים. חצי מיליארד שבלעדיהם האנושות היתה יודעת פחות על המחלה הנוראית ואיך מתמודדים איתה. מחקר שבזכותו חיים ניצלו, חיים הוארכו או איכות החיים של חולי סרטן השתפרה. כלומר, האם האנושות היתה במקום טוב יותר אם חצי המיליארד האלה לא היו מגויסים והיה רמאי אחד פחות בתחרויות אופניים?

עכשיו התיק הזה נפל עלינו. מה אנחנו צריכים לעשות עם זה שהוא רוצה לבוא לג’ירו? לא לתת לאיש הכי מעניין בהיסטוריה של עולם האופניים אקרדיטציה לכסות את הענף שהוא ביזה? לא לאפשר לו לעבור את האימיגרשיין בנתב”ג? אז בא באופן פרטי ונהנה וקיטר וראה קצת אופניים וקשקש בפודקאסט והכל בסדר.

עכשיו כשהג’ירו חוזר לאיטליה צריך לוודא שהמורשת לא תתפספס. ראיתי שרבבות ישראלים יצאו לרחובות לעודד את הרוכבים ולהשתתף בפסטיבל ורבים נוספים צפו בטלויזיה. יכול להיות שזה יוביל לקטעים בטור דה פראנס ויכול להיות שעוד עשורים קדימה ידברו על הג’ירו כאירוע הספורט הגדול ביותר שישראל ארחה. כך או כך, אסור שהמסר המרכזי מהימים האחרונים ילך לאיבוד. בין אם חובבי ספורט או סתם רצו לראות על מה המהומה, כל מי שיצאו לצפות בג’ירו ברחובות או התרגשו לראות את השידורים בטלויזיה חייבים להפנים וליישם את מה שעיניהם ראו והמוח קלט – לאופניים אין מנוע.

הנושא הכי שנוי במחלוקת