החשיפה הספורטיבית של ישראל

אביב-קיץ 2018

אחרי כשבועיים בישראל חזרתי לטנסי כדי לארוז ולהתארגן לנסיעה מערבה, ליעד הבא. אכתוב על כך בהרחבה בהמשך, אבל את הפוסט הזה רציתי להדגיש לרבעון מאוד מיוחד שעובר על ישראל בכל הקשור לחשיפת המדינה ומיתוג המדינה דרך ספורט.

זה התחיל באפריל עם אירוח אליפות אירופה מוצלחת מאוד בג'ודו. הג'ודו הישראלי הצליח לשכנע את הממשלה שיש סיבה לתמוך. שיש הישגים בינלאומיים ויש הזדמנות לקבל חשיפה חיובית. ישראל גם נמצאת במקום מופלה שבו היא יכולה לבוא בטענות מוצדקות למדינות המפלות ולעצימת העיניים של הגופים הבינלאומיים. ההצלחה של הג'ודו הישראלי היא תוצאה גם של השקעה ממשלתית וכסף ציבורי שהושקע באירוח אליפות אירופה.

ההישגים של הג'ודו על המזרן גרמו לממשלה להאמין שיש פה פוטנציאל לתועלת למדינה אם תהיה השקעה. אולי זה יפתיע, אבל פוליטיקאים מתחברים להצלחות ומנסים למנף את עצמם דרכם. למעט קלאס וטעם טוב, אין הבדל עקרוני בין הקרדיט שמירי רגב לוקחת לתמונות של מקרון חוגג על השולחן או של נשיאת קרואטיה בגשם.

ההבדל בין הג'ודו לגופים אחרים, זה שגם יש תוצאות. אירוח אליפות אירופה מוצלחת מאוד, קהל ישראלי שנהר לאולם, מדליות כל יום וכמובן הזכייה בזהב של שגיא מוקי. כפועל יוצא מההצלחה, ישראל תקבל לארח תחרות שנתית בינלאומית יוקרתית, מה שיחזק עוד יותר את מעמד ישראל באיגוד העולמי, ששבוע שעבר הודיע שיבטל את התחרויות במדינות המפלות ספורטאים. מה יקרה בפועל וכמה הכסף של הנפט יכופף חזרה את האיגוד העולמי עוד מוקדם לדעת, אבל לפחות ברמה ההצהרתית מדובר על הצלחה דיפלומטית של ישראל.

כחודש אחרי האליפות המוצלחת נערכו שלושה ימי הג'ירו. אני חושב שבישראל ניפחו את החשיפה החיובית שישראל קיבלה, כי על פי מה שאני קורא, הרוכבים קיטרו על התנאים בארץ וכתבות מחו"ל התמקדו במונח "ספורטוושינג", קרי הלבנת התדמית של ישראל דרך ספורט. מצד שני, ישראל והנופים וההיסטוריה נחשפו לאירופה והיה גם לא מעט מיקוד בסייקלינג אקדמי. היות ולא הייתי מעורב ולא הייתי בישראל באותה תקופה, קשה לי להעריך איזה השפעה ארוכת טווח תהיה לג'ירו. מה שכן, גם פה המדינה הבינה את הפוטנציאל שיש והסכימה לתמוך ולמנף את האירוע. הבנתי שמדברים על קטעים מהטור דה פראנס בעתיד. לאירוח התחרויות האלה יש משמעות חשובה לא רק של חשיפת המדינה, אלא גם של נורמליזציה. שישראל מוצגת בקונטקס של מדינה נורמלית שמארחת אירועי ספורט מוכרים ושאוהדי הספורט בישראל פתוחים וצבעוניים ומגוונים.

להבדיל מהג'ודו והג'ירו שם המדינה זיהתה צורך להתערב ולעזור למוצר טוב להיות מצוין ובכך לקדם את מעמד ישראל, בכל הקשור לפארסת ארגנטינה המדינה רק הזיקה. היות והיה מדובר מראש במיזם פרטי לא היה שום צורך של המדינה להתערב. הפועל היוצא של משחק של ארגנטינה מול ישראל בחיפה היה המשך הנורמליזציה של ישראל. הפוליטיזציה של המשחק על ידי הממשלה לא היתה נחוצה וההשלכות פגעו מאוד בתדמית של ישראל ונתנו ניצחון גדול לBDS. בין אם רוצים להודות בזה או לא, הארגון מהווה איום אסטרטגי על הנורמליזציה של ישראל. כלומר, מדינת ישראל לא תושמד בגלל הBDS, אבל מדובר ביתוש מציק שלא ייעלם ועם כל ביטול של לורד או של מסי הוא רק מתחזק.

ההגדרות המקובלות באקדמיה לספורט דורשות שיתקיימו מספר תנאים: פעילות גופנית (הגדרה מאוד פתוחה ושנויה במחלוקת), תחרות (קרי, לא מטקות או היאבקות מבוימת) ומיסוד (לא 3 על 3 בספורטק או תחרות הליכה חברית בחוף גורדון). התנאי השנוי ביותר במחלוקת זה הנושא של פעילות גופנית. האירוויזיון כנראה שלא יעמוד בהגדרה של פעילות גופנית, אבל גם זו תחרות שבה ישראל הראתה לאירופה צד מגוון, גם בסגנון המוזיקה וגם בקריאה לריבוד חברתי. לא שהאירוויזיון בהכרח חייב להיות בירושלים, אבל גם סאגת ארגנטינה וגם ההצהרות הראשוניות על העיר המארחת ופניית הפרסה אחר כך, פגעו במעמד הבירה וברמה מסוימת גם בסוברניות הישראלית להחליט איפה לקיים אירועים.

להבדיל מההתעקשויות על ירושלים, אליפות העולם בלקרוס הראתה שיש לישראל פוטנציאל לאירוח גם אליפויות עולם אם מנצלים את היתרונות היחסיים שלה. ההחלטה ללכת על נתניה היתה החלטה מדויקת גם מבחינת המתקנים המתאימים באצטדיון ובמכון וינגייט, גם מבחינת מרכזיות העיר המאפשרת טיולי יום לרחבי הארץ וגם ניצול האטרקטיביות של הים. הבחירה בלקרוס היתה בחירה מצוינת הן בכל הקשור לפנייה לעולם האנגלוסקסי שאליו ישראל רוצה להשתייך וגם בכל הקשור בקידום ענף ספורט שזקוק לחשיפה בינלאומית וגם מבחינה ספורטיבית, שכן ישראל העמידה נבחרת תחרותית שהעפילה לרבע הגמר וסיימה במקום השביעי. המשחקים שודרו בESPN בארה"ב וברשת TSN בקנדה ובסך הכל מדובר בהישג נאה מאוד בכל הקשור לחשיפת המדינה לקהלים בינלאומיים תומכים. אמנם לא מדובר במונדיאל, אבל אלה בדיוק מסוג האירועים שערים בישראל יכולות וצריכות לכוון אליהם.

אחד המוטיבים החוזרים בדוקטורט שכתבתי על השימוש של ישראל בספורט לצרכי מיתוג ודיפלומטיה זה שהשגרירים הכי טובים של המדינה הם ניצחונות. שבזכות ניצחונות ישראל תיחשף והאופי הישראלי ייחשף והצדדים היפים של הספורט הישראלי ייחשפו. אמנם מדובר רק בנבחרת צעירה, אבל הזכייה של ישראל באליפות אירופה עד גיל 20 חשפה צד מאוד חיובי של הספורט הישראלי. לא משהו פוליטי, אלא פשוט צד אנושי של ספורטאים מרקעים שונים שלא מוותרים ומשחקים כיחידה ולוחצים ביחד וקולעים מרחוק ונכנסים לסל ומייצגים את כל מה שטהור בספורט. בלי מגננה על כיבוש וגבולות 67' או הסברה על פצצה איראנית או עפיפונים מעזה, נבחרת ישראל עשתה שירות יח"צ מצוין למדינת ישראל.

ההשפעה של ספורט על תדמית של מדינה זה משחק אינסופי מתמשך שעם כל זכייה או אירוח מוצלח עושים כמה צעדים קדימה וכל ביטול או חשיפה שלילית מחזירים כמה צעדים אחורה. בקיץ הבא ישראל תארח את אליפות אירופה לנבחרות עתודה. ההצלחות של נבחרת העתודה בשנתיים האחרונות יביאו רוח גבית לאירוח התחרות ועל הנייר יש פה פוטנציאל לעשות משהו נחמד מאוד שישאיר רושם בינלאומי באליפות שבה רוב האולמות ריקים ובשידור בו צפיתי ביוטיוב שומעים חריקות נעליים. כפי שהרבעון האחרון הראה, ישראל יודעת לארח אירועי ספורט בינוניים ברמה גבוהה מאוד ולהשאיר רושם טוב. הצלחה ספורטיבית ישראלית גם יוצרת באז ציבורי והאוהדים נוהרים לצפות וגם המדינה משקיעה איפה שהיא רואה פוטנציאל. כפועל יוצא קורים דברים טובים כמו חשיפת המדינה ונורמליזציה של התדמית של ישראל. מצד שני, אירועי אביב-קיץ 2018 הראו גם שכשהממשלה מתערבת שלא לצורך, היא יכולה גם לעשות נזק עצום כשהיא מצהירה על שימוש בספורט לצרכים פוליטיים.

אליפות עולם בישראל
שיטה בעייתית מלאת יתרונות

תגובות

  • משה

    טור מעניין.
    אין לי ספק שאליפות העתודה בשנה הבאה תמשוך קהל רב משמעותית ממה שמשכו האליפויות בגרמניה או ביוון השנה.
    לא ברור לי מהיכן המסקנה שאנחנו רוצים להשתייך לעולם האנגלוסקסי. עם כל הכבוד לעוסקים ברוגבי, בייסבול, פוטבול ולקרוס בישראל מדובר בענפים שברמה המקומית מעניינים את השחקנים ומשפחותיהם בעיקר (והחמאתי ללקרוס מאוד בתיאור הזה).

    הגב
    • דובינסקי

      ההערה נכונה מספיק כדי שאבהיר את כוונתי. נכון שלא רק עם העולם האנגלוסקסי, אבל הכוונה שישראל רוצה להיות מזוהה עם ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, מדינות בריטניה למיניהן שהן חלק מהעולם הליברלי והדמוקרטי ופחות להיות מושווית לשכונה הגאוגרפית שבה ישראל שוכנת.

      הגב
      • אביאל

        אם אני לא טועה במחקרים של דיפלומטיה ציבורית מראים שישראל והמדינות האנגלוסקסיות קרובות יותר בתפיסות והערכים ביחס לישראל ומדינות מערב וצפון אירופה, רואים את זה במפות המפורסמות של Inglehart–Welzel cultural map of the world.

        הגב
        • גל

          עברתי כרגע על המיפוי ותלוי במפה - ישראל קרובה יותר למדינות אריופה קטוליות\פרוטסטנסיות מאשר לאלו דוברות האנגלית - מחה אני מפספס ?

          הגב
          • אביאל

            גל - אני מניח שהסתכלת על המפה של 2008 (הנפוצה יוצר), ב2015 אנחנו קרובים יותר לאנגלוסקסיות, מה גם שהמדד האנכי (מסורתי מול רציונאלי) חזק יותר בימנו לעומת ביטוי עצמי (רוחבי), ככה לפחות השניים טוענים גם במאמרים שלהם.
            בכל מקרה, התכוונתי להשוואה למערב/צפון אירופה, אנחנו אכן במנטליות ובאורך החיים דומים יוצר למדינות דרום אירופה כמו שציינת, אם כי ברמות אחרות (כלי תקשורת, מוסדות או השתייכות לפי החלוקה של הנטינגטון לציבילזציות ועוד) אנחנו יותר דומים לאנגלוסקסיים.

            הגב
  • קורא בין השורות

    תודה.
    הזכרת את נושא הספורטוושינג... האם בזמן המודיאל ברוסיה נתקלת בכתבות שמשתמשות במונח הזה גם בהקשר הרוסי?
    או שהשימוש במונח לא מאוזן

    הגב
    • דובינסקי

      אחד לא סותר את השני. נתקלתי בכתבות על המונדיאל ברוסיה שבהן נעשה השימוש בספורטסוושינג. תריץ בגוגל russia sportswashing ותקבל מספר גופי תקשורת מובילים בארה"ב שהשתמשו בביטוי. בלי קשר, לדעתי האישית השימוש שנעשה במונח הזה בכל הקשור לאירוח 3 ימי תחרויות אופניים בישראל לא מאוזן בעיני.

      הגב
  • אביאל

    דובינסקי - שאלה, הטענה שלך (בדוקטורט) מבוססת על מה שנקרא כוח רך (soft power) או שלספורט (בחסות המדינה) יש גם אלמנטים של כוח קשה ?

    הגב
    • דובינסקי

      הדוקטורט שלי עוסק גם בכוח רך, אבל לא רק. אני בוחן דיפלומטיה ספורטיבית שנשענת על תיאוריות ממדע המדינה ודיפלומטיה ציבורית לצד זה שאני מסתכל על מיתוג מדינות ושואב מתיאוריות של מיתוג ושיווק המגיעות ממנהל עסקים. השימוש של ישראל בספורט לצרכי כוח רך מאוד אותנטי ומאוד מערכתי כי הוא נובע מתפיסת יהדות השרירים ומשחקי המכביה. בישראל מזלזלים במכביה בגלל האיכות הספורטיבית, אבל זה מפעל עם משמעות דיפלומטית חזקה מאוד. ג'וזף ניי שטבע את המונח כוח רך בהיבט על הדיפלומטיה הציבורית האמריקנית, כותב על שילוב של כוח קשה עם כוח רך ככוח חכם. אם אני מסתכל על משחקי המכביה, אז אני רואה בשילובים של צה"ל במשחקים, או בטקס הסיום בלטרון כשכל משתתפי המכביה חשופים לטנקים השונים. הייתי רואה בזה היבטים מסוימים של כוח חכם. אבל כוח קשה זה יותר השגת מטרות דרך איומים בסנקציות כלכליות או צבאיות, פחות בשימוש בספורט.

      הגב
      • אביאל

        תודה, הייתי סמינר פעם הם ניי, אדם מרשים.
        בכל מקרה, הנקודה לגבי כוח קשה היא בעצם הדיבידנים הכלכליים של המארחת לדוגמא או לחלופין לעשות מולה שרירים, כמו באולימפידות של לוס אנג׳לס ומוסקבה וההחרמות - החרמה של אירוע כזה היא לא למעשה שימוש בכוח קשה ?

        הגב
        • דובינסקי

          אני רואה החרמת אירוע ספורט כחלק מכוח רך שכפועל יוצא יש לו משמעויות פוליטיות וכלכליות. ככה לפחות אני רואה את הדברים.

          הגב
  • יוני (המקורי, מפעם)

    אחלה פוסט. תודה.

    הגב
  • ארנסטו שוכמכר

    יש איזה מאמר/תקציר של הדוקטורט? שלח לנו לינק בבקשה

    הגב
    • דובינסקי

      לוקח שנים לפרסם מאמרים אקדמיים. יש כמה שנמצאים תחת שיפוט, אבל לא בהיקף של 300 עמודים כמובן. לבקשתי, עבודת הדוקטורט עצמה תהייה זמינה אונליין (או לכל הפחות במאגר אונליין של אוניברסיטת טנסי) החל מחודש מאי 2019.

      הגב
  • איציק אלפסי

    מעולה יואב. כל מילה.

    הגב
  • מתן גילור

    תודה יואב.
    לגבי הטור דה פראנס - קשה לי להאמין שירכבו תחרותי בישראל ביולי.
    כלומר, יש אליפות ישראל, אבל היא בשעה מוקדמת. הטור זה זכויות שידור מטורפות. קשה לראות פה קטע שיתחיל בשעה 07:00. זה ספרוטיבית יש עם זה בעיה.
    נניח קטע ספציפי שיתחיל מאוחר ביום ראשון אולי אפשרי, אבל לא יעתיקו את הרוכבים הציוד לישראל בשביל קטע אחד.
    אני חושב שעדיף לנסות וליצור מסורת לגבי הג'ירו - נניח פתיחה אחת לשלוש שנים או חומש.

    לגבי הארוויזיון - להבנתי, הדרישה היא עיר עם תח"צ שמסוגלת לשנע כל מאן דבעי מהמלון לתחרות. יש רק עיר גדולה אחת בארץ שמאפשרת את זה בסופ"ש וזו חיפה. שמעתי שכבר יש תכניות לקרוי ארעי של האצטדיון לשם כך.

    הגב
  • מאשקה

    ממרומי שנותיי כשנות המדינה שלנו, אני אוהדת ספורט, וכדורסל במיוחד. בעת נגינת המנון התקווה, כשנבחרת העתודה עד גיל 20 עמדה על הפודיום, בכיתי. בכיתי ממש מהתרגשות שכול גופי צמרמורת. זה היה מרגש, וכבוד גדול.
    לגבי הג'ירו איטליה שהתחיל בישראל . אני חובבת מרוצי אופנים שנים רבות, ועוקבת אחרי הג'ירו, ואלטה דה אספניה וכמובן עתה הטור דה פראס.
    שלושת הימים של הג'ירו בישראל הייתה חוויה גדולה בשבילי, ויותר מזה, מערכת הסברה עולמית על ישראל, שמשרד החוץ שכח מתי היה לו את זה. צילומים מהאוויר של מקומות בארץ מירושלים, לצפון ועד אילת, מעט הסברים היסטוריים על המקומות האלה, כאשר מיליוני אנשים בכול העולם רואים זאת. גם הארגון היה למופת, מה שמראה כשאנחנו רוצים לארגן תחרות ספורט עולמית, אנחנו יודעים, ראה גם את אליפות אירופה בג'ודו באביב. לא הכול רע אצלנו, יש גם דברים טובים, שאפשר להיות גאים שאנחנו ישראלים.
    ( לפני שבוע ראיתי את אחד הקטעים של הטור דה פראנס, רכיבה של עשרות ק"מ על כביש עם אבנים משתלבות עיין אקרשטיין. לא שמעתי מרוכבי הטור טענות כפי שאמרו על חלק מה הכבישים עליהם רכבו בארץ בג'ירו ).

    הגב
    • דובינסקי

      מבחינת ארגון אירועים בינלאומיים הארגון הישראלי מחוייב מאוד. פשוט יש תקרת זכוכית לסוג האירועים שישראל יכולה לארגן גם מבחינת המתקנים שיש בארץ וכמובן מבחינה פוליטית וביטחונית, אבל כשישראל כבר מקבלת לארח תחרות בדרך כלל הארגון מאוד מוצלח.

      הגב
  • ויכסלפיש

    יפה שציינת ששמעת ביוטיוב את חריקות הנעליים וראית אולמות ריקים... אני מכנה את האליפות הזו "מי שבא - ברוך הבא, וכל שנה אלופה חדשה",
    ככה הסטטיסטיקה מראה - מאז 2008 (השלישית ברצף של סרביה) כל שנה האלופה מתחלפת (יוון, צרפת, ספרד, ליטא, איטליה, טורקיה, סרביה, ספרד, יוון ישראל).
    הבנתי ששחקנים רבים לא מתלהבים מהטורניר הזה ונעדרים וקבוצות אינן משחררות אותם בגלל עימות עם האיגוד המקומי. חושב שהגזימו בתקשורת הישראלית בסופרלטיבים תוך ניצול חוסר ידע של הציבור.

    הגב
    • דובינסקי

      החגיגה בישראל ראויה בעיני. יש לישראל מעט מאוד מדליות זהב אירופאיות, בטח בתחרויות קבוצתיות. אף אחד לא טוען שמדובר בנבחרת של נוביצקים.

      הגב
  • יוניק

    המדד בתחומים הללו, הוא דווקא במושגים של רבעון? חסרה לי התייחסות לאליפות אירופה בכדורסל מלפני שנה. אירוע גדול יותר מאליפות הג'ודו מאליפות העתודה בשנה הבאה ומבחינות מסויימות גם מהג'ירו. לכן אני שואל, מקובל לבחון דברים כאלה דווקא בצורה רבעונית ולא שנתית?

    ולפי הגדרות האקדמיה התמוהות משהו, שחמט, גולף ואפילו סנוקר, לא נחשבים לספורט. האחרון משודר משום מה, בקביעות באיזה ערוץ נידח בשם.... יורו----ספורט...

    בלי קשר, נהניתי והחכמתי מאד

    הגב
    • דובינסקי

      לא מקובל למדוד את זה ברבעונים. החלטה שרירותית שלי בגלל מספר אירועים שקרו אחד אחרי השני מידי חודש.

      לגבי גולף וסנוקר אין מחלוקת שמדובר בספורט. מכה שלי בכדור לא תיראה כמו מכה שלך, ככה שהיכולת הגופנית להכות את הכדור בדיוק מסוים, בזווית מסוימת ובעצמה מסוימת היא זו שמכריעה את המשחק. לגבי שחמט זה נושא מאוד שנוי במחלוקת. כי למעשה זה לא משנה אם אתה מזיז את המלכה שני צעדים קדימה ביד ימין, או אני אזיז ביד שמאל או עם הפה. המהלך יהיה אותו מהלך. ככה שיש ויכוח לגבי האם מדובר בפעילות גופנית.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *