שיטה בעייתית מלאת יתרונות

מה ללמוד מספורט מכללות

בסוף השבוע הקרוב אעזוב את טנסי ואתחיל את הנסיעה הארוכה מערבה אל עבר היעד הבא: בית הספר למנהל עסקים ביוג'ין, אורגון, שם קיבלתי משרה של מרצה לניהול ספורט. יוג'ין, המכונה "טראק-טאון יו.אס.איי" היא בירת האתלטיקה הקלה של ארצות הברית, פיל נייט ונייקי מהאזור והקבוצות של האוניברסיטה תחרותיות בפאק-12, אחד מהפאואר פייב – חמשת הקונפרנסים המובילים בדיויז'ן 1 של המכללות. קשה לי להסביר עד כמה אני מתרגש מהמעבר ומההזדמנות שעבדתי קשה כל כך כדי לקבל. אני מקווה להקדיש פוסטים בעתיד לחיים באורגון או אפילו למסע מערבה, אבל לפני כן אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה למסקנות משלוש שנים בלב הSEC בטנסי.

שלוש השנים בנוקסוויל חשפו אותי לטירוף שנקרא פוטבול מכללות ובכלל לחיים במדינה בה ספורט מכללות חשוב יותר מספורט מקצועני. לא רק בטנסי זה ככה, אלא בלא מעט ממדינות רצועת התנ"ך בדרום. בנוסף כתבתי לא מעט גם על כדורסל נשים ופאט סאמיט והזכרתי פה ושם גם ספורטאים מצליחים אחרים כמו האצנים ג'אסטין גאטלין וכריסטיאן קולמן ועשרות סטודנטים שלי לשעבר ששיחקו או היו פעילים בקבוצות הספורט השונות של האוניברסיטה.

ספורט המכללות הוא הגשר למקצוענות בספורט האמריקני ויש בו לא מעט חסרונות. הבעייתיות הגדולה כמובן היא שכל המערכת נשענת כלכלית על הפוטבול, ענף בו מרבית השחקנים אפרו-אמריקנים – קהילה המאופיינת במצב סוציו-אקונומי נמוך. יש בעייתיות עצומה הן בענף עצמו שגורם לפציעות ארוכות טווח וזעזועי מוח והן לשיטה הכלכלית שבה ענף מכניס מיליארדים אבל השחקנים בלשון המעטה לא מתעשרים ממנו.

המצב שבו האוניברסיטה ולפעמים גם העיר והמדינה תלויות כלכלית בסטודנטים שלא מקבלים משכורת, הובילה למקרים בהם השחקנים כופפו חוקים ותקנות והמוסדות העלימו עין. כמעט אין אוניברסיטה גדולה בארה"ב שלא היו בה שערוריות של הטרדות מיניות ואונס על ידי סטודנטים-אתלטים. כשיש דברים בגו, בדרך כלל האוניברסיטאות מעדיפות להגיע לפשרה ולשלם למתלוננות כדי שלא לייצר תקדימים משפטיים. ככה שיש הרבה מאוד בעייתיות אתית עם השיטה הקיימת. פרשת לארי נסאר אמנם לא היתה קשורה לספורטאים מטרידים, אבל התאפשרה כתוצאה משרשרת כשלים מערכתיים במישיגן סטייט, באיגוד ההתעמלות ובוועד האולימפי האמריקני.

יחד עם זאת, יש גם הרבה טוב בשיטה והרבה מה ללמוד ממנה. בראש ובראשונה הניהול המקצועי של התחרויות והאימונים. באוניברסיטאות הגדולות בקונפרנסים הבכירים, המערכת מתנהלת ברמה מקצוענית לכל דבר עם הציוד הכי טוב והמאמנים הכי טובים והצוות הרפואי הכי טוב ומתקנים שקבוצות מקצועניות ברוב מדינות העולם רק יכולות יכולות לקנא בהם. יש גם מעטפת גדולה של סטודנטים שעובדת, מתמחה ומתנדבת מסביב. ככה שכשהם מסיימים את הלימודים יהיה להם ניסיון בהפקת אירועי ספורט ברמה מקצועית לכל דבר, מה שייתן להם יתרון בשוק פתוח להשתלב בעבודה בספורט. גם לגבי שיטת ההתמחות יש בעייתיות אתית בכל הקשור לתשלומים, אבל המציאות היא שבארה"ב זו מקפצה לצבירת ניסיון ויצירת קשרים שיעזרו בעתיד.

אולי ההישג הגדול ביותר של ספורט המכללות בארה"ב זה טייטל 9 עליו כתבתי לא מעט פוסטים – תקנה פדרלית משנות ה70 המחייבים אי-אפליה מגדרית במערכת החינוך כתנאי למימון ציבורי. המשמעות היא שעבור ספורט נשים, שמתקשה להתחרות בשוק פתוח, בזכות השוויון בתנאים לאמריקנים יש יתרון מקצועי עצום על העולם, מה שבא לידי ביטוי בדומיננטיות של הנשים האמריקניות במשחקים האולימפיים. היחס המקצועי מביא את הספורטאיות הטובות בעולם ללמוד במכללות האמריקניות, מה שרק מעלה את הרמה ומייצר עוד ועוד כישרונות אמריקנים.

אם בודקים את התוצאות במבחנים האולימפיים בשחייה למשל, במקצה ל100 מ' חופשי יש למעלה מ40 שחייניות אמריקניות שעשו במוקדמות קריטריון B. כלומר יש עשרות אם לא מאות שחייניות אמריקניות שמספיק טובות לייצג במשחקים האולימפיים את מרבית מדינות העולם. וכשזו הרמה באימונים ובתחרויות השבועיות, אין פלא שהקצפת, קרי שתי השחייניות שיעפילו למשחקים בכל מקצה, יהיו ברמה של מדליות אולימפיות ואף שיאים עולמיים.

החוויה באצטדיונים ובאולמות באוניברסיטה שונה מהספורט המקצועני. הקהל הרבה יותר מעורב והקהילה הרבה יותר מחוברת. משחקי הפוטבול בעיקר הם כמעט חוויה דתית. למעשה, בטנסי הם אפילו נפתחים בתפילה, מה שלמעשה נוגד את התיקון הראשון. גם כדורסל הנשים בטנסי מלווה בהרבה מאוד מסורת ובהתגייסות של הקבוצה להעלאת מודעות ולגיוס כספים למלחמה בסרטן השד למשל.

מה שכן, סוגיית המעודדות היא סוגיה שעדיין לא גיבשתי לגביה דעה מסודרת. על הנייר נראה כמו החפצה של נשים וכמשהו ארכאי, שוביניסטי ומיושן. יחד עם זאת, יש הרואות בזה העצמה נשית, דרך ביטוי ואפשרות לרקוד בפני קהל של אלפים. מה עוד שיש גם תחרויות בין קבוצות עידוד, כך שיש הרואים בזה ספורט לכל דבר. תרבות המעודדות בעייתית מאוד ולא פלא שלא בכל קבוצה או בכל ליגה בעולם מאמצים את הרעיון.

הגעתי לטנסי בגישה של ראש פתוח. כלומר, יש דברים שאני לא מבין, יש דברים שאני לא מקבל או שנוגדים את השקפת העולם שלי, אבל יש גם הרבה יופי וחום והרבה מוזיקה טובה ואלה המקומות שניסיתי להתחבר אליהם. החיים סביב ספורט מכללות פתחו אותי לעולם חדש שלא הכרתי. או יותר נכון, שחשבתי שהכרתי מסרטים אמריקנים ומצפייה במארץ' מאדנס, אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי מושג. יש הרבה בעייתיות בספורט האוניברסיטאי האמריקני אבל יש גם הרבה טוב. לא את הכל אפשר או צריך ליישם במדינות אחרות, אבל יש הרבה מה ללמוד שם על ניהול ספורט ותרבות ספורט. אם בכל זאת לסיים במסקנה יישומים על מה לאמץ מספורט המכללות האמריקנית, אז בפה מלא אמליץ על תזמורת חיה במשחקים. זה מאוד משדרג את החוויה.

החשיפה הספורטיבית של ישראל
מסקנות מנסיעה מערבה (חלק א')

תגובות

  • 7even

    הייתי באוקטובר האחרון בסן פרנסיסקו ובמוצש קלטתי שיש משחק בין סן חוזה לסן דייגו...בסן חוזה. 50 דקות נסיעה.
    קניתי באינטרנט כרטיס למקום טוב באמצע (בדיעבד היה מיותר כי האיצטדיון היה מלא בחציו אבל נו שוין)

    היתה חווייה מאד אותנטית.
    סן חוזה גרועים ברמות הזויות אבל זה ראו שכל מי שסביבנו מחובר לקבוצה יותר מאשר סתם אוהד.
    המון המון צעירים וצעירות עם חולצות המכללה..ממוצע הגילאים במגרש היה 20 במקרה הטוב וגם זה רק כי שם כמה מבוגרים.

    אבות של שחקנים שצועקים למאמן שהוא הרס להם את הילדים .

    צרחות בכל מהלך טוב. ובאמת לא היו כאלו (הפסד ביתי 17-52).

    התזמורת שלא עוצרת רגע מלנגן
    ובכלל חווייה מאד מאד אותנטית.

    במחצית גם ירדה התזמורת לדשא אחרי נאום כמובן של נשיאת הקולג'.
    מימיי לא ראיתי כמות כזו של נגני סקסופון ומתופפים במקום אחד . מטורף. הם חלשו שם על בערך חצי מגרש.

    זה הרגיש כמו משחק בשכונה(גם מבחינת הרמה בהשוואה למה שרואים במקצוענים), אבל פשוט כל זה נעשה באיצטדיון של 30 אלף איש.

    היה כיף..למרות הקור.

    הגב
  • yaron

    בארה"ב, כשיש הזדמנות, יש מוצר. אם עשרות מיליוני אמריקאים רוצים פוטבול מכללות הם יקבלו.
    דרך אגב, זה נכון גם לגבי כדורסל מכללות בלא מעט מדינות. לא ברמות של פוטבול אבל עדיין עסק כלכלי אדיר.
    ספורט המכללות הוא עסק לכל דבר רק עם הקלות אדירות הן מבחינת מיסוי, הן מבחינת יחסי עובד/מעביד, ועד להקלות (מוסריות לפני הכל) ברמה של פציעות והחפצת נשים.
    מצד שני, אחרי שסתמנו את האף והפנינו את מבטנו מכמה בעיות "קטנות", מדובר בעסק יעיל ומוצלח ברמות מטורפות, 90% מהספורט האמריקאי מבוסס על המודל הזה. בלי ספורט מכללות אין ספורט אמריקאי as we know it.

    הגב
  • צור שפי

    מרתק. אתה צריך לשקול לכתוב יום אחד ספר על ההתנסויות שלך בארצות הברית.

    הגב
    • yaron

      לגמרי.
      בקרוב הפרק הבא - אורגון :-)

      הגב
  • ברלה

    בהצלחה!
    מברוק על הג'וב

    הגב
  • משה כהן

    ביקרתי ביוג'ין בשנה שעברה, עיירת סטודנטים מגניבה עם קסם מיוחד וחיי לילה לא רעים (כיאה לעיירת סטודנטים).
    בכלל אורגון יופי של מדינה.

    אגב במרכז יוג'ין יש מסעדה שבה האופים מקפיצים את הפיצות באוויר לעיני הקהל- פיצה מדהימה אתה חייב לנסות.

    הגב
  • אמיתי

    תודה.
    אין אפשרות פשוטה פשוט להתחיל לשלם לספורטאים שכר? עם תקרה או כמה מדרגות. מה הבעיה הגדולה לתקן את העוול הזה אפילו חלקית?

    הגב
  • אלכס דוקורסקי

    יואב, נהנה מאוד לקרוא את הפוסטים שלך.
    בהצלחה ביוג'ין!

    הגב
  • מאשקה

    בהצלחה לך. יהיה מעניין גם לקרוא על אורגון

    הגב
  • ארז

    בהצלחה יואב.

    הגב
  • משה

    היה מעניין מאוד לקרוא אותך, אני בטוח שיהיה מעניין גם באורגון.
    לגבי נושא ההטרדות המיניות, הניתוח שלך הוא שמעלימים עין בגלל הכסף שנכנס מהספורט, אם כך למה מעלימים עין בענפים שאינם פוטבול ?

    הגב
  • דורפן

    ממעוף הציפור זה נראה כך. ארצות הברית מצאה דרך לסבסד את הספורט האולימפי וספורט הנשים על ידי ספורט פסבדו-מקצועני במכללות. יהיה נכון אם יביטו על הנושא בצורה הכלכלית הזו וימצאו דרך נאותה לתגמול השחקנים.

    דרך אפשרית: לתת לקבוצות המקצועניות לבחור שחקנים בדראפט ואז לשלוח אותן לקולג׳ עם משכורת צנועה מטעמן

    הגב
    • דובינסקי

      אני רואה את זה קצת הפוך. ספורט המכללות החובבני החל בתקופה שבה ספורט אולימפי היה חובבני או יותר נכון פתוח בעיקר לבעלי הממון האירופאי. ככה שזו לא היתה אנומליה בסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20. אני חושב שבשנות ה70, כשהחובבנות בתנועה האולימפית היתה בעיקר לפרוטוקול, ארה"ב מצאה דרך להבטיח את המשך השיטה על ידי טייטל 9 ומימון הספורט האולימפי. הפסדי הכספים על ספורט נשים וענפים לא מכניסים הם הוצאה שהשיטה מוכנה לספוג כדי להמשיך לקיים את הפוטבול. הפועל היוצא זה מדליות אולימפיות. למעשה יצרו מצב שבו ארגוני נשים שדרשו שוויון והובילו לטייטל 9, תומכות בשיטה הקיימת שבה ספורטאים מנוצלים, או לכל הפחות לא מתוגמלים על פי ערך השוק שלהם.

      טייטל 9 גם מגביל את היכולת לעבור לשיטה שבה משלמים 20,000 דולר לשנה לקווטרבאק, כי האוניברסיטה תצטרך לשלם את אותו סכום גם לשחקנית כדורעף. אני רואה פתרונות יותר בכיוון של הקלות בכל הקשור לפתיחות להכנסות ספורטאים מספונסרשיפס וכו'. לאפשר לספורטאים להרוויח משהו משווי השוק שלהם. למרות שיש גם בזה בעיות לתשלומים עקיפים.

      הגב
  • ניינר / ווריור

    שיהיה בהצלחה באורגון! המדינה עם הבירה והגראס הכי טובים בארה"ב. שיחקת אותה!

    הגב
    • אמיתי

      ואחוז ההתאבדויות הגבוה ביותר לא?

      הגב
      • Amir A

        דווקא לא. אורגון במקום ה-16. האחוז הגבוה ביותר הוא במונטנה ואלסקה.

        הגב
        • אמיתי

          וואלה. סוויט סיקסטין

          הגב
          • Amir A

            מה שכן, אחוז ההתאבדויות בארה"ב הדהים אותי. בגילאי 35-54 התאבדות היא הסיבה הרביעית בגודלה למוות. בגילאי 10-35 מדובר על הגורם השני למוות, אחרי פציעות לא מכוונות. מה שהפתיע אותי זה שבגילאי 55 והלאה התאבדות לא מופיעה כגורם מוות משמעותי. ציפיתי שדווקא בגילאים אלו, היכן שמופיעות יותר מחלות מגעילות כמו אלצהיימר והילדים כבר גדולים כך שלא צריך לדאוג להם יותר מדי, אנשים ירגישו שהתאבדות היא אופציה יותר סבירה.
            מבחינת מספרים, ב-2016 התאבדו בארה"ב 45 אלף בני אדם.

            הגב
            • אמיתי

              לפי מה שידוע לי האושר ביחס לגיל הוא פראבולה הפוכה (?). אושר גדול עד תחילת ה20 ואז ירידה ששיאה באזור ה40 המאוחרות ועלייה חזרה עד הפנסיה. אנשים מבוגרים לרוב יותר מאושרים- החיים כנראה נותנים פרופורציות (;
              * האמור לא מתייחס לבעלי שורשים פולנים

            • Amir A

              כן, יש משהו במה שאתה אומר. שמעתי על הנתון הזה איפשהו בעבר. רק מראה עד כמה גידול ילדים הורס לנו את האושר :-(

            • אמיתי

              לא בדיוק- הסיכוי להתאבדות פוחת עם ילדים.
              שים לב להתניה שרשמתי

            • ברק

              בכל העולם מתאבדים כל שנה כ800 אלף איש, שזה יותר אנשים מתים מאשר מוות כתוצאנ מאלימות פלילית/מלחמתית

  • ק.

    מעניין מאוד. בהצלחה באורגון

    הגב
  • דודיק

    יואב, מנקודת מבטך מהו ההסבר לכך שבניגוד להצלחה האדירה בגידול שחייניות, האתלטיות האמריקניות אינן מטביעות כיום חותם עמוק בזירה העולמית, למעט איי הצטיינות בודדים (ולא, התירוץ שבעולם שאינו ארה"ב משתמשים בתכשירים אסורים לא יתקבל כהסבר להופעה הכושלת של האמריקנים - כמעט כולם סטודנטים - באליפות העולם האחרונה לנוער...).
    אגב, כנראה לכבודך יוג'ין תארח את אליפות העולם באתלטיקה ב-2021

    הגב
    • YG

      ובודפשט של רונן ב-2023

      הגב
    • דובינסקי

      אני לא מקבל את הטענה שהאתלטיות האמריקניות לא מטביעות חותם בזירה העולמית. תסתכל על טבלת המדליות באתלטיקה קלה בריו, יש אמריקניות כמעט בכל פודיום בריצות קצרות ובקפיצות. האמריקניות דומיננטיות בשליחות. אליסון פליקס כמובן עילוי היסטורי. ככה שלא הייתי מתייחס לזה כאיי הצטיינות. מה שכן, אני חושב שאתלטיקה קלה יותר נגישה ברוב מדינות העולם מאשר שחייה, בגלל שבריכות דורשות תשתית מורכבת יותר. כמו כן, יש מדינות שמתמקדות בתחרויות ספציפיות באתלטיקה קלה (קרי ריצות קצרות בקאריביים, ריצות בינוניות וארוכות בקניה ואתיופיה וצפון אפריקה, הדיפות במזרח אירופה וכו') בעוד שלדעתי מדינות השחייה לא מתמקדות במשחה מסויים. לגבי אליפויות עולם לנוער, אודה בכנות שאין לי מושג.

      וכן, אליפות העולם ב2021 זה בונוס נהדר. למרות שאני מתרגש גם מהתחרות בליגת היהלום ומהטריילז האולימפיים לפני טוקיו.

      הגב
      • דודיק

        הרשה לי רק להסתייג מהתואר שהענקת לאליסון פיליקס - ללא ספק אתלטית מעולה ואישיות נלבבת, אולם אם תתעלם לרגע מאוסף המדליות שלה בשליחות, איפה היא ואיפה החותם שהותירו לאורך זמן מרלין אוטי או אירנה שווינסקה,

        הגב
  • גיא

    חסרה לי התייחסותך לבעיה הגדולה ביותר בעיניי - ניצול ציני של השחורים ממעמד נמוך והתעשרות על חשבונם ועל חשבון גופם. אם תרצה, מעין גלדיאטורים מודרניים שמשלמים להם במלגה חצי פיקטיבית ובחלומות שהסיכוי שלהם להגשימם לא מאוד גבוה ונמוך משמעותית מהסיכוי שלהם להיפצע - לא כך?!

    הגב
    • Lavaron james

      ניצול של כל הספורטאים. גם לבנים.
      אל תכניס גזע לעניין

      הגב
  • דובינסקי

    תודה רבה על הברכות. הכתיבה בדה-באזר עזרה לי מאוד לשמור על שפיות מסוימת במהלך הדוקטורט. הכתיבה גם היתה דרך לשמור על קשר עם ישראל וגם תמריץ ללכת לעוד משחקים ועוד אירועי ספורט ואירועים תרבותיים כדי לחוות צדדים של ארצות הברית שפחות הכרתי. היה לי מאוד מעניין פה בשלוש השנים האחרונות עם מה שקורה באמריקה בתקופה הזו. כבר שאלו אותי בעבר על כתיבת ספר על אמריקה, אבל זה לא נמצא בסדרי העדיפויות שלי כרגע. אני מעדיף להתמקד בפרסומים מהמחקרים שערכתי בשנים האחרונות ובמחקרים עתידיים. אני מאוד מאושר מההזדמנות. אוניברסיטת אורגון אוניברסיטה נהדרת. יוג'ין עשתה רושם של עיר מקסימה והמחלקה עשתה עליי רושם של מקום מאוד מקצועי עם אנשים מאוד איכותיים. להבדיל מאוניברסיטת טנסי שמאוד מכוונת לספורט מכללות ולSEC, הראייה של אוניברסיטת אורגון יותר גלובלית ומהביקור ומהראיונות שם קיבלתי את הרושם שהחיבור בינינו יהיה נכון, שהחזון שלהם תואם את השאיפות שלי ואת היתרונות היחסיים שלי ושיש הזדמנויות יפות גם בטווח הקצר וגם בעתיד. כולי תקווה שזה יצליח.

    הגב
    • 7even

      בהצלחה.
      כיף לגור במוך לקרייטר לייק.

      הגב
  • D! פה ועכשיו

    תודה יואב. הפוסטים שלך הם חוויה מעולם אחר ותמיד תענוג לקרוא בהן ואת התגובות המתפתחות.

    מזל טוב על התפקיד שרצית וקיבלת. מאחל לך שתהנה ממנו יותר ממה שאתה מדמיין.

    הגב
  • אוריה

    תודה יואב, המון הצלחה בהמשך!
    תמשיך לכתוב

    הגב
  • שי פרנסיסקו

    קודם כל בהצלחה ותודה על הכתיבה. גרתי ביוג׳ין במשך חצי שנה. יש אחלה בירות מכל מיני מבשלות קטנות, ואחלה טבע לטייל בו. אפילו לחוף הים אפשר להגיע בנסיעה יחסית קלה. אתה תהיה גם באמצע החוף המערבי, ואני ממליץ בחום לתפוס נסיעות גם צפונה ( עד וכולל ונקובר, עיר נפלאה) וגם דרומה, שטכנית תוכל להגיע כל הדרך למקסיקו. לדעתי אין על החוף המערבי, ולא סתם ביליתי שם 13 שנים.

    הגב
    • צור שפי

      שלא לדבר על הניק שלך, שמסגיר את ההעדפה הגיאוגרפית...

      הגב
  • גל אל-איי

    תודה עמית. נהנה מאוד מהפוסטים שלך ואתה מוזמן לעצור ולבקר כשאתה בדרום קליפורניה (אני ברידונדו ביץ׳, דרומית לשדה התעופה LAX)

    הגב
  • Lavaron james

    תפילה לפני משחק? הדתה!!!

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *