למרות הלחץ

באק-טו-באק אלופי אירופה

אחרי שנה ראשונה באורגון חזרתי לאיזור הים התיכון לכנס של שבוע באולימפיה שביוון ועוד כמה שבועות בישראל. המסקנות שלי מישראל ביולי 2019 זה שמאוד חם וצפוף. מה שאומר שגם רוב הזמן אתה עצבני וכפועל יוצא או שלא, גם צריך לחרבן. הכל מאוד לחוץ פה.

מצד שני, בחוסר הפורמליות יש גם יתרונות. הרבה יותר בטוח בישראל מאשר באמריקה, בטח בערבים ובטח בתל אביב. למרות שטיחי המדוזות, ההליכה בחוף גורדון תמיד מהנה והשקיעה מהנמל מהקסומות שראיתי. יש כמה הליכות קבוצות שאני עושה בכל ביקור בארץ. חוף גורדון כמובן, אבל גם עליה לרגל למקומות שגדלתי בהם ברמת אביב ולרוב גם הליכה בשישי בערב לנמל. בדרך אני עובר בספורטק וכשאני חוצה את רחוב אוסישקין אני נזכר איך פעם אנתוני פארקר עשה שם פעם שכיבות שמיכה.

לא תכננתי ללכת להרבה אירועי ספורט בביקור הזה, למעט ביקור ראשון בדרייב אין ובמשחק של העתודה באליפות אירופה. כמובן שהלכתי לזה שהפסדנו מול סרביה. אני לא יודע איך הארגון היה בהמשך, אבל לפחות ביום המשחקים הראשון בו המארגנים ביקשו שהקהל יגיע מוקדם בגלל הקונצרט של הפילהרמונית בפארק הירקון היה קצת לא נעים לחכות בכניסה עד שאפשר יהיה להיכנס לאולם וגם שם לקח זמן עד שפתחו את היציעים.

הדרייב אין אולם מאוד קומפקטי ואפילו קלסטרופובי משהו. כבר ממשחק הפתיחה ניתן הטון של אווירה חמה ומעודדת. מה שכן, המארגנים הצליחו לתלות את הדגלים במקומות שמסתירים את לוחות התוצאות אם ישבת במקומות מסוימים ביציע 2, גם אם קנית כרטיס במחיר מלא. אלה דברים קטנים ומעצבנים שאפשר היה להימנע מהם מראש. למרות ההפסד נהניתי מאוד מהמשחק ומהלחימה של השחקנים ואפילו נשארתי עד לסיום, אבל גם לא הצטערתי שלא עשיתי מנוי. את המשך הטורניר ראיתי בטלויזיה.

באק-טו-באק אלופי אירופה, שלושה גמרים ברציפות, נבחרת העתודה זאת מסורת. מאוד אהבתי את ההשוואות של דורון קרמר להזדהות של בוגרים אמריקנים עם קבוצת הקולג' שלהם. הרבה נכתב על הישראלי היפה ועל החוצפה הישראלית והטוהר בנבחרת העתודה לפני שמציאות הכדורסל הישראלי מקלקלת. טוב שההשוואות לצבא וליחידות עילית פחות שכיחות מבעבר. גם לא ההדגשים של הדת. אני מעדיף להתמקד בחבורה של 12 הצעירים שכן עשו כבוד גדול לישראל.

טורניר ביתי מביא עימו הרבה לחץ. הנבחרת הבוגרת כשלה בשלב היורובאסקט שארחה. כשישראל ארחה את אליפות אירופה עד גיל 21 בכדורגל כל הרעות והחולות של הכדורגל הישראלי באו לידי ביטוי עם אי-זימון שערורייתי של דור מיכה, ספיגת שער בתוספת הזמן, התפרקות במשחק השני ואז חגיגה חסרת פרופורציות של ניצחון במשחק לפרוטוקול וגניבת דעת. שלא לדבר על השיר הלא תחרותי של ישראל באירוויזיון השנה. על הנבחרת הזו גם נוסף הלחץ של לעמוד בציפיות של הנבחרת הקודם שזכתה בטורניר וכמובן שאת הכוכב הגדול סימנו כפוטנציאל לבחירת לוטרי. לזכותו של פיני גרשון, הוא כבר הוכיח שהוא יודע להפוך אירוח ביתי למשימה לאומית.

דני אבדיה הראה שיפור במהלך הטורניר. הוא התחיל עם 1 מ200 משלוש במשחק הראשון, המשיך כשהוא חודר לסל וקולע 1 מ200 מהעונשין וסיים כמפלצת אול-אראונד. הנוכחות שלו מאוד מורגשת. הוא מאוד קולני, גם כלפי המאמנים, גם כלפי יתר השחקנים וגם בטראש טוק עם היריבה. בסיטואציה הזו הוא מנהיג עם סטאר קווליטי, אבל צריך לראות איך זה יבוא לידי ביטוי גם בסיטואציות אחרות כשהוא מסופסל או מפסיד.

אני מעריך שגם ימדר נכנס לפנקסי הסקאוטים, אבל לדעתי מבחינה פיזית ואתלטית יהיה לו קשה להתמודד עם בוגרי קולג' אמריקנים. מה שכן, אם ימשיך כך בהחלט תוך כמה שנים הוא יכול למצוא את עצמו במכבי ומשם או שיתבסס כרכז ביורוליג סטייל יוגב אוחיון או יעבור קדנציה כמו של רביב לימונד וייפלט חזרה לרמת הליגה הישראלית או גביעי אירופה הזניחים. בסופו של דבר, רוב הגארדים המוכשרים לרוב מקבלים את הצ'אנס. אבל בינתיים טוב שחגג תואר בדרייב אין. זה כנראה לא יקרה עוד הרבה פעמים.

היה יפה לראות איך אריאל בית הלחמי מנהל את הנבחרת ואיך כמעט כל שחקן התעלה לפחות באחד מהמשחקים ושהמעמד לא נראה גדול עליהם. מה שכן, אפרופו גודל המעמד והיעדר ניסיון בזכייה בתארים, צריך להגיד את האמת – הנפת הגביע היתה חלשה ביותר. לא יודע מה ניסו לעשות שם, אבל להזיז גביע מצד לצד זה לא להניף. שאלה יהיו הצרות שלנו.

אמריקה פירסט
מסקנות מחזרה לאליאנס ארנה

תגובות

  • יאיר אלון

    כתמיד מהנה לקרוא
    הענפה הייתה באמת גרועה ויום אחכ באחת התכניות של ערוץ הספורט ביקשו מהם לעשות אחת מתוקנת והם שוב נדנדו נכשלו בתיאום ההנפה. לא יודע אם למדו את זה מאיפשהו או חשבו בעצמם אבל הלוואי תהיה לנו מתישהו בקרוב עוד אליפות אירופה בה נזכה להניף גביע והפעם נעשה את זה לפי הספר, או שלא, העיקר שיהיה עוד גביע.

    הגב
    • דובינסקי

      ראשים צריכים לעוף על מחדל ההנפה הזה. דווקא התחילו יפה עם הנעת הגביע מצד לצד, אבל במקום להרים אותו למעלה הם משכו אותו אחורה. חבל, זה מאוד נדיר שמניפים תארים בדרייב אין.

      הגב

      להגיב על דובינסקי לבטל

      האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

להגיב על דובינסקי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *