מסקנות מחזרה לאליאנס ארנה

תקשיבו למורים ולמאמנים שלכם, הם יותר חכמים מכם

בשבוע הראשון של כל ביקור שלי בישראל אני תמיד נזכר למה התגעגעתי כל כך. למשפחה ולחברים, להליכות בים, לחומוס ולחוסר הפורמליות. החל מהשבוע השני אני נזכר בכל מה שלא התגעגעתי אליו. לקראת סיום ביקור הקיץ עשיתי הליכה רגלית ברמת אביב ונכנסתי גם לתיכון אליאנס – בית היוצר של ספורטאי עלית אדירים כמו שרן ייני, גיא פניני ואחרים. אי שם במהלך היסודי הצטרפתי לקבוצת הקט-סל של מכבי תל אביב שהתאמנה באליאנס. בחטיבה ובתיכון הייתי בכיתת כדוריד ואפילו היו לי כמה מדליות כסף על הפסדים בגמר אליפות תל אביב לגימנסיה, למרות שספק אם שיחקתי אפילו בגארבג' טיים. אם אפשר להגיד משהו על כל המאמנים והמורים לחינוך גופני שהיו לי, זה שאף אחד מהם לא האמין שייצא ממני ספורטאי. כמובן שהביקור במגרשים באליאנס גרם לי לפרץ נוסטלגיה.

ט' 5 היתה הכיתה הכי טובה בשכבה בכדורגל. לא היו לה כוכבים נוצצים כמו עובדיה מט'7 או סוללת גאלאקטיקוס כמו אסף ושי מט'4 שהיתה גם כיתת הכדורסל, אבל ט'5 היתה פשוט מכונה. בשנתיים הקודמות הכיתה זכתה בטורניר הכדורגל, תוך כדי תצוגות מרהיבות של משחק התקפי והנעת כדור. בכיתה ז' לא השתתפנו כי למדנו בחטיבה בבניין של אורנים מעבר לכביש ובכיתה ח' היינו בשר תותחים במגרש הגדול באליאנס. לכן, בכיתה ט', במשחק מול ט'5 ,אף אחד לא ספר אותנו. בהפסקה הראשונה, אפילו לא הגעתי כדי לצפות, אבל הבנתי שהבונקר עבד ולא היו שערים עד למחצית.

בהמשך היום כנראה שנועם נאלץ ללכת מוקדם, אז נקראתי לדגל כדי לעזור בהרחקת כדורים בניסיון נואש לסחוט פנדלים, שם אולי יש סיכוי שבטעות ננצח. רוב ההפסקה באמת נראתה כמו בונקר מביך, עד שדקה לפני הצלצול יצאנו למתפרצת. בלי להבין יותר מידי מה קורה, פתאום מצאתי את עצמי עם הכדור 10 מטרים מהשער של ט' 5 כשלפניי מגן ושוער. פרצתי לכיוון הצד השמאלי של הרחבה, ואחרי ההלם המסוים שהנה דובינסקי עם הכדור במצב לא רע, הצטרף מימין שחקן נוסף מהכיתה. לא זוכר אם זה היה עידו, תומר או יוגי, אבל מישהו הרבה יותר מהיר ממני שבזריזות חצה את המגרש והגיע למצב הבקעה, אם רק יקבל את הכדור.

משכתי עוד קצת שמאלה, ושחררתי מסירה. המגן, השוער והשחקן הפורץ יצאו בחירוף נפש להיאבק על כדור הרוחב המיועד. רק שהרגל שלי בגדה בי וזווית המסירה היתה חדה מידי ובמקום שהכדור יימסר לרוחב לעבר השחקן המתקיף הפנוי שליד הפינה הרחוקה של השער, הוא התגלגל לעומק לכיוון הפינה הקרובה החשופה ונעצר ברשת. "דובינסקי?!", ראיתי את הקהל מתפלא על שער הניצחון הנדיר והסנסציה-דלה-שמעטה שהרגע התחוללה. במשחק הבא, מול חצי הרכב של ט'4, הודחנו בפנדלים.

זה לא שלא היה לי פוטנציאל להיות ספורטאי גדול, אבל היה חסר גרוש ללירה. אני מספר לסטודנטים שלי שהייתי אמור להיות השחקן הישראלי הראשון בNBA, אבל רק גובה, משקל, אסתמה, חריג גיל כיליד דצמבר, הנאה לשינה, אורח חיים לא ספורטיבי, אגו מנופח, שנאה לקום מוקדם בבוקר, אקלים חם מידי, פינוק, שנאה למאמצים פיזיים, רתיעה מגברים מזיעים שנוגעים בי, יציאה איטית מהמקום, איטיות כללית, היעדר אתלטיות או כוח מתפרץ, ניתור לא מרשים, תיעוב חדרי כושר וקואורדינציה בינונית, מנעו ממני מלהגשים את הייעוד. בשלב הזה של חיי אני כבר מבין שלא אעמוד על הפודיום האולימפי עם מדליה סביב הצוואר כשהתקווה תתנגן ברקע, לא אניף את הגביע כקפטן ואפילו לא אשמע את הקופ שר לי "אול יו ניד איז יואב".

כלומר, המסר מהביקור במגרש באליאנס ומהפרץ הנוסטלגי זה שכל המאמנים והמורים שלי לחינוך גופני צדקו כשלא האמינו שייצא ממני ספורטאי. או במילים אחרות, תקשיבו למורים ולמאמנים שלכם, הם יותר חכמים מכם.

למרות הלחץ
הדלת למחאות בטוקיו נפתחה

תגובות

  • Matipool

    גלורי דייס.. כיף לקרוא.
    מת על זכרונות בית הספר שלי ורגעי התהילה מאז.

    הגב
    • דובינסקי

      זה נחמד אבל במידה. לפעמים זה גם קצת משתק. מאז שהסולנית של הקרנבריז מתה אין לי חשק ללכת להופעות.

      הגב
      • matipool

        https://www.youtube.com/watch?v=6vQpW9XRiyM
        השיר והקליפ שמזקקים את הסיפור בגרסא האמריקאית שלו.

        הגב
        • ארז

          מתי,
          ב-2016 נפלו לי ליד כרטיסים לגמר היורו (צרפת-פורטוגל בפריז). זה היה ביום שישי בצהריים, כשהגמר בראשון.
          התארגנו בצ'יק ובשאטל מהשדה למלון פגשנו ישראלי, אחד מהחבורה שנודדת בעקבות הבוס באירופה (יש שם סצינה שלמה סביב זה). מפה לשם, גיליתי באתר כרטיסים אחרונים ב-30 יורו לאחד.
          יצא שביום שישי בבוקר לא היה תכנון לכלום, ובשני הייתי אחרי גמר יורו והופעה של 3.5 שעות של ברוס. איזה שיחוק :)

          הגב
          • matipool

            לא ייאמן! some guys have all the luck
            איך יכול להיות שנשארו כרטיסים?

            הגב
            • ארז

              השגחה פרטית :)

            • matipool

              https://e.walla.co.il/item/2534633

              ארז - מכיר את הסיפור הזה?

            • ארז

              לא הכרתי.. מדהים. קטע פסיכי.
              האמת שתמיד חשתי חיבה אליו אבל לא הייתי ממעריציו. אבל בהופעה אתה נכבש.

              אמנם שתיתי לא מעט לפני ההופעה, אבל אח"כ גיליתי שלא הזיתי והגיטריסט שלו זה אשכרה אחד הסגנים של טוני בסופרנוז :)

              ועוד דבר: תמיד "חשדתי" במניירות ובפוזות של שלמה ארצי ולא קניתי את התדמית ש(לתחושתי) ניסה למכור.
              אחרי ההופעה כבר הבנתי למה - אתה רואה את ברוס בהופעה ואתה מבין שארצי אשכרה מגלם דמות. המגבת, המים, הריקודים עם מעריצות... אחד לאחד.

            • matipool

              לא הזית. סטיבן ואן זאנדט הלא הוא סילביו.
              מדויק לגבי שלמה ארצי.

        • דובינסקי

          יפה. באמת השיר המתאים לפוסט (למרות שאני מנסה להימנע מללכלך את הפוסטים שלי עם בייסבול).

          הגב
  • שי

    נפלא! כל הכבוד על שער הניצחון המרשים

    הגב
    • אליכ

      שער שיותר חשוב מכול השערים ביחד של כל הקבוצות שהכותב אוהד או אהד.

      הגב
      • דובינסקי

        השער של קלייברט באוסטריה היה יותר חשוב.

        הגב
        • אליכ

          יכול להיות שזה היה שער ניצחון שאני נתתי בגמר שישית נגד שביעית..

          הגב
  • רטקסס

    רגע תהילה קסום. מסוג הדברים שזוכרים גם עד גיל 100, כולל את השמות של כולם ומי היה הכי טוב באיזה כיתה.

    אצלי זה דווקא היה בכיתה י', ודווקא שהפסדנו לכיתה הכי טובה, י'1. אני הייתי השוער ולמרות משחק הירואי, ולמרות שהסגל שלנו היה לא רע, הפסדנו.
    שעה אחרי המשחק (יום שישי) היה אמור להיות שיעור עם המחנכת. אני יושב מבואס בשולחן ומשה, הכוכב של הכיתה, ניגש אלי ואומר לי: מה אתה מבואס? כולה הפסד. קח בקלות. אסור להיות מבואס, שיחקנו טוב.

    ומאז זו הגישה שלי בחיים: לא מנצח אף פעם. אבל גם לא מתבאס בהפסדים :-)

    הגב
    • דובינסקי

      מן הסתם היו ניצחונות גדולים מזה, אבל הרגעים הקטנים האלה צפים לפעמים.

      הגב
    • כח הגברה

      אני שיחקתי ב- י'1. לא משנה באיזה תיכון, באיזו עיר ובאיזה שנתון.
      יואב, הפרט המרשים ביותר בסיפור שלך הוא שהיו לכם רשתות בשערים.

      הגב
      • דובינסקי

        כפי שרואים בתמונה בשער אחד אין רשת, אבל כשהייתי בתיכון היו רשתות קבועות ממתכת.

        הגב
  • אלכס דוקורסקי

    יואב, אחלה פוסט.
    פעמים רבות נוהג לומר לחבר'ה שמאמן אותם לנהוג הפוך ממה שאני אומר להם ומדגיש שזה אחד המפתחות להצלחה בספורט.

    הגב
  • דור

    מעולה

    הגב
  • אורן השני

    גדול. אני שהייתי בכיתה של חנונים הצלתי פעם את הפנדל המכריע נגד כיתה הרבה יותר חזקה, ומרוב ההתלהבות סביבי אף אחד לא שם לב שהטיל הזה שבר לי את היד. לא נורא, היה שווה את רגע התהילה

    הגב
  • 49ers

    אחלה פוסט.
    אם כי במקרים רבים דווקא אל תקשיבו למורים שלכם…

    הגב
  • Eyal

    צחקתי בכל רם (-:

    הגב
  • גילי פלג

    יואב יקירי, ניפחתי את חזי בגאווה, כמורה מזה 16 שנים באליאנס! יתרה מכך, חינכתי לפחות חמש פעמים כבר כיתות ט׳ ואת חלקן אימנתי בהתלהבות של יורגן קלופ! בדרך למשחקים המכריעים. אני עצמי גדלתי בנהריה הרחוקה ולעולם לא אשכח את המשחקים בכיתה ט-י, כפי שציינת בפוסט היפייפה, על שמות השחקנים, הדיכאונות והזיעה לאחר ההפסדים והראש השמוט על השולחן בשיעור שאחרי ההפסקה, הטילים שנבעטו וההצלות ההרואיות שהוצגו:))) אין כמו הילדות!

    הגב
    • דובינסקי

      תודה על התגובה גילי. ממש קיוויתי שתקרא.

      הגב
  • הרב כדורי

    זה די מדהים. אני נהנה לקרוא את דה-באזר ואותך ספציפית כבר כמה שנים, וזאת הפעם הראשונה שפוסט גורם לי לכתוב. נגע בי באופן אישי, תכף תבין למה.

    גם אני בוגר אליאנס. סיימתי כמה שנים לפניך, הכי רחוק שאפשר ממגמה ספורטיבית. לא זוכר ספורטאים ראויים לציון מהמחזור שלי, לפחות בכדורסל לא חושב שהיו. אולי בכדורגל, לא הבנתי בזה מספיק וגם לא הייתי חלק מהמעגלים החברתיים הנכונים. או מעגלים חברתיים כלשהם, אבל נשאיר את זה לפעם אחרת.

    וגם אני עשיתי חטיבה באורנים. המורים שלי לא טעו, אין לי שום כישרון ספורטיבי. אבל כתוצר של מערכת החינוך האליאנסית (אני חושד שזו בעצם מערכת החינוך הישראלית אבל נימנע מהכללות), יש לי ביקורת.

    בשנותיי בחטיבה ובכיתה י’ המורה שלי להתעמלות היה אחד, ע"ק. מי שמכיר מכיר, מי שלא – השם גם ככה לא משנה לו. זה גם לא כל כך חשוב, כי חוויתי חוויות דומות גם ביסודי, וממה שראיתי הוא היה די דומה למורים האחרים להתעמלות. ע"ק היה במקביל מאמן כדורגל באחת מקבוצות הנוער התל אביביות, וראה בשיעורי הספורט בעיקר פלטפורמה לאתר כשרונות צעירים לקבוצה שלו ולקדם את אלה שכבר אותרו. בהתאם לכך אני זוכר משיעורי ההתעמלות בעיקר… כלום. ממש כלום. ע"ק היה קורא בתחילת כל שיעור למוכשרים בכדורגל, נותן להם כדור, הולך איתם למגרש ומסדר להם משחק כשהוא בתפקיד השופט. מי שלא מספיק טוב, שירוץ. ככה. ארבע שנים בבית הספר, כיתות ז’ עד י’, שעתיים בשבוע שיעור חינוך גופני (שזה אגב ארבע לפחות שעתיים פחות ממה שהייתי קובע אם הייתי שר החינוך), ולא לימדו אותי כלום. לא טכניקה, לא שיטות, לא סיבולת, לא גמישות, לא חינוך ולא גופני. ריצות משמימות לעבר שום מקום, בחום, בגשם, כלום ושום דבר. מצידו גם אפשר לא לבוא.

    ואז בכיתה י"א – עברתי ללמוד אצל ד"ר איציק רם. ואיציק הוא לא מאמן ואפילו לא מורה. הוא קודם כל מחנך בנשמה. ואת מה שיש לו בקצה הזרת אין את מה שיש למורים אחרים בכל הגוף – התשוקה להקנות לתלמידים הרגלים בריאים ואת ההבנה שספורט (עממי, לא הישגי) זה הכל חוץ מתחרות. זה ביטחון וזה ריכוז וזה אמונה עצמית וזה היכולת להתמודד עם אתגרים, גם אם בהתחלה הם נראים גדולים, וזה אפילו סיפורים נהדרים על ספורט – כי גם נרטיב ופולקלור הם חלק מהסיפור.

    וככה יצא שאחד השיעורים היחידים שאני זוכר מהתיכון הוא דווקא שיעור חינוך גופני (ולא שיעור ספורט ואפילו לא שיעור התעמלות. יש הבדל). היינו לפני ריצת 2000 מ’. עד אותו יום באופן קבוע האוויר היה נגמר לי בערך באמצע והייתי נכנע ועובר להליכה. לפני ההזנקה הוא ניגש אלי ואומר לי: תשמע, לא מעניין אותי כמה זמן ייקח לך לסיים היום את הריצה. אני לא מודד לך. תבטיח לי רק דבר אחד: אתה לא מפסיק לרוץ באמצע. רוץ מצידי בקצב של צב, אבל רוץ בקצב הזה לאורך כל הריצה. יותר חשוב לשמור על קצב קבוע מלקבוע זמן.

    אני מחליט באותו רגע שהוא ראוי לאמון שלי ורץ כמו שהוא מבקש, לאט אבל בלי הפסקות. מגיע אחרון, בקושי נושם, השרירים כואבים, אבל מרגיש קצת מופתע שעמדתי בזה. ואז בסוף השיעור הוא אוסף את כל הכיתה ואומר משהו בסגנון: אני רוצה לבחור את הרץ המצטיין היום – ונוקב בשמי. והוא אומר, הוא לא רץ הכי מהר ולא סיים במקום הראשון, אבל הוא עשה את מה שביקשתי ממנו והוכיח לעצמו שהוא יכול.

    אחרי שירות צבאי בלי הרבה זמן פנוי התחלתי לשלב פעילות גופנית כחלק מהשגרה היומיומית שלי, והיום אני שוחה ורץ ועושה יוגה – בשום דבר אני לא מועמד למדליה, אל תחפשו את השם שלי בעיתונים – אבל הרווחתי משהו חשוב לחיים: את היכולת להאמין. וגם כמה הרגלי חיים בריאים.

    אם אתם שואלים אותי, זה מה שמורה לחינוך גופני צריך לעשות. כל מורה לחינוך גופני. להתמקד בחלשים ובבינוניים ולמצוא את הדרך להניע אותם לפעולה. את החזקים יטפחו במקומות אחרים, בטח שבכדורגל ובכדורסל. מקומו של הספורט התחרותי בחוגים שמחוץ למסגרת בית הספר (בעיקר). בבית הספר צריך לדעתי להשקיע בחינוך גופני ובתרבות ספורטיבית. אז כשאתה אומר שהמורים שלך צדקו אני לא מתווכח, אבל לדעתי יש מקרים בהם הם אולי צודקים אבל מפספסים: מורים לא צריכים להסתפק באבחון. הם צריכים לעצב ולהקנות ערכים.

    הגב
    • גילי פלג

      תשמעו, החלטתם להרוג אותי מהתרגשות היום?! קודם דובינסקי ועכשיו אתה הרב כדורי ? מפאת כבודו של ע״ק לא אתייחס לרישא של דבריך. אך לגבי ד״ר איציק רם האגדי- מופת ודמות לחיקוי. איש צנוע וענו, מצחיק ובעל שובבות נערית גם בגיל שבעים, ומעל לכל, כפי שכתבת, מחנך בחסד עליון. בטקס הפרידה שלנו ממנו לפני כמה שנים, דיבר אך ורק על חינוך, בקלילות ובהומור, לא עשה לעצמו נפשות ולא ביקש כיבודים ויקר ( למרות שמגיע לו! ). שמח שאתה זוכר אותו כך, כמחנך זה מרגש אותי, ושמח עוד יותר שהשפיע עליך לטובה לשנים רבות כל כך.

      הגב
    • אלכס דוקורסקי

      מרגש לקרוא ותודה על השיתוף.

      הגב
    • דובינסקי

      תודה רבה רבה על התגובה. אכן, ד"ר איציק רם אגדה. איש חינוך מהמעלה הראשונה. היה לי את העונג שיהיה מורה שלי לחינוך גופני והוא תמיד היה ממציא כל מיני משחקים. מלא חוש הומור. חוש הומור גרטלי אפילו הייתי אומר. הבן שלו שיחק כדוריד במכבי ת"א ושיחקנו מולו גם במסגרות הנוער של אס"א ולדעתי גם במפגשים בין אליאנס לגימנסיה. כל פעם שאני מגיע לכנס בוינגייט אני ישר מחפש להתיישב ליד איציק. תמיד תענוג לשוחח איתו. אבל כספורטאי בוודאי שלא השארתי שום חותם. לגבי ע"ק, היה מורה שלי לחנ"ג בכיתה ז'. אין לי יותר מידי זכרונות ממנו. כבוגר אליאנס שמחתי שהוא רשם הצלחות גם באימון בוגרים. לא יצא לי שמר ברוך ז"ל יהיה מורה שלי וגם לא צויזנר. מה שכן, היה לי את עמי נאווי כמה שנים ומאוד התלהבתי מזה ששחקן עבר מורה שלי. שמחתי כשאימן קבוצות בוגרים ובכלל אני תמיד שמח לפגוש אותו. אני מקווה שברור שאיני מאשים את המורים שלי לחנ"ג בזה שלא יצאתי ספורטאי.

      הגב
    • קרקו

      ע"ק היה גם המורה שלי לחנ"ג (התעמלות!) בכתה ז'. בתחילת דרכו. דווקא זכור לי כמורה חביב. השביעיה שהבקיע במדי מכבי הרצליה באותה שנה הוסיפה לו הילה מסוימת.
      חוצמזה, קטע שלם על חנ"ג באליאנס בלי להזכיר את יהושע? אתה בטוח שלמדת באליאנס?
      אה, ו-ט' 6 הכי טובה. מאז ולתמיד.

      הגב
  • Fluttershy

    מממ כדורגל בתיכון... הרבה זכרונות.

    כשהייתי ב-י"ב שיחקנו מול כיתה י', הייתי בשער, למרות שהיינו גדולים בשנתיים הקבוצה השניה הייתה יותר טובה, מחצית איכשהו עוד משכנו ל-0:0, אבל במחצית השנייה (15 דקות כל מחצית, מגרש כדורסל היה רוחב מגרש הכדורגל), תוך כדי הצגה לא משכנעת במיוחד שלי, ספגנו 5. היינו בהרכב חסר, אז החליפו אותי בבת (היא לא נכנסה לשער, אחד משחקני השדה נכנס). לא עזר במיוחד, הפסדנו 7:0 בסוף.

    הגב
    • דובינסקי

      רגע השיא שלי בכדוריד היה שער בהתקפה האחרונה מול מכבי ראשון לציון. את האסיסט מסר עידו לביא, לימים אגדה באס"א. היה להם שוער ענק, אז כשעידו מסר לי לעמדת הפיבוט הסתובבתי לכיוון אחד ובמקום לזרוק חזק לחיבורים עם כיוון התנועה של שנינו, גלגלתי חלש ליד הרגל שלו נגד כיוון התנועה. שער חצוף. בזכות השער הזה, שהובקע כאמור לקראת הבאזר, הפסדנו רק ב6 ולא ב7.

      הגב
      • גיא

        אני מסרתי

        הגב
  • אריאל

    פוסט של כיף. העלית חיוך וזכרונות :-)

    הגב
  • אלעדכ

    רגעי ספורט גדולים מהילדות נשארים לנצח. מאמין שכמעט לכולם יש.
    שלי היה חצי גמר אליפות ביה"ס בכדורסל. למרות שהיינו י"ב, היינו אנדרדוג מול י"א שהייתה משופעת בכוכבים. ודווקא במשחק הזה הנצרה שלי השתחררה עם 4 שלשות במחצית. לקראת הסיום במצב של שוויון עשו עליי פאול מהשלוש והלכתי לקו ל-3 זריקות. זריקה ראשונה - איירבול!! את השתיים האחרונות קלעתי וניצחנו את המשחק

    הגב
    • דובינסקי

      אני מניח שזה חלק מהרעיון של הפוסט. שלא משנה כמה בינוניים היינו, לכולם היו פה ושם רגעים ספורטיבים מוצלחים ושלפעמים זה צף. לאו דווקא סיפורי אל-באדי הירואים. סתם גול בהפסקה.

      הגב
  • יניר

    ופתאום חזרתי 40 פלוס שנה אחורה. יהושע ברוך המורה לספורט המיתולוגי, ערן קוליק המורה של חטיבות הבינים שכל יום ראשון היינו בודקים כמה גולים כבש במדי מכבי הרצליה בשבת ואיציק רם הצעיר שהגיע זה מכבר וניסה להתמודד מול כל התלמידים בכל ענף שלא יהיה מאתלטיקה דרך כדורסל ואפילו בכדורעף.
    שני רגעים זכורים לי כאילו היו אתמול. גמר אליפות בית ספר בכדורגל. אנחנו י"א 2 מול קבוצה בכיתה י' ירמי קפלן בועט דרדלה מרחוק , השוער משמיט ואני נותן גליץ' לתוך הידיים של השוער ודוחק את הכדור לשער. יהושע ברוך שאהב אותי בגלל שהייתי בנבחרות הכדורעף והאתלטיקה מתעלם מהעבירה. היום המאושר בחיי עד אותו רגע.
    שנה לאחר מכן, אנחנו שוב בגמר. פנדלים. ערן לוי השוער של קבוצת הנוער של הפועל ( של משה סיני) מתחנן לבועטים- רק תבעטו למסגרת. מעולם לא נרשמו יותר בעיטות לקורה במשחק כדורגל אי פעם כולל של הגיבור משנה הקודמת

    הגב
    • דובינסקי

      נהדר.

      הגב
    • גילי פלג

      כיף לקרוא:)))

      הגב
    • אורן השני

      תעלומת ע"ק נפתרה :)

      הגב
      • יניר

        אדם מקסים

        הגב
  • 7even

    דובינסקי,
    כשאתה לא מתעסק בפוליטיקה קטנונית והתנגחויות לרוב...אתה ממש מהנה לקריאה

    הגב
    • דובינסקי

      מזל שאנחנו לא אנשים חד מימדיים. זה היה משעמם אם מראש היית יודע שתהנה או לא תהנה מהפוסט.

      הגב
      • 7even

        דווקא נראה לי שהשווית תפוחים לתפוזים.

        אז במקרה הזה..לא יצא לך :)

        הגב
  • דניאל

    איזה כיף לקרוא את הפוסט והתגובות!

    בכיתה ו' כבשתי שער מהקרן נגד המתנ"ס היריב במושבע. מהקרן! במגרש קטרגל! החיבורים!
    בהיותי מעריץ מושבע של משה סיני (עד היום הביוגרפיה שכתב שאול אייזנברג עליו אצלי בסלון, משם למדתי מה זו הפלה) תמיד ניסיתי לכבוש מהקרן והפעם הראשונה והאחרונה שהצלחתי היה במשחק רשמי.

    אחרי זה לא היה לי מה לחפש יותר בכדורגל ועברתי לכדורסל, שם בעיקר החזרתי כדורים למאמץ הלאומי שנקרא "להפוך את יניב גרין משחיין לכדורסלן" אחרי שאחרי חופש גדול אחד הוא חזר פי שניים יותר גבוה. השיא הגיע בכיתה ט, שם זכינו באליפות נוער מחוז השרון אחרי ניצחון על הבאזר מול המדורגת ראשונה במשחק האחרון של העונה.
    חווית כדורסל שפל נוספת היתה לי כש"שיחקתי" בשתי העונות הראשונות של הפועל תל-אביב עודפים עם הגיבורים טוהר, שמחוני, האחד עם הקואץ׳ האגדי ניר מטלון, וזכינו בדאבל ליגה ב'. אפילו היה לי שיר שחקן מאולטראס עודפים (שלושה עם המון זמן פנוי).

    הגב
    • ארז

      ענק.
      איך הלך השיר (מילים + לחן)?

      הגב
  • ערן (המקורי)

    אחלה פוסט. יש גולים ומשחקים שאי אפשר לשכוח: את השיויון שהבקעתי בנגיחה בשיעור ספורט דקה לסיום, וישר נתתי טראש טוק לבחור בקבוצה השנייה שלא בחר בי כשעשו כוחות.
    ובקשר לבתי הספר שהזכרת, העלית בי חיוך נוסטלגי:
    לבית ספר אליאנס הגעתי בילדותי להתאמן כדורסל בחוג של מכבי, בין היתר אימן אותנו יואב קדמן. אחרי קרוב ל 30 שנים, היה מרגש להגיע שוב לאליאנס כאב לילד קטן שמתאמן שם כדורסל וג׳ודו. עברו עוד כמה שנים מאז, הבן שלי עבר להתמקד בכדורגל, והשבוע התאמנו בבית ספר אורנים על בעיטה ברגל שמאל, לקראת אימוני קבוצת הליגה שלו.

    הגב
  • צור שפי

    אתה עדיין יכול להגיע לפודיום אולימפי. פשוט תהיה לימור לבנת או מירי רגב.

    הגב
    • דובינסקי

      אין לי עור עבה מספיק כדי להיות פוליטיקאי.

      הגב
  • ברק

    פוסט נהדר.
    אצלי היה רגע תהילה מיוחד, כשהייתי בכיתה ח' נתבקשתי על ידי נציגי שכבת ט' לשפוט במשחק הגמר השכבתי.
    שרקתי עבירה בלתי ספורטיבית לשחקן מ-ט' 4, הם רצו אליי כדי להפליא בי מכותיהם, שחקני ט 6 התערבו לטובתי (אבי סטרול חברם לכיתה, היה ביציע) וניצלתי.
    בגמר בית הספר ניצחנו את כיתה ט' וכך נוצר תקדים שילדי כיתה ח' זוכים באליפות בי"ס (ז-ט).

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *