הניקס ביססו את רכישת כרמלו אנטוני על התיאורייה של ביל סימונס. כדי לזכות באליפות הNBA יש צורך בשני כוכבי על לפחות. תיאורייה זו נהייתה נפוצה בזמנו של אחד מייקל ג'ורדן. הטענה היתה שכל עוד סקוטי פיפן לא היה לידו, אפילו מייקל לא זכה באליפות. לממציאי התיאורייה לא הפריעה העובדה שהיוסטון רוקטס לקחו אליפויות עם כוכב על אחד, דטרויט לקחו אליפות ללא שום כוכב על.

*

בקיצור אל תפריעו לנו עם העובדות. שנה שעברה דאלאס לקחה אליפות עם שורה של שחקנים שתורמים כל אחד בתחומו. להזכיריכם לפני האליפות של דאלאס מעטים החשיבו את נוביצקי ככוכב על, הוא לא הוזכר בנשימה אחת עם לברון לדוגמה, או דווין ווייד, נדמה לי שאפילו כרמלו אנטוני היה נחשב לאבן בנייה חשובה יותר.

השנה תיאוריית כוכבי העל קורסת על ממציאיה. עוד מוקדם לקבוע שהפייסרס ידיחו את ההיט בבושת פנים, אך תוצאה כזו כבר לא תהיה מפתיעה. רבים העריכו שהפייסרס ינצחו את ההיט במשחק השלישי וכך אכן היה. גם סן אנטוניו מהווה דוגמה נפלאה לדרך בה קבוצה יכולה לגבור על כוכבים. הת'אנדר בורכו בשחקני על נפלאים, אך גם הם בהחלט משחקים (למעט אחד) כחלק מקבוצה. להזכירכם, שיקאגו של מייקל היתה קבוצתית בצורה יוצאת דופן בזכות פיל ג'קסון.

*

זה פשוט נפלא שתיאורייה זו קורסת השנה. הקפיטליזם הטהור טוען ובצדק, שאם כל אחד ינסה למקסם את טובתו, ללא פגיעה בטוב של האחר, ירווח לכולם. הסיבה לאי הפגיעה בטובה של האחר, היא אגואיסטית לחלוטין. הדרך להשיג את הטוב ביותר היא למקסם את הטוב. כאשר אתה פוגע באחר, על מנת להשיג יותר, אתה מפחית את הטוב המקסימלי האפשרי.

*

כאשר העשירים האמריקאים התעשרו כתוצאה מבניית עסקים אשר העסיקו אלפי עובדים, אמריקה שגשגה. כאשר 0.1% מהאמריקאים לקחו שליש מסך ההכנסות האמריקאיות התוצאה היתה הקריסה שהחלה ב2008. המתעשרים בזכות מינופי הענק, לא יצרו בהתעשרותם עושר גם לאחרים. בכך הם הקטינו את סך העושר הכללי. זו הסיבה למשבר.

*

באירופה אנו רואים דבר דומה. כאשר גרמניה מתעשרת על חשבון מדינות אירופה האחרות, אירופה כולה קורסת, והפגיעה תגיע כמובן גם לגרמניה עצמה. כמובן שכך קורה גם בישראל. כאשר שכבה דקה של עשירים מתעשרים על חשבון האחרים, סופם לקרוס לתוך ההימורים של עצמם. כאשר ישנם אחרים המתעשרים כתוצאה מיצירת עושר גם לאחרים, הם שורדים את המשברים הקשים ביותר.

*

מייקל ג'ורדן הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. מייקל היה, הווה ויהיה אגואיסט מושלם. היתרון האימתני שלו על האחרים היה בהבנתו האינטואיטיבית (ובעזרת הזן מסטר), שהדרך היחידה לקחת אליפויות היא לא לספור את האליפויות של מייקל, אלא את האליפויות של שיקאגו. כך מתוך דאגה אגואיסטית לחלוטין, הוא דאג להוציא יותר גם מחבריו לקבוצה.

*

העולם הנו מקום מורכב ביותר. כאשר אדם דואג לאחרים יותר ממה שהוא דואג לעצמו, הוא פוגע בעצמו ובאחרים. כאשר אדם דואג לעצמו ורוצה להשיג יותר מאחרים, האדם נכשל בלהשיג את הטוב ביותר לעצמו.

.

.

.

.

.

.

.

.

היה לי יום קשה. קשה מאוד. טיסה למדריד עם קונקשן בקייב זה בהחלט עניין מעורר ציפיות, אבל היו בדרך כל מיני התפתחויות בלתי צפויות בעלילה וברובן מאכזבות. כשהייתי קצת בדאון ומיואש, מצאתי הוסטל נחמד בלילה. התקלחתי, התרעננתי. והיום הדי-אָשְפָּתי הזה נגמר כמכרה זהב – עם בילויים נהדרים לתוך הלילה בואכה שני זיונים – אחד יותר מעניין מהשני. הראשון פלסטיני-קטאלוני מתוק בשם ג'ורדי, השני אקוודורי-אינדיאני בשם אורלי (כן כן, כמו אורלי יניב. שלא נדע מטומאה!). מה לעשות? אני טיפוס אקזוטי בטעמי.

ולמה אני משתף אתכם ברכילות הבאמת זולה הזו? כי היום המפרך הזה שלי (כשאני עדיין סוחב כאב ראש, זכר לפציעה מאתמול כשפתחתי אותו ונזקקתי לשני תפרים) הוא תמצית העונה של באיירן מינכן וצ'לסי. שתיהן בסך הכל נתנו עונה מאכזבת, שהתחילה בציפיות גדולות, באמצע נמוגה לה, ובסוף יש הזדמנות בלתי חוזרת לאורגזמה רצינית.

באיירן הייתה פייבוריטית להחזיר לעצמה בקיץ את השליטה בגרמניה, ואחרי פתיחת עונה מעולה ויתרון 8 נקודות על דורטמונד לאף אחד לא היה ספק שהיא בדרך לאליפות וכנראה גם לדאבל. אבל אז בא הנוקאאוט הצהוב-שחור. דורטמונד נתנה בראש לבאיירן במפגשים הישירים בליגה ובגביע וזכתה בדאבל.

צ'לסי פתחה את העונה עם המון התלהבות מהמנג'ר החדש והמבטיח אנדרה וילאש-בואש. לקח לא מעט זמן למועדון להבין שהוא במסלול התרסקות בעקבות ההתעקשות המוגזמת של וילאש-בואש לא לספור את הכוכבים הוותיקים בקבוצה. ואז הגיע RDM – רוברטו די מתאו – ועשה מהפכה של ממש. החזיר את הכבוד והביטחון של הוותיקים והשיב אותם לעניינים. זה אפילו נגמר בזכייה בגביע, אבל התואר הזה לא יכול להשכיח את עונת הליגה הגרועה של צ'לסי בעידן רומן אברמוביץ' וזה מעל לעשור – עם מקום שישי בלבד, אחרי פאקינג ניוקאסל יונייטד.

***

אז כך מגיעות צ'לסי לבאיירן למשחק העונה – משחק על כל הקופה. גמר ליגת האלופות – המשחק האחרון בדרך כלל בעונה האירופית (למרות שהעונה תקוע בסוף עוד גמר גביע ספרדי) שמהווה את השיא והפנים שלה. ובאמת גמר האלופות הזה מייצג באופן אולטימטיבי את הכדורגל 2011/12. עונה הזויה בה כמעט אף פייבוריטית לא זכתה באליפות (לא ברצלונה, לא יונייטד, לא באיירן, לא מילאן, לא פ.ס.ז'/ליל, לא הפועל ת"א/מכבי ת"א/מכבי חיפה). זוהי עונת ההפתעות. ולכן מתאים שאין קלאסיקו בגמר.

צ'לסי ובאיירן מינכן – לא רק שאינן שתי הקבוצות הטובות באירופה, הן אפילו לא הטובות במדינותיהן. ובכל זאת זה הגמר. משתיהן תצא אלופת אירופה.

תזכרו תמיד שבמפעל בשיטת נוקאאוט, בניגוד לליגה, לא תמיד הטובה ביותר זוכה, וכי גם המסורת משחקת תפקיד משמעותי ועוצמתו של מועדון עם שם כמו באיירן באירופה עדיין לוקח את דורטמונד, וצ'לסי עדיין מנוסה בהרבה, עם הישגיה המצוינים בעשור האחרון (6 חצאי גמר ב-9 ועונות), מאשר מנ. סיטי.

***

צ'לסי:

זוהי קריאה אחרונה בהחלט לוותיקים מלונדון. ללא ספק מדובר בהזדמנות האחרונה של דור הנפילים של צ'לסי לזכות בצ'מפיונס ליג. כי אם הבלוז לא מניפים גביע במינכן, בעונה הבאה כזכור הם מתמודדים מול מכבי נתניה בבית י"ב בליגה האירופית.

ולאור הישגיה של צ'לסי שהייתה כל כך הרבה פעמים קרובה, אין קבוצה שמגיע לה יותר לזכות בתואר. מצחיק שאת שני הגמרים שלה בליגת האלופות צ'לסי עשתה עם מאמנים זמניים (CARETAKER), השמות הכי קטנים שעמדו על הקווים בתקופה אברמוביץ'. שניהם אגב אפילו לא נשאו רשמית בתואר "מנג'ר". אבל אם הדרך של אברהם גרנט לגמר הייתה סלולה (יריבות כמו אולימפיאקוס ופנרבחצ'ה ואז גומלין ביתי מול ליברפול בחצי הגמר), די מתאו עשה דרך שלא תאמן. הוא מונה אחרי הפסד 3:1 בנאפולי והתגבר על זה, אחר כך עבר את בנפיקה הלא רעה אך הלוזרית ואז את הקבוצה הטובה של העידן הזה – ברצלונה – כשהגומלין בקמפ נואו.

ההצלחה של די מתאו דווקא מעידה על העוצמה של הכוכבים של צ'לסי כבודדים. שהרי הוא נתן להם את המושכות, ובתקשורת לגלגו שג'ון טרי מתפקד בפועל כמאמן לא פחות מדי מתאו. אבל לאיטלקי דווקא מגיע המון קרדיט כי הוא לא נפל לקרבות אגו. במקום להיעלב הוא בחר לפרגן לשחקנים המנוסים שלו ולא עשה עניין מהגימוד שנעשה לו בתקשורת. הנה בסוף תראו מי מחייך אחרון. בעצם זה שטרי הורחק מול ברצלונה, אולי עזר לו יותר להתרכז בעבודתו כמאמן, לא? סתם בדיחה. סחתיין לדימה תיאו.

דידיה דרוגבה, שאפשר לטעון שהוא גדול חלוצי דורנו וללא ספק העוצמתי ביותר (קצת לפני זלאטן), מגיע לזכות בגביע עם האזניים הגדולות יותר מלכל שחקן אחר.

***

באיירן:

קצת מצחיק שהמאמן החבוט של פ.צ באיירן, יופ היינקס שעשה הרבה טעויות העונה בכל רמות האימון (מבחירת שחקנים, דרך ניהול משחקים וכו') וקיבל שחמט שלוש פעמים מיורגן קלופ, נמצא על סף היסטוריה. ארנסט האפל, אוטמאר היצפלד וז'וזה מוריניו הם המאמנים היחידים שזכו עם שתי קבוצות שונות בגביע האלופות. היינקס שעשה זאת עם ריאל ב-98 בוודאי לא יכול להיספר באותה נשימה עם שלושת הענקים האלה, אבל לפי סוכנויות ההימורים – הוא יצטרף אליהם.

היינקס לא בנה את ריאל ב-98 (קאפלו שהוביל אותה עונה קודם לאליפות בנה), וגם את באיירן הוא לא בנה (השלד העיקרי נבנה בתקופת ואן חאל). צריך כנראה לדעת מתי להגיע לאן. אבל קרדיט אחד מגיע ליופ, חוץ מהשם המגניב שההורים נתנו לו – הניצחון הטקטי שלו על מוריניו בחצי הגמר. אלא שאפילו שם זה הספיק לו רק להכרעה ברולטת הפנדלים, עם המזל והגרמניות.

באיירן מאוד צמאה לגביע אירופי ראשון מזה עשור, ועוד במיוחד שהוא נערך בבית. יש הרבה כישרון בקבוצה, אבל מגיע לאריאן רובן הכשרוני אך האגואיסט והחמוץ? ולפרנק ריברי שכבר לא בשיאו בשנתיים האחרונות? למנואל נויר הלא יציב?

***

בשורה התחתונה אם יש מגיע, אז לצ'לסי שהעיפה את אלופת אירופה, שצלחה דרך קשה יותר בנוקאאוט וששחקניה הוותיקים כבר אכלו המון חצץ בשלבים מאוחרים ומקבלים הזדמנות אחרונה, מגיע הגביע.

אז זהו, אין מגיע בכדורגל. מחר שוב תיווכחו בכך.

***

נ.ב – ורק תחשבו על המצב הקיומי הנורא של אוהד ארסנל בגמר כזה: מצד אחד צ'לסי עשויה להיות האלופה הלונדונית הראשונה, מצד שני אם היא לא תהיה, טוטנהאם חוזרת בעונה הבאה לליגת האלופות. אבל בעצם טוטנהאם אמורה לפשל במוקדמות לפי תכנית המתאר לעונת 2012/13.

נ.ב 2 – אגב בירת אנגליה, הלהקה הלונדונית 'קולדפליי' נותנת הופעה חגיגית באצטדיון ויסנטה קלדרון בזמן המשחק. יש לי כרטיס. מה אתם אומרים, לוותר על הגמר? אני מתלבט.

חורבן. מפלה. קריסה קולוסלית. סוף החלום של 3,4,5,6,7 אליפויות. אגיד זאת יותר פשוט: סוף החלום לאליפות אחת במיאמי לשנים הבאות כי את מיאמי אי אפשר לתקן. חלקי חילוף לא יעשו את הטריק; אובראול לא מספיק. צריכים מנוע חדש. אולי אפילו מכונית חדשה.

כבר במשחק השני במיאמי ראיתי קבוצה בשלבי דאיכה. ככל שהמשחק נמשך, הגסיסה גברה. הערב באינדיאנה אני חושב שלא רק הסיפור של הפלייאוף העונה תם ונישלם, אלא אפילו עתיד הקבוצה הזאת כפי שאנחנו מכירים אותה בא לקיצו. ההתפרקות במחצית השנייה היתה טוטאלית כי אתה לא יכול להילחם בגוליבר – רוי היברט הנפלא – עם גמדים. היה קטע שכמעט גרם לי לבכות: רוי עומד כמו פסל החרות עם הכדור בידו המורמת, ומריו צ'אלמרס – הערב השחקן הטוב ביותר של מיאמי, ולמעשה השחקן היחידי בה – מנתר ומנתר בנסיון להגיע לכדור. הזכיר לי את עצמי עם נכדי ניקולס בן ה-5 כשאני עומד עם זרוע מושטת ומונע ממנו להגיע לכדור.

אפילו אם כריס בוש היה במשחק, הוא מין סמול פורוורד. לפייסרס של את רוי היברט הענק (2.18, ב-13 ס"מ גבוה מההיט הגבוה ביותר) ולצידו דייויד ווסט העצום במימדיו (רק 9'6 אבל בעל מסה עצומה) וסמול פורוורד (דני גריינג'ר) ושוטינג גארד (פאול ג'ורג') ששניהם בגובה של הפרונט ליין של מיאמי.

אז הערב שעון החול אזל. למיאמי אין אפשרות אחת לתקן את המצב. המאמן של אינדיאנה פרנק ווגל עשה בית ספר לאריק ספואלטרה כשסגר את כל אזור הכניסה לסל בהגנה מצופפת, והזמין את לברון ודוויין לזרוק מרחוק. התוצאה? שתי הליכות לקו לדוויין, ושלוש הליכות ללברון, שהם מספר ההליכות לקו ברבע אחד במשחק רגיל. אתם יודעים כמה נקודות קלעו לברון ודוויין בחצי השני? 9. ביחד. כי להיכנס לא הצליחו, ולקלוע מרחוק הם לא יודעים.

הטמטום של מיאמי עובר כל אפשרות של ניתוח. הדרך היחידה לנצח הערב היתה עם קליעות מרחוק. היחידי שפגע היה מייק מילר (2 מ-3 מה-3). אבל הוא עומד פנוי לחלוטין בזמן שלברון מנסה להפציץ מה-3, ואח"כ דויין, ולא מקבל כדורים. רק עומד ומסתכל. מי מקבלם לפעמים? שון בטייה (0 מ-6) וג'יימס ג'ונס (0 מ-3).

אז זהו. הסיפור של מיאמי בא לקיצו. סיפורה תם ונישלם. אפילו פט ריילי שכח שעם גארדים וסמול פורוורדים (כמו לברון ודוויין) מנצחים משחקים. עם סנטרים ופאוור פורוורדים מנצחים אליפויות. אז סיפור 'השלישייה הגדולה' נסתיים בקול ענות חלושה וזמן הקבורה הגיע. עדיין לא שופכים את החול. זה יקרב בשבת אחרי המשחק הרביעי. אחרי 3-1 כבר לא יהיה טעם להמשיך.

******

אז מי היא האידיאנה פייסרס הזאת?

אינדיאנה פייסרס היא קבוצה מוזרה ב-NBA. בעוד שלכמה קבוצות יש 3 שחקנים שהם "THE MAN" כל אחד לפי תורו, ולרובן יש שניים, לפייסרס אין אפילו "THE MAN" אחד. פשוט חבורת שחקנים ללא כל העלטה עצמית, UNASSUMING מהראשון עד האחרון, ואפילו פרצופיהם הם פרצופים שקשה לזכרם כי הם נראים – בגדול – אותו דבר.

דני גריינג'ר הוא אולי האב-טיפוס של הקבוצה: שחקן רגיל, שאפילו ביום של 30 נקודות אתה לא זוכר אותו. אותו דבר מאמנם: פרנק ווגל – המאמן הצעיר ביותר ב-NBA – שנראה לכל היותר כמו סגן נשיא בנק טפחות ברעננה. למעשה הוא נראה יותר כמורה למתמטיקה בעירוני ד', או רופא עיניים בפתח תקווה. יש לו פנים טובות כאלה שאתה לא מאמין שהבנאדם מסוגל לטריק אחד או לסטייה הקלה ביותר מהחוק. תארו לכם בנאדם בן 39 שלא קיבל טיקט אחד ב כל ימי חייו, וכשהשלט אומר "30 מייל לשעה", הוא נוהג 29, רק למקרה שהספידומטר לא מדוייק.

תשאל אותו, הוא יגיד: "אין לנו סופר-סטארס; אין לנו MVP CANDIDATES. אבל יש לנו טלנט. ביג-טיים טלנט!". עד לפני שדבוע איש לא ידע אפילו אם הוא מסוגל לדבר. היו אפילו שמועות שהוא אילם, עד שהוא פתח את פיו בגדול: "מיאמי היט הם ה-FLOPPERS ("מתחזים נופלים") הגדולים מכולם". כמובן שהוא רצה לחסוך לקבוצת היורמים שלו כמה פאולים. הוא חטף על זה 15 G'S, קנס די מצחיק בליגה. "$15,000?", צחק דייויד סטרן. "קנס קטן מדי!". אבל לך תתן קנס למאמן שנראה כמטיף מיסיונרי בכניססיה בפטיסטית בגרינוויל, דרום קרולינה.

מה שווגל רצה להשיג הוא שיתחילו להתייחס לפייסרס כאל קבוצת כדורסל ב-NBA, ולא איזו קבוצת כנסייה בסמרוויל, אינדיאנה, אוכלוסייה 1,786. הפייסרס משחקים באינדיאנאפוליס, אחת המטרופוליטן הגדולים (העיר מס' 12 בגודלה), ומכה אמיתית של ספורט עם האינדי 500, הקולטס, והפייסרס. היא המרכז וההדקוורטרס של NCAA, התאחדות הא"ק, התאחדות השחייה, והבית של 12 אוניברסיטאות – ביניהן BALL STATE ו-BUTLER. העיר היא אחת מפרשות הדרכים החשובות ביותר של ארה"ב המחברת את שיקגו, לואיוויל, סינסינטי, קולומבוס, דטרויט, קליבלנד, וסיינט לואיס, ולכן הכינוי של עיר הבירה של אינדיאנה היא "THE CROSSROAD OF AMERICA". אלה מכם שחששו שגמר המזרח בין פילדלפיה והפייסרס הוא חלום הבלהות של דייויד סטרן יכולים להירגע: זה יהיה משחק בין השוק החמישי והתשיעי הגדולים במדינה, ואם אנשים מהערים המחוברות ל-'אינדי' ייפתחו טלוויזיות, אתה מדבר כאן על שוק של 40-50 מיליון צופים אפשריים.

מה שאני מנסה להסביר הוא שאינדיאנאפוליס איננה עפולה.

הפייסרס היא RARITY בליגה: קבוצה המרכבת רובה ככולה מ-SELF-MADE MEN, שאף אחד מהם אינו "THE MAN". העונה היתה העונה המנצחת הראשונה שלהם מאז 2004-5, העונה של 'קרב האגרופים הגדול' בדטרויט, שגרם לנשיא החדש לארי בירד לפרק את הבניין ולבנותו מחדש מהיסוד. לארי בירד היה כל מה שהפייסרס לא היו: אלוף. אול-סטאר. מהעיר היקרתית בוסטון, העיר המחונכת ביותר בעולם עם הארווארד, M.I.T, בוסטון יוניברסיטי, בוסטון קולג', ברנדייס יוניברסיטי, טאפטס, נורת'איסטרן יוניברסיטי, בנטלי יוניברסיטי, ועוד איזה 30 אוניברסיטאות, והעיר הספורטיבית ביותר בעולם – וזה במאמר גדול באחד הימים. הוא ווינר. אבל הוא גם היה אוסף זבל בפרנץ' ליק, אינדיאנה, והוא קאונטרי-בוי המכיר את הטעם והגישה של הפופיוליישין. האוכלוסייה היא מהסוג שלו, והוא החליט לבנות שם כדורסל שהעיר תוכל להתפאר בו.

מאחר והקבוצה היא – כמו האזרח הממוצע – מהשיכבה העובדת והכסף הוא מצרך חלומי, הוא הבטיח לבעלים לבנות קבוצה זולה, אך קבוצה שהם לא יתביישו בה. הוא החל בשלוש השנים האחרונות בבניית קבוצה שאיש ממנה לא ניבחר גבוה מהבחירה העשירית בדראפט, והוא החליט לתת לווגל הצעיר – עוזר מאמן לג'ים אובריאן כשפוטר – את שרביט המלוכה, למרות שברזומה שלו, הכדורסל הגבוה ביותר ששיחק היה שחקן ספסל בג'וניאנטה קולג' הפיצפונת, בהרנטינגטון, פנסילבניה, דיביזיה שלישית. אח"כ היה וידיאו-מן, סקאוט בלייקרס, בויזרדס, ולאט לאט התקדם. כשלארי החליט שהוא האיש הנכון לפייסרס בגיל 37 כולם חשבון שללארי ניכנס יותר מדי זבל לראש, בשנים שאסף אותו. אבל לארי – בוגר אינדיאנה סטייט ולא הרווארד – ניחן בשכל ישר של קאונטרי-בוי, בתחושה נכונה לגבי אנשים, והוא לא שעה לאיש כשקבע את בחירתו.

אני זוכר את הקטעים: ,לארי איד את זה…"; "לארי השתגע…"; "יותר מדי מג'יק ג'ונסון בראש של לארי מערפל את חושיו…", ומה לא. ולארי כדרכו שתק, והמשיך לחרוש. אז ווגל, שהדבר הגדול ביותר ברזומה שלו היתה הופעה בדייב לטרמן שואו כשהוא מסובב כדורסל על מברשת שיניים בגיל 13 בתכנית "STUPID HOMEN TREICKS", קיבל את הג'וב לייצר קבוצת כדורסל טובה ב-NBA עם חבר שחקנים שאיש מהם לא היה מסוגל ליצור את זריקתו הוא. וזאת האמת לאמיתה!.

לווגל אין קובי בריאנט או לברון ג'יימס בקבוצה. למעשה אין לו אף 'אול-סטאר' רציני. כולם שחקנים טובים עד טובים מאד שרוצים להוכיח לכולם העונה שאתה יכול לנצח ללא כל כוכבים. אפילו לבד-בויס היו כוכבים בסדר גודל עליון לפייסרס: אייזיה תומאס, ג'ו דומארס, דניס רודמן. הפייסרס מלאים בשחקנים כריק מהורן, 'מייקרוייב' וויני ג'ונסון, ביל למבייר, וג'ון סאלי.

מי בתיק התחמושת שלהם?

רוי היברט: הסנטר הענק (2.18 מ') שהעונה היה הפייסרס היחיד לעשות את האול-סטאר מאז 2008. בחירת דראפט מספר 18 בדראפט של 2008 מ-"סנטר יוניברסיטי" ג'ורג'טאון שעבר שני TRANSFORMATIONS בפייסרס: הראשון היה להרזות כדי להגביר מהירותו. השנייה היתה להוסיף שרירים. הוא המוסר הטוב בעיותר בין כל הביג-מן בליגה, ומשחק הלו-פוסט שלו משתפר ממשחק למשחק. הוא וגרג מונרו הם הסנטרים של העתיד ב-NBA, ואתם יכולים לרשום מה שאני אומר. כל מה שהוא צריך עתה זה קצת יותר PASSION והוא סנטר העתיד של ארה"ב.

דייויד ווסט: הפאוור פרוורד המסיבי, 2.08 מ', שהיה פרי אג'נט בקיץ ויכול היה ללכת לכמה קבוצות אחרי שבילה 4 שנים בהורנטס עם ממוצע של 19.9 נק'. גם הסלטיקס וגם הספארס רצו אותו, אבל הפייסרס הציעו לו 20 מיליון לשנתיים, סכום שהראה שהפייסרס הגיעו לביג-טיים. הוא בחר בהם. למה? "לפי כל משאי המתן שלי הבנתי שהקבוצה שרוצה בי ביותר היתה הפייסרס, ומזמן אמי לימדה אותי להיות רק במקום שאני באמת רצוי". מאז שהגיע הוא מהווה IMPACT רציני. הוא מהווה DOUBLE THREAT יחד עם היברט, ו-'טריפל ת'ריט' עם דני גריינג'ר.

דני גריינג'ר: ה-2.03 מ' הזה הוא הסמול פורוורד/שוטינג-גארד האול-סטארי לשעבר האלמוני ביותר בליגה. מין ג'ו ג'ונסון המסוגל לערב של 30 נקודות בלי שאיש יידע. הוא היה בחירה מס' 17 בדראפט של 2005 מניו מקסיקו, ובפייסרס ממוצעו בחמש העונות האחרונות הוא 23.3 נק' למשחק.

פאול ג'ורג': עוד 2.03, בהרבה מובנים קופי של גריינג'ר. הוא השוטינג-גארד/סמול פורוורד, וכשהוא משחק עם גריינג'ר קשה לומר מי הוא מי. לארי בירד טוען שהוא השחקן עם הפוטנציאל לכוכבנות הגדול ביותר בקבוצה. צרתו היא שלעתים הוא 'נעלם' מהפארקט לכמה דקות. הוא ניבחר מס' 10 מפרסנו סטייט אחרי שנתו השנייה שם.

ג'ורג' היל: ה-1.90 הזה הוא מין קומבינציה של שוטינג גארד ופוינט גארד. הוא הגיע לפייסרס בטרייד עבור בחירת דראפט שהביאה לספארס את קאווי לינרד, היום 'המציאה' של הספארס. אבל פסק הדין עדיין לא חתום: רוב האנשים חושבים שהספארס עבדה על הפייסרס, ואני אומר "NOT SO FAST!"ג'ורג' היל עלול להיות הנשק החשוב בהבאת הפייסרס לאליפות המזרח, ואז הפגישה נגד לינרד – אם הספארס תנצח את המערב – תהיה הקביעה הסופית למי הטרייד היה טוב יותר.

שני המחליפים הראשונים הם דרן קוליסון והנסבורו: קוליסון הוא הפוינט גארד שהיה בחירה 21 מ-UCLA ב-2009 הוא אחד הגארדים המהירים בליגה, ואחד העובדים הכי קשה באימונים (יחד עם רוי היברט). הנסבורו הוא הפורוורד שטענו שהוא נמוך מדי ל-NBA. היה לו כבר משחק של 29 נקודות, וכל פעם שהוא ניכנס לשחק הוא נותן 100% ממה שיש לו. בזמן הפציעה של ווסט הוא עלה בחמישייה 19 משחקים ועשה ממוצע של 15.3 עם 7.9 ריבאונדים. לו אמונדסון עומד מוכן להחליף את היברט או ווסט, ולנרדו ברבוסה כל שחקן מ-1 עד 4!

צריך סיבה טובה לשבת לראות משחק בין שתי קבוצות שאתה לא אוהד. בוודאי כשמדובר במוצר האשפתי המכונה כדורגל ישראלי.

למרות שזהות הזוכה בגביע לא תשפיע על מצב הרוח שלי – אני בכלל בליגה שנייה, זוכרים? ניסיתי לערוך ביני לביני מאזן שיוביל אולי לתיעול הסימפטיה שלי לאחת מהמשתתפות.

בהפועל ת"א משחק שחקן שאני נורא נורא אוהב. הוא גם הקפטן. זה לא פוסט של קווים לדמותו, אבל וואליד באדיר שגדל בהפועל פ"ת ועזב בלי ללכלך, בדיוק כמו שעזב את חיפה בלי ללכלך, שלא יורד מהדשא מבלי שהשאיר עליו דם ויזע ושתמיד יעשה את הדבר הפשוט והנכון, אפילו לאט, נחשב לסיבה טובה להיות בצד של לוינטל.

מצד שני, טביב. אגב, כדאי לא להתבלבל, ההבדל בין טביב למאיר שמיר הוא רק בסגנון.

*

חיפה לעומת זאת, מעמידה בטור של הזכות את אלישע לוי שאכל כל כך הרבה חרא במהלך העונה כשהוא נשאר ג'נטלמן למופת גם בסיום, את יניב קטן שכל כך קיוויתי שהנפת הגביע תהיה סיום הולם לקריירה אוברייטדית במיוחד, את הופמן והפרוסנרים ופראלייה ואפילו את וסילי שאיכשהו נהיינו אבות לנשק.

בגזרת הקהל יצא תיקו. אם היה דבר במשחק הזה שהזכיר ולו במעט את מה שמכונה אצל הגויים כדורגל, אלו הקהלים (תקני?) של שתי הקבוצות. הם לא רק נתנו הצגה, הם גם הצליחו לטשטש את הלוק הבולשביקי של המקום הראשון אותו תחריב רעידת אדמה, אם אין ברירה כמובן ובתנאי שזה יהיה בלילה, שהמקום ריק.

אז הלכתי עם חיפה. סורי.

*

אבל בסוף, כמו בקלישאות, זה התהפך ובניגוד לתכנון המוקדם, אפילו יצאתי מגדרי מרוב שמחה.

ברור שאני תמים ולא מתוחכם במיוחד, ולא מבין את גודל הטריק. אולי זה בגלל שאף פעם לא הייתי טוב בקומבינות, אולי זה בגלל שהייתי האחרון בקיבוץ שעוד הניף דגל אדום באחד במאי כשכולם כבר הבינו שהסוציאליזם מת, אולי סתם בגלל שאני שונא שקרנים.

ואייל משומר הוא שקרן.

אייל משומר החליט לרמות. ביודעין. יכול להיות שנגמר לו האוויר, יתכן וקיווה שיעברו השניות ותהיה הארכה, זה לא הצליח לו, וטוב שכך.

לא הרבה פעמים יוצא לנו לראות רשע שחוטף בדיוק ברגע הנכלולי שלו. אין רגע משמח מזה בעיני. הרמאי, הקומבינאטור, מאחז העיניים, בא על עונשו.

מעשי נוכלות מתועבים בעיני. אף פעם לא אהבתי את המתחזים והמתגלגלים והמצווחים והצוללים למיניהם. כדורגל, יקיריי, זו אסטרטגיה, זה מערך טקטי, מילוי הוראות, כושר גופני, השקעה גופנית ומנטאלית, מחויבות, יעילות, ניצול הזדמנויות ולפעמים גם טעויות שופט. כדורגל זה לא קריצת עין ובוא נעשה ונראה מה יצא בסוף.

 משומר נשכב על הדשא והיה על תקן מת. כשראה שיפת הטוב לא קנה את ההצגה, הוא הבריא לפתע ורץ כמו פקידה בעיריית קריית מלאכי שראש העיר בעקבותיה.

לא ברור איך היה המשחק מתפתח בהארכה, אבל ללא ספק חיפה הייתה ראויה לה, ואם מישהו בטיפשות מנע זאת ממנה, אז שיפרעו ממנו. לו אני שחר, משומר מחר בלשכה.

 ******

קני דלגליש פוטר. אני מודה שקיוויתי שזה לא יקרה, אבל אני מבין את הרציונל.

דלגליש מאמן ענק שהיה ראוי לעוד זמן בתפקיד, למרות הכישלון. את הקבוצה שאתגרה את שיא האליפויות של ליברפול, מאמן מישהו שידע כמה עונות גרועות הרבה יותר, לפני שהפך למנג'ר הגדול בהיסטוריה, באותה קבוצה.

לא ברור מה נאמר בשיחה בפנווי עם ג'ון הנרי וטום וורנר. יתכן והוצע לקני מודל שלא הסכים לקבל בדמות  סמכות מקצועית לצידו, יתכן גם שהוא הביע רצון ללכת והם החליטו לא לעמוד בדרכו. יכול להיות שמבחינתם אי עמידה ביעדים היא עילה ראויה להחליף רב חובל.

כך או כך, ליברפול תיאלץ עכשיו למצוא מנג'ר רציני. בארגונים כאלה לא מחכים יותר מידי זמן עם הכתרת היורש. השם של מרטינז עולה, אני מאוד מקווה שלא. מרטינז אינו שדרוג. הדבר האחרון שליברפול זקוקה לו הוא הימור פרוע על מאמן ללא ניסיון ברמות הגבוהות.  בסוכנויות ההימורים מדברים על קאפלו. אולי. לא הייתי שולל גם שמות רותחים אחרים, כולל אחד שממש לא בא לי לראות בליברפול.

דבר אחד בטוח, מבחינתי כאוהד, למרות הכאב, עדיפות כותרות המספרות על פיטורי מנג'ר, מאשר כאלה המספרות כי הבעלים מחפשים קונה.

]]> http://debuzzer.com/tavory/2012/05/18/%d7%a1%d7%95%d7%a3-%d7%98%d7%95%d7%91-%d7%a1%d7%95%d7%a3-%d7%a2%d7%a6%d7%95%d7%91/feed 0 http://debuzzer.com/avrahami/4910 http://debuzzer.com/avrahami/4910#comments Thu, 17 May 2012 22:39:42 +0000 ‫זאב אברהמי‬ http://2.4910

1. נתחיל מהסוף, מאיתמר מהמטבח, שאחד הדברים הרעים היחידים שיש לי לומר עליו זה שהוא אוהד הלייקרס. דיברנו קצת על קובי והדקות האחרונות כשהוא כלא את השולחנות בחוץ בכבל, ואז הוא אמר: "דרק רוז הלך לשנה שלמה, כריס בוש, כל קבוצה והפאקינג פציעה שלה. העונה הזאת הרגה אותם. אם היה להם קצת כבוד, השחקנים היו צריכים להתחיל לשבות מיד בסוף הפלייאוף הזה".

2. אני לא בדיוק מחזיק מקובי בשניות הסיום. הלייקרס משחקים שלושה נגד חמישה בהתקפה. הם מנסים להכניס את הכדור לביינום, אבל דוראנט בכלל לא סופר את ארטסט או איך שהוא לא קורא לעצמו, וקובי של השניות האחרונות הפך לאיזו ברירת הצלה.

3. אבל אפשר להודות: ככה מריחים חילופי משמרות.

4. ואיזה טאצ' יש להארדן ליד הסל.

5. אני חושב שצריך לחדד את הענין הזה של להברון ודוראנט והקלאץ'. אני ממוסמר מיכולות הסיום של דוראנט ומאיך שהוא לוקח את הזריקות הללו עליו, אבל מה שבאמת מהפנט אצל דוראנט היא העובדה שהוא לא כופה את עצמו על המשחק בשום שלב. אנחנו מדברים על מקצוע ותקופה שבה הנטייה הכי טבעית היא לכפות את עצמך. דוראנט הוא חיה נדירה. הוא יכל לגמור את המשחק אתמול עם 35. הוא יכול לגמור כל משחק עם 35. רק שזה לא נכון. אם אתה קולע 22, ונותן גם לאגו של האחרים להשתחרר, הם ייתנו לך את הזריקה האחרונה, אתה לא צריך לקחת אותה.

6. ואם כבר חילופי דורות: טים דאנקן הוא כל מה שבלייק גריפין לא. נראה אם לדאנקן יש עוד סטייטמנט אחד במיכל.

7. כתבתי כבר לפני הסדרה שפוטנציאל הנפיצות הגדול ביותר נמצא באינדיאנה-מיאמי. אני עדיין מחזיק בזה. מאמן אינדיאנה כבר הזהיר את השופטים מההצגות של שחקני מיאמי בהגנה, גריינג'ר נכנס לעימותים עם להברון. הכל שם מריח מאיזה חנון שלא פוחד ממלך הכיתה כי הוא יודע שבסמטה חשוכה הוא יכול לנקנק אותו. אינדיאנה משדרת שהיא לא פוחדת ממיאמי, יש לה שחקנים (ברבוסה, הנסבורו) שהפעם האחרונה שהם פחדו ממישהו היתה מול הראי.

פתאום מיאמי חייבת לנצח הלילה.

**

והכל מאהבה, בטח מאהבה.

1. ניצחון של הסלטיקס יחד עם הפסד של הלייקרס? ועוד כשקובי בראיינט נראה בדקות האחרונות כמו, טוב, לברון? אני מניח שיש דרכים יותר גרועות להתחיל את הבוקר.

2. אמרתי כבר בקטע הקודם – הסדרה הזאת תקום ותיפול על ראג'ון רונדו. הלילה הוא בא רציני (דוק ריברס אמר במסיבת עיתונאים שהוא היה רציני בשוטאראונד – למה לעזאזל זה לא קורה לפני כל משחק?) והיה בלתי עציר במחצית הראשונה שגמרה את המשחק. כשהראש שלו במקום, הסלטיקס מנצחים, עד כדי כך פשוט.

3. עוד דבר שהפך את המשחק הלילה לקל – קווין גארנט בא לעבודה. אין לי שום הסבר טוב לעליות ולירידות שלו בין משחק למשחק – בניגוד לרונדו לא מדובר בהד-קייס אלא אחד שכבר 15 שנה בא לעבודה כל יום. אולי זה הגיל, אולי הוא צריך את המוטיבציה בשביל זה, לא יודע – אבל הוא חייב להגיע למשחק הרבה יותר, כי לפילי אין תשובה בשבילו.

4. הצלע השלישית הלילה, פול פירס, גם הוא נתן משחק טוב הרבה יותר מאשר שני הקודמים שלו, אבל אצלו ההסבר הוא פשוט – הברך שלו פצועה. הלילה, ראינו אותו חותר לסל פעם אחר פעם, בהחלט סימן טוב לבריאות שלה.

5. המשחק הבא ביום שישי מפתח חשוב מאוד לסדרה. לא יקרה כלום אם נפסיד אותו – בדיוק כמו שלא התרגשתי מהפסד הביתיות לפני יומיים – אבל ניצחון שם יכול לאפשר לסגור את הסיפור מוקדם ולתת לשחקנים קצת מנוחה.

6. ועכשיו שאינדיאנה נותנת פייט ללברון וכריס בוש מחוץ לפלייאוף – המחשבות על גמר הולכות ומתגברות.

7. ואם דיברנו על אינדיאנה, מה תגידו על לארי בירד? היחיד בהיסטוריה שלקח MVP כשחקן, מאמן העונה ועכשיו – מנהל העונה. אני בטוח שאיזייה היה יכול להשיג את אותו דבר אם הוא היה לבן.

8. עוד דברים קטנים מחוץ לבינטאון. רובכם מכירים את ג'יימס הארדן כהוא עם הזקן המצחיק מאוקלוהומה סיטי. אני שמח לומר שעוד בקולג'ים, כששיחק באריזונה סטייט שלי, כבר ידעתי שיהיה שחקן מצוין. אבל אפילו אני לא ידעתי שהוא יהיה *כזה* טוב. והזקן הזה, יא אלוהים.

הריעו לזקן! ג'יימס הארדן (מתוך ויקיפדיה)

9. כבר כמה משחקים בפלייאוף הזה שהלייקרס מגיעים למשחקים בלי שום רצון לשחק. זה קרה במשחק השישי מול דנבר וגם בראשון מול אוקלוהומה. בשנייהם, למעט קובי, אף אחד לא ממש ניסה לעשות משהו.

מה שיותר חמור, זה שגם במשחקים הצמודים, אלו שפעם היו הלחם והחמאה של הלייקרס, הם מצליחים להפסיד. בעידן פיל ג'קסון, כשהלייקרס ביתרון 7, שתי דקות לסיום, יכולת לסגור את הטלוויזיה וללכת לעבודה.

10. ולא רק זה, עכשיו הרגליים העייפות שלהם "זכו" בבק-טו-בק שישי ושבת. ועוד מול הילדים של אוקלוהומה. הנה תחזית לא מופרכת בכלל – ת'אנדרס בסוויפ.

.

.

.

.

.

.

.

אייל סגל

במידה רבה, אפשר לומר שהדבר המעניין ביותר שקרה היום במשחק התרחש כבר במסע הראשון. אנאנד, במקום לנסות להמשיך ולבחון את הגנת גרינפלד של גלפנד (בהנחה שזה היה ממשיך לשחק אותה), עבר לעולם אחר של פתיחות עם רגלי ל-ה4 במקום ד4 כמסע ראשון. גלפנד, בתגובה, הצליח כנראה להפתיע אותו, כיוון שבחר בהסתעפות סוושניקוב בהגנה הסיציליאנית במקום באחת משתי ההגנות העיקריות בהן השתמש עד כה בקריירה שלו – הסתעפות ניידורף בסיציליאנית, שהיא מאוד חריפה ואגרסיבית, והגנת פטרוב, שהיא מאוד סולידית. במסיבת העיתונאים אחרי המשחק, כשניסו לחקור קצת את גלפנד לגבי בחירת הפתיחה שלו, הוא הפטיר: "נחכה עם זה עד אחרי סוף הדו-הקרב".

 כמו במשחקים 2 ו-4, בהם גלפנד היה הלבן, גם היום הלבן לא השיג כמעט שום דבר מהפתיחה – אולי יתרון מיקרוסקופי, אבל כזה שהשחור הצליח לנטרל בקלות. עבורינו הצופים זה סיפק מעט מאוד בידור, אבל מדובר בהצלחה משמעותית של גלפנד וציוותו מבחינת עבודת ההכנה שהשקיעו. עכשיו לפנינו שני משחקים רצופים של גלפנד בלבן, כיוון שבחציו השני של הדו-קרב מחליפים את סדר הצבעים (הרעיון הוא למנוע מצב שבו שחקן אחד ייהנה באופן קבוע מהיתרון הקל של לשחק בלבן מייד לאחר יום המנוחה).

***

אנאנד אכן ביצע את התמרון של הרץ ל-ג6 (תוך שהוא תוקף את הצריח השחור), אבל גלפנד צפה זאת וקידם את הרגלי שלו ל-ב3 כדי שיוכל לשים את הצריח על א2 כשזה יקרה. אחרי המסע ה-26 של שני הצדדים, מלכה ל-א3 של הלבן וצריח ל-ב8 של השחור, נראה שיהיו חילופי רגלים באגף המלכה. היעלמותם של הרגלים הללו מהלוח מבטלת את האלמנט הדינאמי הרציני היחיד שהיה למעשה בעמדה ומובילה לשוויון מוחלט – ובעוד אני מקליד זאת, אכן תיקו.

***

כמו במרבית המשחקים הקודמים, ללבן יתרון קל מאוד שאפשר לשחק עליו אבל ספק רב אם הוא יכול להספיק לניצחון. המסע ה-22 של גלפנד (מלכה ל-ב6) הוא טבעי – המלכה תומכת ברגלי על ב4 ומגינה מפני פלישה אפשרית של צריח לבן ל-א6, אבל יש לו גם חיסרון פוטנציאלי – הוא מאפשר לרץ הלבן (שהיה די חסר תועלת על ז2) לחדור ל-ד7 ואז ל-ג6, ובכך להצדיק את תמרונו ל-ח3.

***

גלפנד ממשיך לשחק מהר, למרות שכבר הגענו למסע 20. האם הוא עדיין בתוך ההכנה שלו? (הרעיון של רץ ל-ה6 ואז הכאת הפרש הלבן על ד5 הוא פחות או יותר חידוש ברמות הגבוהות; התכנית שהזכרתי קודם עם פרש ל-ה7 היא הסטנדרטית).

***

אנאנד מחליט ללכוד עם הרגלי ג'. לעומת החיסרון שציינתי קודם, יתרון ברור של המסע הזה הוא סילוק הפרש השחור מעמדתו הנוחה על ג6 (כיוון שהרגלי הלבן מאיים עליו). אנאנד מנצל זאת מייד ומשחק 18.רגלי ל-א3 , כדי לערער את עמדת הרגלי השחור על ב4, שכבר איננו נתמך על-ידי הפרש.

***

במקום זה, גלפנד מחליט להיפטר מהפרש על ד5 בעזרת הרץ (מה שמבטל את ההיבט של זוג הרצים שהזכרתי קודם) . אנאנד צריך להחליט כעת איך ללכוד בחזרה, ויש לו שלוש אפשרויות: עם שני רגלים, או עם המלכה. חסרון אפשרי של לכידה עם רגלי הוא שזה יסגור את הטור ד' ויבטל, לפחות באופן זמני, את פוטנציאל הלחץ על  הרגלי ד6 השחור.

***

לאחר המסע ה-15 של אנאנד (הצרחה), תוכנית סבירה לשחור נראית להביא את הפרש ל-ה7, כדי להחליף או לסלק את הפרש הלבן החזק על ד5, ואז לשחק את המלכה ל-ב6 ואולי לקדם את הרגלי א' באגף המלכה. השניים מגיעים כעת לסף השלב שבו הם כבר לא עוקבים אחר משחקים קודמים ששוחקו (לפחות בתחרויות ברמה גבוהה).

***

לאוטייה דיבר קודם על כך שחלק מהבעיות שנוצרות כתוצאה מהתפוצצות הידע התיאורטי בפתיחות קשורות לא ביכולת למצוא רעיונות חדשים, אלא בלזכור אותם. באותו משחק ראשון של 2010 שהזכרתי קודם, בו אנאנד הובס בשלושים מסעים, קרתה לו תקלה כזו: הוא התבלבל ושיחק מסע שהיה בהכנה התיאורטית שלו, אבל לא בסדר הנכון (היה צריך לשחק לפניו מסע אחר). בראיון שנערך איתו לאחר הדו-קרב, אנאנד אמר שאם היה מסתכל על העמדה בלי שום הכנה לעולם לא היה עושה את הטעות הזו.

***

סיכום ביניים של הפתיחה: ללבן יש שליטה חזקה בערוגה המרכזית ד5 (ופרש חזק שמוצב שם), באופן כללי יתרון במרחב, ואפשרות לבנות לחץ על הרגלי השחור החלש יחסית ב-ד6. אבל לשחור יש גם כן פוטנציאל רב למשחק נגדי, למשל באמצעות הטור ג' שנפתח וזוג הרצים.

***

טוב, כל הדיבורים לגבי הגרינפלד התגלו כחסרי משמעות, כי אנאנד פתח ב-1.ה4 במקום ב-ד4… וגלפנד עונה בסיציליאנית (רגלי ל-ג5 במסע ראשון), שהיא גם כן הגנה חריפה ואגרסיבית. אבל, למרבה העניין, גלפנד לא משתמש בנוסח ניידורף, ששיחק לאורך מרבית הקריירה שלו וגם בתחרות המועמדים, אלא במה שמכונה נוסח סוושניקוב. כך שיש לנו כאן דוגמה טובה לנסיונות הדדיים של שני השחקנים להפתיע אחד את השני.

***

השליש הראשון של הדו-קרב מאחורינו. נגמר שלב הגישושים, כמו שאומרים. היום גלפנד שוב בשחור.

 בשני המשחקים הקודמים של גלפנד בשחור הוא פתח בהגנת גרינפלד, שהיא בחירת אגרסיבית הרבה יותר מאשר הפתיחה השקטה והסולידית מאוד שהשתמש בה במשחקים שלו בלבן. כבר ברור שהכין את ההגנה הזו כאחד הנשקים העיקריים שלו לדו-קרב, ולא כהפתעה חד-פעמית. מבחינת התוצאה, לפחות, אפשר לומר שזה השתלם בינתיים, אבל נשאלת גם השאלה איך גלפנד רואה את מהלך המשחקים ולא רק את התוצאה הסופית שלהם. במשחק הראשון גלפנד הצליח להשוות די במהירות, אבל ניתוחים אחרי המשחק הראו שברגע מסויים, אם אנאנד היה מדייק קצת יותר (רץ ל-ו4 במקום ל-ז5 במסע 15), היה יכול להציב בעיות רציניות יותר בפני גלפנד. במשחק השלישי גלפנד הכניס את אנאנד ללחץ כשהשיג יוזמה חזקה תמורת רגלי שהקריב, אבל אנאנד הצליח לייצב את העמדה, גלפנד החמיץ את הרגע הנכון ללכוד את הרגלי בחזרה, והגיע אל סף הפסד. כל זה הוא חלק אינטגרלי מחייהם של שחקני גרינפלד: מדובר בפתיחה שבה השחור לוקח בדרך-כלל סיכונים כדי לקבל משחק נמרץ ואקטיבי, ובכך מגביר את סיכויי הניצחון שלו אבל גם את סיכויי ההפסד. גלפנד צריך לעשות הערכה של מדיניות לקיחת הסיכונים שלו. במיוחד כיוון שברור שאנאנד וצוות העוזרים שלו, גם אם לא התכוננו לפני הדו-קרב לגרינפלד, עבדו בימים האחרונים בצורה מרוכזת על הכנת כלי נשק אפשריים נגדה.

 בדו-קרב, כששני שחקנים משחקים זה מול זה שוב ושוב (בניגוד לטורניר מרובה משתתפים), לבחירת הפתיחות יש חלק קריטי בדינמיקה המתפתחת. האם שחקן יחזור על הפתיחה מהמשחק הקודם שלו באותו צבע; היכן יסטה מאותו משחק – או האם היריב שלו יהיה זה שיסטה קודם; האם שחקן אחד יצליח לגרום לשני לוותר על פתיחה מסויימת ולעבור לאחרת. לדו-קרב על אליפות העולם באים בדרך כלל עם מגוון של פתיחות מוכנות, שעבדו עליהם זמן רב. לכל צד יש תכנית א' ותכנית ב', ומן הסתם גם תכנית ג'.

לפני שיתחיל המשחק, הייתי מעוניין להוסיף משהו על נושא התיקו שכבר נידון כאן (גם בהקשר המשחקים הבודדים וגם בהקשר התוצאה הכוללת של הדו-קרב), אבל מההיבט התחרותי וגם קצת בהקשר ההיסטורי של דו-קרבות על אליפות העולם.

 קודם כל, כדאי לציין שרצף תוצאות התיקו שאנו רואים עד כה הוא לאו דווקא אופייני להתחלה של דו-קרבות, ומעידים על כך שני הדו-קרבות הקודמים על אליפות העולם ששיחק אנאנד. ב-2008, נגד ולדימיר קרמניק (הרוסי), אנאנד זכה בשלושה משחקים מתוך השישה הראשונים ובכך סגר למעשה את הדו-קרב כבר בסוף המחצית הראשונה שלו. ב-2010, נגד וסלין טופאלוב (הבולגרי), אנאנד הובס במשחק הראשון ב-30 מסעים, אבל הצליח להתרומם מייד מהקרשים ולזכות במשחק השני ואחריו גם ברביעי. לא שאין לאנאנד ניסיון גם בסידרה ארוכה של משחקי תיקו. למעשה, הוא היה שותף לשיא של תוצאות תיקו רצופות בתחילת דו-קרב: זה קרה בפעם הראשונה שבה אנאנד שיחק על אליפות העולם, ב-1995 (כשהיה באמצע שנות העשרים שלו) נגד קספרוב. כל שמונת המשחקים הראשונים הסתיימו בתיקו. ואז אנאנד ניצח את המשחק התשיעי. ואז קספרוב, שהיה קצת מנומנם עד לנקודה זו, התעורר מרבצו וריסק את אנאנד כשגבר עליו בארבעה מתוך חמשת המשחקים הבאים (הם שיחקו דו-קרב של הטוב מ-20). כך שלכל דו-קרב דינמיקה משלו.

לגבי האפשרות שכל השלב הקלאסי של הדו-קרב הזה יסתיים בתיקו (זה לא חייב להיות דווקא כתוצאה מ-12 תוצאות תיקו, כמובן), ויוביל לשובר שוויון במשחקים מהירים, כדאי לזכור שעצם האפשרות היא חדשה יחסית – עד ל-2006, כשעברו לפורמט של הטוב מ-12 משחקים, אלוף העולם המכהן היה שומר על תוארו במקרה של שוויון כולל. ומשיטוט באתרי שחמט באינטרנט אני יכול להעיד על כך שישנם די הרבה חובבי שחמט שממש לא אוהבים את האפשרות של שובר השוויון, או לפחות את הנוסח הקיים שלו (בניגוד לבקרמן…). בעיניהם, האפשרות שאליפות העולם בשחמט קלאסי תוכרע בסופו של דבר בבליץ מבזה את המשחק.

 אבל מכל מקום, שובר השוויון הזה, שמרחף כאפשרות, מעורר שאלה מעניינת לגבי האסטרטגיה והפסיכולגיה של שני השחקנים: האם הם חוששים ממנו, או מעוניינים להגיע אליו? נראה שדעת הרוב היא שלאנאנד סיכויים טובים בהרבה במקרה כזה, ולכן שהלחץ לנצח משחקים מוטל קודם כל על כתפיו של גלפנד. לאנאנד, שכונה בתחילת הקריירה שלו The Lightning Kid, יש מוניטין של שחקן rapid  פנטסטי. (rapid הוא שחמט מהיר שמשוחק בקצב שנמצא באמצע בין שחמט קלאסי לבליץ – באיזור ה 25-20 דקות למשחק). ובמקרה של שוויון בשנים-עשר המשחקים הקלאסיים, הולכים קודם כל למיני-דו-קרב של ארבעה משחקי rapid .

 בשנים האחרונות אנאנד זכה, והפגין יכולת מרשימה, בכל אירועי ה- rapid שהשתתף בהם, בין אם היו דו-קרבות חצי-ידידותיים נגד שחקני צמרת אחרים או טורנירים ממש. במיוחד ראוי לציון טורניר מרובע סופר-חזק שהתקיים בשנה שעברה לציון מאה שנה להולדתו של מיכאל בוטביניק (אחד מענקי השחמט הסובייטי), שבו שיחקו ארבעת המדורגים הראשונים בעולם (אנאנד לצידם של מגנוס קרלסן, לבון ארוניאן וקרמניק). אנאנד לא סתם זכה, אלא עשה זאת בפער של נקודה וחצי מהמקום השני (http://www.chessgames.com/perl/chess.pl?tid=74999&crosstable=1). בשחמט זה הפרש עצום – במיוחד בטורניר קצר כל-כך, של שישה סיבובים בלבד. לעומת זאת, יחסית לאלוף עולם, אנאנד די מאכזב בשנים האחרונות בטורנירים קלאסיים, שהם חוט-השידרה של השחמט המיקצועני; הפעם האחרונה שהצליח לזכות בטורניר חשוב כזה היתה בתחילת 2008, ומאז השתתף כבר באחד-עשר. נדמה לי שלפחות מבחינת מספר הטורנירים, מדובר בשיא שלילי עבור אלוף עולם מכהן. כאן יכולה לעלות המחשבה שחוסר-האיזון הזה בהישגיו של אנאנד בשנים האחרונות הוא לא מקרי: הוא ממוקד פחות בטורנירים קלאסיים ויותר בשמירת כוחותיו לדו-קרבות על אליפות העולם, כשההצטיינות באירועי ה-rapid מהווה בעצם חלק מהאסטרטגיה הכוללת בהקשר זה – כלומר, בניית הרתעה. הוא כאילו אומר ליריבו בדו-קרב – לא כדאי לך להגיע איתי לשובר-שוויון, ובכך משיג בחזרה ברמה הפסיכולוגית משהו מיתרון ה-draw odds שאבד לאלוף העולם. זה בא לידי ביטוי דרמטי בדו-קרב של 2010: אנאנד וטופאלוב הגיעו למשחק ה-12 במצב של שוויון; טופאלוב (ששיחק בלבן) ניסה בצורה כמעט נואשת לנצח בעמדה שהייתה למעשה שווה, ובסוף הפסיד (http://www.chessgames.com/perl/chessgame?gid=1582125).

 מצד שני, לא צריך לזלזל בגלפנד. בקרמן כבר ציין באחד הפוסטים הקודמים שבאופן מצטבר – בגביע העולם 2009 ואחריו בתחרות המועמדים שהתקיימה בשנה שעברה – הוא זכה בלא פחות מעשרה דו-קרבות כדי להגיע עד הלום. אפשר להוסיף שבחמישה מתוך העשרה הזכייה הייתה בשובר שוויון, וכל החמישה נגד יריבים חזקים מאוד (ביניהם יקירת הבלוג, ג'ודית פולגאר). באחרון שבהם, בחצי-גמר תחרות המועמדים נגד גאטא קאמסקי, גלפנד אפילו נקלע למצב שבו הפסיד משחק בלבן (בגלל טעות איומה) כך שהיה חייב לנצח בשחור כדי לשרוד, דבר שבמונחים שחמטאיים הוא באמת להיות עם הגב אל הקיר, והצליח לעשות זאת. כך שגם הוא כבר בנה הרתעה מסויימת בכך שהוכיח באופן שיטתי שהוא חזק מאוד בסיטואציות מורטות עצבים שכאלה.

הפרשן האורח באתר הרשמי, שיפרוץ מדי פעם לשידור בהפסקות הקצרות שבין הסרטונים על אמנות רוסית, אמור להיות היום ג'ואל לאוטייה. לאוטייה איננו שחמטאי בקליבר של נייג'ל שורט או יאן טימן, שפירשנו במשחקים קודמים, אבל יש לו נסיון בדו-קרבות על אליפות עולם מזוית מעניינת: הוא היה חלק מצוות העוזרים (מה שמכונה seconds) של קרמניק בדו-קרב שבו גבר באופן סנסציוני על קספרוב, בשנת 2000. דו-קרבות על אליפות העולם מתנהלים לא רק באופן גלוי בין השחמטאים שמשחקים על הלוח, אלא גם באופן סמוי יותר בין הצוותים שלהם – במיוחד בתחום ההכנות התיאורטיות לשלב הפתיחה.

באתר chessgames.com, שמנהל Chess Bookie של הימורים, אפשר כרגע לקבל יחס של 2:1 לניצחון של אנאנד, 3:4 לתיקו, ו-8:1 לניצחון של גלפנד (רק נבהיר שמי שזוכה מקבל שם לחשבונו chessbucks ולא דולרים אמיתיים).

.

לפני הקרב: דורפן שואל אם אנחנו בקץ השחמט

.

מבחינה אחת אין לי ספק שמדובר בדו-קרב היסטורי מאד על אליפות העולם. זו כנראה הפעם האחרונה בה שני המתמודדים הם שחקנים שהוכשרו לפני עידן המחשבים. שניהם טובים מאד בשימוש במחשבים לצרכיהם אבל שניהם למדו את עקרונות המשחק לפני שהחל השימוש הנרחב בהם.

שחקנית אחרת ששייכת לדור שלהם – קצת יותר צעירה אבל הייתה רב אומן כבר בגיל 15 – היא יהודית פולגר. כשהיא קיבלה את תואר הרב-אמן היא שברה את שיאו של בובי פישר לרב אמן הכי צעיר שהחזיק מעמד 33 שנים. מאז היו 21 רבי אמנים צעירים ממנה לפחות (כלומר יש 21 ברשימה של וויקיפדיה של רבי אמנים מתחת לגיל 15 והיא הייתה בגיל 15 ו-4 חודשים, אז אני משער שיש קצת יותר. וכולם בעשרים השנים האחרונות)

ויש עוד תופעה מעניינת: חמשת האנשים להיות "הרב אומן הצעיר בהיסטוריה" לפני עידן המחשבים הפכו כולם לשחקנים היסטוריים: ברונסטיין (שעל פי ההערכות הוכרח על ידי הסובייטים להפסיד קרב כתר) ושלושה אלופי עולם – פטרוסיאן, ספסקי, פישר ופולגר שהיא גדולת השחמטאיות אי פעם. הצעירים ביותר אחריה – חלקם שחקנים נפלאים – כמו קרייקין וקרלסן, אבל חלקם גם קצת אלמונים. זה קשור חלקית לזילות מסויימת של התואר רב-אומן בימינו אבל גם לכך שאפשר לדחוס בעזרת מחשבים המון ידע לילדים.

אז כששאלתי אותה על העניין הזה בראיון לפני שנה היא אמרה דבר מעניין: בעוד השחמטאים הופכים יותר ממחושבים דווקא תוכנות מחשב שונות מפתחות כל מיני תכונות משלהן כמו התקפיות או "נטייה לסבך סיטואציות בשחור" וכל מיני דברים כאלו. מה שכן – יהיה מעניין לראות אם מחשבים יוסיפו עקרונות חדשים למשחק.

בכל אופן: אין ספק בעיני שרמת המחשוב הופכת מוגזמת שיש משהו קצת בעייתי כשאומרים לנו במסע ה-16-18 שהם "כנראה עדיין בתוך ההכנה התאורטית". ופתרון אין: אי אפשר לאסור שימור במחשבים והם כמובן ימשיכו להשתפר.

יש כמה פתרונות לכך: למשל משחק שחמט960 – שהמציא בובי פישר – בו מערבבים את טור הכלים בפתיחה ויוצרים סיטואציות ייחודיות. ברור שגם כאן למחשב יהיה יתרון – אבל קשה לי להאמין ששחקנים יוכלו לזכור בערך פי אלף ידע תאורטי שייווצר.

אפשרות אחרת היא לעבור למשחקים קצרים יותר בזמן. מבחינת "הבאתם יותר ידע מהבית תקבלו פחות זמן לחשוב". הבעיה היא שאז באמת שחקנים ייצמדו למהלכים שהמחשב הכתיב להם. אולי זה ישפר את העניין התחרותי אבל יהרוס את השחמט.

עמית לוינטל, בצחוק, הציע לי להוסיף שורות ללוח – לעבור ללוח של 10×10. אפשר גם לחשוב על שחמט תלת מימד – זה שוב ייתן למחשבים יתרון גדול אבל אולי ימנע מבני אנוש להיות מוכנים בצורה מלאה למשחקים. למרות שאפשר לחשוב על אפשרויות מרתקות ממש – כמו הלוח הביזנטי העתיק בתמונה.

ואפשרות אחרת היא שבדו-קרב כמו זה השחקנים יבודדו כמו בתכנית ריאליטי. בלי עוזרים ובלי מחשבים. שוב – יסייע לתחרותיות, לא לשחמט.

אין לי פתרון ממש טוב.

-ד"ר לס?

-כן, זה אני.

-מג'יק הציע שאדבר אתך. הוא אמר לי שלדעתו אתה יכול לעזור לי.

-אני מקווה. רק שתדע שאני לא דוקטור לפסיכוטרפיה, אלא רק לביומכניקה, אבל פסיכולוגיה היא הדבר שאני מאד אוהב כי אני יודע שלעתים הפרעה קטנה בהתנהגות, מחשבה, גישה, ומה לא, יכולים לקלקל כל כך הרבה, ותיקון קטנטן יכול לעזור כל כך הרבה!

-אוקיי. אני מוכן להקשיב. אבל לפני שמתחילים, הייתי רוצה לדעת מה אתה יודע עלי ומה הגישה שלך אלי וללייקרס.

-האמת? את הלייקרס אני לא אוהב. אני יודע שזה משהו מאד ילדותי. אבל כפי שאתה יודע אנחנו, אוהדי הספורט, נשארנו ילדים בנפשינו. אז מה זה "לא אוהב"? סתם, כשהגעתי לארה"ב כסטודנט צעיר בשנת 1961 נידלקתי מיד על הסלטיקס של בוב קוזי, בי שרמן, ביל ראסל, שני הג'ונסונים, וכל השאר, והלייקרס עם אלג'ין ביילור הפכה מייד ל-'אוייב'. אבל בינינו, עם השנים 'השנאה' הפכה יותר לסטייל של כתיבה. מה אגיד לך, שאם הלייקרס תגיע לגמר נגד הסלטיקס או מיאמי לא איכפת יהיה לי מי ינצח? ברור שיהיה איכפת לי. כי אני 'מזרחי', ואתם אי שם בהוליווד, במערב. אבל הנה אתה כדוגמא: אני חייב להודות שבתחילת הקריירה שלך לא אהבתי מה שראיתי. לטעמי היית צעיר ארוגנטי מדי. יותר מדי יהיר, יותר מדי חצוף ורברבן. שידרת אפילו שחצנות ועזות פנים.

אבל בשנים האחרונות קלטתי שינוי מחלט בהתנהגותך. קלטתי רגיעה ואתנחתא. אני קולט מתינות נפשית מחוץ למגרש, כבוד וסבלנות לשחקנים אחרים, הפוגה ופיוס בכל הגישה שלך. אמש במשחק אפילו הרגשתי מין רצון עז לעזור לך. מבע פניך העציב אותי. היום אני יודע שאתה טיפוס הרבה יותר רגיש, תחושתי, וסנטימנטלי משהיית אי-פעם. אבל ישנה בך בעירה שמקורה או בגנים שלך או בדברים שקרו בילדותך. כשצלצלתי למג'יק והעברתי לו מסר שאני יכול לעזור, לא התכוונתי לחקור ולקדוח בעברך ולנסות למצוא את המקור לבעירה. אין לי את ההכשרה הפסיכיאטרית לכך. אבל נדמה לי שאני יכול לעזור, כי ברמה נמוכה הרבה יותר היתה לי פעם אותה בעייה הקיימת אצלך, ועליה ברצוני לנסות לעבוד אתך.

-SHOOT!

- קובי. הרבה משווים אותך למייקל. אבל לדעתי יש בך מין זווית תחרותית שהיתה גם למייקל, אבל הוא למד לנווט אותה, ואפילו לנצלה לטובתו, ואילו אצלך היא מהווה בעייה החוזרת שוב ושוב.

-למה אתה מתכוון, דוק?

-קובי. כשלמייקל הפסיקו הכדורים להיכנס, אם מרוב עייפות או יום שחור, הוא ידע לקבל את המצב כפי שהוא, ולהשתמש בו בצורה אחרת לעזרת קבוצתו. כשלמייקל הפסיק ללכת, הוא הפך לקברניט הקבוצה המפטם כדורים לסטיב קאר, לטוני קוקוץ', לג'ון פקסון, פי.ג'יי ארמסטרונג. הוא לא הלך עם ראש בקיר והכריח זריקות. הוא נתן ליריבה לעשות עליו 'דאבל טים', ואז מסר כדור לקולע חופשי. אתה זוכר את ההחטאה שלך אחרי הג'אמפ שוט הנפלא שלך שניכנס עם "BACK STEP" כשהארדן הוא אול אובר יו? זה היה נדמה לי עם 6:44 לסיום. בסדר. לכל אחד מותר להחטיא. ואז ב-71-68 עם 5:31 לקחת עוד זריקה קשה ביותר שהחמיצה. בלייק קטף ריבאונד ומסר לך. שוב החמצת. זה הרגע עליו אני מדבר: כאן עליך לעצור ולומר, "אולי כדאי לתת לוורלד פיס לזרוק? או לבלייק? שניהם קלעו סלים רק לפני כמה דקות!".

אתה עכשיו רותח. אתה חייב לנצח. אתה חושב שהכל תלוי רק בך. אתה מפספס שני DEFENSIVE ASSIGNMENTS שמעלה לך את לחץ הדם עוד יותר, ואז אתה מוציא כדור חוץ ישר לידיו של דוראנט עם 1:45 לסיום. הוא רץ לאורך המגרש וקולע – 75-72.

-אני מודה שהייתי קצת מבולבל ובהיי אמוציונלי כזה שחשבתי שאני חייב להבריח את הקבוצה קדימה!

-זאת הבעייה קובי. אתה לא אלוהים. אתה לא הכל יכול. ישנם אתך 4 שחקנים מקצוענים היודעים דבר או שניים על הכנסת כדור בסל. אבל אתה לא סומך על פאו גאסול ולא סומך על ביינום, ועם 1:01 הכדור אצלך, ובמקום להכניסו לאחד הגבוהים, אתה מכריח עוד TURNAROUND מה-3 שמחמיץ אפילו יותר מ-4 החמצותיך הקודמות. עכשיו הארדן ניכנס נהדר וקולע סל. 75-74 עם 36.4 טיקים. אתה נעלב. הגבריות שלך נהפגעת: "מי זה ההארדן הזה שינצח אותי? אני אראה לו!". אז מה אתה עושה? במקום לקחת את זמנך, למצוא גבוה תחת הסל לסל, או סל ופאול, אתה לוקח כדור לעוד נסיון הרפתקני מה-3 עם 36.4 טיקים לעוד TURNAROUND קשה וחסר סבלנות ביותר. הכדור יוצא החוצה בלי שיפגע בקרש. אז דוראנט קולע FLOATING JUMP ליתרון 75-76, ואת הסוף אתה יודע.

- אז מה עלי לעשות? כיצד לשפר את עצמי?

-קובי, אני נולדתי וגדלתי על שפת הים. המציל פאול לימד אותנו כבר בגיל 5 שאם אנחנו ניכנסים למערבולת, לא להילחם נגדה. סתם "ללכת" עם הכיוון שהמים רוצים לקחתנו. ואם זה לתחתית הבאר, אז נרד אליה, ושם למטה המערבולת כבר שקטה, ויוצאים ממנה בקלות. עליך לשחות עם הזרם של המשחק ולא להילחם נגדו כי אתה "הקובי הכל יכול". אתה לא הכל יכול, וכשאתה עייף, הטרנאראונד אפילו לא מגיע לקרש הסל. אתה חייב ללמוד "TO TAKE IT EASY" ולהפסיק להילחם בהחמצות ע"י זריקות פראיות נוספות שגורמות להחמצות גדולות אפילו יותר, שאתה מנסה לתקן עם TURNAROUND 4 יארדס מאחורי הקשת. תירגע. תן לאחרים לעשות משהו עד יעבור זעם. ואז, אחרי חמש דקות של סערה תיכנס למשחק כאדם חדש, טרי, מיושב, לא לוחם בהחטאות!

-דוק, יש הרבה במה שאמרת. אחשוב על זה. אנסה לתקן בפעם הבאה!

-אני מקווה!

-תודה. אוף, כמעט שכחתי. כמה אני חייב לך?

-IT IS ON ME KOBE!

***********************************

חזרה למציאות

כשהתוצאה היתה 86-101 לסיקסרס (ניגמר כמובן 91-107), ועל הפארקט היו קווין גארנט, פאול פירס, רונדו ראז'ון, וריי אלן (רק פייטרוס הצטרף אליהם) שאלתי את עצמי מה הדוק משאיר את השלישייה הזקנה שלו על הפארקט עם איזה 3-4 דקות לסיום. קודם חשבתי שמי שיודע את התשובה לשאלה הזאת, בוודאי יודע גם כמה קילומטרים של קו אפשר לצייר עם עפרון חדש.. דסקסתי זאת עם הזקנה (אנחנו חוזים ומדברים כל הזמן; 70% ממה שאני כותב זאת גניבה מהרעיונות שלה), והיא ענתה, "אני בטוחה שדוק רוצה לתת שעור לגן הילדים של הסיקסרס שיישאר במוחם עד סוף הסידרה".

תראו, אני לא יודע מה קרה לסיקסרס. רק לפני יומיים ראיתי שחקנים מהירים, זריזים, עליזים, חוצפנים, גמישים, חרוצים,
מיומנים, קלי-תנועה, ועירנים. ניגמרו לי המילים לתארם. הערב? סיקסרס עייפים. מדוכדכים. לאים. רדומים. איטיים. שבורים. זוחלים. מסורבלים. תשושים. מה קרה? לך תדע מה קורה בראש של שחקנים שמלבד אנדרה איגודלה בחמישייה, השאר הם ילדים ממש בני 23. ועם ילדים כאלה, לך תדע. מספיק שהבובהלה של הולידיי ג'רו לא נתנה לו אמש כי לא בא לה, ומספיק שחס וחלילה החברה של אבן טרנר העליבה אותו במיטה לפני המשחק שנודף מגופו ריח לא נעים, וזה מספיק.

ככה זה עם צעירים: אתה לעולם לא יודע איזה קבוצה תופיע למשחק. כמובן שלסלטיקס היה מה לומר בנידון (ועוד נחזור לזה), אבל הערב הסיקסרס שיחקה בדיוק הפוך ממה ששיחקה במשחק השני בבוסטון: במשחק הנצחון הכדור נע במהירות-על מצד לצד, מלמעלה למטה, בטרנזישיון שבילבל את בוסטון. להביא דוגמא מכדורגל, היה זה "ONE TOUCH SOCCER". מסירה ימינה, לסנטר, החוצה, שמאלה, ואז אדם פנוי לזריקה או כניסה.

הערב? כידרור, כידרור, כידרור. עמידה. חיפוש. מין מסירה חצי עקומה לשחקן שלא במקום. ואז שוב כידרור…כידרור…כידרור. ובסוף? נסיון כניסה באחד-על-אחד שלא עבד הרבה יותר משעבד.

הסלטיקס התאפסה אחרי כמה דקות, ומהרבע השני לא הביטה אחורה. ראית DETERMINATION של לוחמים וותיקים שהחליטו ללמד שעור את הצעירים, וככה זה נראה: גברים נגד קבוצת נוער, לא פחות ולא יותר. רונדו ראז'ון היה אגרסיבי ביותר מהשנייה הראשונה. כניסות מצויינות לסל, אפילו כמה ג'אמפים מרחוק. פאול פירס היה הפאול שאנחנו מכירים – הבולדוג הוותיק שרק מחכה לשנייה של חולשה ואז הוא אוכל אותך ללא רחמים. וקווין גארנט? הבנאדם משתפר כמו יין עם הזמן. 27 נק' ב-12 מ-17 ו-13 ריב'. אגיד לכם מה: ישנם שלושה דברים עליהם אתה יכול לסמוך בעיניים עצומות: על כלבך הזקן. על אשתך המכוערת. ועל הג'אמפ-שוט של גארנט..

רונדו היה נפלא ממש עם 23 נק', 14 אסיסטים, ושליטה מחלטת במצב. פירס הוותיק והטוב יצא ממשברו, שם 24 עם 12 ריב', ופרצופו היה זועף וכועס כאילו הוא לא ישקוט עד שהסיקסרס תשלם את תשלום הנצחון במשחק השני. בוסטון היתה זאת שנראתה רעבה, רעננה, מוכנה להופס. כנראה שההבדל בין קבוצה בוגרת וקבוצה צעירה בסידרה של 7 משחקים הוא עצום: המבוגרים המנוסים היו שם, ראו את זה, התנסו בזה. הפסד אחד בדרך לא מפחיד אותם. לצעירים מעיר 'אחוות האחים' הנצחון בבוסטון אילו השיגו כבר את האליפות, וזה בדיוק מה שהיה.

אתמול החמאתי לדוג קולינס. הערב אני מאשים אותו. ראיתם אותו בטיים-אאוט? במקום להרים את קולו, להכניס בצעירים הרדומים ומדוכדכים האלה באבי אביהם, ולהעליב את אופיים, גבריותם, ואומץ ליבם, הוא אומר להם ברכות כמו שאתה מדבר לקבוצת ילדים בקיבוץ יגור: "שחקנים, עלינו להתעורר. זה לא המשחק שלנו. אנחנו חייבים לשמור יותר נגד כניסות ולתת להם לנצח אותנו בג'אמפ שוטים. אנחנו יותר טובים ממה שאנחנו מראים!". מה זה 'אנחנו'? זה הוא על הפארקט שמפשל פעם אחרי פעם? האם עוזרי המאמן הם הרפים והרדומים? לא! אלה השחקנים, ובשחקנים היה עליו להצליף בשוט במקום ללטף במטפחת משי.

מה יקרה במשחק הרביעי? אני לא יודע. אם אתה יודע, אתה גם יודע מדוע אזרח ממוצע צוחק 410,078 פעם בחיים (וזה בדוק!). הסיקסרס עלולה להופיע כקבוצה חדשה לחלוטין, דינמית בצורה בלתי רגילה, שתשטוף את הפארקט כמו במשחק השני. אם בוסטון תנצח, הסיפור גמור. בסיקסרס רק ת'דיוס יאנג הראה לחימה ולהיטות, וזה התבטא ב-22 נקודות. ג'רו הולידיי קלע 15 באחוז נמוך, והתפלאתי מאד על המשחק הנבוך של איגודלה. הוא המבוגר; הוא המנהיג. הוא ניכשל הפעם במנהיגותו.

הייתי באולם בפילדלפיה פעמים רבות. באולם הישן בשנות ה-60 כשצ'מברליין שיחק שם, ובשנים האחרונות כשביקרנו יחד עם ג'ייסון ואפרת את החותנים כשגרו בעיר. לסיקסרס יש את אחד הקהלים הרעשנים בליגה. קהל חם וסוער. אבל הקבוצה חייבת להעיר אותו. הערב האולם היה שקט כמו בית קברות כי הקבוצה לא נתנה לקהל צ'אנס אחד להתעורר. מאות – אם לא אלפים – יצאו כבר אחרי הרבע השלישי. במשחק פלייאוף? אני לא יודע אם זה לא "FIRST" שם. ביום ששי חבורת הצעירים חייבת לבוא עם טרף בעיניים. אחרת הסידרה הזאת גמורה.

****************************

היה בקלות יכול להיות 1-1

לאוקלהומה סיטי היתה את ההתקפה הטובה ביותר בכל הליגה משך כל העונה. ההגנה היתה דבר אחר. עם ארבע דקות לסיום והלייקרס מובילה 73-68, קווין דוראנט עבר לשמור על קובי. אני לא יודע אם זה היה על דעת עצמו או בהתייעצות עם סקוטי ברוקס, אבל נראה לי שעל דעתו כי זה קרה תוך כדי המשחק.

כמה דקות לפני כן קובי קלע שני סלים כפי שרק הוא יודע, סלים שנראים שהם נכנסים במזל, אבל כמה מזלות יכולים להיות לו? אלף? זה לא מזל. קובי הוא שחקן מיוחד במינו שיכול לנצח כמעט בכל מצב שהוא בר-עשייה. אז דוראנט הגבוה לקח אותו, ומאז הוא לא קלע נקודה אחת. לי נראה שהוא היה מחוסל פיזית. עם 3:17 דק' הוא זורק מאזור חיוג 06. הכדור לא פוגע בשום דבר. עכשיו החטאה של ראסל ווסטברוק. בלייק – סטיב בלייק שהיה מצויין בדקות האחרונות מלבד בשנייה האחרונה – חוטף את הריבאונד.

ביינום מחטיא כדור שבלייק מסר לו.

עכשיו טרוף של דוראנט שזורק מאיזה 3 מטרים מאחורי הקשת כשמתחת הסל אין ת'אנדרי אחד לרפואה. מה ניכנס לו לראש? 2:38. עכשיו בא סל נפלא של ביינום, הוק שמאלי מהצד כשקנדיס פרקינס הוא ALL OVER HIM. הוק שמאלי? ההוק נעלם מהכדורסל כמו שעון קפיץ וטלוויזיה שחור-לבן. התוצאה 75-68, 2:32. הייתי בטוח שהסיפור גמור והתחלתי לחשוב על כותרת. אבל רגע. ג'יימס הארדן ניכנס כטורנדו ועושה 75-70. הבנאדם הזה נראה לי כמו גנגסטר בדרום שיקגו. לא פוחד להיכנס בין הענקים ביותר. אבל הזקן שלו…יש לי טלוויזיה של 70" ויש לי רושם שאני רואה כינים ופשפשים בזקנו. אם הוא מגלח את הזקן, פניו ירגישו 'קלות' יותר, ולא יהיה לו כל כך חם. אבל הוא לא יגלח כל עוד מנצחים.

כאן בא הרגע הגדול של הת'אנדרס: קובי מוציא כדור, דוראנט חוטף אותו!!! רץ את כל המגרש ועם 1:42 זה 75-72. קובי מנסה מרחוק, אבל הוא נראה מחוסל. דוראנטו מנסה לנצח עם עוד שלשה. עוד החמצה. ביינום עם הריבאונד. כדור לקובי. עוד החטאה שגרועה כמוה הוא לא מחטיא כשהוא נינוח. הכדור להארדן. המזוקן עם הכינים לא עושה חשבון לאף אחד. מעניין אותי אם ראשו עובד בסדר. מי זה הבנאדם הזה? צריכים לחקור! הוא פורץ – איזו פריצה נהדרת ומהירה יש לו! – ו-75-74. 56 טיקים.

קובי מחטיא עוד אחת. כאן אני מחזיק זאת נגד קובי: למה לא להכניס כדור פנימה ולנסות סל עם פאול, סל בלי פאול, או פאול? אבל הוא מחליט לזרוק עוד פגז. עוד החטאה גרועה.

קווין דוראנט מחליט שזה הזמן שלו. הוא פורץ מימין ומכניס סל במין 'דרדלה' צדדית, אבל 75-76. 18.6 טיקים. ספולשה עושה פאול שיש לת'אנדרס "TO GIVE". זה קטע כמה שניות ל-5.7 טיים-אאוט לייקרס. כולם בטוחים שקובי יקבל כדור, אבל אם במתוכנן או לא, סטיב בלייק מקבל כדור מימין, וחופשי לחלוטין הוא מחמיץ שלשה. השגיאה של הלייקרס היתה שעם 18.6 היא היתה צריכה לפרוץ פנימה לסל או סל ופאול. ב-18.6 עליך לגרום לשני נסיונות, אפילו אם אחרי הנסיון המהיר הראשון אתה עושה פאול מהיר ומקבל כדור חזרה לפאול שני.

אבל הלייקרס התמזמזו ואחרי ההחטאה של בלייק היה עוד פאול על דוראנט עם טיק אחד בשעון, שקלע את הראשון והחטיא בכוונה את השנייה, וזה היה הסוף.

המשחק הזה הוכיח לי שאוקלהומה הגיעה. היא התבגרה והראתה שהיא יכולה לנצח במשחק שהוא על הקו, דבר שעד עתה לא ידעה לעשות. היא שיחקה הגנה עקשנית כשכל השחקנים עושים את שלהם, עם כוכב לצד שמו של סופולושה. דוראנט קלע 22 ב-9 מ-15, ווסטברוק 15 אבל רק ב-5 מ-17, והארדן 13, אבל 6 מהן קריטיות ביותר. ללייקרס ביינום וקובי קלעו 20 כ"א אבל קובי רק ב-9 מ-25. פאו גאסול קלע 14. הוא וביינום קטפו 11 ריב' כל אחד. לא מספיק.

האם הלייקרס תצליח להתאושש מההפסד הכואב ביותר הזה? לי קשה להאמין.

.

.

.

.

.

.

.

.

בוודאי אתם תוהים איך זה שלא כתבתי אחרי הזכייה ההיסטורית של הפועל בגביע ושלל האירועים המדהימים שאחריה. האמת כי אני פשוט המום. התחלתי לכתוב, ויש בבלוג טיוטה שמורה ממה שכבר כתבתי, אבל פשוט הייתי נורא מבולבל מכל האירועים. המחשבות לא היו מספיק סדורות. בקיצור העונה הזו, כמו כל תקופת טביב, היא 'בלבלה'. בלבלה אחת גדולה.

***

קפצתי לחורבות אוסישקין – למי שלא מעודכן כבר מזמן שאין שם חניון, רק דשא וגישה לפארק – לחגוג עם אוהדים אדומים ואנשי קבוצת הכדורסל שעשתה היסטוריה.  היה נהדר וממש נהניתי – בלי שירי שואה, בלי אלימות. רק החלקים היפים הרבים שיש באוהדים האדומים. הפועל חזרה. ובגדול!

כמה קבוצות אוהדים בעולם כבר עשו את כל הדרך עד לליגה הבכירה בענף ספורט כלשהו? זה הישג היסטורי לא רק בקנה מידה ישראלי. לכן זה מאוד ריגש אותי. העובדה שהקבוצה המצליחה הזו היא יציר כפיהם של אנשים שבאים מאהבה אמיתית ועמוקה למועדון, שמשקיעים מכספם וזמנם באהבתם הטהורה ומייצרים יש גדול מאין. זה הרבה יותר מספורט. זה מפעל חברתי שראוי לשמש מודל לחיקוי לכל גוף או קהילה באשר הם. בלי עסקנות מצחינה, בלי פוליטרוקים שבוחשים ובלי טפילים ומזיקים. שילוב של תשוקה ומקצוענות. מזוקק 100 אחוז. כמו שצריך, אבל קיים רק באגדות. לא עוד.

יממה אחרי הזכייה בגביע בכדורגל, הייתה תחושה של חג שני, של המשך השמחה. איזו דרך נהדרת לסיים עונה. מצחיק איך ביום אישי כל כך מחורבן שלי – הכל הלך לי רע – לפחות היה את החגיגה האדומה שהמתיקה הכל.

עזבו בצד את הרמה, זה לא העניין. הייתה כאן קבוצה של ישראלים עם זר וחצי ומתאזרח אחד ותיק ובלתי נגמר שהביאה המון גאווה. אתה מסתכל על מתן נאור – הוא בעיניי הסמל לכל מה שיפה בספורט. מלך אמיתי.

נכון, לא הלכתי העונה כמעט למשחקים ולא צפיתי בטלביזיה למעט שלושה וחצי משחקים – שניים מהם בסדרת גמר הפלייאוף. אני מצטער – אני מסוגל לראות כדורסל רק בתצורתו האמריקאית. אבל שוב – לא מדובר כאן בעניין ספורטיבי אלא במשהו רוחני עמוק הרבה יותר.

העובדה שקבוצת האוהדים הזו לא הצליחה לעלות בעונה שעברה וגם לא נתנה יד לקומבינות של קופל ודחתה הצעה לעלות ליגה בדרך לא ספורטיבית, היוותה מבחן גדול. פעם ראשונה שהמועדון החדש הזה נאלץ להתמודד עם כישלון. וראו זה פלא – האוהדים לא התייאשו. לא הניפו דגל לבן. כל כך קל להיות אוהד של הצלחות. כל כך מזויף גם.

אז כן, בעונה הבאה יהיה דרבי. נקבל בראש, אבל גם אם מכבי ינצחו במאה הפרש לעולם לאוהדים שלהם לא תהיה קבוצה משלהם. לא תהיה הנשמה, התשוקה והחלק בעשייה שלהם כמו שיש לאוהדי הפועל. ואי אפשר להעריך בכסף כמה שווה תחושת השייכות והערבות ההדדית הזו. הללויה.

אין ימים רבים כאלה, שאני מסיים עם שביעות רצון עצמית.

היום שיחקתי טניס. הפסדתי 2- 0 במערכות לחבר מאוד קרוב שבניגוד אלי, לא שיחק טניס בילדותו.

טכנית אני יותר טוב אבל יש לו כושר טוב יותר וכנראה גם רוח לחימה. ויש לו פורהנד מטורף.

לי יש סרב יותר טוב וגם בקהנד.

הוא ניצח אותי 7- 5 6- 4.

ואני עדיין מרוצה. כי שיחקתי.

בחודשים האחרונים אני משחק בערך פעם בשבועיים (כשאני אמור לשחק פעם בשבוע). אף פעם אני לא רוצה ללכת לפני.

אני תמיד מעדיף את האופציה העצלה, הלא אקטיבית, הנסוגה.

העובדה שאני חוזר מהטניס הביתה רק ברבע לחצות גם מונעת ממני לצאת באותו ערב.

אבל אני בכל זאת משתדל ללכת. כי בונים עלי כמשלים לרביעייה (בשני מגרשים). וכי אני מרגיש שאני חייב לשפר קצת את הכושר.

לאחרונה אני מרגיש שאני משתפר. הטאץ' הרבה יותר טוב. כמעט בכל החבטות.

אבל אני עדיין לא בכושר מספיק טוב והיום התעייפתי כבר באמצע המערכה הראשונה כשהולכתי 4- 1.

זה בעייתי לשחק כשאין רגליים. זה לא רק שקשה לרוץ זה גם הקושי להחזיק את עצמך עומד וחזק. לכופף ברכיים כמו שצריך, ועוד.

אני לא בכושר כי אני לא עושה שום כושר.

אני שונא לרוץ. הפסקתי לשחות (דבר שהתחלתי לפני שנתיים וחצי-שלוש עד לפני שנה) כי אני כבר לא יכול להשיג מנוי בזול לקאנטרי קלאב/בריכת שחיה.

ואני גם לא משחק כדורסל וכדורגל שנים.

האם אני בכלל אוהב ספורט?

לראות, כן. גם פחות מן העבר, אבל עדיין מאוד אוהב לראות משחקים מעניינים.

כשהייתי ילד גם אהבתי מאוד לשחק. אפילו יותר מלראות (ולראות מאוד מאוד אהבתי).

אבל עם השנים האהבה למשחק פחתה. כי בכדורגל פשוט נהייתי פחות טוב. בכדורסל אני גם די פדלאה (למרות שיש לי יד, אבל אני חודר גרוע ומוסר ושומר מוגבל למרות שאני די משתדל).

וטניס- הפך לדי מתסכל עם השנים. האמת שטניס תסכל אותי כבר בילדות למרות שהייתי מאוהב במשחק.

אף פעם לא הייתי בנוי ממש כדי להצטיין בטניס. האמת שלא הייתי בנוי להצטיין באף ספורט למרות שהייתי סביר פלוס בכדורסל ובכדורסל (ובטניס נחשבתי בין חברי שלא התאמנו לעילוי. בין אלה שהתאמנו גם הייתי משיג תוצאות די טובות בתחרויות אבל אף פעם לא הייתי מדורג).

בריצה תמיד הייתי גרוע. גם בכל מה שקשור להרמת משקולות, הורדות ידיים וכל מה שקשור לכוח.

אני מתעב חדרי כושר.

אבל פתאום יש לי חשק לחזור ולנסות לשחק כדורגל וכדורסל. כדורגל יהיה מאוד קשה, בעיקר בגלל הריצות. צריך כוח מתפרץ בכדורגל. צריך שינויי מהירות. צריך קשיחות.

ואני, כילד, כל מה שהיה לי זה טאץ'. הייתי מוסר טוב מאוד, שולט בכדור לא רע, פנדליסט מחונן וגם ידעתי לתת גולים לעתים לא רחוקות.

מה מכל זה יישאר לי עכשיו?

דווקא בכדורסל נהייתי סביר לקראת סיום התיכון ובצבא כי באמת יש לי יד טובה. אבל האם עדיין אני יכול להיות אפקטיבי בספורטק? (עם כל הצעירים והשחקנים הקשוחים שם). ובכלל, צריך חניה לספורטק כך שצריך לשלם- ותמיד זה מבאס אותי לשלם להם.

לפחות אשתדל להתמיד בטניס ואני מייחל לרגע שלא אתבאס לקראת היציאה למגרש.