היום יש יום הולדת לגדול מעופפי הכדורסל אי פעם, ג´וליוס אירווינג, הא הוא ד"ר ג´יי. מזל טוב לדוקטור שהוא היום בן 62.
כשאתה אומר "דוק" בכדורסל כולם יודעים שמדובר בג´וליוס ווינפילד ארווין. ד"ר ג´יי היה השחקן הדומיננטי בתקופתו. הוא היה (ונישאר עד היום) המנתר והדנקיסט הטוב שהיה. כשה-NBA הבינה שהשחקן הטוב בעולם משחק בליגה האחרת, ABA, היא חייבת הייתה לקנותו. אך בגללו היא הייתה צריכה לקנות את כל הליגה. מאמר זה הוא צרוף מאמר שכתבתי ל-"7 ימים" של ידיעות אחרונות כשפרש ב-1987, המאמר בספרי "חיצים ובונבונים", ועריכה חדשה למען קוראי דה-באזר.

=================================================
השחקן שהביא כדורסל חדש לעולם
=================================================

ג ´וליוס ארווין, ד"ר ג´יי, היה השחקן הטוב בעולם כשה-NBA הביאה אותו לליגה שלה. הוא היה ממציא. הוא היה גאון. הוא היה קלסה בפני עצמה. הוא היווה קסם שעד אז לא ראו בכדורסל. מה שהוא עשה היה ה-EXTEMPORANEOUS INDIVIDUAL EXPRESSION במשחק שהוא קבוצתי. הוא לא רצה לגנוב את ההצגה. הוא רק רצה להציג כדורסל כפי שהוא צריך להיות משוחק למיטב הבנתו.

הוא לא הגיע ל-NBA והרס את כל מה שידענו. להיפך, הוא בא לליגה, ובעדינות ומשמעת הכי גדולים שאפשר, הוא פשוט גילה משחק כדורסל חדש, משחק של שחקים. הוא היה מין סמול-פורוורד בגובה 2.00 מטרים עם כפות ידיים עצומות בגודלן. היו לו רגליים ארוכות עם שרירי קוודריצפס והמסטרינג ארוכים ודקים מאד, דבר שנתן לו יתרון עצום בניתור. אני מאמין בהחלט שאילו הקפיצה לגובה היה מקצועו, הוא היה שובר את השיא העולמי של תקופתו ב-25 סנטימטרים. היה לו צעד ראשון גדול משל כולם. כשהוא רצה להיכנס לסל, ידיו אחזו בכדור כאילו היה כדור טניס קטן (רואים זאת ברור בתמונה!), ובצעד ראשון ענק של שני מטרים ויותר הוא היה כבר באזור הצבע כששומרו עומד ניכלם מאחור, ואז בקפיצה לשחקים – ניתור כמו שלו לא היה לאף שחקן אחר, ואין עד היום – הוא היה מכניס בעדינות או בדאנק עצום כדור אל תוך החישוק לשתי נקודות נוספות.

יכולתו לאחוז בכדור כאילו היה אשכולית, עזר לו בכל תעלוליו עם הכדור. לא היה שחקן אחר שהכרתי עם כף יד גדולה כשלו.

=================================================
הדוקטור בא לביקור הבית האחרון
=================================================

שלהי 1987. הדוקטור נכנס זה עתה לביקור הבית האחרון. ביקור חולים הסופי לפני פרישה. בפנים יושבים 14,890 החולים הקבועים של הבוסטון סלטיקס, אותם הוא בא לרפא עם כמה הטבעות שרק הוא יכול לבצע, והתעופפויות לשחקים, שהן סמלו המסחרי. אני בחרתי להיות במשחק הזה, האחרון, בבוסטון גארדנס, מקדש הכדורסל של הנבא. זהו המשחק ה- 350 ברציפות שהקופה של האולם כאן, בבוסטון, סגורה. "סולד אאוט": כל הכרטיסים נמכרו. תופעה שאין כמוה בעולם כולו. היה זה משחקו האחרון של ד"ר ג´יי, הלא הוא ג´וליוס אירווין, בבוסטון, באולם הזקן בן ה- 60 על רצפת הפרקט המפורסמת שלו, העשויה מעץ ´אלון טנסיי´.

הם באים ברגל מכיוון דאון טאון לאורך רח´ הקוזווי. הם באים ברכבת הסאות איסט אקספרס. הם באים מהבארים המפורסמים "סוליבן טאפי´ ו"באר מספר 4 ", שליד האולם. מגיעים הם להירפא או לצעוק בוז אחד נוסף, אחרון. עליהם, האירים המשוגעים ,אוהדי בוסטון, כבר נאמר שההבדל היחיד שם בין לוויה לחתונה הוא שיכור אחד פחות. איתם, אף פעם לא תוכל לחזות כיצד יגיבו למאורע, איתם הבלתי צפוי הוא הצפוי. גם כל עיתונאי הספורט של המזרח נמצאים כאן למשחק הפרידה. באנו לחלוק כבוד אחרון לדוקטור, שעל רצפת הפרקט המפורסמת נתן לנו תצוגות מופלאות ובלתי נשכחות במדי פילדלפיה" 76" נגד בוסטון, בסדרות משחקים קלאסיות, שכמה מהן נכנסו כבר להיסטורית הכדורסל.

האורות כבים עכשיו. האור היחיד שנשאר דלוק מקורו בתקרת האולם שם פרושים 17 דגלי האליפות של הסלטיקס כדי להזכיר בכל זאת לדוקטור ול-" 76" – מי כאן המלך. ואז, הוא עולה על רצפת הפרקט, נכנס לגוב האריות עצמו. חולי סלטיקס נעמדים כאיש אחד, ובמשך עשר דקות תמימות לא מפסיקים להריע. שם אחד בפי כל: "דוקטור ג´יי, דוקטור ג´יי". אף אחד מאיתנו לא האמין שדבר כזה יכול לקרות. פרידה כזאת נתנו כאן עד עתה רק לאלילים המקומיים שפרשו – ראסל, קוזי, קאונס, הבליצ´ק. אבל לאויב מה-" 76"? NEVER!, אמרו. אף פעם. דבר כזה לא יתכן. זהו קהל ששרק פעם בוז לשירלי טמפל שהחמיצה זריקת פאול בתכנית הבידור בהפסקת המשחק. קהל שזרק בוטנים על ברברה סטרייסנד, שהעזה ללבוש שמלה צהובה/סגולה בהופעתה בגארדן, צבע הלייקרס. קהל שלא נתן לג´ון דנבר לשיר כי הוא אוהד של ה"מילווקי באקס". זהו קהל קתולי שהיה שורק בוז לישו אילו, חס וחלילה , היה מתגלה לו שהוא אוהד הניקס. אבל הדוקטור הוא בקלאסה אחרת לחלוטין: מה שאוהדי הסלטיקס עשו הוא להחזיר לדוקטור תודה גדולה על כל המבצעים המתוארים בשירים, התעופפויות המתוארות בסיפורים, והדאנקים שנכנסו ללקסיקון הכדורסל.

הדוקטור. אחד ויחיד.
=================================================
פרידות כאלה לא היו
=================================================

ראיתי משחקי פרידה רבים לכוכבים גדולים. ראיתי את משחקי הפרידה לקרים עבדול ג´אבר, ללארי בירד, למייקל ג´ורדן, אך בשום משחקי פרידה אחרים לא הרעיפו על השחקן הפורש אהבה כזאת. את הדוקטור כולם אהבו. פשוט לא היו לו שונאים.

הפרידה הנרגשת מתקיימת בכל אולם שהד"ר מופיע בו במשחק הליגה האחרון שלו. בפלייאוף הוא יחזור להיות האויב הרגיל. אז יקללו אותו כמו את כל היריבים. אבל, עכשיו זו פרידה מרגשת, אוהבת, נוסטלגית. בכל מקום מנסים המקומיים לצאת מגדרם ולהיות הכי מקוריים בניסיון להודות לדוקטור: הפיניקס סאנס חילקו לכל צופה כובעי ניתוח ומסכת פנים. למדיסון סקוור גארדן הביאו את כל הדוקטורים המפורסמים: מהנרי קיסינג´ר ועד הסקסולוגית ד"ר רות. הלייקרס נתנו לו במתנה כסא גלגלים. "גולדן סטייט" העניקו לו שתי טבליות אספירין "הגדולות אי פעם" – כל אחת במשקל קילו – על כל כאבי הראש שגרם להם. היום, בבוסטון גארדנס, הוא קיבל ריבוע עץ מהפרקט עצמו. הדוקטור הרים את ריבוע העץ ונשק לו, כשכל האירים המשוגעים של בוסטון יוצאים מדעתם.

בילי קנינגהאם, מאמנו בסיקסרס אמר: "ד"ר ג´יי הוא השחקן ששינה את פני הכדורסל. הוא "TRASCENDED SPORT" במו רגליו וידיו. הוא היה האמבסדור של הכדורסל והוא ידע תמיד להציג את עצמו בענווה אך גם ללא התנצלות שהוא הביא כדורסל חדש, שעכשיו, 20 שנים אחריו, משחקים אותו דורות חדשים של שחקנים. אך מכולם לא ראיתי ד"ר ג´יי אחר. הוא בלתי ניתן לחיקוי!"

הוא שיחק 5 עונות ב-ABA, זכה בשתי אליפויות, מלך הסלים שלוש פעמים, אול-סטאר בכל אחת מחמשת השנים. אח"כ ב-11 עונות נבא הוא היה ´אול-סטאר´ בכל אחת מהן, לקח אליפות ב-1983, היה בחמישיית הנבא 6 פעמים, קלע בקריירה 30,026 נק´ (חמישי בכל הזמנים. אלה שלפניו הם קרים עבדול ג´אבר, ווילט צ´מברליין, קרל מלון, ומייקל ג´ורדן), וכמובן שניבחר ל-"היכל התהילה" ול-"50 האגדות".

=================================================
"קלאסה בפני עצמה"
=================================================

מה שעשה מד"ר ג´יי "קלאסה בפני עצמה" כפי שכינהו מייקל ג´ורדן, היו גפיו הארוכות וכפות ידיו העצומות. היה לו גוף מסוג ´אקטומורפ´ שהוא גוף רזה אבל חזק, ועם גפיים ארוכות. בבדיקות אנטרופומטריות שנעשו עליו באוניברסיטת מסצ´וסטס, המסקנה הייתה שאורך גפיו (ידיים ורגליים) הן כאורך גפיו של גוף בגובה 2.16-2.20 מ´. וכשאתה בגובה 2.00, מהיר מאד, אתלט נהדר עם ניתור שלא היה כמותו, ובנוסף יש לך זרועות ורגליים כל כך ארוכים, ועם כף יד עצומה בגודלה שעטפה את הכדור כמו שאני ואתה אוחזים אשכולית גדולה, או פומלה, אחיזת הכדור קלה ביותר. היה לו גם אורך צעד מדהים, ולכן יכול לעשות איתו דברים שאחרים לא יכולים גם בגלל האנטרופומטריה, ובגלל ה-HANG TIME שלו.

אף שחקן לפניו או אחריו– כולל אלג´ין ביילור, קוני "הנץ" האוקינס", מייקל ג´ורדן, ווינס קרטר – יכול היה להתעופף כמוהו. להתעופף, לא סתם לזנק ולרדת, אלא להתעופף במעלה האולם, ואז, אחרי שכל היריבים והשומרים כבר נחתו מזמן, לנחות ביופי ובעדינות , כשהכדור כמובן בסל. הוא ביצע את הדאנק הגדול בכל הזמנים כשבתחרות דאנק ניתר 20 ס"מ לפני קו הפאול ועם דאנק ה-"טומהוק" שהיה סמל מסחרו קרע את הסל. הוא גם ביצע את שני הדאנקים הגדולים בהיסטוריה בזמן משחק שעוד אדבר עליהם. הוא ביצע עשרות דאנקים מכל הסוגים שלא ניתנים לחיקוי בגלל הסיבות שהסברתי. מייקל ג´ורדן, בספרו "AIR" כותב: "לא היה ומי יודע אם יהיה דנקיסט כמו הדוקטור. הוא היווה קלאסה בפני עצמה. הוא היה בכיתה מיוחדת שלו, כיתה שלמה מעל כולנו".

=================================================
מבצעים שמימיים שני קילומטר מהבית
=================================================

החגיגות היום הן לשחקן שחום עור בן – 38 ששינה את פני הליגה כולה עם הגיעו אליה. הוא שיחק במכללת מאסצ´וסצ´ס אותה עזב לטובת קריירה מקצוענית, תחילה בוירג´יניה ואח"כ בנטס, שתיהן מליגת האי.בי.איי, ליגה מקצוענית שניסתה להתחרות באנ.בי.איי. אז, בשנותיו בנטס, היה לי הכיף והכבוד לגור כשני קילומטר מ-"נסאו קוליסיאום" שהיה ביתה של הנטס בלונג-איילנד, מרחק קרוב מספיק לעשות ברגל כפי שעשינו פעם אריה מליניאק (עוד כשהיה מאמן) ופיני גרשון כשהלכנו ברגל לאליפות המכללות. אני זוכר שהייתי יושב בבית ב-7-6, מכין הרצאה, ולפתע אומר לעצמי, "מל, עלה על האופניים ויאללה לקולוסיאום לראות את הדוקטור".

כשהגיע הדוקטור לפילדלפיה ב 1976 אחרי פרוקה של האן.בי.אי. הליגה הטובה בעולם קיבלה זעזוע. לפתע, הופיע גאון צעיר, שיערו אפרו, שהפך את המשחק למאורע. הוא לקח כדורסל ועשה ממנו אמנות, בווירטואוזיות שלא נראתה כמותה הוא שינה לנצח את המשחק כפי שהכרנו עד אז.

דוקטור ג´יי נולד בעיירה רוזוולט שבלונג איילנד. עיירה רדומה ליד החוף הדרומי. רוב תושביה שחורים, והכדורסל הוא ענף הספורט הבולט שם. המבקר ביום ראשון בבוקר בפארק פריפורט, או ליד התיכון, יראה רק דבר אחד: כדורסל. עשרות מגרשים פרושים בכל מקום, מאות ילדים אפרו-אמריקאים מנסים דאנק חדש, חולמים להיות ד"ר ג´יי. גם הוא היה אחד מהם, וגיבור ילדותו היה אלג´ין ביילור מהלייקרס, המעופף האוריגינלי.

חברו הטוב, רוברט תומאס, אמר לו יום אחד שחלומו- להיות פרופסור- לבטח יתגשם. ג´וליוס ענה שהוא רוצה להיות דוקטור, לא פרופסור. אז הם התחילו לקרוא אחד לשני פרופסור ודוקטור. יותר מאוחר, בליגת הקיץ המפורסמת של הארלם ,ה "רקר ליג", כשג´וליוס החל מתעופף, החלו לקרוא לו "בלק מוזס". ג´וליוס ביקש: "אם אתם כבר רוצים לתת לי שם, קראו לי דוקטור". וכך נולד דוקטור ג´יי.

=================================================
כינוי בשם אחד מספיק
=================================================

שחקנים מעטים מזוהים על פי כינויים: קארים, מג´יק, ביג או. עכשיו, גם "אייר" או "מייקל" ( ג´ורדן) מתחילים לתפוש, וכמובן דוקטור ג´יי. הוא הדוקטור היחיד בעולם שלא זקוק לשם משפחה, תגיד "דוק" וכולם יידעו – מהסמטאות האפלות בהארלם ועד לדוכני הפלאפל ברח´ החלוץ בחיפה – במי מדובר. מדובר בשחקן הכדורסל המלהיב אי פעם. הוא השואו-מן הפנטסטי בתבל, ללא טיפת שואו אוף בדמו. זו עוד סיבה למה שעושה אותו לכל כך גדול. ישנם שחקנים טובים כמוהו ואולי טובים יותר: לארי בירד, קארים , מג´יק. אך הדוקטור הוא אולי הפופולארי ביותר, האהוב ביותר, הנערץ ביותר. הוא הצגת היחיד הגדולה בכל הזמנים של הכדורסל. (בדיעבד, אני מאמין שרק מייקל ג´ורדן הפך משך השנים לשחקן האהוב והפופולארי מכולם!)

אמרו עליו שכשהדוקטור מנתר הוא כאילו עולה לומר "הלו" לאלוהים. אתה מסתכל עליו: הוא מנתר, מגיע לשיא הגובה , ואז, במקום לרדת, הוא עולה עוד קצת. ואז, הוא עולה אפילו יותר גבוה. מה שמייחד את הדוק – ועוד איזה 5 שחקנים כמוהו בהיסטוריה של המשחק – הוא לא רק גובה הניתור אלא זמן השהייה באוויר.HANG TIME זה נקרא. כמה ילדים בליגה המקצוענית מנסים היום לחקות את הדוקטור, להיות ממשיכי הדרך: מייקל ג´ורדן, דומיניק וילקינס, לארי נאנס, דרל גריפית, ורון הרפר, הם, ללא ספק, בעשירייה הראשונה של המעופפים. אבל לפחות בינתיים, ד"ר ג´יי הוא נומרו אונו. הא לא סתם מרחף, הוא הולך באוויר. את הכדור הוא מחזיק באצבעותיו הענקיות כאילו היה אשכולית בשוק הכרמל. ותיקי הליגה, עכברי הכדורסל והבארים, יכולים להישבע לך שפעם הוא אפילו נעצר באמצע האוויר, נפנף "שלום" לכל הצופים, והמשיך בדרכו לסל.

=================================================
מהטומאהוק ועד הווינדמיל
=================================================

הדוקטור הוא המעופף הראשון ששיחק בעידן הטלוויזיה. את מה שהוא עשה ויצר ראתה אומה שלמה: דאנק מלפני קו הפאול ב- 1984 , כשזכה באליפות הדאנק של הליגה, ולצידו שורת הטבעות ותרגילים כמו ה-"טומהאוק" ה´ווינדמיל", ה"דפסי דו דה", "דנק ארו", "היל סטריט בלוז", ה"דבל פאמפ ארומה", ו-"פסל החרות", כולם דאנקים שלדוקטור זכות היוצרים עליהם.

"החניקה" שניכנסה לפולקלור הכדורסל האמריקאי. השניים היום הם חברים קרובים.

את הרגע המתואר כמה שורות מעל, מ- 1984 אני כבר לא אשכח לעד: הדוקטור יושב על קו המגרש לצידו בנו בן ה- 11 , ג´יי ארווין, ושניהם "מדסקסים", "מתלחשים", "מתייעצים", ואז "משרטטים" יחדיו את הדאנק שזיכה אותו באליפות.

=================================================
מבצע הכדורסל הגדול בכל הזמנים: "BASELINE MOVE"
=================================================

את המבצע הגדול ביותר שלו, ואולי מבצע הכדורסל הגדול בכל הזמנים הידוע כיום כ-"BASELINE MOVE" – הניתור מצד ימין של הסל, הריחוף מאחורי קרש הסל, ואז הוא יוצא מהצד השמאלי של הסל עם ספק סל ספק דנקקון עם הקרש – הוא ביצע ב- 1980 במשחק פלייאוף נגד הלייקרס . כל מי שחזה בדאנק באולם , בבית , מול הטלוויזיה, או באינספור שידורים חוזרים, יודע שמבצע זה הוא דבר שאף אחד אחר לא יצליח לבצע. מבצע זה נכנס להיסטוריה של הכדורסל כמפליא בכל הזמנים. אני מנסה לחשוב על כל שמות העצם, התואר, והמליצות לתאר את מה שקרה, ומאומה לא טוב מספיק. הוא נכנס עם הכדור מהצד. קארים, מג´יק וג´מל ווילקס עולים איתו, ומכסים אותו לחלוטין. הדוקטור – באמצע הטיסה באוויר – משנה כיוון , נכנס מתחת הצד הימני של הסל מאחור, ליד קו החוץ, ובמין מעוף ציפור באוויר הוא יוצא מהצד השני של הסל, כשהוא מחליף את הכדור מיד ימן לשמאל, ושם אותו בפנים עם מין דאנק קליעת קרש בסיבוב. אני יודע שזה עתה ניסיתי להסביר את המבצע המופלא פעמיים. אין דבר. היה זה מעוף הנזקק לאלף הסברים.

המשחק נעצר. מג´יק רץ לדוקטור והדביק לו נשיקה. אח"כ אמר לעיתונאים שכשהד"ר עשה זאת, הוא היה בטוח שהוא חוזה באלוהים. קארים הסתכל למעלה התקרה, כיסה את ראשו בידיו כאומר: "לא , לא יתכן. דבר כזה לא יכול לקרות". קהל של 18,000 נעמד על רגליו: ולרגע לא שמעת הגה. הקהל היה מהופנט. רק כמה שניות אחרי עיכל מה ראה זה עתה, והוא נעמד על רגליו דקות רבות, מריע לעילוי.

מבצעו האחר – דאנק כשהוא מנתר מ-ע-ל מייקל קופר מהלייקרס, נודע בשמו: "ROCK THE CRADLE OVER MK". אני לא מכיר שחקן אחר שמבצעו נחתם לזיכרון עולמים ע"י שם מיוחד שנתנו לו.

=================================================
איפה האליפויות?
=================================================

יש המקטרגים על הדוקטור. אם הוא כה טוב, הם שואלים, אז איך זה שניצח רק אליפות אנ. בי. איי אחת? באותה נשימה, תמיד יהיה מי שישווה אותו ללארי בירד, כוכב בוסטון: "תראו את בירד, סובל מה"מחלה הלבנה" – חוסר יכולת ניתור – איטי, חסר ווירטואוזיות. אבל, תסתכלו על כל האליפויות שזכה בהן". ובכן, אין להשוות את הדוקטור לבירד. מדובר בשני דברים אחרים, שני עולמות נפרדים. את הדוקטור אין למדוד בנקודות ובאליפויות. אותו מודדים בהנאה האינסופית שגרם למיליוני צופים משך 17 שנות משחק כמקצועני. בעוד שאת בירד באים לראות לוחם, יורק דם, מנצח, את הדוקטור באים לראות מבצע דברים שאף פעם לפני כן לא נראו, ואולי לעולם לא יראו. יש האומרים על הדוקטור שבשבילו המילה "הגנה" הייתה סוג של קללה. "זוהי השטות הגדולה ביותר ששמעתי אי-פעם" – קובע לארי בירד בספרו– "כשהדוקטור צריך לשמור והוא נדבק אליך- הוא הקרצייה המנדנדת ביותר בליגה".

הדוקטור הובא ב- 1976 לפילדלפיה, קבוצה דפוקה עם קליקות, קנאה, מריבות פנימיות, וקהל שדרש הצלחות מיידיות. קבוצה בלי אופי ובלי כאריזמה. ללכת לראות את ה-" 76" לפני בואו של הד"ר היה כמו ללכת לראות את קריית מוצקין, כולם יודעים היכן היא נמצאת, אך מי לעזאזל רוצה ללכת לשם אם אין צורך.

איתו, ב- 1977 , 1980 ו- 1982, פילדלפיה כבר דפקה בדלת אך לא הצליחה להיכנס. האצבע המאשימה הצביעה על הדוקטור. הוא היה כה טוב שרבים ציפו ממנו לקחת אליפות במו ידיו. התקשורת, המבקרים, הפרשנים, הצופים – כולם שכחו שהדוקטור הפיח במו ידיו חיים חדשים בליגה. בשנות ה- 70 המאוחרות האנ.בי.איי הייתה ליגה משעממת. שחקנים ללא כאריזמה וללא ווירטואוזיות. ולפתע , מופיע גאון המשחק, ובמשחקו הווירטואוזי כאילו אומר " לעזאזל הניצחון, העיקר ההצגה". אבל זה היה רק "כאילו". ד"ר ג´יי לא נח עד שהשיג את האליפות המיוחדת.

=================================================
סוף-סוף עזרה – מוזס מלון
=================================================

הדוקטור בער מזעם. הוא רצה לנצח כמו כולם, אך ידע שה" 76 " לא תנצח, כל עוד לא יביאו סנטר דומיננטי. ב- 1980, הלייקרס הובילה 3 :2 במשחקי הגמר , וקארים עבדול ג´אבר נפצע. "זהו זה. זוהי ההזדמנות" – אמרו כל העכברים בפילדלפיה ולא ידעו שמג´יק ג´ונסון, הפוינט גארד, 2.06 מ´, ייתן את משחק חייו, כשהוא משחק לראשונה בקריירה שלו – ופעם ראשונה שמישהו עשה זאת בתולדות האנ.בי.איי – בתור גארד, פורוורד, וסנטר, והכל במשחק אחד (וקולע 42 נקודות!).

הלייקרס ניצחו אז ב"ספקטרום" שבפילדלפיה במשחק בלתי נשכח. זה היה המשחק בו ביצע הד"ר את ה-BASELINE MOVE. פניו הנפולות של הדוקטור וקריאות הבוז של הקהל, שליוו את הקבוצה ואותו בסוף המשחק היו מחזה בלתי נשכח. ב- 1982 , ה-" 76" שוב הפסידו במשחק ה- 6 ללייקרס בלוס אנג´לס, והכותרות בעיתוני פילדלפיה כבר זעקו: " האם נוכל אי פעם לנצח?"

ואז הגיעה 1983. הסיקסרס החתימו בתחילת העונה –סופסוף – סנטר, ועוד איזה סנטר: מוזס מלון. ב-31 במאי, ב"פורום" באינגלווד, קליפורניה, בגמר סדרת הפלייאוף על אליפות העולם, הסיקסרס מובילה 0-3 במשחקים, אך הלייקרס כבר מובילה בפתיחת הרבע האחרון של המשחק הרביעי ב – 12 נקודות, וה-" 76" מתחילה להזיע. כשנשארו 2:02 דק´ לסיום, הדוקטור גונב כדור מקארים, רץ מחוף לחוף ומסיים בדאנק אדיר. 59 שניות לסיום הדוקטור שוב מתעופף ומסיים עם סל ופאול. כשנשארו 24 שניות, הוא עולה לג´אמפ שוט, מסוף הקשת, והכדור פוגע רק ברשת. הייתה זו הסדרה בה ניבא מוזס מלון " FO,FO,AND FO" – בסלנג המיוחד לו, 4-אפס 3 פעמים בסדרות. הוא טעה רק באחד כשמילווקי מפסידה 4-1.

הסיפור נגמר. הדוקטור זכה סוף סוף באליפות שלו. הפעם הוא עשה זאת כי הייתה לו חבורת שחקנים סביבו שעזרה: אנדרו טוני, מוריס צ´יקס, מרק איברוני, בובי ג´ונס, קלינט ריצ´רדסון ומוזס מלון. בעיקר מוזס מלון, שהיה החלק החסר בתשבץ של ה-76 – סנטר דומיננטי.

בשנתיים האחרונות למשחקו הוא החליף תפקיד בקבוצה. הסמול פורוורד, שניבחר השנה ע"י סוכנות הידיעות ה-AP לחמישייה הגדולה אי פעם בליגה עבר לשחק כגארד קולע. כשעבר לשחק כאוף-גארד, הרגליים נראו זקנות מתמיד והדוקטור נדרש לארסנל חדש של משחק כדי להתגבר על שומריו. האם ניסיתם אי פעם ללמד את הכלב הזקן שלכם טריקים חדשים? ובכן, ללמוד תפקיד חדש בליגה הטובה בעולם זה דבר בלתי אפשרי, אמרו. "ובוודאי לא בגיל 36" , הוסיפו כולם. אך הד"ר הסתגל. הוא שיפר את שליטתו בכדור, את קליעת הג´אמפ, ואת מסירתו – דברים שאף פעם לא נזקק להם, בשל יכולתו האתלטית. פתאום, לנגד עינינו הוא הפך לגארד מצוין. כנראה שככה זה כשאתה אחד הגדולים מכולם: גם הסתגלותך מהירה וטובה יותר מכל בן תמותה רגיל.

כשנשאל מאמנו לשעבר, בילי קנינגהאם, אם הוא לימד אותו לשחק כגארד, ענה: "אני? ללמד אותו? רבותי, כל מה שעשיתי עם הדוקטור היה לצחצח את נעליו ולדאוג שיהיה מאושר".

אם אתם מתעקשים על סטטיסטיקה, לדוקטור יש כמה שטרות להציג: 29,921 נקודות (הממוצע אז לא כלל את נקודותיו בעונה האחרונה); 22.36 נק´ למשחק בממוצע ב- 10 שנות משחק באנ.בי.איי, ו-28.7 ממוצע באיי.בי.איי; 43,309 דקות על הקרשים, ועוד.

=================================================
אחרית דבר
=================================================

אבל לדוקטור שטרות אחרים, חשובים לא פחות: הוא אחד מבעלי ´פילדלפיה קוקה קולה´, עסק השווה מאות מיליונים, יש לו תוכנית טלוויזיה משלו – "ג´וליוס אירווין ספורט פוקוס", משתתף קבוע ב-´רח´ סומסום´, בעל חברת כבלים, מנהל 12 ארגוני פילנטרופיה לילדים עזובים, מעורב במלחמה בסמים, ובשיפור ההשכלה של ילדי השכונות השחורים. בנוסף הוא גם בעל חברת השקעות, ובעל קבוצת מכונית מרוץ בנאסקר. הוא כתב שני ספרים, השתתף ככוכב ראשי בסרט "הדג שהציל את פטסבורג", שימש אנליסט כדורסל ראשי ב-ספורטסנטר ו-NBC, וכן קנה חלק מהאורלנדו מג´יק, בה הוא משמש בתפקיד מנהלתי עד היום. משחק הוידיאו שלו עם לארי בירד "ONE ON ONE" הוא אחד הידועים ביותר. הוא אביה של שחקנית הטניס המקצוענית אלכסנדרה סטיבנסון.

המסע עומד להסתיים. ברגליו נשאר עדיין מספיק מיץ כדי שיוטה ג´אז עוד תציע לו חוזה יקר, אך הדוקטור מסרב. הוא רוצה לפרוש כשחקן שעדיין יכול לתת במשחק מספר מבצעים שמשאירים את כולנו פעורי פה. הוא לא רוצה שיורידו אותו באלונקה. קריירה מופלאה שהזמן הגיע לארזה ולחתמה. עת לחיים חדשים. המדינה כולה חולקת לו כבוד: הוא אחד משחקני הכדורסל השחורים הבודדים שנעשה מוסד פיננסי, פילנתרופי, וסוציולוגי בעודו שחקן פעיל. קריירה פוליטית מחכה ודאי בפתח.

כשהד"ר הפך למקצוען , באפריל 1971 , מג´יק ג´ונסון, כוכב לוס אנג´לס, היה ילד בן 11 , המנסה לקלוע בשתי ידיים משלושה מטרים, ומייקל ג´ורדן נכנס לכתה א´ בעממי. עכשיו, נשארו לו עוד כמה ימי משחק כשצ´ארלס ברקלי הוא עכשיו האיש של ה-´76" . ובכל זאת, ג´וליוס מסיים את המשחק בבוסטון בתצוגה נהדרת עם 22 נקודות ו- 8 ריבאונדים. "כל השנים אני תכננתי 45 הגנות נגדו", אמר קייסי ג´ונס, מאמן בוסטון, בסיום המשחק, "אך הוא מצא 46 דרכים לקלוע". לארי בירד, גם הוא כבר לא תרנגולת צעירה, מוסיף: "כשהגעתי לליגה, לא ידעתי בדיוק כיצד להתנהג. כשהתחלתי להתפרסם קצת, חיפשתי מודל שיעזור לי לעצב את זהותי כמקצוען בליגה הזאת, הטובה בעולם. הדוקטור היה ונשאר המודל שלי. הוא הראה לי, בעצה ובדוגמא, כיצד על סופר סטאר להתנהג. הוא קלאסה בפני עצמה בליגה שלנו. ג´נטלמן, אנושי , חביב, תמיד מוכן לעזור. אני יודע שהליגה איבדה את אוסקאר רוברטסון, ביל ראסל, ג´רי ווסט, וווילט צ´מברליין, והמשיכה להתקיים, אך נדמה לי שאת הד"ר יהיה קשה להחליף מכולם".

לפני 20 שנה כתבתי: " העולם פתוח לפניו. הבחירה היא שלו. ספורטאי גאון שכלכל צעדיו בזהירות. הוא רצה לעזוב בלי שיישאר חייב מאומה לכדורסל. הוא הצליח במשימתו. עתה הוא יחסר ב-´מדיסון´ וב- ´בוסטון גארדנס´, ובכל שאר אולמות הליגה. להתראות , דוק"

.

.

.

.

.

.

אתמול התבקשתי על ידי גלובס לכתוב משהו על המיצוב הפיננסי של באיירן לקראת משחק שמינית הגמר בליגת האלופות הערב נגד באזל. השאלה שנשאלת תמיד במקרה הזה, היא איך באיירן, מועדון שמכניס ארבעים אחוז מהכנסות הטלביזיה של ברצלונה וריאל (72 מיליון מול 184 ו 183 בהתאמה, וזה עוד לפני החוזה החדש שנותן לבארסה וריאל שלושים מיליון נוספים), ו55 אחוז מהכנסות הטלביזיה של מנצ'סטר יונייטד, המועדונים שמקדימים אותה ב"ליגת הכסף", בכלל משחקת באותה ליגה.

הסוד של באיירן טמון בניצול המדוייק של האפשרויות הכלכליות והמסחריות בגרמניה, הכלכלה המובילה באירופה. 173 אלף חברי מועדון שמשלמים ששים אירו בשנה (מגיל 25 ועד 65, ארבעים לפני ןחמישים אחרי) הם רק טיפה בים.  כמו שכתבתי בעיתון, ראשי החברות המובילות בגרמניה באו למסיבת יום ההולדת הששים של אולי הנס. אאודי ואדידס קנו אבל כל אחת תשעה אחוזים מבאיירן, כהשקעה. כמות החברות שעומדת בתור לתת לבאיירן כסף תמורת הזכות לפרסם איתה שהיא ארוכה ומרשימה. גזפרום היא האחרונה שהצטרפה בינתיים לרשימה.

הסיבה היא, שלבאיירן יש מיליונים של אוהדים, והפוטנציאל הכלכלי של אלה הוא עצום, פונקציה ישירה של הכנסה גבוהה ורצון להזדהות עם הצלחה. זה לא אומר אבל, שבאיירן מבזבזים. הרכישות הגדולות שלהם הן ריברי (25 מיליון), רובן (24 מיליון) ונוייר (22 מיליון), ויותר מכולם – מריו גומז (30 מיליון). אלה אולי לא השמות הכי גדולים, אבל המחירים שלהם, ביחס לתפוקה ואורך החוזים, הם יותר מסבירים.

יותר מכל הבעיה של באיירן היא בהגנה. החזקת הכדור והמסירות בחצי של היריב מזכירות במרוחק את ברצלונה. זו הכוונה לפחות. אבל כדי לשחק התקפי צריך קונצפט הגנה – ובאיירן פתאום מתקשה מאחור. אחרי תחילת עונה מעולה של באדשטובר וטובה של בואטנג, מרכז ההגנה של באיירן הוא מגרש משחקים לחלוצים מהירים של היריב. זה אומר, שצריך קשרים דפנסיביים, לפחות שניים, שיחפו.  כי אחרת כל מתפרצת היא גול. אבל קשרים דפנסיביים זה בעיה – גם מבחינת איכות המסירות והיצירתיות, וגם בגלל שאם הם עולים לעזור בקו קדמי, הם חסרים מאחור. זה לא בארסה, זו תחפושת לא מוצלחת.

(כדורגל, זה המשחק שלנו – רומיניגה, הנס, הופפנר)

אבל לבאזל יש חיבור הרבה יותר טוב לתחפושת של בארסה. הם משחקים באמת באותם צבעים. "יש להם את החולצות של בארסה" אמר לי רונן דורפן בשיחה בשבוע שעבר. אז זהו, שלא. כי עם כל הכבוד, ויש כבוד לברצלונה, הם אלה שלובשים את המדים של באזל. האנס (הידוע כז'ואן בקטלוניה) גאמפר, מייסד המועדון בברצלונה ונשיאו הראשון, היה גם ממייסדי פ.צ. באזל, ב1893, שחקן המועדון וחבר בו מאז 1896. אמנם הוא גם היה ממייסדי אקסלסיור ציריך, שהפכה לפ.צ. ציריך, האויב הגדול של באזל, אבל זה לא קשור לסיפור.

כי באמת גאמפר הביא עימו סט תלבושות בהזדמנות. זה אמנם לא נשאר לעדות בשום מקום, מדוע ברצלונה לובשת "בלאוגראנה", אבל הראיות הנסיבתיות מספיקות פה… ואם להודות על האמת, הקבוצה הסימפטית היום היא דווקא משווייץ.

חשבתי הרבה איך להציג את עצמי, מה יהיה הפוסט הראשון שלי בדה באזר. סך הכל, מי שמכיר אותי, אם מהכתיבה שלי בוואלה או בבלוג העצמאי שלי, כבר יודע את כל מה שצריך לדעת, ומי שלא – טוב, הוא יילמד. אז במקום, החלטתי לשים את זה על השולחן. פשוט וקל – רשימה (חלקית מאוד, אני מבטיח לכם) של הדברים שאני מאמין בהם. אני חושב (מאמין?) שכל מה שצריך לדעת עלי נמצא בדיוק פה. לטוב ולרע.

אני מאמין שמי שחושב שקובי בראיינט – או כל שחקן אחר – יישתווה אי פעם לג'ורדן, ראוי לסקילה בכיכר העיר

אבל לא היה ולא יהיה כמו לארי בירד

אני מאמין שעל טפשות משלמים – ובמזומן

אני מאמין שאני יכול להתמודד עם כל דבר – חוץ מזה שהבן שלי יהיה אוהד מנצ'סטר יונייטד

אני מאמין שאם בריידי היה בריא, הפטס היו מסיימים עם עונה מושלמת

אני מאמין שכדורגל אף פעם לא יתפוס באמריקה

אני מאמין שאלימות היא חלק אינטגרלי מכל ספורט איכותי (גם אם זה בצורה מרומזת. ואם אתם חושבים שאין אלימות בטניס – נראה אתכם עומדים מול סרב של 200 קמ"ש)

אבל היא לא הדבר היחיד בספורט. מה שאומר שאגרוף הוא לא ספורט – הוא רק שני אנשים מכים זה את זה

אני מאמין שאלוהים ברא לנו רגליים כדי שנרוץ. אם הוא היה רוצה שנרכב על אופניים או נשחה, הוא היה בורא אותנו עם גלגלים או עם סנפירים

אני לא מאמין באלוהים

אני מאמין שתוגת ההפסד גדולה משמחת הניצחון

אני מאמין שפוטבול צריך להיות משוחק בשלג. מתכנני איצטדיונים סגורים הם הראשונים שיועמדו מול הקיר כשהמהפכה תבוא

אני מאמין שמי שלא ישב בצהרי קיץ חמים עם בירה ונקניקיה ביציעי הבליצ'רס, אף פעם לא יבין באמת בייסבול

אני מאמין שמי שלא יודע לשחק – מאמן, ומי שלא יודע לאמן – שופט. אני שופט

אני מאמין שבוסטון היא העיר הכי מדהימה באמריקה. וזה לא קשור בכלל לעובדה שאני אוהד את קבוצת הפוטבול, בייסבול, כדורסל ומדי פעם גם הוקי שלהם

אני מאמין שאם היית מעיר אותי באמצע הלילה הייתי יכול לדקלם לך כל חמישיה פותחת (וכנראה גם המחליפים) של מכבי תל אביב משנות השמונים והתשעים

אני מאמין שגם עם אקדח לרקה אני לא אצליח לומר מי הפותחים של מכבי השנה

אני מאמין שאם אני לא אעשה מילואים – אף אחד לא יעשה

אני מאמין שסנדי קופאקס הוא הספורטאי היהודי הגדול בהיסטוריה

אני מאמין שכדורגל ישראלי זה לא באמת כדורגל, כדורסל נשים זה לא באמת כדורסל וכמו שהראשון לא הופך אותי לאנטי-ישראלי, השני לא הופך אותי לשוביניסט

אני מאמין שמי שרץ מרתון יודע משהו על עצמו שמי שלא רץ אף פעם לא יגלה.

אני מאמין שטים טיבו לא יהיה שחקן פוטבול מקצועני בעוד שנתיים

צילום: Jeffrey Beal, רשיון CC-by-sal

אני מאמין שאין צדק בספורט

אני מאמין שאם היה צדק בספורט, לצ'ארלס בארקלי, ג'ון סטוקטון, דן מארינו וסטיבן ג'רארד היתה לפחות טבעת אליפות אחת

אני עדיין מאמין שלג'רארד תהיה אליפות. אבל זה בערך כמו שאדם דתי מאמין באמונה שלמה בבואו של המשיח.

אני מאמין שאינסנט ריפליי הורס את הרומנטיקה בספורט.

אני מאמין שהסלטיקס של 86' – ולא הלייקרס של 87' ובטח לא הבולס של 97' – הם הם קבוצת הכדורסל הגדולה בהיסטוריה

אני מאמין שפלה הוא הכדורגלן הגדול בהיסטוריה. בעצם, לא מאמין – יודע.

אני מאמין שדירק נוביצקי יכול לזכות בעוד שלוש טבעות NBA, זה לא ישנה את העובדה שדראז'ן פטרוביץ' היה שחקן הכדורסל האירופאי הגדול ביותר שראיתי.

אני מאמין שלראות שלוש פעמים ספורט סנטר ברציפות זה לא הפרעה נפשית

אני מאמין שוינס לומברדי – ולא ביל וולש ובטח שלא ביל ביליצ'ק – הוא הוא מאמן הפוטבול הגדול בהיסטוריה

אני מאמין שנבחרת ישראל תעפיל לטורניר גדול עוד בימי חיי. אני רק לא בטוח שזה עוד יעניין אותי כשזה ייקרה

אני מאמין שלברון ג'יימס ייקח אליפות NBA בימי חיי – אני בטוח שזה לא יעניין אותי כשזה ייקרה.

אני מאמין שמי שלא מסוגל להתמכר לטורניר המכללות לא באמת אוהב כדורסל

אני מאמין שכדורגל הוא משחק פשוט – תמסור ורוץ למקום פנוי – וכל מי שמספר לך אחרת הוא שרלטן

אני מאמין שאברם גרנט הוא שרלטן

אני מאמין ש"הוז'יירס" הוא סרט הספורט הטוב בהיסטוריה, כש-"בול דורהאם" נותן לו קרב צמוד

אני מאמין ששמחה לאיד היא כמו סם – זה לא טוב בשבילך אבל אתה לא יכול להפסיק עם זה. אני חושב שהיום יש לי שתי קבוצות שאני מחכה לראות מפסידות על כל קבוצה שאני אוהד.

אני מאמין שלספורט בלי קהל אין תכלית. משחקי רדיוס הם לא עונש, הם סתם פארסה.

אני מאמין שאין בושה בלהיות שוער

אני מאמין שביאתלון הוא הספורט הכי קשה שיש. כן, ביאתלון

אני מאמין שספורטאים לא צריכים להוות רול-מודל ומי שמצפה מהם לזה – סופו להתאכזב

אני מאמין שאין משתתף בטור דה-פראנס שנקי מסמים

אני מאמין שספורט מקצועני הוא בהכרח לא בריא

אני מאמין שעיתונות היא חיה מתה אבל זה לא בהכרח דבר רע

אני מאמין שכל מודל שבנוי על תוכן אינטרנטי בתשלום נדון לכשלון

אני מאמין בכתיבה לא מתחנפת, שמאתגרת את הקורא, לא מתמקדת במובן מאליו ובעיקר – גורמת לו לחשוב.

אתם מוזמנים להצטרף.

***

"דה באזר" בפייסבוק

.

.

.

.

.

.

.

.

***

בעברית שערים "נכבשים" או ש"מבקיעים" אותם. כדי להתגונן מפניהם "עושים בונקר", או בשפה מעט ציורית יותר "מתבצרים" כלומר "בונים ביצורים בהגנה". ומול "התחפרות" כזו בהגנה, אין ברירה: המאמן חייב "לשלוח כוחות להתקפה", כדי "להתחמש בכלים התקפיים" ולקוות שההגנה שמולו "תפקיר שמירה" או שמצב נייח "החומה תקרוס". וכמובן שכלל ידוע הוא שכדי לפתח בונקר חייבים "להפציץ מרחוק", "להפגיז", לבעוט "טילים". ואז משיגים את היעד, המטרה. סליחה, טעות – "כובשים" – "שער". רק חסר להניף דגל על המשקוף ולהכריז "שער הפועל בידינו!". והכי חשוב – "מכניעים את היריב". בן אם זה ב"קרב על התואר" או ב"מלחמת ההישרדות".

יש "שוער" ש"הודף" כל מה שנבעט לעברו, ויש "בלם" עב-בשר שנראה ממש כמו "טנק", יש "מגן ש"בולם התקפות" ואיכשהו השחקן הקדמי מכונה "חלוץ". ואם שחקן מרכז שדה מעדיף מסירות ארוכות אפשר אולי לשדרג אותו מתפקידו כ"קשר" לעמדת "קשר-טען". כי הרי יש לו בעיטת "תותח". אני לא צוחק. הקשר הזה הוא "תותח" אמיתי, "אלוף" שלא לומר רב-אלוף. אתם תראו, בעונה הבאה הוא ישיג חוזה באירופה ויהפוך ל"ליגיונר".

והכי חשובה המוטיבציה. מאמן חיב להחדיר בשחקניו "רוח קרב" ולדרוש מהם את מילת המפתח: "להילחם על כל כדור. להקיז דם על המגרש." אבל בשנים האחרונות חלה הסלמה במצב. יסודות של פונדמנטליזם איסלמיסטי חדרו חזק אל תוך נבכי היהדות. המאמן כבר מצפה משחקניו "להתפוצץ על המגרש", והם הרי "חיילים נאמנים" ש"ממלאים הוראות", אז בסוף מתראיין הקפטן המנצח ומתגאה: "התאבדנו על המגרש". חבורת שהידים, אתם מבינים? פטריוטיזם ספורטיבי אמיתי, והכל בחסות הקהל, האוהדים, אותם אלפים ביציעים ששואגים וזועקים קריאות קצובות: "מ-ל-ח-מ-ה". דרשתם את ליטרת הדם שלכם? קיבלתם. הלקוח תמיד זועק.

ובכן ידידיי, לא פלא שצריכים "קצין" עיתונות (רב סרן?) כדי לדברר כאן קבוצות.

***

חשבתי על זה לא מעט לאורך השנים. איך זלגו והשתרשו בשפה העברית מושגים כל כך רבים מעולם הצבא והלאומיות למשחק הכדורגל. איך נולד, הוחלט, נטמע הביטוי "לכבוש שער" למשל. כיצד זה שהז'רגון הצבאי מוטבע כה עמוק בנימיו ונפשו של הכדורגל המקומי. אני לא בלשן, אבל זה כנראה קשור לרקע ההיסטורי של תפיסת המאבק הקיומי של מדינת ישראל והעם היהודי. הכדורגל קם בארץ תחת שלטון המנדט בימים של אי ודאות בטחונית ומדינית. וזה נמשך לתוך המדינה שמאז הקמה לא הפסיקה להילחם וחיה על חרבה, בן אם מחוסר ברירה ובן אם מחוסר רצון ואמונה בדרך אחרת.

הסברה הרווחת היא שהיו אלה עיתונאי ספורט שהכתיבו את השפה, ובמהלך השנים שדרים, עורכים ופרשנים שכתבו ושדרגו אותה, את הביטויים והדימויים הנפוצים בה. בכל מקרה ברור לי כי בפעם הבאה שאני עובר ליד בית התפוצות, אכנס להציץ בעיתונים עבריים כדי לבדוק את הטרמינולוגיה ואוצר המילים ששימש אותם לסיקור ספורט בראשית דרכם.

שוחחתי עם הלשונאי החשוב והנמרץ רוביק רוזנטל על תופעת שיח הכדורגל המיליטנטי. "משחק כדורגל הוא דימוי של מלחמה", הוא הסביר לי. וזה המקום להודות ששימושים במושגים של 'התקפה' ו'הגנה' הן טבעו של המשחק (כמו בכל ענף אחר). אבל בעוד בתרבויות אחרות נדמה שלעיתים יודעים את הגבולות וההבדלים בין 'משחק' שמטרתו הנאה ספורטיבית לבין 'מלחמה', יש גם תרבויות – כמו שלנו (ולא רק פה! תראו מה הולך בארגנטינה או ביוון למשל) – שהגבולות היטשטשו והמחיצות הוסרו.

קחו למשל את המילה "בונקר". זו מילה לועזית שבעברית משתמשים בה לתיאור משחק עם אוריינטציה הגנתית חריפה ועיקשת. איך מילה לועזית שבשפת המקור שלה לא קיבלה שימוש ומטאפורה בכדורגל קיבלה דווקא בעברית משמעות ספורטיבית כה מרכזית ומהותית. "11 אנשים אחרי הכדור" אומרים באנגלית, לספרדים יש את "להחנות את האוטובוס על קו השער".

ואצלנו? "בונקר". כי זה עולם הדימויים והמטאפורות המוגבל שלנו. כולו מורשת של סיפורים צבאיים ומבצעים נועזים. זוהי הפריזמה היחידה בישראליוּת דרכה אפשר לתפוס מהי 'גבורה' או 'מפלה'.

לעתים גם בשפות אחרות יש שימוש מיליטנטי יותר בכדורגל, אבל הוא לא מגיע לרמות האלימות, הדורסנות והמשטמה של העברית הכדורגלנית.

***

השפה האלימה והכוחנית מכתיבה את התודעה ואת המציאות. כל משחק נתפס כמלחמה ויציאה לקרב בעיני האוהדים והשחקנים עצמם. בהינתן המצב הזה, הרי זה מתבקש שנקבל כאן כדורגל שהוא אלים ומכוער באופיו, דל מאוד בהשראה, שחולם רק על הישרדות וקיום בסיסי. וכל זה מלווה באלימות ביציעים מכיוון אוהדי הקבוצות. ואת כל החוויה הזו עוטפת תקשורת שעיקר תכליתה בצעקות, איומים, הפחדה ופאניקה. כי במלחמה אין סבלנות, אין רצון וחשק לניתוחים מעמיקים, מנומקים ושכלתניים  על מצב, לביקורת בונה. כל דאלים גבר.

ובמצב מלחמתי קיומי נתון, למי יש זמן, כוח, שאר רוח ואמונה שאפשר לעשות משהו רציני, לבנות תכניות ארוכות טווח, לשפר את המצב בדורות הבאים. ליצור כאן תשתית כדורגל אמיתית ואיכותית, להסתייע במוחות מהעולם בעלי ניסיון וידע בתחום. כמובן שתכונות ישראליות נוספות מככבות בכישלון של הכדורגל שלנו, כמו "המחשבה שאנחנו יודעים יותר טוב מכולם" ו"אף אחד לא ילמד אותנו" ו"יהיה בסדר" ו"חוסר כבוד מינימלי לבעלי סמכות". אבל הבסיס לכל אלה הוא ש"אנחנו לנצח נחיה על חרבנו", "כל העולם נגדנו" ו"אף אחד לא יוכל לעזור לנו זולת עצמנו".

***

אני לא תמים להאמין שהמצב שלנו ישתנה, כי אי אפשר להוציא את נגיף הצבא משפת הכדורגל שלנו. הוא כבר טבוע בה כאילו היא ממש נולדה מתוכו ואין לה זכות קיום עצמאי בלעדיו. ובכל זאת בקשה קטנה לי אליכם: תנסו לזכור שכדורגל זה קודם כל משחק. יש מנצחים ויש מפסידים, אבל זה לא אמור לעלות במחיר כבד של קרבנות בנפש, וכל היופי של המשחק זה שבניגוד למלחמה הוא לא מושתת על אלימות וברבריות.

וכדי לספק מעט השראה, אסיים בציטוט מפרי עטו של משורר האהבה הדגול י. גיספן בשירו "תני לי קצת אוויר":

אני לא כזה רומנטי/ סך הכל בחור סטנדרתי

אבל היא אותי לוחצת/ ואני נחנק

לא יכול לצאת בבוקר/ מחפש אויר בלילה

כמו שב"כ אותי רודפת/ איזה מן משחק

תני לי קצת/ אוויר.

*

"דה באזר" בפייסבוק

*

*

*

*

*

*

*

*

כמה מילים טובות על אמרה סטודומייר. דווקא במדינה בה ברט פארב שיחק ביום שאבא שלו מת, אני מאוד מעריך את אמרה שישב שבוע עם משפחתו כדי להתאבל על אחיו. כאשר חושבים על המשבר הקשה שעובר על מושג המשפחה בקהילה השחורה באמריקה, היכולת להתגבר על אלמנט המאצ'ו ראוייה להערכה גדולה עוד יותר.

*

ההתאוששות בשוקי ההון באירופה הינה חזרה אחת לאחת על התופעה של ההרחבה הכמותית באמריקה. הבנק האירופי המרכזי מזרים כסף לבנקים באירופה, הכסף הזה מוזרם לשוקי ההון באירופה. בשבועות אלה הבנק האירופי מפסיק את הזרמת הכספים. נחכה ונראה מה יקרה לשוקי ההון בזמן הזה.

*

התפקוד בחסר של השקל הישראלי ושוק ההון הישראלי מראה שבעולם מתחילים לחשוב ברצינות יתרה על האפשרות שתהיה הפצצה כלשהיא באיראן השנה. לאחר חגיגות הקבלה של ישראל לOECD קרו כאן כמה דברים: הזרים שהשקיעו בישראל כחלק משמעותי מהשוקים המתפתחים, הוציאו את הכסף מכאן. לעומת זאת, לאור החלק הזניח לחלוטין של ישראל בשוקים המפותחים, לא נכנס כסף חדש שמיועד לשוקים אלה.

הגופים המוסדיים החלו לקנות מניות זרות במקום מניות מקומיות. לעומת זאת, אין זרים אשר מוצאים כאן הזדמנויות בלתי חוזרות. לכן יוצא יותר כסף ממה שנכנס.

אחרון חביב הוא ההיערכות להפצצה באיראן. לאחרונה ניתן לקרוא ברחבי העולם פרשנויות הגורסות שהאירופים למעשה ממש מחכים שנפציץ שם. לאור ההצלחה האדירה בהפצצה על לוב, האירופים יישמחו שאנחנו נוציא את הערמונים מהאש, וגם נהיה אלה שמשלמים את המחיר על הפצצה באיראן. לאור פרשנויות אלה, הקרנות בעולם הפסיקו לזלזל בתסריט של הפצצה באיראן ונערכות בהתאם. אני לא חושב שזה יהיה טפשי להצייד במטבע זר לקראת תרחיש כזה.

*

נדמה לי שהבעיה הגדולה בספורט הישראלי היא לאו דווקא הרמה הנמוכה או הגבוהה של המשחקים המתקיימים. אם נשווה את ההתלהבות מהדרמה בספורט המכללות לעומת הכדורסל האיכות יותר אך המרתק פחות ומלהיב פחות בNBA, ניתן לראות שלאו דווקא רמת המשחק היא החשובה. הדבר החשוב הרבה יותר הוא ההזדהות עם הקבוצה, האהדה לשחקנים, מאמנים, מנהלים, ותחושת השייכות. נדמה לי שכל אלה עוברים משבר קשה אצל אוהד הספורט הישראלי, לפחות אצלי. כאשר למשל אני יכול לראות כל משחק של הג'איינטס, קיימת חלופה ראויה לתחושת ההזדהות והמעורבות שלי. על מנת שמכבי תל אביב כדורגל לדוגמה תחזור לרתק אותי, אני צריך שיעזרו לאנשים כמוני להרגיש שוב חלק מהמשפחה. זה ממש לא קרוב כרגע.

*

חוץ מזה, בסוף יהיה טוב

.

.

.

.

.

.

.

.

***

פוסט מאת טל בן יהודה

*

אני חייב להתוודות על משהו ואני אשמח לעשות זאת כאן בפני הקהילה המכובדת של קוראי דה באזר: קוראים לי טל בן יהודה ואני בן אדם טרחן.

אני לא בן אדם מעצבן, אלא פשוט ישנם המון דברים קטנים שמטרידים את מנוחתי, ואני לא יכול שלא לשאול לגביהם את השאלה "למה". למה לערוץ 2 אין עדיין ערוץ ב-HD, למה אנשים מסמסים בתשלום כשלכולם יש Whatsapp, למה "דאנקן דונאטס" לא הצליחו בארץ ולמה כף היד של ישראלים נמשכת באופן טבעי לצפצפה באוטו.

בנוסף לאלה, אני שואל את עצמי, כבר למעלה משנה, למה האוהדים של מכבי כל-כך אוהבים את סופוקליס שחורציאניטיס?

אל תבינו אותי לא נכון, אין לי שום דבר נגד השחקן. ההפך, לדעתי הוא בורג מרכזי בהצלחת הקבוצה בשנתיים האחרונות, אבל אפשר בהחלט לטעון שהוא השחקן האהוד ביותר בסגל הקבוצה בשנתיים האחרונות (למעט שארפ), ואת זה אני מתקשה להבין.

שבוע אחרי שבוע אני מגיע להיכל, חוזה בתופעה הזו מקרוב, ובכל זאת אני לא מצליח לקבל מענה אמיתי. לכן אני מביא את התהייה הזו על גבי הדפים הוירטואליים של האתר הזה, אולי תוכלו לעזור לי.

(צילום: ערוץ הספורט)

הנשמה

כשאדם כלשהו הופך לדמות אהובה על הקהל, אם זה בסרט, תוכנית טלוויזיה, ספר, או לחילופין אם מדובר בסלבריטאי או פוליטיקאי, אפשר כמעט תמיד להבין את הסיבה. הוא חתיך, הכריזמה נוטפת ממנו, הכישרון שלו ייחודי ומתפרץ, הוא מהווה איזו אידיאל לשאוף אליו או שהוא סתם בן אדם שאנשים אוהבים לחשוב שהם דומים לו.

בעולם הספורט, אוהדים נמשכים לשחקנים מסוגים שונים. הראשון שבהם הוא הדמות המוכרת של "שחקן נשמה". לצערנו אין הגדרה מילונית לשחקן כזה, וקשה לנסח הסבר קצר ומדויק למונח, אבל הנה הניסיון שלי: "שחקן עם לב גדול שהנחישות שלו לעיתים מחפה על מחסור מסוים בכישרון".

למרות שההגדרה קצת מעורפלת, כולנו יודעים להצביע על שחקנים כאלה, בייחוד כשמדובר בקבוצה שלנו. בתור אוהד מכבי, הראשון שעולה לי לראש זה כמובן דרק שארפ. גם גיא פניני שחקן כזה. מוטי דניאל היה שחקן נשמה בשנות התשעים, ומספרים לי שארואסטי היה כזה בעשור וחצי שלפניו. בכל מקרה, סופו הוא לא כזה, אפילו לא קרוב.

הגיבור

הסוג השני הוא כמובן "השחקן הכי טוב בקבוצה". הגיבור המקומי. הקהל נמשך באופן טבעי לשחקנים הכי טובים, הן בגלל שהם משחקים את המשחק באופן שאף אחד אחר לא משחק והן בגלל שהשחקנים הללו הם בדרך כלל המובילים בקבוצה.

אני לא בטוח שבעונה שעברה, אז החל הרומן הגדול בין סופו לאוהדים, הוא היה בטופ 3 של מכבי. פארגו ופרקינס חולקים בוודאות את המקום הראשון והשני, וגם אידסון עשוי להתברג לפניו ברשימה. האמת, ייתכן שחלק מעכברי הכדורסל היו מדרגים גם את ליאור אליהו לפני האיש הגדול (בתנאי שמתעלמים מהפיינל פור בברצלונה). סופו הוא שחקן טוב, אבל לא הכי טוב, ואלה שלפניו לא זכו לאהבה שהוא זוכה לה באופן קבוע.

צריך לזכור שהשחקנים המובילים גם נמצאים על המגרש למרבית המשחק, בעוד סופו נכנס באופן קבוע לבעיית עבירות שמונעת זאת ממנו, בנוסף לכך, בלאט מחליט לא פעם לסיים משחקים צמודים כשהאיש הגדול יושב מאחוריו על הספסל.

הכריזמטי

חייבים כמובן לבדוק את הפקטור המשמעותי "כריזמה". יש איזו הסכמה כללית, שלו הייתם לוקחים בן אדם שעולם הכדורסל זר לו רק לרגעי החימום שלפני משחק של הבולס בשנות התשעים, העיניים של הזר היו נמשכות באופן טבעי למייקל ג'ורדן. מעבר ליכולות הכדורסל הייחודיות שלו, היה לבן אדם כוח משיכה שאין שני לו (ה"קבורקה", אם תרצו).

לסופו יש כריזמה של סוזוקי סוויפט. ספורטאי כריזמטי אינו מתנהג באופן רשלני על המגרש. ספורטאי כריזמטי אינו מזלזל על בסיס קבוע בשריקות שופטים. ספורטאי כריזמטי אינו מפגין מצבי רוח של בחורה במחזור בכל פעם שהוא לא אוהב את החילוף שלו. אז תמחקו בבקשה גם את "כריזמה" מהרשימה.

בצלמנו ודמותנו

הקריטריון האחרון הוא הדמיון של הדמות אלינו עצמנו, אבל סופו לא דומה כמעט לאף אחד מאיתנו. סופו הוא יציאה של הטבע. הוא גבוה, שמנמן ורחב ובעל צבע עור שונה מרובנו. כשאנחנו מסתכלים על יוגב אוחיון, אנחנו יכולים לראות את עצמנו בגיל צעיר, כשאנחנו מסתכלים על שחורציאניטיס, אנחנו יכולים לראות טנק מרכבה שלוש.

ייתכן שזה בגלל שהוא בחור גדול, הרי שאקיל אוניל גדול ואנשים נמשכו אליו. אולי אנשים רוצים לבוא ולתת לו חיבוק כי הוא דומה בצורתו לבובות הגדולות בדיסנילנד, שהילדים רצים אליהן בשביל חיבוק ותמונה.

באמת שאין לי מושג. שבוע אחר שבוע, אני רואה שחקנים כמו בלו, לנגפורד, אליהו והנדריקס סוחפים את הקבוצה לנצחונות (בשנה שעברה פארגו ופרקינס), ושבוע אחרי שבוע סופו יורד לספסל אחרי עוד משחק בינוני פלוס, לקול התשואות החזקות ביותר שמישהו קיבל בהיכל באותו הערב, כשהאהבה הגדולה ביותר מורעפת עליו. ואני לא מבין למה.

*

*

טל בן יהודה ב"דה באזר"

"דה באזר בפייסבוק

***

.

.

.

.

.

.

.

.

***

אהדת קבוצת כדורגל זה בערך כמו אהבת אישה. לפעמים אתה הכי נמשך אליה בעולם, בטוח שזו הבחירה הכי טובה והכי מרגשת שעשית בחיים שלך. לפעמים אתה תוהה מדוע הגעת דווקא אליה, ומה היה קורה אילו; מה היה קורה אם היית הולך על הבחירה הכי פשוטה, או דווקא על הבחירה הכי לא צפויה, כזו שלבטח היתה מביאה עליך תגובות זעם מהמשפחה הקרובה או מהחברים בשכונה.

לפעמים אתה סתם מרגיש שהשגרה כבר מפריעה לך; שאתה חייב רענון, משהו חדש, שונה, שיגרום לך להתרגש. זה לא חייב להיות משהו רציני. אתה גם יודע שזה לא יימשך יותר מיום אחד, אולי טיפה יותר, אבל זה בחיים לא יהווה תחליף לאחת שלך. ובכל זאת, אתה חושק באיזה פלירטוט קטן.

אמש, בין 21:45 ל-23:40, זה קרה. הפלירטוט הזה – שהרבה זמן כבר לא קרה לי, שכבר כלל לא חשבתי שאי פעם יתרחש – סוף סוף הופיע. היא היתה לבושה כולה תכלת. כל התסמינים היו שם: שעה לפני שראיתי אותה כבר חשתי פרפרים בבטן. הרגשתי שהולך להיות מעניין ומשהו עשוי לקרות שם.

כשהיא הופיעה מולי, עיניי נפקחו לרווחה. לך תסביר – זו משיכה? אולי סתם התפעלות משילוב של יופי ואופי. ובעצם, איך אדע את אופיה, הרי אני לא רואה אותה כל יום. למעשה, אני רואה אותה מעט מאוד. ובכל זאת, עשרות אלפים עומדים לכבודה. עומדים ומריעים, עומדים ושרים, עומדים ומספקים תפאורה יפהפיה.

הם מדליקים זיקוקים ביציע, הם מחזיקים פלקטים בוהקים, הם מנפנפים בדגלים אינספור, הם קוראים את שמה בעוצמה ובגאווה אדירה. הם, אוהדי נאפולי, היו הטריגר למשיכה הראשונית. אבל הם בלבד לא מספיקים. ההתאהבות התרחשה רק כשהיא החלה להראות מה היא יודעת. והיא יודעת המון.

***

זה לא הכדורגל שאני רגיל אליו – לא הכי מהיר, לא הכי טכני, לא הכי אגרסיבי. אבל שילוב במידות גבוהות של כל אלמנט, כמו חתיכות קטנות שהרכיבו פסיפס.

כשראיתי את ה-1-4-5 הזה פרוש על האל.סי.די, הבנתי כמה דברים: א. הפנמתי כמה טוב שקניתי סוף סוף טלוויזיה חדשה שעוזרת לזהות שחקנים וצורת משחק באופן הרבה יותר ברור. ב. הכרתי בכך שעל אף שנסיבות מסוימות גורמות לי להפחית בחשיבותו, הרי שמאמן כדורגל בהחלט יכול לנצח משחק בעיקר בזכות טקטיקה.

לקח לי כמה דקות להבחין בכך. אני לא בקיא לגמרי בכל השמות והמספרים שלה, אבל מערך שלושת הבלמים של נאפולי הוא בהחלט שינוי מרענן מהמשחק האנגלי, הספרדי והישראלי, שתופסים את רוב זמן המסך שהכדורגל מקבל אצלי בבית.

סלבטורה ארוניקה כבלם השמאלי יותר – בן 34, רגל שמאל טבעית, רעמת שיער בולטת, מסירות מדויקות והרבה לחימה.

הוגו קמפאניירו כבלם הימני יותר – בן 31, רגל ימין סבירה, חזק וקשוח כמו לוחם רחוב מקורדובה. גם אחרי שפתח את הראש, חזר כמו אריה. גם כשספג מכות חוזרות ונשנות בפלג הגוף העליון, לא היסס לעלות לנגיחות אמיצות. גם כשהפצע שוב נפער, המשיך בשלו ושיחק כשפדחתו מלאה בדם.

דווקא ביניהם, פאולו קנבארו – האח הצעיר, סמל וקפטן נאפוליטני לתפארת – פישל הפעם. ניסיון הרחקה שהשתבש לגמרי סידר לצ'לסי יתרון. בניגוד למהלך המשחק. עד אז באמת הרגשתי שהפלירטוט הזה לא רק מרגש אותי, הוא גם יכול להוביל לאנשהו. אכזבה. אבל רגע, אל תמהר להתאכזב.

***

השחקנים של וולטר מצארי הם כחומר ביד היוצר. נדמה שהם מכירים את המערך באופן עיוור, גם כשהמאמן מורחק ויושב ביציע. החיפוי ההגנתי, התנועה ללא כדור, המחויבות בחזרה לעמדות המוצא אחרי כל איבוד. לפעמים נדמה שהם מחוברים בחוטים ומצארי מפעיל אותם מלמעלה.

ולא שחסר שם כישרון. לאבצי הוא חתיכת מוביל כדור. מחולל קסמים של ממש כשהוא מגיע עם הפנים לשער. מהירות, חוזק וטכניקה תוצרת ארגנטינה, אבל עם ממזריות איטלקית בדם. כל כמה דקות הוא נדרש להחליף עמדה עם מארק האמשיק, בריון סלובקי עם לוק משתנה של פאנקיסט ולפרקים כדורגל של פנטזיסט. רגע אחד לאבצי בשמאל והאמשיק בימין, ורגע אחר להפך.

ומעליהם, חלוץ על. הכל הוא עושה – מהומות ברחבה, תנועה לאגפים, לחץ על הבלמים, משחק ראש משובח, טכניקת בעיטה על סף השלמות, פירגון וראיית משחק. מאתמול יש לו גם גול עם הכתף (א-לה מוריס אוזן), שמצטרף להיילייט של שערים נדירים מבין כמעט 100 שאדינסון קבאני כבר הבקיע מאז הגיע לסרייה איי ב-2007.

אבל עם כל הכבוד לשלישייה הזו – שבעיניי שייכת לטופ העולמי, איש איש באמנותו – הרי שנאפולי היא לא החבורה הכי נוצצת שיש.

נכון, גם כריסטיאן מאג'יו שחקן אגף ימין נהדר שמצטרף להתקפה בתזמון מושלם; וגוקאן אינלר השוויצרי נהדר במרכז הקישור; ו-וולטר גרגאנו האורוגוואי מתעתע בך לחשוב לעתים שזהו לאבצי שמכדרר. אבל בסופו של דבר, נאפולי של אתמול היתה פשוט מכונה מתואמת בצורה שקרובה לשלמות. שחקניה ביצעו פעולות מבריקות בכל רגע, אלא שמדובר היה בעיקר בפעולות טקטיות שמעוררות השתאות.

***

כשצ'לסי ויתרה על שחקן באגף ימין בדקה ה-70, הספסל של נאפולי הגיב בפעולה שלא רואים הרבה – שינוי המערך, שעד אותו רגע הביא יתרון 1-3 על קבוצה אירופית עדיפה. לאבצי יצא והאמשיק עבר לשחק מאחורי קבאני, כמעט כמו חלוץ שני, בלי שחקן באגף שמאל – שם הרי לא היה יותר לצ'לסי שחקן התקפה. חואן סוניגה הקולומביאני קיבל את האחריות על הקו השמאלי, עם עזרה בעת הצורך מגרגאנו או אינלר.

שמונה דקות ללא מצב רציני לזכות צ'לסי חלפו, ומצארי שוב לא היסס לשנות – הפעם גוראן פאנדב נכנס לחוד וקבאני הלך ימינה. המדהים בדקות האחרונות היה לא רק שינויי המערך התכופים, אלא בעיקר כושר ההסתגלות של שחקני נאפולי. אף לא רגע אחד של בלבול, אף לא שחקן אחד שאינו יודע לאן עליו לנוע. גם כששחקן אחר נותר מחוץ לעמדת המוצא לרגע, מיד צצו החיפוי וההתאמה המערכתית.

אפשר לקחת את העניין הטקטי וליצור סביבו תיאוריה שלמה. הרי מילאן ואלגרי עשו בית ספר טקטי לארסנל ולוונגר. הרי אף אנגלית לא תהיה כנראה ברבע גמר ליגת האלופות.

יש שיתפלספו שאולי משהו בעושר וביוהרה של הקבוצות האנגליות גורם להן להתרכז פחות בטקטיקה. אולי האיטלקים, אחרי שנים של נסיגה והפיכה לאנדרדוג, הבינו שצריך לחזור לבייסיק שהפך את הכדורגל האיטלקי לדומיננטי כל כך בשנות ה-80 וה-90.

ואולי סתם נתקלנו בשני מאמנים, וילאש בואש וארסן ונגר, שכשלו. לא אתיימר כרגע למצוא את התשובה. ככה זה בסטוצים – מומלץ בדרך כלל לחשוב פחות וליהנות יותר. ואוי, כמה שהיא היתה טובה איתי ביום שלישי בלילה.

*

***

עירד צפריר ב"דה באזר"

"דה באזר" בפייסבוק

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
מנחם לס נתן כאן את התחזיות שלו לאוסקר (אולי הוא לא מתעניין בספורט?), אני לעומת זאת כמעט אף פעם לא הולך לסרטים. כי אני רואה ספורט. אז הפרסים שלי הולכים לסרטים שהם עולם הספורט בו אנו חיים.

הסרט הטוב ביותר:
"ג'רמי לין בא לניו יורק". סיפור שנוגע בנושאים רציניים של הגירה וסטריאוטיפים דרך שימוש בסיפור של כדורסלן אחד שמצליח כנגד כל הסיכויים

התסריט הטוב ביותר:
"פן סטייט בוערת". טרגדיה של החיים האמריקאים. התפרקות חברה מערכיה בגלל סגידה חסרת פרופורציה להצלחה ספורטיבית. תמונה מזעזעת של ראשית המאה ה-21

השחקן הטוב ביותר:
רורי מקילרוי בסרט "עשרה שבועות בחייו של רורי". סרט על התבגרות מהירה. עשרה שבועות לאחר שהוא קורס בסיבוב האחרון של המאסטרס, רורי מקילרוי חוזר לסיבוב האחרון באליפות ארצות הברית ומנצח

שחקן המשנה הטוב ביותר:
דירק נוביצקי בסרט "נפילתו של לברון ג'יימס". לסרט עצמו היה פוטנציאל עצום וכשהופק ניבאו לו לגרוף את ערב האוסקרים. אבל משחק קצת מאולץ של השחקן הראשי פגע בו. נוביצקי לעומת זאת, שיחק את חלקו הצנוע באמנות וברגש

הסרט הזר הטוב ביותר:
"פוקושימה, פרנקפורט" זכיית הבנות היפניות במונדיאל. במדינה שמתאוששת מאסון, קבוצת כדורגל נשים נוטעת תקווה

אפקטיבים מיוחדים: (וזה לוינטל)
אילי מאנינג על הסרט "הדרייב האחרון 2"

ארט:
"ברצלונה בוומבלי". הקפדה נדירה על פרטים

הסרט המצוייר:
"בלייק". על בלייק גריפין

הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר:
"מלבורן. דג'וקוביץ-נדאל", מסע אל גבולות היכולת האנושית

הבימוי:
"טורניר המכללות". זו השנה ה-25 ברציפות

סאונד מיקס:
כל תכנית של Pardon the Interruption. איך כבוד למתדיין, למקצוע ולידע ספורטיבי אמיתי, לא גורע מפרובקטיביות אמיתית

דה באזר בפייסבוק

1. לא היה כדורגל בבלומפילד ביום ראשון. אני הייתי, ויעל באה איתי, ומתי והופמן ושחר, והיו עוד אוהדים ירוקים ואוהדים כתומים. היה גם המון קור. היו שחקנים ומאמנים, היה כדור כדורגל, ואפילו (כך שמעתי) היו שדרנים ופרשנים ועיתונאים. אבל כדורגל לא היה. יעל אמרה לי אחרי המשחק ש"אחרי העשר דקות הראשונות של המחצית השנייה, שבהן מכבי (היא אומרת מכבי, זה חינוך טוב חברים) שיחקה לא רע, פתאום הקבוצה נכבתה ואפשר היה לראות שהם לא יבקיעו היום".

מה שתרם במיוחד לעובדה ששום דבר לא קרה במשחק, היה החילוף המטופש/אידיוטי/נטול היגיון של אלישע לוי, שבחר להוציא שניים מתוך שלושת השחקנים הטובים שלו ביחד במחצית השנייה (השלישי הוא צ'וצ'אליץ') והשאיר דווקא את יניב קטן שאולי מנסה אבל לא מסוגל ואת השחקן האנמי ביותר בעולם – מוחמד גדיר. אני ממש לא אוהב את גדיר, ואני חושב שאם יש חבל בכדורגל הישראלי, זה חבל שאין טריידים. בגלל שהמוניטין של גדיר כ"כישרון לא מלוטש" או משהו, יכולים היו להיות שווים הרבה בשוק הטריידים.

בקיצור, משחק פח. נקודת האור שלו (חוץ מזה שהוא נגמר) היא אלון תורג'מן, שמתחיל לצאת מפוזת הילד המתקשה ומפגין ביטחון, תנועה ללא כדור, ומתגלה גם כשחקן שיודע להבקיע ולבשל. יאללה, תביאו את בית"ר.

בחיפושים אחרי משחק כדורגל. איצטדיון בלומפילד, שכן קרוב של בעל הבלוג

2. פינת האורח: טל בן יהודה, חבר טוב ואוהד צהוב, כתב לי את הדברים הבאים על מכבי תל אביב במהלך המשחק מול הגווייה העלובה שנקראת בית"ר ירושלים: "הם המקבילה הספורטיבית לזין של גבר בן 101 בלי ויאגרה". בואו ננתח את השירה הצרופה הזו, ונראה מה באמת זה אומר על הקבוצה מקרית שלום, ורק להזכיר לכל אוהדי מכבי בפיד, יואב, אזי, הטרנטה אבל בפלייאוף התחתון וכל השאר שנמצאים כאן, שאני לא כתבתי את זה, אלא מדובר באוהד כמוכם שמתבאס שהדם שלו בצבע הלא נכון:

המקבילה הספורטיבית – יש פה הנחת יסוד שמכבי היא קבוצת ספורט, אני מניח שזה קשור לכך שהם לובשים צהוב ועולים על מגרש. המחבר מניח שמדובר בחבורת אנשים שהמקצוע שלהם הוא ספורטיבי. לזין – גם כאן יש תפיסה גברית פאלוצנטרית, זין הוא גם אבר מין, וגם כלי משחית. האמונה של המחבר לגבי הקבוצה אותה הוא אוהד היא שהיא טומנת בחובה איכויות אותן הוא מזהה כגבריות, לוחמניות (אנחנו מדברים על הסדר הג'נדרי הקלאסי, לא החדש). של גבר – וכאן אנחנו רואים את הבעייתיות מתחילה לצוף על פני השטח. המחבר מבקש לחזק ולהדגיש את העובדה שמדובר באותה גבריות מהחלק הקודם, ומכיוון שאפשר להסכים על כך שזין הוא סינקדוכה למושג הגבר, הרי שהחזרה בנסיבות האלו יוצרת את האפקט ההפוך לרצונו של המחבר – החלשה מכוונת הנובעת מחוסר ביטחון. נמשיך.

בן 101 – המחבר מבקש לתת לנו איפיון לקבוצת הגברים, ועל רקע ההדגשה הכפולה שלו – באווחה אחת הוא שומט את הלגיטימציה של אותה גבריות, כשהוא מאזכר את הגיל המופלג אותו הוא מייחס אליהם. גבר הוא אמנם גבר, אבל בגיל מופלג נהוג לדבר על אובדן כח הגברא. בלי ויאגרה – כאן עושה המחבר מהלך מחשבתי/לוגי/כדורגלני עצום: הוא מזכיר לנו שאולי היה סיכוי שאותו בן 101 ללא כח הגברא היה יכול לעשות משהו, אבל אין לו את העזרים. והרי ברור מאליו שבמילים "בלי ויאגרה", מתכוון המחבר לניר לוין. הסגירה הנאה הזו של היצירה (שנכתבה, שוב, על ידי אוהד מכבי תל אביב, בשר מבשרם), מחזירה אותנו לקרקע המציאות העגומה: הקבוצה הזו היא עלובה, גרועה, מחורבנת ולא שווה כלום. ויהיה מעניין לראות אותה בפלייאוף התחתון.

בתמונה: לא ניר לוין

3. 12 נקודות הפרש כשיש עוד 33 נקודות בקופה, וקרית שמונה ממשיכה בשלה. אחרי שראיתי ביום ראשון את היריבה הקרובה שלה, אני מעריך שהקבוצה של רן בן שמעון לא תפסיד את המשחק, ותביא את רצף המשחקים שלה ללא הפסד ל-25 . במשך שנים אנחנו קוראים בעיתון על קבוצות שלא מנוהלות נכון, שאין להן תוכנית עסקית, שיש להן בלגאן גדול בהנהלה ושלא חושבות קדימה. לקרית שמונה יש את כל אלה. פעם גם הייתה איזו קלישאה שהסתובבה בכדורגל הישראלי על "קבוצות בלי זכות קיום", שמתייחסת בעיקר לכל מה שקשור לחוסר בקהל ובאוהדים.

ובכן, גם לקרית שמונה אין אוהדים, אבל בעוד שבמקרה שלה הסכימו לסלוח לה על זה כל עוד לא התמודדה על האליפות, בעיקר בגלל שהיא בפריפריה, עכשיו פתאום תובעים אנשי התקשורת שיגיע יותר קהל. ואני אומר פחחחחחחחח. פלורידה (מיאמי החל מהשנה) מארלינס היא קבוצת בייסבול מארצות הברית, שלקחה כבר פעמיים אליפות ואין לה ממש אוהדים. יובנטוס לקחו אליפויות בדלה אלפי שהאוהדים לא סבלו להגיע אליו ובאמת לא הגיעו. גם הפועל חיפה לקחה אליפות בלי יותר מדי אוהדים בזמנו. טיעונים מטופשים מהסוג הזה נותנים בעיקר דלק לשטויות שאומרים השחקנים של בית"ר ירושלים כל פעם שדוחים להם את העירעור על הורדת הנקודות.

4. אני רוצה שהפועל פתח תקוה תישאר בליגה. אני אוהב קאמבקים מטורפים כאלה, בלי סיכוי בכלל. אני ממש בעדם, הם משתדלים, הם מנסים. הם לא כל כך טובים, ואם לא הורדת הנקודות הם היו גם נשארים בליגה בוודאות, לדעתי. הולך להיות הפלייאוף התחתון הכי מרתק שהיה, אפילו ללא קיזוז. אני חושב שמה שאפשר לקחת מהמאבק הזה, זה שלא משנה כמה קבוצות יהיו כאן בעונה הבאה, חייבות להישאר 3 יורדות. אם רוצים, אפשר שהמקום הרביעי מהסוף ילך למבחנים. פשוט להפוך את התחתית לרותחת כל עונה, כשכל משחק החל מהמחזור העשירי בערך, הוא קריטי. בעונה כמו זו, הפלייאוף התחתון הוא החלק המעניין.

5. לוינטל כתב פוסט על מותו של הכדורגל הישראלי. הוא הזכיר שזו קו פרשת המים, ושהרייטינג יורד, וכל הדברים האלה. אז לוינטל, אני אתן לך את התשובה שלי לעניין: זה פשוט לא נכון. בכל מיני מקומות באירופה, בהם הליגה המקומית בערך באותה רמה כמו זו שלנו (הונגריה, צ'כיה, סלובקיה אם למנות שלוש מדינות), קורים אותם דברים בדיוק: מגיע פחות קהל, יש פחות רייטינג, והכדורגל הרבה פחות טוב. ועדיין, הכדורגל ימשיך, ויחזור להיות טוב. הסיבה לכך היא שברגע שיש קשר רגשי למשהו, אי אפשר להרוג אותו. נכון, אני כנראה רומנטיקן יתר על המידה, אבל אני חושב שיש הרבה כמוני.

ואחת בקטנה: אז מה – גל יוסף בעלים גם בבית"ר וגם בהכח רמת גן? שתי קבוצות על בנאדם אחד? וגם הכרטיס של טוטו? מישהו יודע?

<מאז שהתחלתי לכתוב בדה-באזר וראיתי שהאתר הזה פתוח לכל נושא שבעולם (רק על אריגת שטיחים עוד לא כתבו כאן), החלטתי שיבוא יום בו גם אני ארד מעט מהספורט ואכתוב על נושאים שאני באמת מבין בהם, כמו הקולנוע (מוסיקה קלאסית אשאיר בינתיים ללוינטל עד שהוא ייכנס לרמות שדורשות את התערבותי).

קולנוע, חוץ מספורט, נשאר סוג הבידור האהוב עלי ביותר, כי "בדבר ההוא" שהיה אהוב עלי כל חיי, אני שר עתה את שירת הברבור. אופרה אני לא סובל כי אני לא מבין מדוע אנשים חייבים לשיר כשהם יכולים לדבר. מוסיקה קלאסית? אבי החורג היקה הלעיט אותי בה כל שנותי כילד וכנער בזמן שרציתי לשחק כדורגל, עד שהחלטתי לברוח ממנה. רק עתה אני חוזר אליה לאט-לאט, אבל בכל הנוגע למוסיקה קלאסית (או כל מוסיקה אחרת), אם אני לא מסוגל לזמזם אותה, היא לא טובה לאוזני, והיא מרדימה אותי. ותיאטרון? בארץ לא חזיתי ולו במחזה אחד. בארה"ב אני שונא תיאטרון כי אני לא מבין מה שאומרים. תראו, אוצר המילים שלי באנגלית עולה על עברית, אבל כשאני יושב בתיאטרון, אני לא מבין מאומה. קשיי שמיעה שהם חלק מקשישות לא מקילים על העניין. אז נשאר קולנוע. אני סאקר לקולנוע, וכמובן בעיקר לסרטים האמריקאים. אבל מדי פעם לא איכפת לי לראות איזו טרגדיה צרפתית או סאגה טורקית. רק סרטים הודיים השאירו לעצמכם, אם זה הדבר שמדליק אתכם (ואני יודע שהודו מייצרת יותר סרטים מהוליווד, אבל הם כולם ניגמרים בערך אותו דבר; ראית אחד – ראית את כולם).

אז ביום ראשון הקרוב מגיעה התחרות האמיתית על הסרטים הטובים ביותר השנה, והשחקנים הטובים ביותר. האוסקר הפך עם השנים למונדיאל של פרסי הסרטים. זהו גמר האולימפיאדה. פסטיבל קאן, ה-GOLDEN GLOBES, ה-SCREEN ACTORS AWARDS, ה-DIRECTORS AWARDS, וטכס הפרסים בבריטניה ששכחתי את שמו – כולם משחקים מוקדמים. כולם הכנות להצגה הגדולה. אולי 'קאן' נחשב יותר בעיני אנשים תרבותיים כבני תבורי ועמית לוינטל, אבל אני שייך לחורנים, ולחורנים (שהם 90% מהעולם כולו), יש רק תחרות קובעת אחת, והתחרות היא 'האוסקר'. תרצו או לא, אמריקה שוב שולטת בעולם עם האוסקר הזה שלה שהגיע לרמת שואו כזאת שכל העולם חוזה בו (תיכף יהיו כאן כמה חכמולוגים גולשים שיכתבו לי שכמו הסופרבול, האוסקר לא מעניין אף אחד).

ממש בשעת כתיבת שורות אלה, פתקאות הבחירה האחרונות מגיעות לקלפי. יום שלישי ב-5 אחה"צ זמן לוס-אנג'לס (שכמו שקאן נחותה לאוסקר, זמן לוס אנג'לס נחות לזמן ניו יורק. הם חוזים שם כדורסל בשעה 5 אחה"צ!) הוא הדד-ליין מ-6,000 בוחרי האוסקר. אז מה שיש לנו הפעם הוא האוסקר התחרותי, ה-HIGH PROFILE, והמותח ביותר שזכור לי. אני עוקב אחרי כל אוסקר באדיקות כבר 51 שנה, ואוסקר כזה עדיין לא זכור לי מכמה סיבות.

למה? לא זכור לי מתי התחרו כל כך הרבה קליברים כבדים – וכשאני אומר 'כבדים', אני מתכוון למשקל של האונייה קווין מרי – במכה אחת. וכולם הבטיחו להיות שם. לצד כוכבי העל בסדר גודל של מייקל ג'ורדן, לארי בירד, ומג'יק ג'ונסון, יהיו NEWCOMERS בסדר גודל של קובי ודוויין ווייד. על כל ג'ורג' קוני יהיה כל הצוות של "THE ARTIST". על כל בראד פיט, יהיה הצוות של "THE HELP". ולצד קוני ופיט יש את מישל ויליאמס, מרטין סקורסיס, מריל סטריפ, כריסטופר פלאמר, גלן קלוז, וגארי אולדמן.

מה ששונה הפעם – בנוסף לאוסף כזה של סופר-סטארים – היא העובדה שהאוסקר הוא כבר לא תחרות שסתם מצביעים על הטובים שבה יום לפני נתינת הפרסים. היום האוסקר הפך כמו בחירות לנשיא עם CAMPAIGNING שלם. השנה בראד פיט וג'ורג' קלוני – בראד על מועמדותו לשחקן השנה, וכן היצרן של MONEYBALL וקלוני על משחקו בסרט THE DESCENDANTS והסקרין-פליי של THE IDES OF MARCH – השתתפו בכל תחרות מוקדמת. שני שחקני העל הללו הם הידידים הטובים ביותר, אבל באוסקר זה כמו משחק גמר ביו.אס.אופן בין סרינה ווינוס ויליאמס. חברים-חברים, אבל ירצו לאכול אחד את השני עם כל החיוכים והחיבוקים ביניהם.

שניהם (כמו שאר השחקנים) הופיעו בכל תכנית טיווי שתעלו על הדעת: טודיי, גוד מורנינג אמריקה, פירס מורגן שואו, סטרדיי נייט לייב, לטרמן, לנו. כפי שאמר סקוט פיינברג, מה-'הוליווד רפורטר', "עברו הימים שאתה מתעורר בבוקר, ובערב זוכה באוסקר". ישנן כעשרים תחרויות מוקדמות לאוקאר. אתה לא יכול לנצח באוסקר אם לא השתתפת בתחרויות האחרות: "אם לא קבלת קולות רציניים בגולדן גלוב", אומר פיינברג, "אתה יכול לשכוח מהאוסקר".

אותי מעניין לראות מה יעלה בגורלו של הסרט "THE ARTIST". אני רק מתאר לעצמי מישהו אומר לפני שנה שסרט צרפתי בשחור לבן, חרישי ללא קול כמו בימי צ'רלי צ'פלין, יהיה המועמד המוביל לסרט השנה. זו תהיה מהפכה. וכמובן עם הסרט הטוב ביותר הולך הדירקטור הטוב ביותר (מישל הזאנאויציוס), השחקן הטוב ביותר (ג'ין דוג'רדין), וברניס בג'ו, אחת המועמדות לשחקנית המשנה.

ומה עם כל הצוות כמעט של "THE HELP"? ישנן שם כל כך הרבה שחקניות – לבנות ושחורות – שלא הייתי מתפלא אם היו נותנים לכולן שם פרסים מיוחדים.

אז יאללה, למנצחים (באותיות בולטות):

שחקן השנה:

דמיאן ביצ'ר (BETTER LIFE)
ג'ורג' קלוני (THE DESCENDANTS)
ג'ין דוג'רדין (THE ARTIST)
גארי אולדמן (טינקר טיילור)
בראד פיט (מאניבול)

שחקנית השנה

גלן קלוז (אלברט נובס)
ויולה דייויס (THE HELP)
רוני מרה (דרגון טאטו)
מריל סטריפ (איירון ליידי)
מיקל ויליאמס (השבוע עם מרילין)

שחקנית המשנה

ברניס בג'ו (ארטיסט)
ג'סיקה צ'סטין (הלפ)
ג'נט מקנטייר (אלברט נובס)
אוקטביה ספנסר (הלפ)
מליסה מקרת'י (בריידסמיידס)

שחקן המשנה

קנת' בראנאף (שבוע עם מרילין)
ג'ונה היל (מאניבול)
ניק נולטי (ווריורס)
כריסטופר פלמר בג'ינרס (EXTREMELY LOUD)

סרט השנה: THE ARTIST

דירקטור השנה: מישל האזאנביציוס (THE ARTIST)