לנו, אוהדי הפועל שנות ה90 היו נוראיות במיוחד, העשור המוצלח ביותר בתולדות הקבוצה הסתיים כמו שרק בהפועל אפשר לסיים עשור כזה ודור כזה של שחקנים – בירידת ליגה שכולה ניהול נוראי – סיני השתלט על הקבוצה והבינוניות שלטה בכל מקום.
ואז הוא הגיע, האיש והשפם, ופתאום חזרה הגאונות לקבוצה.
בפיד שלי מככב היום במיוחד הצמד מול בית"ר ירושלים – 4:0 על הירושלמים כשהפועל בעשרה שחקנים והוא, עם מספר מחייב על החולצה מקשית מעל קורנפיין ההמום את הרביעי. וואו.
***
אבל יותר מהכל ייזכר כמי שהמציא את התפקיד "שלום תקוה" , את השחקן שנכנס בדקה ה60 ומשנה לגמרי את המשחק והקבוצה.הפועל איתו ובלעדיו באותה עונה מופלאה של הדאבל הייתה קבוצה שונה לחלוטין והוא בזכות יכולת מרשימה ואופי ואגו מרשימים לא פחות בנה את מה שאיש מאז לא הצליח לבנות בכדורגל הישראלי – לא סופר מחליף , אלא משהו גדול בהרבה.
אני לא חושב שיהיה עוד "שלום תקוה" בכדורגל שלנו, זו שאלה של אופי, אגו, יכולת , סיטואציה ומאמן – אני גם מסופק אם יהיה פה עוד שחקן שבעונת הפרישה שלו יהיה אחד מכוכבי עונת דאבל חלומית.
אבל אולי במקום לחפש עוד "שלום תקוה" אפשר לדאוג שהידע והאישיות הזאת יהיו חלק מהכדורגל הישראלי והפועל ת"א.
***
וככה הוא ראה את השנים שלו בהפועל – מתוך הספר "אדום בנשמה" באדיבות הויקיפועל.
"הדבר שזכור לי במיוחד הוא לא הדאבל וגם לא הזכייה בגביע שנה קודם לכן, אלא דווקא השנה השנייה שלי בהפועל. בתחילת העונה נפצעתי. זו הייתה תקופה קשה מאוד עבור הקבוצה, שנאבקה בתחתית הטבלה. אחרי חצי שנה שבה לא שיחקתי ולא תרמתי למועדון דבר במאבק נגד הירידה, שיחקנו נגד בני יהודה. נכנסתי למגרש רבע שעה לפני סיום המשחק וראיתי איצטדיון שלם מריע לי, כאילו אני הוא זה שהבקיע את כל השערים ואני הוא זה שהשאיר את הקבוצה בליגה. אתה רואה את הקהל עומד על הרגליים, מוחא לך כפיים וקורא בשמך. הרגע הזה היה מרגש יותר מכל דבר אחר"
***
מזל טוב יהלום.
29 Comments
איזה קלאסה של שחקן ואישיות.
החלק השני כ״כ חסר היום בכדורגל(גם שלנו).
ההתנהלות שלו על המגרש ומחוצה לו שידרה – הכל בסדר.
בלי התלהמויות, צעקות, או מריבות.
הרגע שאני זוכר הוא צ׳יפ קטן לטועמה בגמר הגביע שהעלה ל 1-2 בגמר הגביע.
חבורת ילדים בגיל ממוצע 23 פלוס רונן חרזי ושלום תקווה שנתנה בראש לכל מי שעמד בדרכה
נ.ב – הפועל שיחקו באותן שנים בחלק מה מהמשחקים בחוץ במדים אדום- אפור ו אפור-שחור (1-4 בחוץ על בש).
מי משיג לי תמונת נוסטלגיה?
ויונה
ה4-0 המדובר, סילק סופית את ביתר ממרוץ האליפות.
כצהוב, שמחתי מאד. זאת אכן היתה תצוגה בלתי נשכחת.
אני זוכר אותו כבר בימיו הראשונים בנתניה, כישרון על בקנה מידה ישראלי. חבל מבחינתו שפיספס במעט את הדור של המכנסים והני למים. בעונה בה הוא התמודד על האליפות מול הפועל, שמעונוב פצע אותו בסיבוב הראשון ברמת גן. החסיר לא מעט משחקים אבל גמל לנו בקופסה ושמעונוב לא ישכח את הגיהנום שהקהל המקומי העביר אותו במשחק ומחוצה לו.
אלי דריקס שימש כסופר סאב באליפות הראשונה של אברם(92) והביא המון נקודות.
אני חושב שבניגוד לסופר סאב רגיל תקווה שינה לחלוטין את הקבוצה ברגע שנכנס – כאילו היו 2 קבוצות שונות – דריקס למיטב זכרוני היה מעלה את הקבוצה בדרגה (כמו בדרבי הנורא ההוא ).
אכן. דריקס הביא מסה ואמביציה נקודתית והתקפית.
הייתי במשחק בו שמעונוב פצע את תקווה (2-2) ברמת גן. דריקס,אגב,כבש צמד באותו משחק ובני לם מנגד גם כבש צמד משלו. בסיבוב השני היה 0-1 לנתניה משער של תקווה. אחרי המשחק בני טבק אמר מברוק לנתניה,יש לכם מזל של אלופים. לצערי הפועל ת"א זכו באליפות בסוף.
מגדולי השליטה בכדור והמסירה שראיתי. בכלל, לא רק בישראל.
גאון כדורגל.
אגב היה עוד אחד כזה בעונה דומה, ראובן עטר בשלהי הקריירה שלו באליפות עם גרנט של בניון, קטן, פראליה ורוסו, נכנס המון מהספסל וניצח משחקים בהברקות גדולות.
עטר לגמרי בקטגוריה הזו
מהשחקנים האהובים של כל הזמנים.
יש לציין שמלבד תפקיד השלום תקווה הוא גם המציא את הדורבן כסיבה לפציעה
לדעתי גם לא היה עוד שחקן שידע לשמור על החולצה במכנסיים כל כך טוב
זכורה לי סיבה הזויה להיעדרותו ממשחק העונה מול ביתר בבלומפילד בעונת השרוכים. מה היא היתה?
בתאכלס ביחס לכישרון, קאריירה קצת מפוספסת בגלל השבריריות.
הוא אכל סנדויץ' טוניסאי בנתניה ביום שישי שלפני המשחק,קיבל קלקול קיבה והסוף (העגום) ידוע.
אם לא היה נפצע כל כך הרבה היה יכול להגיע לרמות הגבוהות ביותר.
חבל שלא משולב בצוות המקצועי בהפועל
זוכר אותו כבר בנתניה, לפני אירופה, ככישרון נפלא. ואישיות נדירה.
התבאסתי מאד (כצהוב) כאשר חזר לארץ דווקא לאדומים, והביא את הקסם עימו.
וכך, ילדים, עושים מיתוס משחקן בינוני בסדר גודל ישראלי.
כמו להגיד על קטש שהוא שחקן בינוני כי איתו מכבי לא הגיעה לשום מקום באירופה. או על דניס באקאמפ שהוא בינוני. שלום תקווה היה חוויה אסתטית צרופה.
גיא,
ביג ביג לייק.
חבל שלמגיבים אין את האופי השלום תקווה(אי). וכך, ילדים, הופכים פרגון לאדם ושחקן לדיון רדוד.
לדעתי שלום תקווה היה מסוג השחקנים שקונים כרטיס למשחק בשביל לראות אותם משחקים. כאוהד נתניה הייתי בלא מעט משחקים של נתניה בשנות ה 80 אבל גם במשחק המדובר – ה 4-0 של הפועל ת"א נגד בית"ר ירושלים בעונת 95 או 96 – הייתי.
אגדה, תענוג של שחקן. עדין אלגנטי ומבריק. היה לי זכות ועונג עילאי לראות אותו על המגרש בלייב
(ואני אומר את זה בתור אוהד ביתר).
שחקן מצוין. זוכר היטב את ההקשתה מעל קורנפיין (שכחתי את השם של הפולני המצויין ששיחק בהפועל באותן השנים).
אהבתי מאוד גם את אבי תקווה בגראסהופרס. היה חלוץ טוב.
קז'ימיש מוסקאל
שלום, אם אתה קורא פה, תדע לך שאני אוהב אותך.
שברו את המטריצה. כבר לא עושים שחקנים כאלה.
אחד הגדולים, נדמה לי שיחק גם בסטאנדרד ליאז. אם הוא היה מנהל מקצועי בהפועל תל אביב זה בטוח היה עוזר. אחד השחקנים האהובים בכל הזמנים. איזה קלאסה.
בריאן קלאף באנגליה-שלום תקווה בישראל-איש הקלא'ץ
הישראלי הכי זידאני' שהיה לנו
היה לי מנוי לשער חמש
ואני פשוט זוכר את התחושה כשתקוה עמד על הקו-אז התיישבתי,הדלקתי סיגריה וידעתי שזהו-זה נגמר
גם לשחקני הקבוצה היריבה היה ברור
את חולצת הרד דיאמונד שלי לא כיבסתי מאז הדאבל.
היא יצאה מהארון רק לגמר גביע\משחק מכריע או מבחן באוניברסטה (למדתי בבר אילן והעכו"מ האלה לא ידעו מי זה-עד סוף התואר כבר הכירו אותי כל הבוחנים כ"14")
אני חושב שהוא הדבר הכי קרוב לברקאמפ שראיתי בלייב
איזה שחקן. עד השערים של טלקייסקי מול ביתר ומכבי לא האמנתי שאראה שוב כזאת קלאסה בהפועל