אני מאוד מבין את עבודת הנאמן, הוא לא בעל הבית, הוא לא צריך לדאוג להצלחה הספורטיבית או לנפש האוהד, הוא בא לעבוד כדי להשיג עבור הנושים את הדיל הטוב ביותר עבורם.

ועדיין הדו"ח שלו מיום רביעי, הדו"ח שאמר שהפועל על סף פירוק אמיתי, היה קשה ביותר.

והדו"ח הזה אולי ייצור את הסערה המושלמת שתוריד איש עסקים כלשהו מהעץ, ואולי תוריד את הנאמן מהעץ, בכך שיבין שהפעלה רזה במתכונת מכירת חיסול עד סוף העונה היא הדבר הנכון, השמועות בעיתונות מדברות שזה הכיוון.

*

אבל הנאמן שלח את הקהל להבין שזהו המשחק האחרון של הפועל, לחכות בתסכול עמוק לנס שאולי יגיע ולמשחק שיותר מהכל היה סוג של טכס פרידה. ובמשחק הזה ספורטיבית ראית עד כמה הסגל הזה – כמה שלא יילחם ויירגש, הוא פשוט סגל חלש שלא מסוגל יהיה להשאיר את הקבוצה בליגה אחרי מינוס 9 הנקודות ושחרור עוד מספר שחקנים.

והתובנה הזו הכתה בדקות הסיום את כולם.

*

ואז במשך כמה דקות, בקור די מקפיא הליכים, אחרי המשחק , נעמדו כולנו, אולטראס, מבוגרים, ילדים ומשכנו עוד קצת, עוד קצת שירי עידוד, אף אחד לא חושב ללכת הביתה, והשחקנים עלו, חבורה שחטפה במשך שבועות מהקהל על ההופעה בדרבי, שחקנים שבאמת לא ממש קשורים למועדון, היום הם פה ומחר שם, גיא לוזון ששנים היה מסווג כפרסונה בעייתית וכמה אנשי מנהלה.

שרים, מושכים את הקץ.

והשחקנים עלו, היו די בהלם, זרקו חולצות שמי יודע אם יש עוד סט, חזרו אחורה למנהרה.

ואז זה נגמר.והלכנו לאוטו, כמה אלפי אנשים, בשקט הכי רועם שנתקלתי בו אחרי משחק.

וחשבתי אחר כך, שכמה קשה להיות ילד בן 17 אוהד הפועל, בלי להבין בדיני הקפאת הליכים ופירוק חברות ורק לשמוע כל הזמן שעד יום רביעי מפרקים את הפועל.

ושבחיים לא יפרקו אותנו באמת. למרות מה שכתוב בעיתונים. ושכבר ניסו בסל וחזרנו יותר חזקים.

*

סיפרתי בבית לאשתי שהיו לידי אנשים מבוגרים שהיו ממש עצובים והיא שאלה אם בכיתי , אמרתי לה שמה פתאום זה רק כדורגל.

ובאמת שלא בכיתי, פשוט נכנסה לי קצת מציאות לעיניים.

יומן פירוק - חלק ז' (איזה טיימיניג)
יומן פירוק - חלק ט'