הטרמפיסט – קווים לדמותו

לא לא, אני לא מתכוון לשחק אותה נער בר מצווה בברצלונה, אבל היה לי רגע אחד מיוחד עם הזברות, זה כן.

איפשהו בתחילת שנות ה2000 עלינו על קונספט מיוחד למבצעי תמריץ לבעלי סופרים גדולים, בזמן שכל השוק התעסק בחופשות מפנקות, אנחנו לקחנו פוזיציה על "חוויות שאי אפשר לקבל במקום אחר", באותה תקופה עשיתי גם סקר קטן בין הקמעונאים שגילה שהפרס המושלם הוא קודם כל לנסוע בקבוצה אבל יחיד, מקום שני היה חופשה של כמה זוגות ובסוף רק אם חייבים, אז חופשה בזוג, כששאלתי את אחד מהם על הסיבות הוא הסביר לי שהשוס זה התירוץ "זו נסיעה עם X , מה אני אשם שרק אחד יכול להצטרף".

אז ב2005 היינו כבר אחרי מכבי חיפה ביוון, מלא ליגת אלופות, קורס נהיגה של במוו בגרמניה ועוד.

והמבצע שעליו יסופר לא היה אמור להיות שוס גדול, אבל איטליה עלתה חזק כיעד מוביל, אז הלכנו על המשחק האחרון של העונה, מילאן נגד יובנטוס בסן סירו, הסוכן נסיעות אמר שאולי זה יהיה משחק על אליפות.

ב86 הייתי בן 12 וראיתי משחק אחרון על עונה בטלוויזיה בשידור חי ופה הייתה אפשרות לשחזור, מכרתי ללקוח את הרעיון והתחלנו לתפור את הנסיעה.

מבצע כזה מזניקים 4 חודשים לפני, ככה שמי ידע שזה מה שיקרה, מילאן נגד יובנטוס, המנצחת אלופה ולנו בתוך ה80,000 איש יש 100 כרטיסים ליציע האורחים של יובנטוס.

*

זו הייתה נסיעה שהכל התרחבש שם, ישנו בכלל בדאבוס והתכנון היה להגיע למילנו רק בבוקר המשחק, בדרך לדאבוס ירד שלג ונתקענו שעות עם קמעונאים עצבניים אבל זה לא הפריע להם.

מה שהפריע להם זה שנחתנו ביום שישי, בזמן שטורניר הפיינל פור השולי בכדורסל התקיים, מכבי שיחקה שם עם הקבוצה הגדולה ההיא ו3 אוטובוסים של קמעונאים דרשו למצוא מקום לראות את המשחק.

אלא שבאמת, לא היה מקום כזה, לא הייתה איטלקייה בפיינל פור ואף ערוץ לא שידר את המשחק.

לאחר יום שלם בדרכים, כולל טיסה, כולל פקקים בשלג, כולל תלונות על המשחק שאנחנו מפסידים וכולל תלונות על ההוא שאחראי שבכלל" אוהד הפועל שאלוהים ייקח אותו", אז אחרי כל זה, הגענו בלילה למלון, משלחת של קמעונאים הגיעה בערב לוודא שביום שני אחרי סן סירו נמצא מקום לראות את המשחק.

מצאנו.

המדריך שלנו אירגן מקום שיש בו גם משחק שאפשר לראות וגם לאכול אוכל איטלקי והתכנון היה לצאת מוקדם מדאבוס בבוקר, להגיע בצהריים למשחק, לצאת ממנו, לתת לקבוצה זמן קצר לשוטטות ואז ארוחה ומשחק והביתה.

כשהתקרבנו לסן סירו המדריך נזכר להגיד שאנחנו משובצים לצד של יובנטוס שבגדול זה אומר פי כמה וכמה אבטחה וזה לא בדיוק היה בלו"ז מה שהכריח אותי לוותר על העצירות בדרך ולהגביר את המרמור.

האוטובוסים חנו לדעתי משהו כמו 2 ק"מ מהאצטדיון ומהחניון ועד האצטדיון הסתדרו ב2 טורים מאות יסמניקים איטלקיים, סוסים של ממש, בואו נגיד שדגני לא יורד להפריד אצל החבר'ה האלה.

וכך הלכנו כמה דקות בתוך משמר מטורף עד סן סירו ומשם למדרגות הלא נגמרות ומשם כמו בסרט קולנוע, אצטדיון מפוצץ ואנרגיות מטורפות.

*

המשחק היה עונג עצום, קודם כל האיטלקים לא קיבלו את המזכר שאוסר לקלל במגרשי כדורגל ושזה רק בכדורגל הישראלי, והם לא הפסיקו לקלל, לעשן (ולא רק סיגריות רגילות) ובעיקר לשיר באיטלקית, אבל הכל בקלאס מטורף, אני די בטוח שעל מה שקיללו היו מקבלים בארץ עונה שלמה ברדיוסים אבל המבטא והסטייל האופנתי עושים את כל ההבדל.

על הדשא יובנטוס עלו מהר ליתרון שהחזיק עד הסוף אבל מה שבעיקר היה מרהיב היה לראות בלייב את נדבד, בלורית צהובה ושפן של אנרג'ייזר שפשוט נמצא בכל פינה, לא ראיתי קודם דבר כזה בלייב.

וכמובן שחגיגות האליפות שלהם היו מטורפות והיה נהדר להיות חלק מזה.

*

אחרי המשחק איחרנו להגיע למסעדה כי החזיקו אותנו עד שאחרוני המילאנזים התפנה ומכבי כבר הובילה והנסיעה הזו התנקזה לרגע שממנו חששתי כל הסופ"ש.

100 האורחים שלנו פירקו את המטבח, את חשבון הויזה העסקי ואת כל התסכול שלהם מהימים האחרונים.

*

מהשדה התקשרתי לחבר אוהד יובה שלא האמין שהייתי איפה שהייתי ושרצה לשמוע חוויות ולספר שכל העיר צבועה צהוב וטוב שאני לא כאן.

סיפרתי לו הכל ושראיתי הצגה של הזברות ושהבאתי לו חולצה כמו שביקש ושהוא צדק בקשר ליובנטוס.

ואיך מילאן שיחקו הוא שאל.

חבורה של דייגים אמרתי, בלי שמעון גרשון אין להם מה למכור.

Share on FacebookTweet about this on Twitter

19 תגובות ל “הטרמפיסט – קווים לדמותו”

  1. אלון3131 (פורסם: 3-6-2017 בשעה 11:53)

    אני עדיין חושב ש"שמעון גרשון אתה גדול בסן סירו נגד מילאן הבאת גול" זה אחד השירים הכי טובים שנכתבו ביציעי הכדורגל שלנו.

    אחלה סיפור ויאללה יובה.

    להגיב
    • אלכס דוקורסקי (פורסם: 3-6-2017 בשעה 16:44)

      1+
      להבדיל מה"סע במונית, כי החוליגנים שרפו…"

      להגיב
    • אדם (פורסם: 3-6-2017 בשעה 18:49)

      מודה שהיה כיף לשיר אותו בדרבי באותה העונה אחרי שהוא הבקיע.

      להגיב
  2. יואב (פורסם: 3-6-2017 בשעה 11:55)

    יפה יניב(:
    הזברות היו אהבת ילדות, בגלל מונדיאל 82 ופאולו רוסי. עוד הספקתי להצטלם בקומונולה הישן שלהם.
    את ריאל הכרתי דרך הכדורסל בימים ההם שכל חמישי היה עוצר. והם היו היריב לנצח(למרות שנים שלהם לא גדולות כל כך). ברבאנדר, קורבאלן ועוד…
    ואז שברצלטנה הגיעה, בעיני הילד שליש סאן אפיפניו תמיד הרגיש לי כמו חיקון ללבן המלכותי של ריאל.
    ההעדפה לריאל כשהיא פוגשת ברצלונה נשארה מאז((((:
    אבל נגמלתי מזוטות הילדות.
    ואראה את הגמר היום ללא מעורבות רגשית. מפגש בין אקסיות חביבות. כן, בופון הוא שיקול כבד משקל ליובה אבל רונאלדו היה שד אדום…
    או בקיצור- מי מנהל את מכבי((((:

    להגיב
  3. אריאל גרייזס (פורסם: 3-6-2017 בשעה 13:41)

    אחלה סיפור ופאנץ' ליין מעולה. ונדבד, איזה שחקן, יא אללה

    להגיב
  4. הנער בבועה (פורסם: 3-6-2017 בשעה 15:08)

    עם כל הכבוד ליובה ומילאן, האוירה לא קרובה למה שקורה בסטמפורד ברידג' או באצטדיון אבי רן.

    להגיב
    • ארז (פורסם: 3-6-2017 בשעה 18:37)

      באמת בבועה

      להגיב
    • גילעד (פורסם: 3-6-2017 בשעה 18:44)

      עם כמה שמדברים סרה על סן סירו, אני מציע להגיע לשם למשחק ואז לפסול. משחק אחד, אפילו סתם משחק ליגה של כל אחת מהמילאנזיות.
      תגיע למשחק נגד יובה ואז תדבר.

      להגיב
    • יוסי מהאבטיחים (פורסם: 4-6-2017 בשעה 14:14)

      הייתי בסן סירו לפחות שש פעמים בחיים (לה מדונינה פעמיים, לאציו, רומא, טוטנהאם ויובה) .
      אווירה מצויינת.

      הייתי בברידג' במשחק החזרה של דרוגבה עם הטורקים בשמינית הצ'מפיונס.
      קהל של יפנים, לא פחות מאולד טראפורד.

      להגיב
  5. רינוס מיכלס (פורסם: 3-6-2017 בשעה 15:30)

    רמת גן , שער 11 , ערב חקוק וניצחי למועדון שאני אוהד , 90 דקות של פרידה אישית מהמפעל הנוצץ ,
    ואני כמעט ולא עוקב אחרי הכדור והשחקנים שנוגעים בו ,
    אלא מתמקד אך ורק באחד ,
    שרץ כמו איילה שלוחה במרעה ,
    שסוגר שטחים ומתרוצץ עד דקה 90 במשחק " זניח " , כאילו זה הגמר של 96 מול גרמניה ,
    שמטפל בכדור כאילו הכדור היה קואלה שמלטפים אותו , בכזאת עדינות ורגש ,
    ובצורה כך כך חלקה ונקייה לעין ,
    אומנות מחול על הדשא

    אז נכון שהיו גם קאנאברו ודל פיירו , ואפילו המשיח החדש של מנצ'סטר נכנס כמחליף ,
    אבל את המשחק הזה אזכור לנצח נצחים רק בזכות אחד יחיד ומיוחד ,
    שלראות אותו משחק על הדשא הרגיש כחווייה אישית ופרטית שלא צריך לנצור ,
    כי הראש והנפש כבר ידעו לבד לנצור את 90 הדקות האלו עמוק עמוק בתודעה ,
    תודעה שזכיתי לראות את אחד מאומני המשחק

    להגיב
    • עדי (פורסם: 3-6-2017 בשעה 15:55)

      לרגע חשבתי שדיברת על בן רייכרט

      להגיב
  6. אפריים (פורסם: 3-6-2017 בשעה 17:35)

    חייבים לשים את הבדיחה של אריק אינשטיין…
    אז הנה-
    סוס יושב על המרפסת בבית ופתאום עובר למטה חמור. הסוס שותה קפה ואומר לחמור 'חמור, בוא עלה שתה איתי איזה כוס קפה'. החמור אומר 'יש לי זמן, למה לא'. נכנס אל הסוס הביתה, רואה על הקירות מלא פוסטרים של סוסים אציליים כאלה, ערבים, גזעיים. שותה את הקפה והולך. למחרת החמור יושב על המרפסת שלו, רואה את הסוס עובר למטה. אומר לו 'סוס, סוס, בוא תעלה למעלה, תשתה איתי קפה'. הסוס אומר 'ואללה, אתמול שתה אצלי, אני אבוא, אשתה אצלו'. נכנס, עולה למעלה ורואה על הקיר בבית של החמור פוסטר ענק של זברה. אז הסוס אומר לחמור 'תגיד לי, מה זה?'. אז החמור אומר לו 'אה, זה בתקופה ששיחקתי ביובנטוס'.
    ( "סגור לי ת'פינה" 2012)

    להגיב
    • עמית (פורסם: 3-6-2017 בשעה 20:39)

      מעולה!

      להגיב
    • אריאל (פורסם: 4-6-2017 בשעה 18:41)

      טוב !

      להגיב
  7. דוד (פורסם: 3-6-2017 בשעה 19:01)

    כתבה מצוינת . ראויה לציון המזללה עם הטוסט פאניני לפני הכניסה לסאן סירו .

    להגיב
  8. שלו (פורסם: 3-6-2017 בשעה 20:17)

    נהדר.
    רק בקטנה אזכיר שיובה זה המועדון אולי הכי מכביסטי זולת ריאל.

    להגיב
    • אסף כלשהו (פורסם: 4-6-2017 בשעה 00:16)

      באיירן מינכן ומנצ'סטר יונייטד לדעתי מתחת לריאל ומעל ליובה בדירוג הזה (אני אוהד ליברפול והפועל ירושלים)

      להגיב
      • גיא זהר (פורסם: 4-6-2017 בשעה 08:20)

        לבאיירן 27 אליפויות, מתוכן 26 ב48 השנים האחרונות. למנצ'סטר 20 מתוכן 13 ב25 האחרונות. ליובה 33 מתוכן 11 ב25 השנים האחרונות. יובה זה בדיוק מכבי, הגברת הזקנה, הכי חזקים לאורך זמן והכי הישגיים בליגה (באירופה מילאן, כמו מכבי חיפה אצלנו).

        להגיב
  9. צור שפי (פורסם: 3-6-2017 בשעה 23:43)

    3 פעמים בימי חיי הייתי בסן סירו, אחת היתה נייטראלית (מילאן-לאציו) ושתיים היו כאב לב – שמעון גרשון וגמר הצ׳מפיונס הקודם. בשנה שעברה ה״בונוס״ היה הליכה של שלושה ק״מ לכל כיוון. שורה תחתונה – לא מת על האיצטדיון.

    להגיב

מה דעתך?