הפועל ת”א כיישות היא מועדון שחי את העבר, עסוק בעבר, אובססיבי בצורה בולטת, חי את הטראומות ומקדש אותם.

ובאופן הזה כדאי לנו כאוהדיו לשפוט את משחק השרוכים, שכן כמה שהטראומה גדולה וכמה שהאירוע מסריח לשמיים, הטראומה כבר בת 20 שנה.

בכל אופן, ממרחק השנים והעדויות, די ברור מה הנראטיב המרכזי שם, בית”ר שהייתה אהודה מאוד ומזוהה עם המפלגה האהודה בעיר בית שאן, קיבלה מבית שאן הצגה ספורטיבית עלובה, הסדין האדום שנקרא הפועל ת”א היה גדול מדי וחזק מדי בסיטואציה שנוצרה אז על הדשא. השילוב יצר את הגועל.

אבל מה צריכה ללמוד בית שאן מהאירוע ? היא צריכה ללמוד שזה שעשתה מערוף כזה קמה עליה בגדול, בית שאן שילמה את המחיר ששילמה ובצדק על החלטתה לבחור לשרת את בית”ר ירושלים וגם אם לא הייתה היחידה בתולדות הספורט הישראלי, הרי שהשילוב של אופי הסיטואציה והמעשה התהפכו עליה ובגדול.

הרי בית שאן הייתה יכולה להיות היום במקום אחר לגמרי, הסיפור שלה היה אהוד בצורה בלתי רגילה אחרי “בית שאן סרט מלחמה”, היא נשארה בליגה ב98 ושרדה עוד שנה והייתה יכולה למנף את זה טוב.

רבים בבית שאן מאשימים לא מעט גורמים בחיסול הזה – את התקשורת (האדומה) שקמה עליה, את הצביעות בהתעלמות משורה רבה של משחקים דומים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי (והיו כאלה, גם בהפועל כמובן, משחק העליה לליגה הלאומית בפעם הקודמת לדוגמא) ועוד ועוד, אני אפילו ממרחק הזמן מוכן לקבל חלק קטן מהטענות – אבל זה לא משנה, בית שאן הייתה במקום הלא נכון עם ההתנהגות הכי לא נכונה ואותה תפסו והיא חוסלה. וזו בעיקר בעיה שלה.

בגלגול אחר של ההיסטוריה בית שאן הייתה צריכה להיות קרית שמונה של היום, אבל כאמור, המשחק הזה, חיסל אותה. הגדולים המשיכו קדימה, הקטנים שילמו את המחיר.

*

ממרחק השנים אני מבין שאי אפשר להוציא את הפוליטיקה מהמגרשים, העובדות אינם רלבנטיות לסיפור, הרי הפועל ת”א אינה באמת הקבוצה של הממסד כבר עשרות שנים, יש לה יותר אוהדים מצביעי ימין ממצביעי שמאל, אוהדיה באים מכל קצוות הארץ, היא נפרדה מההסתדרות כבר לפני 2 עשורים וכך הלאה.

הפועל ת”א היא מועדון כדורגל וסל, לעומתי, רדוף, לא הכי חזק, לא הכי אהוד, אבל בעל הישגים רבים בעברו ויש לו גם סיבות רבות להיות אופטימי לגביי עתידו – יש לו קהל, יש לו נוכחות בעיר הכי גדולה בישראל, הוא אהוב מאוד על אוהדיו ומתקניו הספורטיביים במקום טוב (אולם חדש בסל, בלומפילד שיושלם) ואם ינהלו אותו ספורטיבית נכון, ההצלחה תגיע, ואם לא, אז לא.

גם אם אני הולך באמת אחורה בזמן, לימים שבהם “המערך” היה בשיא עוצמתו, בימים של ספינת הדגל וכל זה ומחפש את התארים, אני לא מוצא שם ריאל מדריד של פרנקו הרודן, אלא את אותה הפועל של פרנקו הבלוגר, הפועל ת”א לא הייתה חזקה במיוחד כאשר ניהלו אותה עסקני ההסתדרות, הייתה מאוד חלשה בשנים של סוף עידן ההסתדרות וכמובן נזרקה לידי השוק הפרטי בצורה לא אחראית, לא אחראית כי האנשים שעשו את זה אז טענו וטוענים שהם אוהדיה עד היום, עשו את המעבר הזה בצורה השלומיאלית ביותר שאפשר, במובן הזה היא לפחות שמרה על הדנא.

אז אין להפועל ת”א סיבות כיישות סיבות לערוג לימים ההם של פעם.

*

הפוליטיקה עדיין חיה במגרשי הספורט, כמובן שהרבה פחות מבעבר, אך בימים שראש הממשלה מפרסם פוסט שקרי ומלבה את מלחמות סכנין/ בית”ר, כשמירי רגב עושה משה דיין (ומקבלת בוז ענק), בימים שבהם עדיין עיריות מחזיקות קבוצות מקצועניות (ומחרבות אותם), אי אפשר להתעלם מההשפעה השלילית שלה ומהנוכחות שלה.

גם בהפועל נשארה קבוצת ילדים (חלקם בני ארבעים) שעדיין מניפים את הדגל האדום באחד במאי וחושבים שזה מגניב, זה לא. אבל זה שולי.אין ביישות הנוכחית של הפעול ת”א משהו רלבנטי ליום הפועלים לדוגמא.אלא שמתעקשים לחבר עושים לנו שירות רע.

20 שנה אחרי, בית שאן חוסלה, בית”ר עדיין מאוד פוליטית, בית”ר החדשה בדמות נורדיה מצטטת את ז’בוטינסקי (בחירה שהיא טעות) והפועל עדיין סובלת משאריות העבר ונגיעות הפוליטיקאים פה ושם.

והעתיד ? העתיד שייך לניהול מקצועני, לא לפוליטיקה, אם יש לקח ממשחק השרוכים הרי שזה הלקח העיקרי.

המכביזם מהדרום ניצח את המכביזם מהמרכז
הייתי בטדי