כמה מילים על תופעת "העכברים"

הגזימו!

פעם, הספורט לא היה נגיש, לכן תופעת ה"עכברים" הייתה חשובה, העכברים מילאו למעשה את תפקיד ההיסטוריונים, רשימת 50 הגדולים בכל הזמנים או העלה על נס של ספורטאי ייחודי שמעטים ראו.

היה להם תפקיד, הם שימרו את הידע אבל יותר מזה, הם בנו את הסיפור והנראטיב והעבירו אותו הלאה.

לעכברים היה תפקיד עצום בבניית האהבה לספורט בעולם שבו רוב הצרכנים לא ראו את הספורט.

אבל היום, הכל נגיש, כולם רואים הכל, אין פה איזה כדורסלן שמשחק אחד על אחד באיזה מגרש ספורט בסימטה אחורית בניו יורק שאומרים עליו שיכול לנצח את רביב לימונד, אין פה איזה קשבנו שיושב בשלוש בלילה עם אריק איינשטיין ורואים בצלחת סודית משחק שאיש לא ראה רק כדי לכתוב אחר כך טור בעיתון.

אבל העכברים מתעקשים לדרג, להתחבט, להתווכח וגם להקטין את הספורטאים של היום.

תופעת הדירוגים וההשוואות הייתה חשובה כאמור בעידן הישן, היא סרח עודף שאנחנו סוחבים איתנו בתרבות ספורט שכבר לא זקוקה לזה יותר, יש לנו כבר עכשיו 40 שנות היסטוריה ספורטיבית מתועדת היטב ובמילא כל מה שקרה לפני 40 שנה שייך לתרבות ספורט בעידן אחר שבו באמת לא ניתן להשוות את הטכנולוגיה של אז למה שקורה היום.

אז מהיום אומרים די!

מותר ליהנות מגדולתו הנוכחית של כדורסלן, שחיין, כדורגלן, עסקן בהפועל או כל ספורטאי אחר גם בלי להתעסק באובססיביות בהשווואה בלתי אפשרית לספורטאי עבר שגם ממנו נהננו בזמן אמת ומבלי להדביק כוכביות שכן בעוד כמה שנים הרי ברור שיופיעו ספורטאים גדולים נוספים.

הספורט, בניגוד למוזיקה או ענפי תרבות אחרים אינו חייב לשמר את רגעי הקסם של "פעם" אלא בנוי כעולם בידורי המייצר גיבורים חדשים וחוויות חדשות באופן שוטף.

צרכן הספורט אינו דומה לצרכן המוזיקה שיכול להתענג על יצירה משנות ה60 כאילו נוצרה היום, שיכול לגלות למתבגר את קסם האלבום של פעם, צרכן הספורט אינו מתרגש ממשחק ישן כפי שצרכן הקולנוע, המוזיקה, הספרות יכול להתרגש מיצירה ישנה.

אז מספיק עם זה.

גם ככה תיכף יגיעו העכברים דור 2.0 ויחפרו פה על איזה מודל לא קשור לכלום של איזו מדינה שתעלה שלב במונדיאל.

כמה דברים בהקשר של טביב
בלדה לעוזב (ערוץ) קיבוץ

תגובות

  • דוד

    אז מה, הספורט יהיה מקור בילוי אך ורק כמוזיקת רקע? לא מוכנים! רוצים להתווכח ולריב!

    הגב
  • Amir A

    במחקר נחמד שפורסם לא מזמן (2018), חוקרים מאוניברסיטת גנט בבלגיה ביצעו סקירת מוח של אוהדי כדורגל באמצעות fMRI, ומצאו פעילות באזורים שונים במוח במצב שבו ניתן היה להמר על המשחקים לעומת מצב שלא ניתן היה להמר עליהם. רוצה לומר, שמרכיב ההימור משמעותי באופן שבו אנחנו מעבדים ארועי ספורט, וזאת בניגוד למוזיקה, סרטים, אמנות ושאר ארועי בידור. אני יכול רק לשער שהדבר נכון במיוחד לאוהדי קבוצות, אשר בשבילם כל משחק הוא בעצם הימור. בעולם הזה, של אנשים שמועדים להימורים וחווים הנאה מהתעסקות בניסיונות לנבא את העתיד, דירוגים הוא מרכיב הכרחי.
    ואחרי כל זאת, כדאי רק לציין שגם בקרב אוהבי הרוק יש את האובססיה הזו לדירוגים (מי הגיטריסט הגדול מכולם, הסולו הגדול מכולם...). אולי צריך לבדוק האם אלו שעוסקים בדירוגים הללו במוזיקה הם אוהדי ספורט בעצם.

    הגב
    • צור שפי

      לא ברור לי מה בדקו מול מה, פעילות מוחית עם הימור מול פעילות בלי הימור או כנ״ל עם/בלי מעורבות ריגשית. ככלל אני לא מהמר וביחס למעורבות ריגשית יש לי שלוש רמות: הגבוהה כשקבוצה שלי על המגרש (הפועל, אתלטיקו, טוטנהאם), השניה כשיש לי העדפה אד הוק לאחת הקבוצות (למשל ליברפול בשבת האחרונה, כל קבוצה שמשחקת נגד מכבי/בית״ר) והשלישית כשאני אדיש (לא קורה הרבה, במצב כזה אני מחפש סיבה להיות לטובת אחת הקבוצות ובדרך כלל גם מוצא אותה).

      הגב
      • Amir A

        צור, בדקו סיטואציה בה ניתן לצופים להמר על תוצאת המשחק לפני שהם ראו אותו ובין מצב בו לא ניתן להם להמר על תוצאת המשחק. לא התעמקתי במאמר יותר מדי בכדי להבין את התזמון של סקירת המוח וכיוצא בזה. פשוט כשקראתי את הפוסט של פרנקו עלה לי בראש שההבדל בין צפיה בספורט ובין האזנה למוזיקה/צפיה בסרטים וכיוצא בזה, הוא שבספורט קיים אלמנט חוסר הוודאות שקשור כמובן להימורים. ברגע שאתה לוקח את זה מהספורט אז הצפיה בו מאבדת מערכה (בגלל זה לא מסתכלים שוב ושוב על משחקים שלמים מהעבר ולעומת זאת מקשיבים לאותם שירים שוב ושוב). ובאמת עליתי על איזה מאמר שבדק בדיוק את זה.

        הגב
  • יוסף

    פוסט כל כל נכון. זה כמו שהמבוגרים תמיד אומרים שהילדים של היום פחות חכמים/סקרנים/מודעים לעולם ממה שהם היו. ככל שמזדקנים יש נטיה להאדיר את העבר.

    הגב
  • זינק

    זה מסוג הדברים שככל הנראה בני אדם לא מסוגלים להמנע מהם.
    משהו כמו כל טלוויזיית הטראש שכולם מבכים את איכותה אבל הרייטינג ממשיך לעלות.

    הגב
  • קורא

    הכל נכון חוץ ממקרי קיצון, לאדם שראה את ג׳ורדן משחק קשה לשכוח את זה, וגם את מראדונה.

    הגב
  • איציק

    זה בערך כמו לכתוב שהיום ניתן להגיע להריון ללא קיום ייחסי מין, אז אפשר להפסיק עם זה... האם באמת אפשר??? בכול אופן, אם אני אדרג פוסט זה בייחס לפוסטים האחרים שלך זה לבטח בחמישייה הראשונה. אבל אם אשווה עם... טוב, הבנתה, אין צורך לדרג, אבל אין בררה אחרת.

    הגב
    • איציק

      נ.ב.: תן לי לנחש, אתה מאוהדי לברון ולא של ג'ורדן ;)

      הגב
  • עדי אבני

    טועה, טועה ושוב טועה.
    הרי ספורט הוא בסך הכל מופע אסטתי של יכולות פיזיות בלי אהדת ספורט, ובלי אוהד הספורט אין משמעות לכל הדבר הזה. ונשמת אפו של אוהד הספורט היא הבניית נראטיב לאהדה שלו. הרי אין באמת דבר כזה "הפועל תל אביב" או "ליברפול". האהדה שלנו היא לנראטיב שאנחנו, יחד עם אוהדים אחרים מבנים, וההבניה באה במעגלים: החל מהחוויות הנבנות שלנו עם האוהדים שלידנו ביציע (או בכורסה), דרך הזכרון של כל היציע, כולל המיתוסים של זקני השבט ש"ראו את קלדרון משחיל בין הרגליים לחייל", דרך התקשורת שעוזרת להעצים ולבנות את המיתוסים ועד אותם עכברים כמו שאתה מכנה אותם . הדבר היחידי שהשתנה זה הזמינות של התקשורת והיכולת היום לנפץ מיתוסים בגלל זמינות המדיה. זה לא הופך את כל היתר למיותר. ההפך הוא הנכון. בלי מיתוסים אין נראטיבים, ובלי נראטיבים אין אהדת ספורט

    הגב
  • יואב דובינסקי

    מסכים עם השורה התחתונה, אבל לא עם הדרך. כלומר, מסכים שאפשר וצריך ליהנות מלברון ומסי בלי ההשוואות הבלתי נגמרות. דווקא החיבור שעשית למוזיקה לא נכון בעיני. כי כמו ספורטאים, מוזיקה מזכירה לך תקופות בחיים. שירים ששמעת בגיל 11 או 13 יחזירו אותך לתקופה שדברים נראו פשוטים יותר. אינפארמר, מממבופ. כנ"ל ואן באסטן או גדול הספורטאים בהיסטוריה - יארי ליטמנן. בוודאי שלספורט יש אלמנט נוסטלגי. גם ככל שאתה גדל, אתה מתרחק מהגילאים של הספורטאים. היום יש מעט מאוד ספורטאים בטופ שבגיל שלי. לא יודע אם נשארו כאלה שעוד ראיתי כתיכוניסט. לא מעט מוזיקאים שגדלתי עליהם עדיין פעילים. אני חושב שההשוואות הן לא רק ליכולות האתלטיות של הספורטאי אלא לרמת ההתרגשות שהוא יצר. בגיל 12 שחקן בן 24 הוא הפנטזיה. בגיל 36, פחות קל להתחבר למישהו שצעיר ממך בצורה משמעותית.

    הגב
  • משה

    ומה קורה אם אותו ספורטאי אובססיבי לגבי המורשת שלו ואיך הוא ייזכר מול ספורטאי עבר מסויים...
    במקרה הספציפי זה מתחיל מהעיסוק המגוחך שלו.

    הגב
  • ברלה

    אבל למה אנחנו פה אם לא בשביל דיונים אובססיביים חסרי משמעות?

    הגב
  • אסף the kop

    צודק ב-100% !

    נ.ב
    לא היה יותר גדול ממראדונה.

    הגב
  • מתן

    באופן כללי אתה צודק, רק שהקביעה שאין במגרש רנדומלי בארה"ב כדורסלן יותר טוב (או יותר נכון, פחות מזיק) מרביב היא בהכרח שגויה.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *