על ספורט ונוסטלגיה

השבוע, בפוסט על סיכום הפלייאוף בפוטבול דיברתי קצת על הנוסטלגיה שספורט מעורר בנו, זה לא היה סתם שבחרתי לפתוח ככה אותו, כי הוא נכתב בערך שעה אחרי שראיתי את הסרט על דיבאץ' ופטרוביץ', סרט שעורר בי גלים נוסטלגיים חזקים ביותר. אמרתי כבר בפוסט על "הפייטר" שאני פריק של סרטי ספורט, ואם הוא בנוי ועשוי כמו שצריך הוא גם יהווה מבחינתי את התחליף המתאים לסרטים הדרמתיים-רומנטיים אצל נשים. אני לא אגיד שאני בוכה בסרטי ספורט, אבל הם בהחלט ירגשו אותי הרבה יותר מאשר כל סוג סרט אחר. וזה על פטרוביץ' ריגש אותי והעציב אותי כל כך שאני חושב שהנושא מחייב פוסט נפרד, ברשותכם.

הטענה שלי באותו פוסט היתה שלדעתי אחת הסיבות שאנחנו אוהבים ספורט היא כי הוא מחזיר אותנו אחורה. זה קורה, לדעתי, בהרבה רמות. הרמה הכי ברורה היא זאת של אהדת קבוצה. כשאתה אוהד קבוצה במשך שנים, מגיל צעיר, זה שאתה אוהד אותה גם היום, בטח ובטח אם אתה הולך למשחקים שלה, מחבר אותך חזרה לילדות שלך. הקבוצה של היום, אם אתה ממשיך לאהוד אותה, מחברת אותך לשחקנים של אז, ויחד עם זה גם לרגשות שחווית אז. גם אם הקבוצה שלך לא מתמודדת בדיוק על אליפות, הרי שהזיכרון של אותן אליפויות קודמות (אם שפר מזלך) יחבר את הקבוצה הזאת לעבר שלך. החיבור שלי לליברפול היום מזכיר לי את איאן ראש ופיטר ברדסלי, הוא גם מזכיר לי את הגמר הנורא ההוא ברומא, כשאף אחד לא ממש ידע מה קורה – אבל הוא גם מזכיר לי ימים מחטיבת הביניים, אז כולם היו אוהדי ליברפול. לא כל הימים ההם היו טובים, אבל ילדות בראיה נוסטלגית תמיד נתפסת כתמימה ונעימה יותר.

יש חיבור נוספת לילדות, חיבור חזק אפילו יותר והוא הביקור במגרש. ביקור באירוע ספורט, כמו ביקור בכל מקום מוכר מהילדות, משחזר חוויות היסטוריות, אבל במגרש ספורט התחושה מועצמת פי כמה. כי הרי כילד (ובוא נודה בזה, גם כמבוגר) למגרש ספורט יש יכולת להלהיב אפילו את האדיש שבאנשים. הרעש, הגודל, תחושת אחידות הגורל שבעידוד משותף של קבוצה – אלו תחושות שמעט מאוד חוויות אחרות יכולות לחקות. בדיוק בגלל זה, כל ביקור ביד אליהו, למשל, מצליח להחזיר אותי מיד לילדות. אני יכול להצביע בדיוק על הנקודה שבה ישבתי במשחק הראשון (כמו שאני זוכר את זה, כמובן, אלוהים יודע שזה יכול להיות במקום אחר לגמרי), אני זוכר את התחושה הראשונה של כניסה לאולם מפוצץ ואת ההפתעה שלי מעד כמה המגרש נראה קרוב ביחס למה שהכרתי מהטלוויזיה (תחושה שאני חווה גם היום כל פעם שאני נכנס למגרש כדורסל שהוא לא ב-NBA). אני זוכר מי שיחק, כמובן – ישראל נגד צ'כוסלובקיה (היו ימים שהיתה מדינה כזאת) בקרב העפלה לאליפות העולם, אני זוכר שהנבחרת כבר הובילה ב-14 הפרש שבע דקות לסיום ואותי אומר לאבא שלי שזהו, זה סגור, ואותו עונה לי ששום דבר עוד לא סגור ושבע דקות זה המון זמן. אני זוכר את האימה שבה ראיתי את הצ'כים סוגרים את הפער לאט לאט, וכמובן שעד היום צרוב לי סל הניצחון של מיקי ברקוביץ' עם הבאזר. מאז ראיתי עוד הרבה משחקים ביד אליהו – ראיתי את מכבי משחקת באירופה, את סדרת חצי הגמר המופלאה מול גליל עליון, משחקים גדולים יותר ופחות של הנבחרת – וכל אחד ואחד מהמשחקים האלו נמצא על איזה שהוא חוט מקשר ביני לבין העבר, החברים והמשפחה שלי.

אני חושב שזה גם לא מקרי שאנשים שמפסיקים לאהוד קבוצה מדברים הרבה פעמים במונחים של בגידה. כשקבוצה מפסיקה להתנהג כמו שהיא היתה בילדות שלך (או כמו שחשבת שהיא היתה) אתה מרגיש שהיא בגדה בך כי במידה מסוימת היא חותכת את אותו קו נוסטלגי. במקרה שלי, ימי חמישי בילדותי היה משהו מיוחד באמת. כבר כשקמת בבוקר היתה תחושה שונה באוויר, של יום שמחכים לסיומו, ובמשך כל היום היתה את אותה ציפייה מיוחדת למשחק שבערב. יש לי עשרות זכרונות מימי חמישי בערב. אני זוכר ערב אחד שאבא שלי היה בחו"ל אז ראיתי את המשחק לבד, והוא נכנס להארכה שבה ליפין ניצח את המשחק בשלשה די מטורפת (אני חושב שזה היה נגד ציבונה). אני זוכר את ג'מצ'י קולע סל ניצחון מטורף מול יוגופלסטיקה, את וילי סימס חוסם את סן אפיפניו (נדמה לי) כדי לתת למכבי ניצחון ראשון על ריאל במדריד. וזה ככה רק על קצה המזלג. ובכל אותם ימי חמישי היה לי אתוס מסוים של קבוצה – קבוצה שייצגה אותי ואת המדינה שלי, שהיו בה שחקנים משלנו – קודם מיקי ומוטי, אחר כך ג'מצ'י ודניאל ובסוף גם הנפלד וקטש ושפר – וכשהאתוס הזה נשבר הרגשתי כאילו הקבוצה הזאת בגדה בי.

אני יכול להמשיך ולהביא עוד הרבה דוגמאות. לראות את הסלטיקס של היום משחקים תמיד מזכיר לי את לארי בירד ואיתו את הריצה לקיוסק לקנות עיתון כדי להתעדכן בתוצאות מאתמול (קיוסק, מי בכלל זוכר מה זה היום?), את התחרויות עם בן דוד שלי במי יאסוף יותר קלפים של השחקן האהוב עליו (הוא אהב את מג'יק והלייקרס, כמובן) ואת משחקי ה-NBA שהיינו משחקים במחשב. לראות כדורגל ישראלי מזכיר לי את האליפות היחידה של הפועל כפר סבא, שהגיעה כשהייתי בן 7 ובדיוק עברנו לכפ"ס – אני זוכר את עצמי שוכב במיטה ושומע אלפי כלי רכב מצפצפים ברחוב, ואז נזכר בבנין שבו גרנו אז, בסבתא שלי שהיתה משגיחה עלינו אחרי בית ספר, במגרש הישן של הפועל כפר סבא שאחר כך החריבו אותו כדי לבנות שכונה במקומו בדיוק איפה שהלכתי לחטיבת ביניים. והתחלתי בפטרוביץ' ואסיים איתו. לראות את דראז'ן השבוע היה בעיטה בביצים. את תנועת הזריקה שלו, את השיער שלו אין סיכוי שאני אשכח. שנאתי אותו והערצתי אותו באותה מידה. ואיתו אני נזכר בכל הגדולים האירופאים האחרים – בניקי גאליס שהיה דופק עלינו 40 נקודות לערב, ב-אפי שכבר הזכרתי, בסבוניס שהיה תופס כדור ועושה מאיתנו צחוק מתחת לסל, בענק שקדם לו – טקצ'נקו – שהיה התגלמותו המודרנית של הפריץ, עוד לפני שידעתי מה זה פריץ. הימים האלו חלפו ללא שוב, אבל טוב שיש ספורט מדי פעם כדי להזכיר לנו אותם.

העתיד מתרחש ברגע זה
לי נינג - ממתעמל למיליארדר

No Comments

ויינר 29 בינואר 2011

ראיתי את פייטר אתמול. סרט נהדר. איימי אדמס הזו…

אריאל 29 בינואר 2011

מסכים על כל מילה על מכבי – אני עובר בדיוק את מה שכתבת.
חוצמזה: "את וילי סימס חוסם את סן אפיפניו (נדמה לי) כדי לתת למכבי ניצחון ראשון על ריאל במדריד" – אמנם אחלה של חסימה, אבל לכתוב שסן אפיפניו שיחק בריאל זה רחוק כמו שמיים וארץ, או כמו ריאל מדריד וברצלונה. גם השלשה של ליפין הייתה בכלל מול פזארו

אריאל גרייזס 29 בינואר 2011

כן, כמובן, נו זה מה שהזמן עושה.

מפריס פרסה 29 בינואר 2011

השלשה של ליפין היתה מול פזארו במשחק שהנגר הזה לא ישכח בחיים-הוא קלע מכל מקום. אפילו הוא לא ידע שהוא כזה. גם לגיא גודס היתה שלשת ניצחון מול פזארו וגור שלף ניצח אותם פעם על הבאזר. אח, פזארו… כמה אהבתי את וולטר מאניפיקו שהיה תופר את מכבי בקבלנות…

לג'מצ'י היו אי-אילו סלי ניצחון (מול ספליט בחוץ, מול ציבונה מקו השלוש בצד השני של המגרש…) אבל אף אחד מהם לא זכור כמו ההחלקה ההיא מול אסטודיאנטס או האיירבול בגמר מול מילאנו (ותודה לליפין).

כנראה שלאוהדי הפועל יש נוסטלגיה משלהם…

YG 30 בינואר 2011

אגב סרטי ספורט- תקיש בגוגל Team Hoyt ותראה מה זה ספורטאים אמיתיים

גיל שלי 30 בינואר 2011

סבא שלי ז"ל קיבל את התקף הלב הראשון שלו אחרי המשחק הזה. כנראה שהדפקט של הספורט הוא תורשתי אצלנו במשפחה. אתה עובד ברחוב חשמונאים?

אריאל גרייזס 30 בינואר 2011

רחוב החשמונאים? לא, לא ממש, די רחוק משם – בקרית גת. סתם הייתי במקרה באיזור אחרי ביקור בשגרירות.

גיל שלי 30 בינואר 2011

הכוונה למשחק מול צ'כוסלובקיה. התוצאה בסוף היתה 83:82 או משהו כזה

Comments closed