הרהורי כפירה

In כללי

את המשחק אתמול של ליברפול ראיתי, כמו את כל המשחקים שלהם העונה (בהעדר צ'רלטון), דרך האינטרנט. הפעם השידור דווקא היה חלק לגמרי אבל כרגיל באתרים האלו – HD זה לא בדיוק. אבל גם דרך השידור המגורען על מסך 14" של הלפטופ שלי לא היה קשה לפספס את הפרצוף של ג'רארד מתנפל על השופט אחרי שהוא נכנס לרחבה ומישהו חסם לו את הדרך.

זה היה פרצוף של מישהו מתוסכל. לא סתם מתוסכל מזה שהוא לא מקבל את הפנדל שהוא חושב שמגיע לו (לא הגיע) אלא מתוסכל משנים על שנים של חוסר הצלחה. תחשבו על זה – כמה קשה זה להגיע להיות שחקן מקצועי מצליח בליגה הטובה בעולם. אתה לא צריך להיות רק מוכשר כמו שד וקשוח כדי להתמודד עם פציעות ועם תחרות של שחקנים אחרים – אתה גם חייב להיות בעל דרייב מטורף. חוש תחרותי היסטרי, כי אחרת אין לך סיכוי לעקוף את האחרים. ועכשיו תשימו בן אדם כזה במקום שבו, למרות כל הניסיון שלו, הוא לא מגיע לכלום. שחקנים ומאמנים (ובעלים) באים והולכים ואתה נשאר באותו מקום. פה ושם אתה זוכה באיזה תואר שנותן לך תקווה לשנים הבאות אבל אז שוב שום דבר לא קורה. אלוהים יודע כמה תסכול יכול להיות במקום כזה.

בשלב הזה של המשחק החלטתי כבר על הכותרת של הפוסט הבא שלי. קראו לו "לשחרר את סטיבי". כי באמת, זה די ברור שאנחנו לא הולכים לשום מקום בקרוב ועם כמויות התסכול האלו כל מה שנקבל זאת השפעה שלילית על שאר חברי הקבוצה. אולי באמת הגיע הזמן, חשבתי, לתת לסטיבי – אותו אני אוהב אהבת נפש – הזדמנות לחיות את החלום במקום אחר, ובאותה הזדמנות לעשות סוג של ריסטרט למועדון, כזה שבו הכל יתחיל מחדש. הדוגמא שעמדה לי מול העיניים הגיעה ממהלך דומה שעשו הבעלים הנוכחיים של ליברפול (NESV) בקבוצה הקודמת שאליה הגיעו – הרד סוקס. גם שם היה שחקן שהיה הכוכב והסמל של הקבוצה, נומאר גאריספארה, שבמשך שנים היווה את אחד השחקנים הטובים בליגה, וגם אצלו התצבר תסכול ארוך וממושך – גם על חוסר ההצלחה של הקבוצה וגם על התנאים המקצועיים שלו. במהלך שהיה שנוי מאוד במחלוקת בזמנו, החליט ה-GM של הקבוצה לשלוח את נומאר בטרייד באמצע העונה והביא שחקנים שמבחינה מקצועית אולי לא היוו תחליף הולם, אבל לפחות נתנו שקט תעשייתי וגם שיפרו את יכולות ההגנה של הקבוצה. בסוף אותה עונה, כמו שחלק מכם יודעים, הרד סוקס זכו באליפות ראשונה אחרי 86 שנה. אז אולי אליפות כבר לא תגיע השנה לאנפילד, אבל אם נשיג שקט במועדון וגם ניתן לסטיבי הזדמנות להגשים את עצמו – חשבתי – אולי זה שווה את זה.

ואז הגיע רגע, איפשהו בדקה ה-80, הקבוצה כבר הובילה 2-0 וכדור הגיע  באוויר לסטיבי ג'י שעמד מחוץ לרחבה. הוא הניף את הרגל והעיף את הכדור מהאוויר בוולה שרק הוא מסוגל לתת, בתנועה שהיא אולי הכי יפה שיכולה להיות בכדורגל. זה לא ספורט, הבעיטה הזאת, זאת אמנות. ריקוד. שירה בתנועה. הכדור עבר אמנם מעל לקורה, מחמיץ את השער בכמה ס"מ, אבל אני אמרתי לעצמי – פאק איט! אין סיכוי שאני מוכן לוותר על הדבר הזה. סטיבי שלנו ויישאר שלנו, גם אם זה אומר שהוא ואנחנו נשאר מתוסכלים עד סוף הקריירה שלו. על כזה דבר אני לא מוכן לוותר

No Comments

יו דאגלס 3 בפברואר 2011

אני דווקא חשבתי בתחילת-אמצע העשור הקודם שצריך לשחרר אותו.

באותה תקופה,אם אתה זוכר, כל הזמן היה פחד מה סטיבי (שהיה אז כמעט סגור בצ'לסי) יעשה. כל פעם כשהפסידו אמרו "מקווים שזה לא יגרום לסטיבי לרצות לעזוב". כל פעם שהחתימו שחקן אמרו "כדי שסטיבי יישאר".היתה תחושה אז שההשפעה שלו שלילית (לא תמיד באשמתו) ושזה מקרה קלאסי ששחקן מתחיל להיות מעל המועדון.

היום זה כבר לא ככה. הוא צריך רק שיביאו כמה שחקנים שייתנו לו תקווה לאליפות ויש לו בקנה עוד עונה אחת גדולה. הבעיה – את כל הכסף על שחקנים טובים הוציאו על אנדי קארול…

Comments closed