למה אני חולה על בייסבול

In כללי

אחד המגיבים פה אמר ש"בייסבול זה לא ממש ספורט" ובמקום לכתוב לו תשובה ארוכה ופרטנית, חשבתי שזאת הזדמנות טובה, יחד עם פתיחת הספרינג טריינינג, להסביר למה אני חושב שאחרי הכל, בייסבול זה המשחק הכי טוב שיש. כלומר, ברור שבעונה פוטבול הוא הדבר הכי טוב שיש, וכדורסל מכללות במרץ זה הכי מדהים שיש וכדורגל תמיד היה ויישאר החטא הקדמון (חכו עד שיהיה לכם ילד ותראו באיזה טבעיות הוא הולך ובועט בכדור. פשוט אין דבר טבעי יותר מלשחק כדורגל), אבל בייסבול? אחד הדברים הכי טובים שיש. למשל:

– העובדה שיש 162 משחקים. ב-NBA יש 82 וזה נראה ארוך כאורך הגלות. משום מה, בבייסבול יש פי שתיים וזה נראה טבעי לחלוטין. קשה לי להסביר את זה אבל יש משהו בעובדה שאתה יודע שערב אחרי ערב, עם הפסקה אחת בשבוע בדרך כלל, יש לקבוצה שלך משחק. שוב, אם נחזור ל-NBA, הרי ששם בגלל אורך העונה יש הרגשה שלמשחקים בעונה הרגילה אין משמעות. זה נכון גם בבייסבול, אבל בדיוק מאותה סיבה זה הופך את העונה ליותר כיפית. אף משחק לא יגמור לקבוצה שלך את העונה ואף אחד לא ינצח אותה, וזה פשוט מהנה.

– מה שכן, בניגוד ל-NBA, רק 8 קבוצות עולות לפלייאוף, מה שהופך את העונה הסדירה להרבה יותר חשובה. ב-NBA קבוצה יכולה להיות איומה ונוראית ועדיין יש לה סיכוי לא רע לפלייאוף. בבייסבול, קבוצה יכולה להיות מצוינת ועדיין להפסיד אותו.

– כי אתה טוב רק כמו הפיצ'ר של מחר (באנגלית זה נשמע יותר טוב – you are only as good as your next pitcher). בדיוק בגלל זה קבוצה איומה יכולה לנצח ואף לעשות סוויפ על קבוצה מצוינת וכל משחק מתחיל מאפס. בשום משחק אין את זה.

– כי חווית האיצטדיון של הבייסבול שונה מכל חוויה אחרת. היא הרבה יותר מזכירה פיקניק מאשר משחק ספורט, ובצורה מוזרה כלשהי – זה לא פחות כיף.

– פנטזי בייסבול, ההמצאה הכי גדולה בהיסטוריה

– אין כזה דבר ניל-דאון או סתם להעביר את הזמן בבייסבול – אתה חייב להגיש תשעה אינינגים ולהוציא 27 חובטים כדי לנצח משחק. מה שמוביל הרבה פעמים לסוג הקאמבקים שרואים מעט מדי פעמים בסוגי ספורט אחרים.

– תפקיד הקלוזר הוא אולי התפקיד המגניב אבל המלחיץ בעולם. כל הניצחון או ההפסד של הקבוצה שלך יושב עליך. קלוזרים טובים הם האנשים הכי קוליים בעולם, שום לחץ לא מזיז להם, קילרים. קלוזר גרוע, לעומת זאת..

– סטטיסטיקה, סטטיסטיקה ועוד סטטיסטיקה. כל מה שתחשבו עליו סטטיסטית כבר קרה פעם ועדיין תמיד יהיה משהו שלא קרה

– 7th inning stretch

– כבר אמרתי פנטזי בייסבול?

– מגישים עם פאסט בול של 100 מייל לשעה אבל בלי טיפת שליטה. מת עליהם

– דיוויד אורטיז, אלברט פוחולס ורוי האלידיי

– ודני הארן גם

– המקום היחיד שבו זה בסדר לפוצץ שחקן מהקבוצה השניה אם הוא לא מתנהג כמו שצריך

– וגם המקום היחיד בספורט היום שאתה יודע שבודקים ברצינות סמים

– המדים, שנראים כאילו יצאו מלפני 50 שנה, ועדיין נלבשים בגאווה.

– פיצ'רים שמרימים את הגרביים עד לברכיים

– הספורט היחיד שבאמת אפשר להקשיב לו ברדיו, להבין בדיוק מה קורה ולהנות לא פחות מאשר במגרש

– הדבר הכי אהוב עליי אולי – ההיסטוריה של המשחק. אין ספק שמדובר במשחק עם הכי הרבה היסטוריה (ולו מתוקף העובדה שיש בו כמות כזו גדולה של משחקים בשנה), מה שמוביל לכמויות סרטים, שירים, ספרים וסתם יריבויות בלתי נגמרות.

– ואם אתם לא בעניין של בייסבול, זה בסדר, זה לא באשמתכם. כל מה שאתם צריכים זה צהרי ראשון באיזה יוני, להתחרדן בבליצ'רס עם כוס בירה קרה ביד, ואז אולי תבינו.

No Comments

גיל 5 במרץ 2011

מה שאתה אומר נכון לגבי צפייה במשחק במגרש. הבעייה היא שלעקוב אחרי עונה שלמה יום אחרי יום זה די משעמם, כשלא הרבה קורה. אני בעיקר מתעורר אחרי האולסטאר לראות מה קורה לקראת הפלייאוף.

Rofi Neron 5 במרץ 2011

אם יותר לי כ"אחד המגיבים פה" :)

בוא נפרק את העניין לשניים: האם בייסבול הוא ספורט (מה מגדיר ספורט) והאם בייסבול הוא משחק מעניין

לגבי החלק הראשון זה פשוט – נדיר לראות שחקן מזיע (כשאני הולך עם הקטן לגן שעשועים אני מזיע יותר משחקן בייסבול ממוצע), אין אף ליגת ספורט בעולם שמקיימת שני משחקים ביום (לעומת הrain days של הבייסבול), יש ערמות של שמנים עם כרס. מבחנתי זה מספיק כדי לטעון שזה לא ממש ספורט (אולי אם מסתכלים על שחמט שגם הוא ספורט)

החלק השני יותר סובייקטיבי אבל…

אני חי בNY כבר 6 שנים בין אמריקאים למהדרין ורובם ניסו בשלב כזה או אחר להחזיר אותי בתשובה. הלכתי למשחקים. ראיתי בTV. סלח לי אבל זה משעמם. ביאנקי סטדיום, היכל הקודש של הבייסבול אתה רואה שרוב הקהל עסוק באכילה, שתייה ושיחה קולחת. זה אכן אירוע חברתי ומשפחתי (פיקניק כמו שאמרת) אבל לא ספורט. יצא לי לבקר במדולנדס ובארתור אש – בשניהם ראיתי מעורבות ועניין של הקהל ברמה אחרת לגמרי

רבים מחברי האמריקאיים יגידו לך שכן, העונה הרגילה משעממת אז נכון שהTV פתוחה כל יום אבל זה לא שהם ממש מסתכלים – הם אוכלים ארוחת ערב, קוראים עיתון, חיים את חיי הבית וכשהטונים קצת עולים באיזה הום-ראן הם מציצים לטלויזיה. מעניין זה לא.

שלחתי את הבן הגדול לליטל-ליג כשכל חבריו התחילו ללכת (שלא יגידו שאני אנטי בייסבול). המשפחות הגיעו בהמוניהם להפננינג (שוב אותו פיקניק). בייבסול לא ממש היה שם וזה חד וחלק המקום בו ההורה האמריקאי מנסה להגשים את חסכי הילדות והחלומות שלו דרך הילד. בסופו של יום יש יותר קבוצות כדורגל (soccer) מבייסבול בגילאי הילדים. מדהים אבל עובדתי (אחד המיתוסים שנופצו לי פה)

הדוגמא שלך לערב אחרי ערב, לא חייבים לנצח וזה פשוט מהנה שוב ממחישה שזה משחק אבל לא ספורט. בספורט אין דבר כזה לשחק כדי להנות – קודם כל רוצים לנצח (winning is not everything it is the only thing – זוכר?)

נכון שאין ניל-דאון, כל המשחק היא ניל-דאון אחד ארוך, הגרביים והלוק שמתאימים לויליג' או SF ומי לעזאזל רוצה לצרוך ספורט ברדיו? תכף תבקש שירים ושערים לליגת האלופות…

אז נסכם בנקודה אחת שאין לנו עליה מחלוקת – יש סרטים בהחלט מרשימים ובכמויות אבל גם לפוטבול יש לא מעט ולא פחות טובים. וכן, אין כמו פוטבול!

אגב, אם אתה מגיע לתפוח הגדול ורוצה לבקר איזה יאנקי או שניים אני פה – פיקניק זה תמיד נחמד :)

איתי נ. 6 במרץ 2011

מסכים להכל, חוץ מלכמות המשחקים. איפשהו ביוני הליגה נכנסת לקומה ומתעוררת רק באוגוסט

austaldo 6 במרץ 2011

גם אני אוהב בייסבול ועדיין בחיים לא הצלחתי לראות מישחק רצוף 9 אינינגים מההתחלה עד הסוף.
מה שיפה בבייסבול זה שהמישחק יכול להתנהל ככה בשאנטי, על מי מנוחות למשך כמה אינינגים ואז פיתאום יש כזה בלגן, הבסיסים מתמלאים וכל זריקה נהיית קריטית.

וזה ממש לא המקום היחידי שמותר לפוצץ שחקן יריב. אם אתה באמת רוצה לראות פיצוצים ומכות כשהשופטים סתם עומדים ומיסתכלים לך תיראה הוקי. יותר מזה – כניסה בשחקן יריב שמעיפה אותו באוויר או הדבקה מצלצלת על הזכוכית בהוקי זה משהו שניכנס להיילייטים יחד עם גולים והצלות. לפני איזה שבוע ראיתי היילייט כזה עם טוויסט מעניין – שחקן ניכנס נמוך בשחקן יריב שהתעופף ועשה חצי סלטה באוויר לפני שנימרח על הקרח. מה שהיה מיוחד באירוע הזה זה שהשחקן שניפגע מארק סטאל הוא אחיו של אריק סטאל השחקן הפוגע …

Comments closed