הכנה למרתון ונקובר – מוזיקה

סה"כ ק"מ שבועי: 50 ק"מ ריצה ארוכה: 15 ק"מ הערה א': כמו שבטח שמתם לב לכותרת, למקרה שפספסתם את הפוסט […]

סה"כ ק"מ שבועי: 50 ק"מ

ריצה ארוכה: 15 ק"מ

הערה א': כמו שבטח שמתם לב לכותרת, למקרה שפספסתם את הפוסט מוקדם יותר השבוע – מרתון תל אביב הוחלף סופית בזה של ונקובר לאור העובדה שאנחנו טסים לאורגון בסוף החודש – שבוע לפני המרתון המיוחל. היתרון הגדול הוא שזה נותן עוד שלושה שבועות להתאמן, מכיוון שהוא נערך בראשון למאי במקום 8 לאפריל, מה שחשוב במיוחד לאור –

הערה ב': כמו שאתם רואים, גם השבוע לא היתה ריצה ארוכה כי שוב הברך בגדה בי. מסתבר שריצה של 35 ק"מ לא מזיזה לה, אבל דווקא ריצת 12 ק"מ ביום ראשון פתאום העלתה זכרונות של כאבי ברך, שהחמירו במהלך השבוע עד שאחרי ריצת 15 ביום חמישי נאלצתי לוותר על ריצת סוף השבוע. אחרי ריצה קצרה היום נאלצתי להפסיק אחרי רבע שעה ונראה לי שניקח לפחות שלושה ימי מנוחה לפני שננסה אותה שוב. פעם שעברה זה הספיק. לפחות יש לי שלושה שבועות ספר עכשיו בהכנות, ומכיוון שכבר עשיתי שתי ריצות של מעל 30, כולל אחת של 35, כל מה שאני צריך זה לנסות לתחזק את זה ובשאיפה להוסיף עוד שבועיים-שלושה ריצה ארוכה של 35 ולא הרבה יותר.

————————————————————————————————————-

ננסה להתעלם לשניה מהכאבים בברך ולהתמקד במשהו שאני מאוד אוהב באופן כללי ובמיוחד כשאני רץ – מוזיקה. כשהתחלתי לרוץ בחוץ (בשנתיים הראשונות שלי ברצינות זה היה בחדר כושר בלבד) ביצעתי אולי את הרכישה הכי מוצלחת שלי כשקניתי "מנשא" לאייפוד הורוד שלי (כן, הוא ורוד, זה מה שהיה לקוסקו. אני לא מתבייש בזה).

יש ריצות ארוכות במיוחד שבהן אין לי כוח תוך כדי ריצה להחליף אלבומים ולכן אני שומע מיקס שהכנתי מראש אבל בריצות של 10-15 ק"מ אני בדרך כלל שומע אלבום-שניים תוך כדי. היופי בלשמוע אלבום זה שיש לך סוג של רצף ולא קפיצה בין שירים שונים מז'אנרים שונים ובזמן האחרון התחלתי לדרג את האלבומים שלי לפי הערך שלהם כאלבום שלם. כלומר, ישנם אלבומים עם להיטים גדולים אבל עם יותר מדי רגעים מתים באמצע לעומת אותם אלבומים שבנויים מרצף איכותי של שירים.

אז הנה הדירוג שלי לאלבומים השלמים ביותר (שאני מחזיק אצלי, כמובן):

5. פרנץ פרדיננד – פרנץ פרדיננד (האלבום הראשון): אוסף של שירי רוק מעולים בלי כמעט נפילות באמצע ועם לא מעט להיטים, כמו "ג'קלין", "Take me out" והחביב עליי "מייקל"

4. נירוונה – נברמיינד: אלבום נפלא ועל-זמני שרצף ארבעת השירים הראשונים שבו הוא הכי טוב שיש ורק נפילות יחסיות לקראת החלק השני שלו (אני עוד זוכר את הימים שבהם היתה לי קלטת שלו, עם שני צדדים) לא הביאו אותו למקום גבוה יותר

3. פרל ג'ם – "טן": אותו דבר כמו הקודם, רק בלי נפילות. השירים הגדולים שלו אולי טיפה פחות גדולים מאלו של נברמיינד אבל הסך הכל הכולל כמעט מושלם.

2. הסמית'ס – "Strangers, here we come": אולי לא האלבום המושלם לריצה, אבל איזה אלבום. בניגוד ל"המלכה מתה" (איזה תרגום מעפן) אולי אין להיטים עצומים אבל גם אין שום נפילה. אלבום שיספיק אולי ל-7 ק"מ של ריצה (מהירה), אבל איזה אלבום.

1. דיוויד בואי – "זיגי סטארדאסט": האלבום מס' אחד לאי בודד. גם מכיל להיטים עצומים שאפשר לשמוע שוב ושוב ושוב וגם נותן רמה אחידה אקרוס דה בורד. לא נמאס וגם לא יימאס אחרי מאות השמעות.

נשארו בחוץ: superunknown של סאונדגארדן – מצוין לריצה ארוכה אבל החלק השני שלו לא עומד בסטנדרטים של החלק הראשון, סרג'נט פפרס של הביטלס – יופי של אלבום אבל קצר מדי וקצת חסר להיטים (אם כי לוסי הוא אחד מחמשת האהובים עליי כנראה), סרפר רוזה/דוליטל של הפיקסיז – אם היו לוקחים את הלהיטים מכל אחד מהם היה נוצר האלבום המושלם. דאמי של פורטיסהד – אלבום מושלם, רק לא בשביל לרוץ איתו.

אמריקה!
אני מת על כדורגל, אבל לא מהסיבות הרגילות