ואז, פתאום, זה אצלך בבית

אני מוכרח להודות – אני טיפוס חובב אסקפיזם. כשקורה משהו רע איפשהו בעולם, ובמיוחד בארץ, זה הרגע שבו אני מחליט להתנתק מפרומיל החדשות שאני צורך גם ככה (5 הדקות הראשונות של המהדורה וה-5 האחרונות. צריך הרי לדעת מה יהיה מזג האוויר כשנרוץ מחר). אני לא מעוניין לשמוע את הפרשנים בגרוש שמספרים לי למה משהו קרה ומה יקרה עכשיו – הרי הם יודעים בדיוק כמוני. אני לא מעוניין לשמוע את הפוליטיקאים עושים הון פוליטי על חשבון צרות של אחרים ובטח שאני לא מעוניין לראות את אותו לופ של תמונות חוזר על עצמו במרווח של 3 דקות, בלי שלאף אחד יהיה מה לחדש לגביו.

אותו דבר היה גם נכון לגבי החדשות של הבוקר על הפיגוע באיתמר. פתחתי אינטרנט כדי לראות מה קורה ביפן (כשזה צרות של גויים אני הרבה יותר טולרנטי. וצריך להודות, עם כמה שזה נורא, אסונות טבע פשוט מצטלמים מאוד יפה) ואז נפל עליי הרצח הנורא הזה, מה שגרם לדילוג על הערוצים הרשמיים (10,11 ו-22) פשוט כדי לא לשמוע על זה. לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה, כי מה כבר אפשר לחשוב על אנשים שמשספים גרון של ילדים, וכמו שכל מי שעשה מילואים בשטחים היה ברור לי שסוג כזה של פיגוע הוא רק עניין של רצון ולא הרבה יותר. הכוחות בשטח פזורים על פני כל כך הרבה ישובים, ורובם גם לא בדיוק מיומנים, שצריך נס משמיים כדי שאירוע מהסוג הזה לא ייגמר באסון.

ואז הגיע מוצ"ש ואיתו המייל מהמפקד שלי במילואים – הנרצח ומשפחתו הם אודי, הקמ"ן שלנו, בחור שאני מכיר משהו כמו 10-15 שנים. לא, לא היינו חברים קרובים ודי בבירור לא ממש חלקנו בינינו השקפות עולם. אבל כן יצא לנו לבלות שעות ארוכות בחפ"ק של המג"ד ביחד וכדרכם של מילואימניקים (וכדרכי, כמובן) להתווכח על כל מה שקיים. לאור העובדה שהוא היה דתי, בנות היו מחוץ לתחום, מה שהשאיר פשוט את הפוליטיקה, ושם היינו רחוקים אחד מהשני כמזרח למערב. אבל זה לא הפריע לנו גם לדבר על המשפחה – אשתו בדיוק עמדה ללדת, על החיים וכל השאר. ופתאום אתה קולט שהרצח הזה הוא לא למישהו וירטואלי, או לאיזה מתנחל "שהביא את זה על עצמו" (כן, סוג של מחשבה שעוברת בראש) אלא של בן אדם שאתה מכיר כבר המון זמן ורק לפני כמה חודשים ביליתם אחד בתחת של השני חודש שלם.

אני מודה, אני לא יודע כל כך לאן הולכים עם זה. האם רצח כזה, אפילו של בן אדם שאני מכיר, ישנה את הדיעות שלי על כך שאותם אנשים לא אמורים להיות שם בכלל? מן הסתם לא. אבל זה כן גורם לך לחשוב על הארעיות של הדברים. שניה אחת אתה פה, מתכנן תוכניות, ושניה אחרי זה אתה יכול להעלם. זה לא ממש משנה אם זה רצח נורא כזה או רעידת אדמה או סתם תאונת דרכים, כל פעם שאנחנו קמים בבוקר זה עשוי להיות יומנו האחרון. קשה לי לומר שזאת מחשבה מעודדת במיוחד. אין ברירה אלא להעביר לכדורסל מכללות, כי אם אין לנו אסקפיזם, באמת שאין כבר כלום

אנחנו כאן במזרח הרחוק (בעקבות רעידת האדמה ביפן)
חיפה: מה זה ירוק מבחוץ, אדום מבפנים ולא אבטיח / אור לונטל

No Comments

YG 13 במרץ 2011

לא נוהג להגיב על פוסטים שלא קשורים לספורט- בטח לא על פוליטיקה, אבל הפעם חייב..

אתה מפספס את הנקודה לגמרי, וממש לא עושה הרושם שאתה מגנה את המעשה הנפשע הזה. חוץ מזה שאתה מכיר אותו, ומזכיר בכל הזדמנות ש"אתם לא חולקים את אותה השקפת עולם" קרה פה דבר נורא בכל קנה מידה.

באמצע שבת קודש, וילדים/תינוקות אשר לא החליטו בעצמם אם לחיות/לא לחיות בהתנחלות, נשחטו כמו פרות.

זה האישיו, ובזה אתה צריך להתמקד ביום כזה. זה שאתה לא אוהב מתנחלים ממש אבל ממש לא קשור עכשיו.

דוד 13 במרץ 2011

לא יודע למה אתה בוחר להתנסח ככה, כי ממה שכתבת משתמע שלשחוט את ההורים שלהם (שכן בחרו להיות שם) כמו פרות ביום אחר שהוא לא "שבת קודש" זה דוקא הגיוני.

אריאל גרייזס 13 במרץ 2011

חמודי, אתה מפספס לגמרי. באמת נראה לך שאני לא מגנה את המעשה הזה? זה ברור ואין בכלל צורך להגיד את זה, מה אני נראה לך?

Comments closed