"עובד רס"ר" – סיפור קצר ליום העצמאות

"אז איפה אמרת ששירתת?" היא שואלת

שלומי ידע שהשאלה הזאת תגיע באיזה שהוא שלב, בכל זאת הם יוצאים כבר שבועיים. הוא היה מוכן.

"בגולני" הוא עונה בלי חשש.

כמו תמיד, כשהוא בחברה חדשה הוא דבר ראשון מסתכל על הנוכחים בשיחה ומעריך מאיפה מהם. הפעם לא היתה לו שום בעיה לנחש שהיא לא היתה בדיוק טיפוס קרבי, וגם אם כן – היא היתה צעירה ממנו בשלוש שנים, אז לא תהיה לו בעיה להתחמק משאלות על מכרים משותפים מתקופת השירות. לא לוקח עשר שניות לפני שהוא פוצח באחד מהסיפורים הקבועים שלו, על התקופה שלו בלבנון, כביכול.

בהתחלה, שלומי תמיד היה נזהר כמו מאש מהדיונים האלו. כל פעם שהשיחה היתה מתפתחת, כמו שחלק גדול מהשיחות בארץ מתפתחות, לכיוון השירות הצבאי, זה היה הזמן שלו לסתום את הפה ולקוות לטוב. מה הוא צריך את זה, שמישהו יישאל אותו מה הוא עשה שם? ברוב הפעמים באמת אף אחד לא טרח לחקור אותו, כי כולם היו שקועים מספיק בעצמם ובחוויות המשעשעות שלהם מכדי לחשוב שלאנשים אחרים הצבא לא היה מקום שהם זוכרים בנוסטלגיה.

תמיד הדהים אותו איך אנשים מסוגלים לקחת את החוויות הכי נוראיות שלהם ולהפוך אותן לאירוע שצריך לזכור בשמחה. עד היום הוא זוכר איך בניו זילנד – מקום אליו ברח, לשווא, כי חשב ששם לא יימצא ישראלים שייתעקשו להעלות זכרונות מהשירות שלהם – נתקל באותו בחור באחד הטרקים שבו ירדו עליהם גשמי זעף במשך שלושה ימים רצופים, כמו שרק ניו זילנד מסוגלת לספק, וההוא נזכר בנוסטלגיה באותו יום בצבא שביסס בבוץ עד ברכיו, תוך שהוא מנסה לחלץ את הטנק התקוע. והוא כל כך התרגש, כאילו היה מדובר בזיון הכי טוב של החיים שלו לפחות! נו, אמר לעצמו, אם נשים מסוגלות ללדת ילד שני, אחרי הפעם הראשונה, אני מניח שמנגנון ההדחקה האנושי מספיק טוב גם בשביל שיריונרים.

אבל פעם אחת הזהירות לא הספיקה, ומישהו התעקש על השאלה המעצבנת הזאת. אז לא נותרה לו ברירה והוא זרק ככה מתחת לאף – "בשריון", פרט שהיה נכון טכנית – הוא אכן שירת בבסיס שיריון. להוא זה לא הספיק ושלומי נאלץ לשחזר איזה מעשייה ששמע פעם בשיחה אחרת, ובלי שהוא שם לב מצא את עצמו מחליף חוויות על שירות שלא היה ולא נברא. אז ירד לו האסימון. לכולם היה את אותו צבא וכולם מספרים בדיוק את אותם סיפורים בגרסאות שונות. כל מה שהוא היה צריך זה לברור בקפידה את המקום שאותו הוא בוחר להציג, והוא יהיה בסדר.

עם הזמן, הפך שלומי לאספן כפייתי של סיפורים. תמיד היה לו זיכרון מצוין והוא דאג לזכור בדיוק את המקומות והאירועים שאנשים תיארו, מי יותר בדיוק ומי לא. הוא היה כל כך טוב בזה, שפעם כשמישהו התקיל אותו באיזה שם מהעבר המומצא שלו לא היתה לו שום בעיה להשחיל עוד כמה שמות פנימה ולהתחמק באלגנטיות מהפינה הזאת.

הוא מסיים את הסיפור, זה שבו הצדלניק"ים יורים בעצמם, והיא פורצת בצחוק רועם, בדיוק כמו שקורה תמיד כשהוא מסיים את הסיפור הזה. דווקא יש לה צחוק חמוד, הוא חושב. השילוב של טמטום, יחד עם העובדה שמדובר בצבא זר תמיד עושים את העבודה. אין דבר שיותר קל לאנשים מלצחוק על אנשים אחרים, בטח אם הם ערבים, הוא יודע. מעניין מה היתה חושבת אם היא היתה יודעת את האמת, הוא חושב.

"הלוואי ולי היה כזה שירות מעניין" היא אומרת כשהיא מרצינה

"נו, עזבי, זה היה לפני עשר שנים, ולמי באמת אכפת ממה שהיה פעם" הוא אומר כלאחר יד. "בסך הכל שלוש שנים שלא ממש משנות למה שאתה עושה אחר כך"

היא מרצינה. יש לה קמט חמוד במצח כשהיא חושבת. "אתה צודק, אבל יש לי הרגשה שיש אנשים שהשירות הצבאי ממש עיצב אותם. הלוואי והייתי מכירה אותך אז, בטח היית אדם שונה לגמרי ממה שאתה היום"

פעם אחת הוא עשה את הטעות הזאת. היא היתה יפה והוא היה צעיר ותמים והיה בטוח שהיא תוכל להתעלות על רגשי הגועל שלה. הוא טעה. בשניה שבה סיפר לה, הוא הבין שזאת היתה טעות. היא הסתכלה עליו במבט מרחם ואחרי עוד פעם שהם יצאו היא אמרה לו שזה לא זה, והסיפור נגמר. הוא הבין אותה, איך היא אמורה להציג אותו לחברים שלה אחר כך, מה היא צריכה בדיחות אסקימו לימון כמו שהיו זורקים לו בזמן השירות?

בא לו לנשק אותה עכשיו. אם רק היתה יודעת.

"אני מניח שכן" הוא אומר. "אבל אז לא היית מסתכלת עליי בכלל"

"למה אתה חושב ככה? נראה לי דווקא היית נורא חמוד במדים מוכתמים בבוץ עם כומתה חומה ונשק על הכתף" היא מחייכת. "דווקא נראה לי סקסי לאללה".

"תאמיני לי שלא היה שום דבר סקסי באיך שנראיתי בתור חייל" הוא אומר.

עכשיו הוא כבר יודע שבחיים הוא לא יוכל לספר לה. הוא קיווה, איכשהו, שהיא תהיה שונה מכל השאר. שלא תתלהב מחאקי כמו כל הבנות, אבל מסתבר שהוא טעה.

"למה אתה אומר את זה?"

"כי שום דבר ממה שסיפרתי לך עכשיו לא קרה" הוא פולט. אין לו מושג מה נפל עליו, אבל היא הרגיזה אותו. חושבת שלהיות חייל בגולני הופך אותך לאיזה משהו ראוי להערצה.

"על מה אתה מדבר?" היא אומרת במבט תוהה. הקמט במצח שלה רק מעמיק ועכשיו לא בא לו לנשק אותה אלא רק לזיין אותה. כמו שגולנצ'יק היה מזיין, שייכאב.

"סתם המצאתי לך סיפור שידעתי שתאהבי, כמו כל הבנות" הוא מטיח בה. "בחיים שלי לא הייתי בגולני, הכי קרוב שהייתי לכומתה חומה זה כשמישהו דחף אותי לבוץ במדי אלף"

"אז למה סיפרת לי את זה?" עכשיו היא באמת לא מבינה. היא חשבה שהיה בינהם משהו, אבל הוא יודע שהיא לא תבין. אף אחת מהן לא מבינה.

"כי אם הייתי מספר לך את האמת, בחיים לא היית מסתכלת עליי יותר"

"מה יכול להיות כל כך גרוע?" היא תוהה "עינית אסירים?"

"הלוואי", אני מפטיר. "תאמיני לי, כשאני אומר לך שזה גרוע, את לא רוצה לדעת".

"אני כן"

"מה את רוצה לדעת?"

"הכל"

"את לא רוצה לדעת" הוא חוזר על עצמו. בעיניים שלו עולות דמעות. היא מלטפת לו את היד.

היא צודקת. השירות שינה לו את החיים, בזה אין שום ספק. מה הוא ידע כשאמרו לו בסוף הטירונות שהוא הולך להיות בבסיס שיריון בצפון הרמה, וכבר יגידו לו מה לעשות שם כשיגיע. אין לך מה לדאוג, הם אמרו לו. אתה הולך לצאת טוב ולעשות חיים, רק תעשה מה שאומרים לך. אז הוא עשה. בהתחלה הוא שטף כלים במטבח וחשב שזה רק כי הוא צעיר. אחר כך הוא באמת יצא מהמטבח, אבל רק כדי להסתובב עם דלי במחנה ולאסוף בדלי סיגריות שהקרביים זרקו על הרצפה. והוא עשה את כל זה, כמו חייל טוב, כי ככה חינכו אותו בבית. אח, הבית, המקום שבו אפשר להגיד מה שרוצים ואף אחד לא שופט אותך. אבל גם לאמא שלו הוא לא היה יכול לאזור אומץ ולהגיד את האמת, אז הוא אמר לה שהוא טבח, ולכן הוא יוצא שבוע-שבוע. והיא האמינה לו, הפתיה, כמו שהיא האמינה לכל דבר שהוא סיפר לה.

מה הוא אמור לספר לה עכשיו? איך שנא כל יום מחייו האומללים? איך חשב להשתמש על עצמו בנשק  שחתם עליו כשיצא הביתה, אבל התבאס לבזבז את שבוע החופש שהיה לו, וכשחזר לבסיס שכנע את עצמו שהפעם זה יהיה אחרת? או אולי על היום שהיה אמור להיות המאושר בחיים שלו, כשהגיע לבסיס לעשות טופס טיולים ולפני שהרס"ר חתם עליו הוא הכריח אותו לעשות עוד סיבוב עם הדלי בבסיס, רק כדי להשפיל אותו? כן, הוא היה אדם שונה ממה שהוא היה אז, זה בטוח. הוא בחיים לא נתן מאז לאף אחד להתעלל בו, ואין לו שום כוונה להתחיל דווקא עכשיו.

זה הולך להיות קשה נורא עכשיו, הוא חשב.

"הייתי בקצין העיר, אלו שמבשרים למשפחות שהקרוב שלהם נהרג"

עכשיו הוא באמת צריך להמציא סיפור מאפס.

היום הכי גדול ב-2011 עד כה
אבא שלי אמר שמכבי יפסידו (טל בן יהודה)

No Comments

ברק מ. 10 במאי 2011

יפה! סיפור א-לה קארבר, אהבתי :)

אלון 10 במאי 2011

מצוין.
בנות מתלהבות מהסיפורים על השירות הקרבי עד לנקודה שהן מוצאות את עצמן לבד בבית עם שני ילדים קטנים והבעל הקרבי בחודש מילואים.

גיל 10 במאי 2011

אחלה סיפור. האמת היא שאני לא בטוח שבדור הנוכחי זה יעבוד (שוב, כנראה רק על בנות טיפשות).

העלמת קמטים 30 במאי 2011

סיפור יפה… לפעמים, כאשר "משפרים" את האמת האימפקט הוא עצום.

Comments closed