ונזכור את כולם – יום הזכרון בניכר

אף פעם לא התחברתי לטקסי הזכרון למיניהם. הצורך הזה לחוש את אותם דברים כקולקטיב, יחד עם הבנאליות הנוראית של הטקסים – תמיד אותם שירים, תמיד אותם נאומים, עוררה בי המון אנטגוניזם. אף אחד מאותם טקסים לא דיבר על אנשים שהכרתי, על חברים שאיבדתי, על הרגע הזה שבו אתה מגלה שמישהו שהכרת איננו עוד. והוא בוודאי לא מדבר על האבל הנורא של אלו שאיבדו בן משפחה.

מהבחינה הזאת, לגור בחו"ל ביום כזה היא סוג של הקלה. אין הכרח להשתתף בטקס, לא צריך לעמוד בקוביה שלך באמצע היום או מול הטלוויזיה בשמונה בערב – אפשר פשוט להתרכז בדברים הפשוטים – אנשים שהיו ואינם עוד. ואין כמו בלוג – הדבר הכי אישי בעולם – כדי להתחבר לאותו דבר. ברגע כזה, נעשה את הדבר הכי פשוט – נזכיר את כולם, את הדבר הקטן שהיה מיוחד אצלם והוא לא חלק משום קולקטיב.

את יצחקי שפירא, שהיה בכיתה שלי בתיכון, ועלה על מטען בלבנון כאשר רץ לסייע לכוח אחר שעלה על מטען גם הוא. ההורים שלו בשבעה סיפרו שיצחקי הגיע לבית החולים כשהוא עדיין היה חי והם הספיקו לראות אותו לפני שנכנס לחדר הניתוח. הם סיפרו שהם בחיים שלהם לא ראו בן אדם כל כך לבן, כשמסתבר שהוא סבל מאובדן דם בעקבות פגיעה פנימית, שהרופאים גילו מאוחר מדי. מה שאני זוכר מיצחקי זה את החיוך הממזרי, הוא היה גבוה מאוד ונהנה להשתמש בגובה הזה כדי להביך אנשים – במיוחד מורה אחד שלנו שהיה נמוך ויצחקי נהנה לעמוד מעליו ולהסתכל עליו מלמעלה. כמו כמעט כל גבוה, מיצחקי ציפו לשחק כדורסל, ואני מודה שהיה מעט מאוד דברים באותו זמן שסיפקו אותו יותר מאשר לקחת לו ריבאונד בין הידיים. הפעם האחרונה שפגשתי את יצחקי היתה בנפח – הייתי אז עצור במחנה (סיפור ארוך) ועבדתי במטבח כשהוא התיישב בחדר האוכל. לקח לי מלא זמן לשכנע אותו שהתגית הלבנה על הכתף שלי לא היתה כי אני בבה"ד אחד. אני לא יכול לחשוב על משהו אגואיסטי יותר מאשר העובדה שבהלוויה הייתי מבואס שזה הדבר האחרון שהוא זוכר ממני.

את אביב גונן, שהיה חובש בגדוד שלי ונהרג – יחד עם עוד תשעה אחרים – באסון המסוקים. אביב היה מאנייק קטן שנהנה תמיד להתעמר באנשים עם חיוך על הפנים. אפשר לנחש בקלות שהוא היה טיפוס כלבבי. בחודשים שהיינו ביחד למדתי להעריך את חוש ההומור העוקצני שלו, גם כשהוא היה מכוון כלפיי, ואת הציניות שלו שהיתה מופנית כלפי הנחותים ממנו (כמו שהוא ראה אותם), שבצבא שלנו זה בערך כולם. הפעם האחרונה שדיברתי עם אביב זה היה בקשר, כשהוא ישב בחמ"ל של הבופור ודסקסנו את השחרור המתקרב לבוא. את אביב זיהו לפי הקעקוע על הכתף של הכלב שלו שהוא כל כך אהב.

את רועי קליין, שהיה בשכבה שלי בתיכון ונהרג במלחמת לבנון השניה כשקפץ על רימון כדי להציל את חיילים מהגדוד שבו שירת כסמג"ד. עד שרועי נהרג לא היה לי מושג שהוא הגיע לדרגה גבוהה בצבא ולמען האמת לא שמרתי איתו על קשר. אף פעם לא היינו חברים קרובים אבל תמיד הערכתי את היכולת שלו להיות שקט ורגוע – תכונה שהיתה הפוכה לגמרי לאופי שלי. כולם זוכרים היום מרועי את ההירואיות המדהימה שלו, ולצערי – גם את המחלוקת סביב הבית שלו בשטחים, אבל מה שהם לא מכירים זה את האופי המדהים שלו שאפשר לו להגיע רחוק בצבא, פשוט כי המקום הזה היה חשוב לו, למרות שהוא היה יכול להצליח באותה מידה בכל מקום אחר.

את שמואל קלוגהפט, גם הוא מהכיתה שלי בתיכון, שנהרג מפליטת כדור מהרובה שלו כשניקה אותו. אף אחד לא יגיד דברי הלל על הגבורה שלו בטקס לזכרו, אבל שמוליק היה גיבור כמו כל חייל אחר כי הוא הלך למקום שבו אנשים נהרגים ונפל קרבן לאותה סטטיסטיקה איומה. כי כדי לשמור על המדינה הזאת צריך להשתמש בנשק ולסחוב אותו איתך, ולנקות אותו ולירות בו. ואם מוות של בחור בן עשרים, פשוט כי הוא הסתובב עם נשק, לא גורם לכם לרצות לשים סוף לכל הסכסוך הזה, אני לא יודע מה כן.

את אודי פוגל, שאמנם לא נהרג על הגנת המולדת, אבל היה חבר לגדוד המילואים שלי במשך יותר מ-10 שנים. אודי התחיל איתי בפלוגה בתור מ"מ אבל אני חושב שהעוקצנות והאנטי של חברי הפלוגה – שפשוט נהנו להכנס בכל מי שלא שייך – היו קצת יותר מדי בשבילו. הוא עבר אחר כך להיות מ"מ במחלקת הסיור ובסופו של דבר דרכנו נפגשו שוב כשהוא קמ"ן הגדוד ואני חייל במפג"ד. בקו האחרון שעשינו, בבקעה, בילינו הרבה זמן ביחד בג'יפ של המג"ד. יצא לנו לדבר על הרבה דברים – כדרכם של סיורים ארוכים בצבא – החל מדברים ברומו של עולם כמו מה זה להיות רב, או היחס שלנו לפלסטינאים, ועד הדברים הפעוטים ביותר כמו ילדים ומשפחה. במיוחד נחרטה אצלי שיחה אחת שלנו, על הנושא הכי מינורי בעולם – למה ישובים דתיים לא ירוקים יחסית למקבילהם החילוניים – שיחה שהדגישה מבחינתי את ראיית העולם הרחבה והביקורתית שלו גם על החברה שהוא עצמו חלק ממנה.

אחרון חביב, הייתי רוצה שנזכור דווקא אחד, שעד כמה שאנחנו יודעים, עדיין בין החיים. אלוהים יודע כמה זמן כבר גלעד שליט לא איתנו, אני אישית איבדתי את הספירה. לפעמים אני חושב לעצמי שהייתי רוצה לעצור לשניה את החיים שלי, לעזוב הכל, ולהצטרף למשפחת שליט למאבק שלהם. כי מה שקרה להם יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. אח שלי, למשל, התגייס לשריון רק לפני חודשיים. אני לא יודע איך אפשר לחיות עם בן משפחה שנהרג, אבל לפחות שם יש ידיעה, יש סיום – איך אתה חי עם בן משפחה, שכמו החתול של שרדינגר, הוא חצי חי, חצי מת? איך אתה ממשיך בחיי היום יום שלך בידיעה שהבן או האח שלך נמצאים מתחת לאדמה, בלי לראות אנשים אחרים, כבר יותר מ-4 שנים? כולנו נאנחים לשניה ואז ממשיכים הלאה, מקסימום עושים איזה לייק בפייסבוק – וכן, גם אני לא שונה מאף אחד אחר באספקט הזה. הלוואי שהיה לי מה להוסיף על זה, אבל אין לי.שיחזור במהרה. 

אתם כמובן מוזמנים להצטרף אליי

יומן ברצלונה (3): ענייני זהות - מסע כיבוש עם הצהובים
יומן ברצלונה (4) - זה שוב אוברדוביץ'

No Comments

דודי 9 במאי 2011

היתה לנו שיחה ארוכה בדיוק בנושא הזה, של הטקסים שנשארים בפורמט כמעט קבוע
האם העובדה שקטעים שלמים חייבים לחזור על עצמם מדי שנה הופכים את הטקס לבנאלי, או האם זה מכבד באמת את המשפחות שעדיין כולם באים ולרגע אחד כולם מזכירים אותם.

לדעתי יש דברים שצריך לרענן ולחדש, אבל טקס מרכזי, קולקטיב גדול שעומד בשעה 8 בערב ביחד או בשעה 11 בבקר בבית קברות – זה משהו שאי אפשר לוותר עליו.

למרות שאני סמולני עוכר ישראל, וגם אם הטקס אחר-כך יהיה יותר עדכני, עצם הקיום של טקס זכרון שבו באמת כמעט כולם עומדים בשקט זה משהו שעדיין אי אפשר בלעדיו. הלוואי שיום אחד כבר נעבור לצפירה אחת של דקה, אבל עד אז בשמונה בערב של יום הזכרון אתה תמצא אותי ליד הטנק הסורי שנשרף בדרך לקיבוץ

אריאל גרייזס 9 במאי 2011

אין ספק שיש יתרון לבנאליות (נקרא לזה ככה), מה עוד שבניגוד למשהו כמו יום השואה – פה מדובר במשהו שלצערנו מדבר גם לצעירים שבינינו (ועוד יותר לצערנו – ימשיך לדבר) ולכן לא צריך להכניס חידוש כדי ליצור משמעות.
מבחינתי האישית, הטקסים הציבוריים האלו, עם אותם מנטרות, פחות מדברים אליי. כשהייתי ילד ולשמחתי לא הכרתי אף אחד שנהרג במלחמה, לטקסים האלו היה ערך בלחבר אותי. היום, כשלצערי אני כבר מתקשה לזכור את כל האנשים שאותם הכרתי ונהרגו בצבא (והרשימה פה למעלה היא באמת מצומצמת), אני משתדל שיום הזכרון יהיה משהו יותר אישי ואני לא צריך טקס או צפירה בשביל זה.

אריאל גרייזס 9 במאי 2011

ובשורה התחתונה, מה שאני רוצה להגיד, זה שביום כזה אני מעדיף לזכור את האנשים שמאחורי הטקס ולא את הקולקטיב הגדול הזה שנקרא "חללי צבא ההגנה". כל אחד מאותם אנשים היה בן אדם ספציפי, עם חלומות, משפחה, חברים, יתרונות ומגרעות (שבדרך מוזרה תמיד נשכחות ברגע שהוא נהרג, ולצערי זה חבל). אני מעדיף לזכור את כל אלו מאשר להתמקד בתמונה הגדולה, שהיא קצת לאומית מדי מבחינתי

Comments closed