על "קפקא על החוף"

זה לא סוד שהירוקי מורקאמי הפך לסוג של בון-טון בקרב הקוראים הישראלים ולראיה כמות הספרים הרבה שלו שתורגמה לעברית בשנים […]

זה לא סוד שהירוקי מורקאמי הפך לסוג של בון-טון בקרב הקוראים הישראלים ולראיה כמות הספרים הרבה שלו שתורגמה לעברית בשנים האחרונות. כשאני מנסה להבין מה הופך את מורקמי לכל כך פופולרי בארץ, אני קצת מתקשה להסביר את התופעה. הרבה מאוד פעמים הספרים שלו – גם אם מאוד קריאים – לא פשוטים להבנה, הקצוות שלהם כמעט אף פעם לא סגורים והתעלומות שבהן אף פעם לא נפתרות עד הסוף.

מצד שני, יכול להיות שזה בדיוק מה שקוסם לישראלי. בדיוק כמו פול אוסטר בשנות התשעים – אז הוא היה לפריט חובה אצל כל מי שהחשיב את עצמו שהוא מבין משהו (וגם מי שלא) – השילוב של אווירה קסומה ולא ריאליסטית יחד עם ניימדרופינג מתמיד, הופך את הספרים של מורקמי לאטרקטיבים כל כך בעולם, ובמיוחד בארץ. ובדיוק כמו פול אוסטר בזמנו – גם השטיק של מורקמי מתחיל למצות את עצמו.

זה לא שמורקמי כותב פחות יפה או שהספרים שלו נכתבים כלאחר יד – בניגוד לאוסטר, אתה עדיין רואה את ההשקעה בכל ספר (כמעט יותר מדי – "קפקא" הוא ספר של כמעט 600 עמודים, מה שהופך אותו להרבה יותר מדי ארוך בשביל הסיפור שהוא מנסה לספר) וגם העלילות אצלו משתנות מספר לספר, אבל עדיין ההרגשה היא כמו בדייט חמישי עם בחורה כוסית – היא יפה והכל, אבל זה מתחיל להרגיש חלול. גם ב"קפקא" נמצא אצל מורקמי את השילוב הכל כך מוצלח של מציאות ובדיון, כשהפעם מדובר בשני סיפורים מקבילים על בחור צעיר שבורח מהבית ובחור מבוגר שאיבד את בינתו באירוע לא מוסבר (כמו עוד הרבה אירועים לא מוסברים בספר) במלחמת העולם השניה, ושנייהם איכשהו – בשום שלב אתה לא בטוח בדיוק איך – שלובים אחד בשני.

אם ב"קורות הציפור המכנית" העולם הפיקטיבי והמעורפל הזה של מורקמי הקסים אותי, והייתי מוכן אפילו להסכין עם יותר קצוות פתוחים מאשר ב"אבודים", הרי שב"קפקא" הכל נראה קצת יותר מדי. פתאום נופלים דגים מהשמיים, פתאום רוחות מתחילות לשוטט מהעבר (ואפילו לעשות סקס), יש רפרנס ברור לאדיפוס שרצח את אביו ושכב עם אמו, אבל לא ברור למה האזכור הזה קיים ואיך הוא בדיוק מתקשר לשאר החלקים בסיפור. תוסיפו לזה את הניימדרופינג האופייני כל כך למורקמי – הפעם מדובר במלחינים קלאסיים בשילוב עם ספרות יפנית עתיקה שנותנת נופח מזרח רחוק מסתורי (כשדווקא מהשם שממנו נגזר הגיבור והספר, קפקא, הוא מתעלם במופגן, כנראה מתוך בחירה), ותקבלו עיסה שלא תמיד ברורה.

יש דברים שאי אפשר לקחת ממורקמי. השפה שלו נהדרת, הסיפור שלו קולח ומדי פעם יש לו פנינים שגורמות לך לעצור לשניה ולהעריך אותו. גם אי אפשר להכחיש את היכולת של מורקמי לספר סיפור מרתק, עם דמיון כל כך עתיר שאין לך ברירה אלא לקנא בו. מצד שני, קצת כמו בארוחות שישי אצל אמא שלי כשהייתי ילד – כשאתה מקבל תבשיל שאתה לא ממש בטוח מה יש בפנים, וזה קורה בפעם העשירית, במקום רק להתפעל ממנו, נשאר לך לתהות האם באמת יש מחשבה מאחוריו או שכל מה שמורקמי עושה הוא לזרוק את מה שהיה לו במקרר באותו יום ולקוות לטוב. במקרה של "קפקא על החוף", התבשיל בהחלט אכיל, אבל זהו פחות או יותר. וחבל, כי ברור שהוא מסוגל ליותר.

ביקור החותנת - חודש (וקצת) של בייסבול
כדורגל? באמריקה?