כדורגל? באמריקה?

כשגרנו בפיניקס, לראות משחק ספורט היה כמעט הדיפולט שלנו בסוף השבוע. מה לא ראינו שם, מבייסבול מכללות ועד פוטבול תיכונים. אורגון? תגיד תודה אם יש לך כדורגל. אז הלכנו לראות כדורגל. יש סוג של ויכוח בין אנשים שאוהבים ספורט אמריקאי על היכולת של הכדורגל לתפוס באמריקה. אני מאלו שמצדדים בצד שחושב שלא משנה מה, כדורגל אף פעם לא יהיה יותר מאשר ספורט נישה שהאמריקאים מתייחסים אליו רק כשהנבחרת שלהם עושה משהו.

הפורטלנד טימברס היו אמורים לשנות את הגישה הזאת שלי. מאז שהגעתי שמעתי על הקבוצה הזאת – קבוצת כדורגל בליגת ה-MLS שמקבלת תמיכה עצומה ביציעים למרות שהיא קבוצה בינונית למדי. אז ביום ראשון, אחרי הרבה דחיות, הלכתי עם חבר לראות את הקבוצה המדוברת. כבר בקופות קיבלנו את השוק הראשון כשהתברר שכל הכרטיסים, כולל ליציע של האוהדים השרופים (מה שהם קוראים פה "טימברס ארמי") הם סולד אאוט כבר מזמן. בצר לנו, נאלצנו לפנות לספסרים (עוד דבר נחמד באמריקה, אין בעיה לקנות מספסרים, כל עוד אתה לא עובר את הקו) ואחרי התלבטות קטנה קנינו כרטיסים ליציע המדובר.

יציע ה"טימברס ארמי" לפני פתיחת המשחק

אז איך היה? היה נהדר. ומצחיק. וגם קצת עצוב. את האווירה ביציע הייתי מסכם כשילוב משעשע בין אווירת יציע הסטודנטים בפוטבול עם יציע באנגליה (טוב, כמו שאני מדמיין יציע באנגליה). למה הכוונה? במשך 90 דקות (ועוד שעה לפני שהמשחק מתחיל) הקהל שר בלי הפסקה ואתה רואה שהוא ממש נהנה מהעסק. רק מה, זה בא עם טוויסט אמריקאי. השירים עצמם רחוקים מלהיות מאתגרים או מתחכמים וחוזרים על עצמם בצורה שעם הזמן הופכת לכמעט בלתי נסבלת. שיר ממוצע הולך משהו כמו "When I root, I root for the Timbers" ועכשיו תדמיינו אותו נמשך במשך 5 דקות. וזה עוד טוב לעומת קריאה כמו "PT" (כפיים) "FC" (כפיים). בקיצור, הרבה תחכום אין שם. השיא היה עשר דקות לסוף המשחק כשהקהל התחיל לשיר שירי אהבה לקבוצה שלו כמו "I can't help falling in love with you". נשבע, זה מה שהם שרו.

יש עוד הרבה דברים מאוד אמריקאיים במשחק, כמו חוטב העצים שגוזם עם מסור חשמלי גזע עץ עם כל גול (ובסוף המשחק נותן את הבול עץ לשחקן שהבקיע) אבל ישנם גם הרבה דברים מאוד לא אמריקאיים שהופכים את המשחק לחוויה שהיא יותר מזו של משחק רגיל בארה"ב. לדוגמא – קללות ביציע, והרבה. במרבית היציעים האמריקאים יש ילדים ולכן אנשים נמנעים מלקלל ובטח להשתמש באצבע משולשת (בעיקר כלפי השופט), מה שלא המקרה ביציע של הטימברס. יותר מזה, אחרי גולים נזרקו ביציע רימוני עשן, שזאת תופעה שעוד לא יצא לי לראות בארה"ב. אפשר בהחלט להגיד שהרגשתי בבית.

זה מה שקורה כשיש גול

גם מבחינת רמת הכדורגל. היה לי דיון עם הבחור שהגעתי איתו אם הקבוצה שעל המגרש היתה מנצחת קבוצה ישראלית טובה. אני עדיין לא בטוח. במחצית הראשונה ההרגשה היתה ממש כמו במשחק של נבחרת ישראל נגד נבחרת צרפת כזאת (במיוחד שבצד השני שיחק הנרי, עוד שניה עליו). הקבוצה שולטת במגרש פשוט כי הקבוצה שבצד השני לא ממש מתאמצת ונראה שהרד בולס יכולים להבקיע מתי שהם רוצים, הם פשוט לא מנסים. בפעם היחידה במחצית שהם ניסו, הם גם הצליחו אחרי חילופי מסירות פשוטות שפשוט פירקו את ההגנה הישראלית (סליחה, הפורטלנדית).

עוד קצת קהל (כי כדורגל אין ממש)

המחצית השניה היתה סיפור אחר לגמרי. אולי בהשפעת הקהל שעמד הפעם מאחורי השוער היריב (בחור שנראה בן 50 לפחות ואני לא אתפלא אם זה באמת הגיל שלו, לפי התגובות שלו לכדור) פתאום הטימברס התחילו לשחק והבקיעו שני שערים מהירים ואחרי עוד כמה דקות גם את השער השלישי באדיבות המגן של ניו יורק שדחק את הכדור לתוך השער שלו. מבירור עם השכנים שלנו מתברר שלמרבה המבוכה הבחור שיחק שנה שעברה בפורטלנד וכנראה שמר לה אמונים.

זוכרים את ההשוואה לנבחרת ישראל? אז עשר הדקות האחרונות היו קלאסיות לאוהד ישראלי. עם פחות מעשר דקות על השעון, הנרי – שעד אז נראה כאילו הוא התחיל את הפנסיה שלו כבר ועשה טובה אם בכלל נגע בכדור, שלא לדבר על לרוץ – בעט בסיבוב וצמצם ל-3-2 בשער שהזכיר את הנרי הישן והטוב שמסוגל להבקיע גול מרבע הזדמנות. בזמן הפציעות, אותו הנרי, שכנראה כבר התעייף מלהסתובב חסר מעש בין אנשים שדי בוודאות לא חולקים איתו את אותו מקצוע, דאג לקבל כרטיס אדום שעד עכשיו לא ברור לנו מאיפה הגיע, מה שלא הפריע לטימברס לחלק כדור מתנה להתקפה היריבה דקה אחר כך ואז לגעת ביד בתוך הרחבה כדי לתת פנדל משווה בדקה האחרונה. הא, כן, וזה אחרי שהם החטיאו פנדל משלהם רק רבע שעה לפני כן. נבחרת ישראל, כבר אמרתי?

הנה הנרי. במשחק הוא זז בערך אותה כמות

ייאמר לשבחם של יושבי היציע (או לגנותם, תלוי איך אתה מסתכל על זה, אותי זה בעיקר תסכל) שגם אחרי השיוויון המטופש הם המשיכו לעודד את השחקנים שלהם, שנראו שבורים לחלוטין. ואולי פה אני חוזר לנקודה הראשונה שלי – אין לי מושג למה בדיוק דווקא בפורטלנד הכדורגל – שבבירור שברמה שלו לא עולה על ליגה בינונית ומטה באירופה – תפס בכזאת עוצמה שגרם ליצירה של קבוצת עידוד מרשימה שכזאת. אבל נראה שאחרי הכל מדובר עדיין בדרך שבה אמריקאים תופסים ספורט – בידור, ולא קרב לחיים ולמוות. לאור רמת הכדורגל זה די ברור שהבידור מגיע לא ממה שמתרחש על המגרש אלא ממה שקורה ביציע – וזה אכן הופך את החוויה לכזאת ששווה את מחיר הכרטיס ומעלה. האם זה יהפוך את הכדורגל ליותר ממה שהוא היום? אני בספק גדול מאוד.

פעם אחרונה האיצטדיון
דיר באלאק, שלא נראה אותך שוב (ערן לוי, ברלין)
מוריניו 2.0

No Comments

ברק 21 ביוני 2011

אני מציע לך להדרים פעם לLA ומטה ולראות משחק עם קהל מקסיקני ברובו, תרגיש כמו ביציע המזרחי בטדי.

דודי 21 ביוני 2011

אתה מתכוון ההיפך מטדי. בטח חצי משחק האוהדים המקסיקנים מקללים את משה ובחצי השני את האליטה.
אני כבר רואה אותם שרים נגד הקבוצה היריבה, לפי הלחן העממי של "סלים טועמה מחבל" : ג'ון הנרי רפובליקאי
שלא לדבר על המחצית. אני כבר שומע אותם "מי שלא קופץ עובד בגינה של צפריר"

דוד 21 ביוני 2011

עזוב אותך מכדורגל – מה עם פנטזי פוטבול??

בלינדר 21 ביוני 2011

מעולה! שמח שיצא לך להיות שם ונשמע שבסופו של דבר נהנית.
אני הייתי מגיע קבוע כשהקבוצה עוד הייתה בUSL ורוב השירים כוונו נגד האוהדים השקטים שישבו ביציעים האחרים. אז כל יציע הצבע נכנס בשער 107 ובכלל היו מגיעים למשחק משהו כמו 2000-3000 צופים. היה מאבק גדול כשהמשפחות ניסו לגרום ל'ארמי' להפסיק לקלל. אפילו האורגוניין המזורגג התנדב לטובת המשפחות. בסוף זה נגמר במכתב של הבעלים שאמר "אם אתם לא רוצים שהילדים שלכם ישמעו קללות, אל תשבו ליד 107". אני כן מופתע שנותנים להם לזרוק רימוני עשן כי בפעם האחרונה שזה קרה כשהייתי שם קבוצת האוהדים שזרקה את הרימונים הורחקה לעונה שלמה והם נאלצו לראות את המשחק מגדר של הצד המזרחי של האצטדיון (לפני שהוסיפו שם יציע שיסתיר). ממה שאני מבין ממך ושמעתי מאחרים, העידוד הוא הרבה יותר מאורגן עכשיו והכל כמעט קבוע מראש. פעם, מישהו היו מחבר שיר קצר על המקום וכולם היו שרים את זה. עכשיו עם מעל 20,000 צופים זה הרבה יותר קשה.
הדבר היחידי שגרם לי להגיע למשחקים שבוע אחרי שבוע זאת השירה והאווירה. המשחק על הדשא תמיד היה ותמיד יהיה מחורבן. בשביל שכדורגל יהפוך לספורט חזק יותר באמריקה המשכורות שם צריכות להיות גבוהות מכל ספורט אחר. זה כנראה לא יקרה לעולם.
למה כדורגל תפס בפורטלנד? מקווה שאוכל לענות לך כשאסיים את הכתבה על הקבוצה (הסיפור מתחיל בשנים שפלה עוד שיחק בקוסמוס).

נ.ב – הדבר הכי נוראי שאני ראיתי עד עכשיו בליגה זה השיפוט. במשחק לפני זה טימרס נשדדו בבית מול קולרדו כשבדקות הסיום לא קיבלו פנדל של 1001% כמו שאומר פינגבווים, אח"כ הורחק המאמן ובסוף קולרדו הבקיעו מדרדלה אחרי בעיטה חופשית שאני לא בטוח שהייתה. הנרי קיבל את אחד האדומים ההזויים שראיתי מעולם.

נ.ב2 – זה מה שקרה במשחק האחרון שהייתי בו- משחק גביע נגד סיאטל לפני שנתיים (אין יריבות דומה לזו בכדורגל האמריקאי וספק אם תהיה): http://www.youtube.com/watch?v=AucOzX9qqRA

אריאל גרייזס 22 ביוני 2011

כן, הכל מאוד מאורגן שם, יש כמה בחורים בקצה של כל יציע שמתאמים את הכל ובוחרים איזה שיר לשיר ומתי. גם אני מאוד הופתעתי מהרימוני עשן.
אבל ההפתעה הכי גדולה שלי היתה מחירי הכרטיסים. אם היית אומר לי שאני אצטרך לשלם 75 דולר כדי לראות כדורגל באמריקה לפני המשחק הייתי צוחק לך בפנים. וזה לא שמחירי הכרטיסים בסטאב האב היו זולים יותר. לראות את סיאטל מצריך משכנתא לדעתי

אלון 22 ביוני 2011

כדורגל אמריקאי? אני מקווה שלא תהיה שביתה ב-nfl כי אז זה מה שנצטרך לראות.

אריאל גרייזס 22 ביוני 2011

בשביל זה יש פוטבול מכללות. הא, שכחתי שאתה נמצא בדיוק..

אלון 23 ביוני 2011

השנה מגיעים לדיוק: סטנפורד, פלורידה סטייט, וירג'ניה טק וג'ורג'יה טק ככה שלפחות יהיה את מי לראות. כל זה ביחד בפחות כסף ממה ששלמת על כדורגל בפורטלנד. לא יאמן.

גיל 22 ביוני 2011

דווקא נשמעת לי חוויה חיובית. אני חושב שהציפיות של אנשים מכדורגל בארה"ב מאוד מוגזמות ומשווים אותן לליגות עילית באירופה. אני די בטוח שהליגה די דומה ברמה לליגה בינונית באירופה

אריאל גרייזס 23 ביוני 2011

אלון, אבל אתה שוכח שאת הדבר המרכזי בקולג' פוטבול לא תקבלו לא משנה מי יגיע. כוסיות

אלון 23 ביוני 2011

אריאל, בתור אחד שנולד בתחילת שנות ה-70 כל בחורה מתחת ל-22 ובלי עודף משקל היא כוסית. כאלה לא חסר שם.
לאחרונה גיליתי שכל מה שאמרת על הבחורות באריזונה סטייט נכון.

Comments closed