עוד פוסט על למה העולם רק מתדרדר (והפעם – ספורט)

כשהתגייסתי, חברים שלי קנו לי כמתנת גיוס את "נוירומנסר" של וויליאם גיבסון, שבדיוק יצא לראשונה בעברית. כבר בשנות התשעים הספר הזה נחשב לפורץ דרך אצל הרבה מאוד גיקים של מדע בדיוני מהבחינה שהוא חזה בצורה מאוד מענינת את הרשת הקיברנטית ואת מה שאנחנו רואים היום, בו אפשר למצוא כמעט כל דבר ברשת. כמובן, גיבסון דיבר על תקופה קצת יותר מאוחרת מהיום, שבה נהיה בחלל ומסוגלים לנווט ברשת בצורה ממשית ולא דרך עזר משני כדוגמת המחשב, אבל זה לא מקטין את החשיבות של הספר הזה כפורץ דרך בתקופה שאף אחד בכלל לא דמיין את האינטרנט כמו שהוא.

מה שקצת מוחבא במחמאות לספר (הבאמת מצוין הזה) היא היכולת שלו לחזות את העתיד בעוד תחום. בעולם העתידני של נוירומנסר, כבר אין ממשלות יותר, יש רק תאגידי על ששולטים בעולם ומנהלים בינהם מלחמות, בדיוק כמו מדינות היום. אז נכון שזה לא המצב בימינו עדיין, אבל אפשר להיות בטוחים שאנחנו בדרך לשם. איך אני יודע? ובכן, תסתכלו על הספורט.

בימים שבהם מסתיימת בגרמניה אליפות העולם בכדורגל לנשים (הגמר ביום ראשון) – אליפות שקרוב לודאי בקושי הייתי נחשף אליה אם לא הייתי גר בארה"ב – אפשר להסתכל עליה ובתור אוהדים של כדורגל גברים רק לקנא. לא, לא מבחינת רמה, יש לנשים עוד לאן לשאוף (אם תרצו אבחנה אחת שלי לגבי הרמה במונדיאל נשים הזה אז היא שחצי מהגולים לא היו מובקעים עם שוערים גברים. שוערות הן עדיין קטנות משמעותית מהשוערים, גם כי נשים באופן כללי נמוכות מגברים וגם כי אין להן עדיין פול גדול מספיק של נשים גבוהות שמשחקות את המשחק, מה שמוביל להרבה מאוד שערים, בעיקר בנגיחה, שנובעים ישירות מרמת שוערות נמוכה). לא, הסיבה לקנאה היא התמימות והחשיבות שיש לאליפות הזאת בקרב הספורטאיות. כשאני הייתי ילד, המונדיאל היה פסגת הקריירה של כל שחקן. כשמונים את רשימת ההישגים של מארדונה תמיד מתחילים מאליפות העולם ולא מהאליפויות עם נפולי. ולאף אחד לא היה אכפת שפלה לא שיחק באירופה – הוא הרי לקח שלוש אליפויות עולם (מה שנכון טכנית, מעשית הוא היה על המגרש רק בשתיים. אבל כשאתה ילד אתה לא שם לב לפרטים).

היום, מונדיאל בפרט וכדורגל נבחרות בכלל הפך להיות שולי לאליפויות המדינות וכמובן לליגת האלופות. לא רק שאלו הקריטריונים העיקריים שלפיו שחקנים נשפטים אלא שהמונדיאל הפך לזירה שבה המצטיינים הם כמעט תמיד הכוכבים הקטנים, בעוד אלו הגדולים – אם מזלזול או מעייפות אחרי עונות מפרכות – פשוט לא מגיעים אליו. אם ניקח את המונדיאל האחרון בתור דוגמא, הרי שהמצטיינים שלו – פורלאן, אגווארו ואפילו סניידר הם לא בדיוק הכוכבים שאתה חושב עליהם. לעומתם, מסי ורונאלדו, קאקה וצ'אבי היו בין בינוניים לנעדרים-נוכחים. נכון, גם פאולו רוסי לא היה בדיוק כוכב ב-82', או טוטו סקילצ'י ב-90' (איכשהו נדמה שהאיטלקים מצליחים תמיד להמציא את החלוצים האלו משום מקום) אבל במקביל אליהם גם קיבלת את הטופ שבטופ בהופעות גדולות. אם זה מארדונה ופלטיני ב-86 או רומאריו ב-94 או זידאן ב-98. אתם רוצים עוד הוכחה? תסתכלו על הזוכה האחרונה באליפויות העולם ואירופה, ספרד, נבחרת שהיא בעצם קבוצה מחוזקת, מה שמאפשר לה להמשיך בעצם באותה שיטת משחק גם בנבחרת ובכך לגבור בקלות מפתיעה על כל מתחרה שמורכבת משחקנים שונים. בכלל, תחשבו שניה ותגידו לי אם אתם חושבים שבשנות השמונים או התשעים היתה קבוצה שהייתם יכולים להגיד עליה בודאות שהיא היתה מנצחת כל נבחרת בעולם. אני חושב שאפשר להגיד את זה בקלות על ברצלונה הנוכחית, וגם היונייטד ואפילו ריאל וצ'לסי היו מסוגלות לכך.

הסיבה לירידה בקרנו של כדורגל הנבחרות היא כמובן כסף. הכסף העצום שיש היום בכדורגל – ומדובר באמת בסכומי עתק – הובילה לכך שהכדורגל הוא כבר לא גם עסק אלא הוא כמעט רק עסק. אם מנצ'סטר יונייטד (סתם בתור דוגמא, הם לא היחידים) נקנית על ידי בעלים באמצעות הלוואות שאותם הם ישלמו עם הכסף שהקבוצה תרוויח, הרי ששחקני הקבוצה הם לא יותר מאשר פועלים (מכניסים למדי, יש לומר) בעסק ששמו מנצ'סטר יונייטד. התרומה של אותם פועלים, כמובן, כבר לא נמדדת בכמות השערים שהם מבקיעים וגם לא באליפויות שהם מביאים אלא בשורה התחתונה – כמה כסף הם מכניסים לארגון. אם דיוויד בקאהם ימכור אלפי חולצות אז שווה לארגון לשלם הרבה כסף כדי להביא אותו, אפילו אם אין קשר בינו לבין המטרות "הלא עסקיות" של הקבוצה. ואם ליברפול תמכור עוד כמה אלפי חולצות בסין, אז היא תסע לשם למסע משחקים אפילו אם התרומה של משחקי האימון שם (שלא לדבר על העייפות המצטברת של השחקנים) היא שולית עד אפסית. בקיצור, קבוצות כדורגל, במיוחד הגדולות שבהן, הן לא יותר מאשר תאגידי על.

כמובן, לא מדובר במשהו חדש. כשמסתכלים על הספורט האמריקאי, הרי שם מעולם לא היתה העמדת פנים – מדובר בעסק לכל דבר, שצריך להרוויח ולכן הוא נשלט על ידי סט קפדני של חוקי שכר והעסקה. בתוך העסק הזה יש תמיד בעלים שכן מעניין אותם יותר לקחת אליפויות מאשר להרוויח, כמובן (ככה בתור דוגמא – ג'רי ג'ונס, הקראפטים והרונים בפוטבול, סטיינברנר בזמנו ביאנקיז) אבל לאף אחד אין ספק לגבי המטרות של מרבית הקבוצות. באירופה בכלל ובכדורגל בפרט היתה לפחות הרגשה שזה שונה. ובכן, לא עוד. ובעוד בארה"ב יש את אותם חסמים שמונעים מכל תאגיד להפוך למונופול (וג'רי ג'ונס הוא הראשון שיספר לכם כמה הוא היה שמח להוציא פי שתיים כסף אם זה היה מביא לו אליפות) הרי שבאירופה אין חוק ואין דיין וכל עשיר הישר בעיניו יעשה.

אני מודה, אני מוצא את עצמי פחות ופחות מתחבר לכדורגל הקבוצות בדיוק מהסיבה הזאת. ההרגשה שלי היום כשיש משחק בין מנצ'סטר לברצלונה שיותר מאשר אני רואה פה מפגש בין ענקיות כדורגל אני רואה פה קרב בין חברות. קצת כמו סמסונג ואפל או מאזדה וטויוטה. כל אחת מהן כל כך גדולה שהיא יכולה בעיקרון להרשות לעצמה לקנות כמעט כל שחקן שהיא בוחרת ובכך למעשה מעקרת את כל העניין מהספורט הזה. כי איך אפשר באמת לעודד חברה? אתם רואים מישהו יושב ומריע לאינטל כי היא רק סיימה את הרבעון בתוצאות טובות?

הייתי שמח לחשוב שבאיזה שהוא שלב אנחנו נראה את הציבור מצביע ברגליים כנגד ההשתלטות הזאת על מה שאוהדי ספורט רואים כהדבר שמרומם (או מדכא, כמובן) את חיינו בעוד כל מה שהם רואים זה מקור הכנסה, אבל אני לא אופטימי בעניין. קשה לי לראות פתאום מצב שבו אוהדים מדירים את רגלייהם ממגרשים כל עוד רמת הכדורגל גבוהה (ועם כל הטענות שלי – היא עדיין גבוהה, גם אם זה בעיקר בקבוצות הצמרת), מה שאומר שקבוצות בכירות ימשיכו להוות אטרקציה רצינית לגורמים עסקיים שחושקים ברווח מהיר, גם אם אין להם מושג בספורט. מה זה אומר? אין לי מושג, אבל אם האופציה היא להתחיל לראות בינתיים כדורגל נשים – או חלילה, כדורגל ישראלי – אני לא בטוח איך העתיד שלי בתור אוהד ספורט ייראה.

קיצור תולדות החרב על הצוואר
הלילה בו התחילה הקופה אמריקה