כולם כותבים על מחאת הדיור (אז גם אני צריך)

הדבר הכי קל בהקשר של מחאת הדיור הוא לנסות לצמצם אותה לפוליטיקה נטו. יש רבים שניסו לעשות את זה, למצוא את המימד הפוליטי בקרב המחאה הזאת – הרי המוחים הראשונים הם תל אביבים (כלומר, פר הגדרה, שמאלניים), קבוצות כמו "השמאל הלאומי" ו"הקרן החדשה לישראל" נעמדו לימינם של השובתים ומכיוון שראש הממשלה הוא מהימין, הרי שברור שזאת מחאה פוליטית שמטרתה הורדת ביבי מהשלטון. אני בטוח שזה מה שביבי מספר לעצמו עכשיו, דרך אגב.

 הדבר הקל השני הוא לקרוא למוחים "בורגנים" ו"מפונקים" כי הם רוצים דיור זול בתל אביב. גם פה כמובן יש אמת בטענה (אפילו אני חטאתי בכך). מרבית הישראלים לא מוכנים לשקול מעבר לפריפריה אפילו אם התשתיות שם היו מפותחות (והן לא) ואני משוכנע שמרבית המוחים לא היו מוותרים על המותרות שהם צורכים היום – ובהם הנייד (עם חשבון של מאות שקלים בחודש), המחשב הנייד, הסושי או – כשהם יהיו גדולים יותר – רכב הליסינג שבו הם יבלו חצי יום בפקקים בדרך לעבודה.

הדבר הקל האחרון כרגע שיהיה נוח לעשות הוא להגיד – המצב בארץ כל כך טוב שאנשים מוחים על דברים שבכלל לא מובנים מאליו במקומות אחרים בעולם. גם פה יש הרבה אמת. מצבה הכלכלי של ישראל הוא מצוין (ולמרות מה שביבי מנסה לצייר – לאו דווקא בזכותו, ואני לא ארחיב עכשיו, כי זה נושא לפוסט מלא), בטח ביחס למה שקורה היום במערב. אנשים חיים טוב בארץ, אי אפשר להכחיש את זה. גם אחוז האנשים שגרים בדירות משלהם גבוה מאשר נהוג במערב, אז מה הם בכלל מתלוננים?

כל הדברים הללו נכונים, אבל לטעמי אסור להתמקד בהם בכלל. יש רק דבר אחד שחשוב בהקשר למחאה הזאת – העובדה היא שלראשונה בהיסטוריה של המדינה אנחנו רואים המונים יוצאים לככרות בשביל נושא אזרחי טהור. לא יציאה מלבנון ולא שחרור גלעד שליט אלא פשוט – כדי להשיג שיפור בחיים האזרחיים שלהם. אמרתי כבר – יש אנשים שרואים זאת כפינוק, אני רואה זאת כהתבגרות. יכול להיות, רק אולי, שאזרחי המדינה הזאת הגיעו סוף סוף לנקודה שבה הנושא החשוב בעינהם הוא לא המצב הביטחוני אלא החיים שלהם. במשך שנים הכי קל היה להתייחס לארגוני הטרור למינהם כאיום קיומי (מה שהם מעולם לא היו, דרך אגב. למעשה, היום אין איום קיומי אמיתי על מדינת ישראל, לפחות עד שאיראן תשיג פצצת אטום – וגם אז לא בטוח), מה שדחק לפינה כל ניסיון להתמקד בשיפור החיים לאזרח עצמו. יכול להיות שמה שאנחנו רואים עכשיו הוא תחילתו של תהליך שבו זה נגמר.

בכל מדינה מתוקנת בעולם, העשירים והעשירונים העליונים מצביעים לימין הקפיטליסטי, בעוד העשירונים הנמוכים והאוכלוסיות המופלות לרעה מצביעים לשמאל, שדורש שיוויון, סוציאליזם והתערבות ממשלתית גדולה יותר. רק במדינת ישראל העניים מצביעים לממשלה שגובה מהם מיסים גבוהים אבל נותנת לעשירים להחליק (כי אין כמעט מיסוי על רווחי הון, שלא לדבר על ההפרטות) בעוד העשירונים העליונים מצביעים דווקא למפלגות השמאל, שדורשות למסות אותם ולתת את הכסף שלהם לשכבות המצוקה. האנומליה הזאת נגרמת בקלות בזכות (או בגלל) הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שמאפשר לנתניהו ביד אחד לקבל את הקול של שכבות המצוקה וביד השניה להפריט כל מה שזז לידיים של אוליגרכים שיעשקו אותם, אם בעמלות בנקים מטורפות או בתעריפי סלולר איומים (בתור דוגמא).

האם למחאה הספציפית הזאת יש סיכוי לשנות משהו אמיתי בדרך שבה מחירי הדירות נקבעים? אני מאוד סקפטי. לטעמי, מחירי הדירות הגבוהים נובעים מעניין של היצע וביקוש, ועוד שנתיים-שלוש כשיהיה היצף עצום של דירות בשוק (ראה ערך שנות התשעים) אנשים ייבכו שענף הבניה במצב קשה כי המחירים צונחים. אבל האמת היא שזה לא ממש משנה. מה שבאמת חשוב הוא האם המחאה הזאת תמונף למשהו חשוב הרבה יותר. לא, לא הדחה של ביבי או הקמה של ממשלת שמאל – כמו שראינו במקרה של ברק בזמנו, אין שום ערובה שמנהיג מהצד השני של המפה באמת ישנה פה משהו – אלא שינוי של האג'נדה. כלומר, נבחרי ציבור מקבלים את קולות המצביעים לא רק בגלל שהם אוהבים או לא ערבים, אלא האם הם מקיימים את ההבטחות שלהם לבוחר. האם אני אופטימי? לא ממש. אבל אני בטח הרבה יותר אופטימי לגבי הכיוון של המדינה הזאת מאשר לפני שנה. כי גם אם לפוליטיקאים לא אכפת, הרי סוף סוף נדמה שלאזרחים אכפת. וגם זאת התחלה.

לא מתלונן
ארה"ב לפני פשיטת רגל: על אמנות ההכחשה

No Comments

גריזלי 26 ביולי 2011

בחייך אריאל, היצע ב"א"?

אריאל גרייזס 26 ביולי 2011

קורה גם לטובים ביותר. תוקן בכל מקרה

מפריס פרסה 26 ביולי 2011

אנשים יוצאים להפגין כנגד עוולות חברתיות.
הממשלה תחת ביקורת חריפה על רקע מדיניות כלכלית וחברתית.
העיתונים מלאים בסיקור אוהד למפגינים.
לראשונה מזה שנים נדחק האיום הביטחוני הצידה לטובת סוגיות אזרחיות וחברתיות.
סקטורים בחברה הישראלית שנחשבו באופן מסורתי לימניים קוראים "ביבי הביתה".
ראש הממשלה נתפס בציבור כאחראי אישית למצב.
.
.
.
.
.
.
.
אני היחיד שמריח כאן מלחמה מתקרבת?

אריאל גרייזס 26 ביולי 2011

על זה אמר ברי – רק מלחמה אם תבוא (כשתבוא) תחזיר אותנו הביתה

דודי 26 ביולי 2011

עצוב מאד שגם אני חשבתי בדיוק על אותו דבר. אולי ביבי מנסה למשוך זמן עד ספטמבר ומקווה שאז תהיה שבירת כלים?
הסר דאגה מליבך. גם הבחירות הבאות יוכרעו על הנושא המדיני-צבאי. לצערי אני לא רואה מצב שבו ההכרעות יהיה לפי הדברים שבאמת חשובים לאנשים. לא בזמן הקרוב

דורי 26 ביולי 2011

מה שמרגיז במחאה הזו, היא היכן היו כל הדאגנים שויקי כנפו עשתה את דרכה ממצפה רמון לירושלים. המחאה החברתית בישראל היא מאוד אנוכית (בעשרים השנה האחרונות). אין גיוס של הציבור למען מטרות שלא משרתות אותו ישירות. ללא סולידריות אמיתית אין סוציאליזים (גם במובן הצפון-מערב אירופאי). מארגני מחאת הדיור יכולים לעבור ישר לסרטוני עירום באינטרנט, הם לא ישיגו דבר יותר מויקי כנפו.

> בכל מדינה מתוקנת בעולם, העשירים והעשירונים העליונים מצביעים לימין הקפיטליסטי, בעוד העשירונים הנמוכים והאוכלוסיות המופלות לרעה מצביעים לשמאל, שדורש שיוויון, סוציאליזם והתערבות ממשלתית גדולה יותר

אם זה היה נכון הימין לא היה קים בעולם. הימין והשמאל (בכל מקום בעולם המערבי לרבות ישראל) מתחלק לפי עמדות מוסריות בנושאים חברתים (דת, משפחה, זכויות הומואים, יחס למיעוטים,…).

אריאל גרייזס 26 ביולי 2011

אני ממש לא מסכים איתך דורי. קודם כל, החלוקה של ימין ושמאל בכל העולם היא לפי עמדות כלכליות/חברתיות והעמדות המוסריות רק נגזרות ממנה. הימין דוגל – החל מתאצ'ר וכלה ברייגן – בצמצום ההתערבות הממשלתית, בכוחות השוק, בהפרטה. השמאל דוגל בהתערבות ממשלתית, גביית מיסים רחבה ועזרה לשכבות הנחשלות. ביבי הוא ניאו-ימני קלאסי שדוגל עדיין בתיאוריות של שנות ה-80 על כלכלת שוק. גם לפני 100 שנה היה ימין ושמאל ואז לא היה עניין של זכויות הומואים או אפילו זכויות מיעוטים.
לגבי המחאה בארץ – אני חושב שכל מחאה תהיה אנוכית במידה מסוימת. האם יש סולידריות חברתית במדינה? לא, לא ממש. אבל אני חושב שהמחאה הזאת היא צעד בכיוון הנכון

דורי 26 ביולי 2011

יש קשר הדוק בין העמדות הכלכליות של השמאל לבין ערכים דמוקרטים ליברלים. כמו כן יש קשר בין תפיסת העולם השמרנית להשקפות הכלכליות (בימין לא היתי קורא לזה ערכים, ומספיק לנחש מה ישוע היה מצביע). ואכן אם היתי מחלק את המפלגות ונבחרי הציבור לפי ימין ושמאל הייתי משתמש בהגדרה שלך.
אבל צריך להבין שבכל מדינה העשירים הם 10% (העשירים באמת את רק 1%) מעמד הביניים הוא 10-40% והשאר שייכים לשכבות החלשות.אז מדוע קיימים בפוליטיקה יצורים כמו ביבי, בוש, ברלוסקוני, סרקוזי, פוטין וכדומה. התשובה היא פשוטה השיוך של המצביעים למפלגות אינו מבוסס על המצע הכלכלי-חברתי אלה על השיוך בעמדות המוסריות, כלומר שמרני/ליברלי.

ללא אכפתיות למצבם של אחרים גלי המחאה הנוכחים יתפוגג כקודמיהם. ההשיגים יהיו לא יותר ממס שפתים של הממשלה. תוסי, כמה שקפים של ביבי ושינוים קוסמטים של תוכניות בנות 10 שנה, שימומשו באופן חלקי בלבד.

Comments closed