עוגיות, רדיו והמחאה החברתית

להיות הורה לילד עם אלרגיה לחלב בארה"ב זה לא קל – בגלל שאין עניני כשרות למינהם, בכמעט כל מאכל אפשר למצוא חלב בכמות זו או אחרת – החל בלחם וכלה בפופקורן. חצי מהזמן שלנו בסופרמרקטים התמצה בלבדוק את המרכיבים (באותיות מזעריות, כמובן) עטיפה אחר עטיפה. בארץ, לעומת זאת, מדובר בעסק קל בהרבה. בגלל הכשרות, על מרבית האריזות כתוב בגדול האם מדובר במאכל חלבי או פרווה, ובכל מקרה – במעט מאוד מאכלים מכניסים חלב, אלא אם אין ברירה. בכל מקרה, ביום שישי נסענו להורים שלי לארוחת ערב וכשרצינו למצוא משהו לתת לילד לנשנש, מצאנו חבילת עוגיות שלשניה עצרתי את עצמי ואז קלטתי שזה מה שכתוב עליה:

"עוגיות חמאה"

"פרווה"

נעזוב את זה שניה בצד. ביום חמישי, כשחזרתי מהעבודה בסביבות הצהריים (זה היה ביקור נימוסין, לא יותר) עוד השמיעו בגלגלצ את המצעד השבועי העליז שלהם (שמתוך ה-10 שירים ששמעתי, אף אחד מהם לא ראוי למאכל אדם, דרך אגב). כשנסעתי בערב, בעקבות האירועים בדרום מן הסתם, כבר עברו בתחנה למוד השידורים הרגיל של פיגועים, מה שאומר שירים שקטים וממוחזרים ושדריות מתלחששות בקום שאמור לנחם אותנו. בשישי ובשבת נמשך אותו קונספט שידורים אבל הנחתי שזה קשור יותר לסוף השבוע הרגוע מאשר לטילים שנחתו מדי פעם על ישובי הדרום. אבל כשגם היום נאלצתי לשמוע את אותם שירים מרגיזים ואת אותן שדרניות מלחששות כבר נשברתי ועברתי לתחנה אחרת, אפילו שזה אומר לשמוע פרסומות כל חמש דקות. למה, שאלתי את עצמי, גם אם לא נהרג היום אפילו בן אדם אחד כתוצאה מפיגוע, ואפילו לא מתנהלת לה לחימה אמיתית אלא רק טיל מקרי מדי פעם, צריכה תחנת רדיו להוריד את הווליום ולהתייחס לכולנו כאל נפגעי חרדה? האם יכול להיות שמי שמנהל את התחנה הזאת חושב שבגלל שיש אזרחים במדינה שנמצאים תחת איום טילים (ובלי כמובן לזלזל בהם) אז צריך לתת לכל המדינה ואליום בצורת מוזיקה "רגועה" כדי שהאזרחים חלילה לא ירגישו שמשהו לא בסדר?

ואז זה היכה בי. הנה שוב מקרה קלאסי של שפה שמייצרת תודעה. לכאורה שני דברים שלא ממש קשורים אחד בשני, אבל שנייהם בדיוק מייצגים את הדרך שבה אנשים חושבים בישראל של היום. הראשון, יצרן עוגיות תחמן קורא בלי בושה לעוגיות שלו "עוגיות חמאה" למרות שמן הסתם, אם הן פרווה, אין בהן טיפת חמאה (אני מניח שהוא חשב ש"עוגיות מרגרינה" לא ממש עושה תיאבון) והשני – תחנת רדיו שמנסה לייצר מצב רוח לאומי. כי אותו יצרן עוגיות ואותה תחנת רדיו – שבוא נזכור למי בדיוק היא שייכת (רמז, הוא לובש מדים) -שניהם בטוחים שהציבור שאליו הם פונים הוא לא יותר מאידיוט שאם נגיד לו שקר מספיק פעמים, הוא גם יאמין לו.

פתאום הבנתי שזה לא סתם שגלגלצ – תחנת רדיו של גוף צבאי –  היא נושאת הדגל של "סוף השבוע הרגוע" המפורסם. כשאתה מסתכל על המחאה החברתית האחרונה אתה מבין שכל מה שמדינת ישראל (ובטח ראשי מערכת הביטחון שלה) רוצים זה ציבור כנוע שלא יפריע להם להמשיך באותה דרך שהם רגילים כבר שנים, דרך שבה המציאות הביטחונית היא הדבר היחיד שחשוב. ואיזו דרך יותר טובה לסמם את הציבור מאשר לשדר לו מוזיקה רגועה, שיחשוב שהכל בסדר? והאם יש דרך יותר טובה לשדר לציבור שכרגע מתנהלת מלחמה (גם אם אין מלחמה בכלל) ועדיף לו לוותר על כל "השטויות" האלו של מחאה חברתית מאשר לשדר לו שירי פיגועים שיכניסו אותו, כמו כלב פאבלובי טוב, להלך רוח ביטחוני?

לא, לא מדובר באיזה תיאוריית קונספירציה הזויה. אני די בטוח שאלדד קובלנץ לא ישב בזמנו וקיבל מאהוד ברק, או מי שלא היה אז שר הביטחון או הרמטכ"ל, הוראה לשדר מוזיקה רגועה כדי לסמם את האזרחים. אבל לא תמיד צריך את זה כדי שדברים ייקרו בדרך מסוימת. כשיש לך הלך רוח מסוים, לא צריך הרבה כדי שכולם יישרו את עצמם לפי אותו הלך הרוח. וזה בדיוק מה שהמנהיגים שלנו התרגלו – שהם אלו שמחליטים על האג'נדה, הם אלו שקובעים – והציבור פשוט יסכין לכל דבר. ובדיוק פה צריכה להיות האמירה שלנו בהקשר של המחאה האחרונה – גמרנו ליישר קו. מעכשיו הציבור הוא זה שקובע את סדר היום, לא המנהיגים. תנסו מדי פעם לחשוב מה אתם רוצים שתהיה האג'נדה בטלוויזיה, בחדשות (שנשלטות על ידי רוני דניאלים שהם לא יותר מאשר שופר של המדינה), לא מה המדינה רוצה שזה יהיה. זה יכול להיות נחמד, לא?

יניב קטן. עוד שחקן
פוסט סיכום יום א: שקט, יורים