כמו ילד קטן – סיכום מחזור 4

מצחיק איך החיים שלך משתנים. פתאום, אתה מסתכל על שחקני פוטבול ובמקום להזכר בטיולים שלך בארה"ב, אתה מקשר אותם לילד שלך. כן, אני יודע שזה די עלוב הקטע היאיר לפידי/רענן שקדי הזה של כל דבר מתקשר אוטומטית למה שהילד שלך אכל לארוחת ערב אבל הפעם באמת היה קשה לי להתאפק כי הדמיון פשוט רב מדי. ביום ראשון בערב, שעתיים לפתיחת המשחקים, עברתי את מה שכל הורה לילד בן יותר משנתיים מכיר כ"סדרת חינוך". מסוג הדברים שאתה חייב לעבור מדי פעם כשהילד מנסה לבחון את הגבולות שלו. זה יכול להיות שהוא מסרב לעשות את מה שאתה מבקש ממנו או סתם משליך את עצמו על הרצפה בבכי כשלא מוצא חן בעיניו משהו ואז השיטה היא פשוטה – אתה עוזב את כל התוכניות שלך, לוקח את הילד הבוכה הביתה ונותן לו לבכות עד שהוא מאפס את עצמו. אם עשית את זה נכון ולא נשברת למראה הדמעות והצרחות, מובטחים לך לפחות שבוע עד שבועיים של שקט וכניעה. עד הפעם הבאה.

למה נזכרתי בזה? כי כשאני מסתכל על שחקני פוטבול מסוימים הם מזכירים לי בדיוק את הבן שלי. קחו את טוני רומו בתור דוגמא – האיש מסוגל לתת לך שבועיים של פוטבול הירואי, דרייבים מנצחים עם צלעות שבורות, אבל אז, אחרי שתקופת האיפוס נגמרה, כמו ילד קטן, הוא חוזר בדיוק לאותם הרגלים מגונים ומפסיד במו ידיו את המשחק לקבוצה שלו. וכמו ילד קטן, אתה מבין שלבחור הזה פשוט אין תקנה. רומו לא לבד, כמובן. בפאלו בילס הם דוגמא קלאסית לילד שחוזר להרגלים הישנים שלו בשניה שאתה חושב שהוא נגמל מהם. ומה תגידו על אוקלנד, קבוצה שהצליחה לנצח את הג'טס שבוע שעבר רק בשביל להפסיד לפטריוטס השבוע, לא בגלל שהם היו פחות טובים דווקא, אלא פשוט כי הם חזרו להיות הריידרס של השנים האחרונות – מטומטמים, עם חטיפות משום מקום ופאולים מפגרים. כי אם יש משהו צפוי ב-NFL של היום, ליגה שבה שום דבר כמעט לא צפוי, זה ששחקנים וקבוצות לוזרים בסופו של דבר תמיד יחזרו לדרך המוכרת עליהם.

– טוב, יש קבוצה אחת בליגה של היום שנראה כאילו הצליחה להתנער מדרכיה הישנות. מה זה להתנער, לבעוט להן בפרצוף ואז לוודא הריגה. מה שדטרויט עושה בשבועיים האחרונים זה בדיוק מה שהתרגלנו לראות מהם בעשור האחרון – רק מהצד השני של הכדור. המחשבה על זה שהליונס חוזרים מפיגור 20-0 שבוע אחד ואז מפיגור 27-3 שבוע אחר כך היא כל כך בלתי נתפסת למי שמכיר את הקבוצה הזאת שאתה רק מחכה שמשהו שם ייתפרק. מצד שני, אני עדיין לא בוטח בקבוצה הזאת ויכול להגיד בודאות שימים חדשים נכונו לה. קאמבקים מפוארים זה טוב ויפה, אבל קבוצה שרוצה להתמודד על תואר חייבת להיות מסוגלת לנצח משחקים גם בצורה קלה. בנוסף, הקבוצה הזאת נראית תלויה לגמרי בחלק ההתקפי שלה בקלווין ג'ונסון, תלות שהיא תהיה חייבת להשתחרר ממנה אם היא רוצה לנצח משחקים מול קבוצות עם DNA טיפה פחות לוזרי מהקאבויוז.

– דרך אגב, קאלווין ג'ונסון? וואו! רק לפני כמה חודשים כתבתי על הפרישה של רנדי מוס ואמרתי שמדובר בפריק שכנראה לא נראה כמוהו יותר, והנה בא ג'ונסון ומוכיח שלא בטוח שראינו הכל. בדבר אחד הוא כבר עולה על מוס – יש לו כינוי מגניב

– אם דיברנו על הקאמבק של דטרויט, יכול להיות שזאת רק תחושה שלי, אבל מה שהופך את הליגה השנה לעוד יותר משוגעת ממה שהתרגלנו זה כמות הקאמבקים ההיסטרית שאנחנו רואים. שבוע שעבר בפאלו חזרה מפיגור 21, על דטרויט כבר דיברנו, ניו אורלינס חזרה מול יוסטון שבוע שעבר, הניינרס מול האיגלס השבוע ובטח אני שוכח עוד כמה מהשבועיים הראשונים. למה אנחנו רואים כל כך הרבה קאמבקים? התיאוריה שלי היא שהנטיה של הליגה למסירה וההגנה על ק"בים ורסיברים הופכת את הקאמבקים הללו ליותר קלים. בנוסף, אם קבוצות מוסרות יותר, הן רצות פחות (מן הסתם) מה שמוריד פחות זמן מהשעון ומאפשר יותר זמן לקבוצות בפיגור לחזור. אם זה המצב, קבוצות שיועדות להריץ את הכדור הן אלו שיהיה להן יתרון על הקבוצות מבוססות המסירה אם הן יהיו מסוגלות להשיג יתרון.

– דוגמא קלאסית לכך ראינו אצל הפטריוטס השבוע, שהצליחו להחזיק ביתרון די בקלות מול אוקלנד בזכות הרצת כדור – אלמנט שלא ראינו מהפטס עד כה העונה. דוגמא לא פחות טובה היא יוסטון, שויתרה על משחק המסירה כמעט כליל והריצה דרייבים ארוכים – כולל אחד של 19 מהלכים בפתיחת המשחק – ובכך הצליחה לשלוט במשחק לכל אורכו.

– כמובן, זה שלביג בן אין בכלל משהו שדומה לקו התקפה, גם עוזר.

– יש תיאוריה פיזיקלית שמדברת על עולם מלא ביקומים מקבילים ששונים אחד מהשני רק בפרט אחד קטן (טוב, אני לא בטוח שיש אכן כזאת תיאוריה פיזיקלית, אבל זה נשמע כמו סיפור מדע בדיוני יפה). תארו לעצמכם כמה שפר מזלנו לחיות ביקום היחיד מתוך אינסוף כאלו שבו אלכס סמית' אשכרה הצליח להנדס דרייב מנצח מול האיגלס.

– שבוע שעבר דיברתי על הג'טס ותוכנית המשחק הבעייתית שלהם. השבוע, מול בולטימור, קשה להאשים את תוכנית המשחק כי הדברים שלא עבדו היו ברמה הרבה יותר בסיסית. בדיוק כמו במקרה של פיטסבורג (שם מדובר כבר בהזנחה של שנים), כשהאופנסיב ליין שלך לא מתפקד בכלל, אין לך מה למכור במשחק – לא משנה מה הטקטיקה שלך. הג'טס עומדים כרגע בצומת דרכים קריטית. הפרויקט של רקס ראיין נשען בשנתיים האחרונות לא רק על טקטיקה הגנתית ראויה אלא גם על מוטיבציה גבוהה. הוא גרם לקבוצה שלו לחשוב שהם יכולים לנצח את כולם וזה מה שבאמת קרה (רוב הזמן). אחרי ההפסד השבוע לבולטימור, ראיין לא צריך רק לתקן את הליקויים בהתקפה שלו (הוא מדבר על חזרה לגראונד אנד פאונד, שזה אכן רעיון טוב, אבל לא בטוח כמה השחקנים שיש לו מתאימים למשימה) אלא להחזיר לקבוצה שלו את האמונה בעצמם. כי עוד הפסד אחד, בטח מול הפטריוטס, יכול להכניס את הג'טס ללופ שהיציאה ממנו תהיה קשה מאוד.

– אף פעם לא הייתי אוהד גדול של הקולטס, זה לא סוד, אבל אפילו לי עצוב לראות מה נהיה מהמועדון הזה. כשטום בריידי נפצע לפטריוטס, הם לא אמרו לעצמם – העונה גמורה, בואו נעביר אותה וניקח מישהו גבוה בדראפט. הקולטס, לעומת זאת, פשוט נראים פתטיים ויותר גרוע מכך – נראה שהם עושים את מה שאף פעם לא עושים ב-NFL – טאנקינג. עצוב.

– ועוד משהו, אני רוצה שמישהו יספר לי עכשיו על כמה פולייאן גאון. לקחו לקבוצה שלו את פייטון מאנינג ונשארת עם קליפה חלולה שתגיד תודה אם תנצח ארבעה משחקים בעונה. איפה הגאוניות פה עכשיו?

– מילה אחרונה על הצבע הורוד. אני יודע שאמרתי כבר מיליון פעם כמה אני שונא אותו (חודש כזה? שבוע לא מספיק?) אבל יש לי גם טענה רצינית כלפיו (וכן, זה לא קשור בכלל לפוטבול). עם כל הכבוד לסרטן השד, שאת המודעות אליו צריך לקדם, יש כמה וכמה סוגי סרטן אחרים שלא זוכים לעשירית מכמות יחסי הציבור שסרטן השד זוכה להם ואחוז הגילוי שלהם נמוך בהרבה מזה של סרטן השד. היו עושים טוב קברניטי הליגה, אם במקום להכנע למחלת הפוליטיקלי קורקט ולקדם את המודעות לסרטן השד, היו בוחרים בסוג סרטן אחר – אולי כזה שאפילו נוגע ללקוחות העיקריים של הליגה (אתם יודעים, גברים) – ולקדם את המלחמה בו.

No Comments

יאצק הצידוני 4 באוקטובר 2011

מה אתה אומר לגבי ווילפורק? אחרי האינטרספשן השני בקריירה אולי הוא צריך לעבור לסייפטי? יכול לפתור לפטריוטס כמה בעיות בהגנת המסירה….
אהבתי גם מה שאמר ג'ים שוורץ המאמן של דטרויט:

"I'm glad the third best wide receiver on the Cowboys is on our team."

אחרי שרוב רייאן (האח של) אמר שהתופס הראשון של דטרויט לא היה מתקבל כתופס השלישי של דאלאס….. (מה הקטע עם הפה של האחים רייאן? כנראה זה גנטי).

ואם כבר מדברים על גנטיקה.
לגבי סרטן. כאחד שעובד בתחום אז אתה צודק לגבי זה שיש סוגי סרטן שיותר קשים לגילוי (מי אמר לבלב ולא קיבל?). הבעיה עם סרטן השד זה עם מספר המקרים. תלוי איך אתה עושה את הסטטיסטיקה אשה אחת מתוך שמונה ישמעו מהרופא שלהן את הידיעה "שבי ותשתי מים, הגוש שגילינו הוא סרטני".

124 נשים מ 100,000 מאובחנות כל שנה.בלוקמיה (עוד סרטן "פופולרי") לשם השוואה מאובחנים 16.1 גברים מתוך 100,000 ו 9.7 נשים מ 100,000
אחת משמונה… תחשוב רק על ההשלכות הכלכליות של זה.

אין סוג סרטן אחר עם מספרים כאלה. היחיד המקביל הוא סרטן הערמונית. ותאמין לי, המון כסף נשפך גם על הסרטן הזה למרות שהוא הרבה פחות אכזרי מסרטן השד. בוא נגיד את זה ככה: אם לא תמות משום דבר אחר, לפני גיל 75 הסיכוי לקבלת סרטן הערמונית הוא 100%. רוב האנשים שמתים מסרטן הערמונית זה בגלל שהם היו זקנים מדי כדי לעמוד בטיפולים.

אריאל גרייזס 4 באוקטובר 2011

זה באמת מה שראיין אמר? שהרסיבר הראשון של דטרויט (קלווין ג'ונסון, הרסיבר הכי טוב בליגה היום) לא היה שלישי אצלם? זה לא שחצנות, זה סתם טמטום.
לגבי סרטן השד – ברור שהוא הוא מאוד נפוץ, העניין הוא שהמודעות לגביו היא מאוד גדולה ואם אני זוכר נכון אז אחוז ההחלמה ממנו מאוד מאוד גבוה בזכות המודעות הזאת (וכן, אני מודע לכך שחלק מאותה החלמה נובעת מכריתת שד). לעומת זאת, יש סוגי סרטן – סרטן המעי הגס, לדוגמא, שהם הרבה פחות "סקסיים" והמודעות אליהם נמוכה הרבה יותר (גם בגלל שהבדיקה שלהם לא בדיוק קורצת). חוץ מזה, כל הורוד הזה פשוט נורא

גיל 4 באוקטובר 2011

אני איתך לגבי סרטן השד. זה הסרטן הכי מתוקשר למרות שאחוזי ההחלמה ממנו הם מהגבוהים שיש. זה לדעתי קשור לזה שמדובר בשדיים שזה איבר מיני שקשור למהות הנשיות.

גיל 4 באוקטובר 2011

איזה שטויות אלו על הקולטס? ראיתם אותם משחקים אתמול ושבוע שעבר? הם שיחקו חזק מאוד וכמעט ניצחו את שני המשחקים. מה לעשות שפיינטר וקולינס לא מספיק טובים? טאנקינג בטוח לא היה שם.

סטטיסטיקה מעניינת מתחילת העונה: ארבעת המחזורים עם מספר היארדים הכוללים הגבוהים ביותר בהיסטוריה של הליגה הם ארבעת המחזורים הראשונים של השנה.

אריאל גרייזס 5 באוקטובר 2011

השחקנים על המגרש עושים מה שהם יכולים, זה נכון תמיד, אבל כל ההתנהלות של ההנהלה היא מביכה במקרה הטוב. תשים לב כמה שחקנים מצאו את עצמם ב-IR מתחילת השנה, כמה כלום החתמות הקבוצה הזאת עשתה מרגע שנודעה הפציעה של מאנינג (ובכלל באוף סיזן – יש לי הרגשה שהם ידעו מה הסיפור מוקדם מאוד עם מאנינג והגיעו למסקנה שעדיף לא להחתים אף אחד כדי לא לבזבז כסף על עונה אבודה).

גיל 5 באוקטובר 2011

תשמע, הקבוצה תלויה לגמרי במאנינג זה ידוע. כולם היו בטוחים שהוא יחזור ורק שבועיים שלושה לפני העונה נראה פתאום שהוא לא, ואז האופציות לא משהו. מה הם יכלו לעשות יותר ממה שהם עושים עכשיו? אגב, פיטר קינג סיפר שלפני כמה שנים הקולטס דווקא רצו להביא מחליף שהוא לא ליצן למאנינג אבל הקווטרבק לא רצה לבוא כי הוא ידע שאין לו סיכוי לשחק בכלל. לגבי פציעות, אני חושב שיש יותר פציעות בכל הקבוצות בגלל הכנה לקויה. מה שכן, ההגנה נמצאת הרבה יותר על המגרש וזה משפיע. תסתכל אגב על הפציעה של השחקן אתמול, זה משהו מזעזע ברמות. אף אחד לא ממש ידע מה קורה עם מאנינג בגלל השביתה וכשידעו זה היה מאוחר מדי. אם העונה הזו הייתה אבודה מאנינג היה מנסה לעזור לקולינס או פיינטר בהכנות למשחקים? לא נראה לי. גם קשה לי להאמין שהם יהיו הכי גרועים ואם כן, בכלל לא בטוח שהם מעוניינים בלאק. בסופו של דבר תהיה להם כנראה בחירה גבוהה ויש לקוות שיבחרו משהו טוב.

אלון 5 באוקטובר 2011

אף מילה על קאם ניוטון, קאטלר ומייקל ויק? הלוואי כל שבוע.

Comments closed