על סדר היום

שבוע רגוע בעבודה והביי של הפטס אפשרו לי קצת להדביק פערים, אז הנה כמה דברים פחות תרבותיים מספורט שרציתי לחלוק

העונה החדשה של "סרוגים"

העונה הראשונה של סרוגים היתה בהחלט ניצוץ באפלה של הדרמה הישראלית. לאו דווקא בגלל שהיא היתה על דתיים – כמו שראינו, לא חסרות סדרות כאלו היום, אלא יותר בגלל שהיא לא לקחה את עצמה יותר מדי ברצינות. היא היתה, בפשטות, סדרה כיפית. לא סתם דיברו עליה כעל "פלורנטין" הירושלמית/דתית, זה בדיוק מה שהיא היתה (רק עם פחות סקס). ואז היא החליטה שזה לא מספיק לה.

העונה השניה עשתה תפנית והפכה לעוד סדרה ישראלית מזן ה"לא טוב לי". מאז ימי "הבורגנים" נדמה שכל סדרת דרמה ישראלית לא תהיה שווה כלום בעיניי היוצרים שלה אם הדמויות שבה לא יסבלו השכם והערב. ואז, במקום להנות מהשנה הראשונה של החתונה שלהם, כמו שקורה לזוגות צעירים, ובטח דתיים (שמגלים עולם חדש לגמרי) היוצרים החליטו שיפעת ואמיר צריכים לנסות להכנס להריון תוך שבועיים ולהתחיל לריב כבר אחרי שלושה. תוסיפו על זה את חיבוטי הנפש של רועי ההומו (נו, מי אמר פלורנטין ולא קיבל) ואת כאבי הלב של הודיה החוזרת בשאלה (שוב, תופעה הפוכה מהמציאות, ואני אומר את זה כאחד שיודע טוב מאוד עד כמה פריקת העול הראשונית משחררת. דווקא פה יש לי הרגשה שלכותבים לא היה מידע מיד ראשונה, בניגוד לשאר הכתיבה שלהם) וקיבלתם עוד סדרה ישראלית שבה לגיבורים רע כל הזמן וגם הצופים לא נהנים יותר מדי.

נכון, מגיע הרבה כבוד ליוצרים שפתחו נושאים שלא היו מדברים עליהם בציבור הדתי כמעט בעבר. הומוסקסואליות, רווקים מתבגרים שמתקשים לשמור מרחק נגיעה וכו', אבל – לא בשביל זה אנחנו פה. אין לי מושג עדיין איך תתפתח העונה השלישית שנפתחה השבוע, אבל טוב יעשו הכותבים אם ינסו לא רק לתת לנו נגיעה לעולם הדתי (שבו הם עושים עבודה יפה מאוד. יש שם דברים שרק דתיים יבינו, כמו לקרוא עיתון באור של השירותים בשישי בלילה, למשל) אלא פשוט יספקו אותנו עם סדרה שבה לגיבורים לא קורים רק דברים רעים, שיהיה עוד פעם כיף לראות

הביוגרפיה של אלברט איינשטיין

אני לא חסיד גדול של ביוגרפיות, כמו שהיה כתוב היום באיזה עיתון שקראתי על הביוגרפיה של סטיב ג'ובס (שנכתבה, דרך אגב, על ידי אותו אדם) – ביוגרפיות נראות הרבה יותר נחמד בארון הספרים מאשר לקרוא אותן באמת. אבל במקרה של איינשטיין חרגתי ממנהגי, לא בטוח למה, אולי פשוט כי מגיל שאני מכיר את עצמי, אלברט איינשטיין היה דמות שריתקה אותי.

מסתבר שלא במקרה. איינשטיין היה במידה רבה המדען הסלבריטי הראשון ואולי היחיד באמת. השילוב של המראה היחודי שלו, העובדה שהוא דיבר על הרבה דברים שמחוץ לעולם המדע וכמובן – התורה שלו, שנדמה כאילו הגיעה משום מקום (משהו שלדעתי הרבה אנשים רוצים להזדהות איתו – בן אדם יושב במשרד פטנטים, לא עושה ניסויים ומשנה את העולם. זה הרבה יותר קל ממחקר סיזיפי במעבדה יום אחרי יום), גרמה לכך שאיינשטיין הפך להרבה יותר מאשר "סתם" מדען פורץ דרך. הוא היה אייקון אמיתי.

במידה רבה, הביוגרפיה המדוברת לא חידשה לי המון. כן, למדתי הרבה דברים על חייו הפרטיים של איינשטיין, אבל זה אף פעם לא עניין אותי במיוחד – מי היו נשותיו, איך הוא התנהג אליהן וכו'. מה שבאמת מעניין, מעבר לתיאוריות המדעיות המדהימות שלו (שלטעמי, היה אפשר להרחיב עליהן יותר, על חשבון הדברים היותר אישיים) אלו הדעות של איינשטיין, הדרך שבה הוא ראה את העולם והשקפתו על המשטרים השונים.

מצאתי את עצמי שמח לראות שאני ואיינשטיין באותו צד של המתרס בהרבה מאוד דברים. הרצון למרוד במוסכמות וההשקפה שלו על משטרים שחייבים להיות קודם כל תומכים באינדיבדיאוליות ובחירות הפרט, לפני כל דבר אחר – ויהו הם קפיטליסטיים או קומוניסטים, למשל. כמובן, הכרתי את ההשקפה השפינוזית שלו על אלוהים, לא כזה שדואג ליחיד אלא כזה שמשתקף בחוקי היקום (השקפה שנקרעה לגזרים על ידי תורת הקוונטים, תורה שאיינשטיין נלחם בה עד יומו האחרון) ונהניתי לקרוא על מה שהוא חשב על אתיאסטיים ומהנדסים – שתי קבוצות שאני משתייך אליהן אבל מזדהה מאוד עם האבחנות של איינשטיין לגביהן (מהנדס זה מקצוע מגעיל, הוא אמר לבן שלו שרצה – ונהיה – מהנדס. אין מה להגיד, צודק). אבל יותר מהכל, אני חושב, נהניתי לקרוא על תקופה שבה למדע היה ערך אמיתי בעולם. שפריצות מדעיות קיבלו כותרות ראשיות בעיתונים. תקופה שבה מדען אשכרה יכול להפוך לסלבריטי ופריצות דרך אמיתיות נעשות על בסיס יומיומי כמעט. אני חושב שקצת נהניתי לחזור להיות ילד ולקרוא על מדענים דגולים.

הטור של נחום ברנע השבוע

ברנע כותב על הגישה של ראש הממשלה ושר הביטחון לגבי התקפה באירן ויותר חמור מכך – על העובדה שאין שום דיון ציבורי בתחום ואנחנו עלולים למצוא את עצמו יום אחד, בקרוב מאוד אולי, במלחמה עם מדינה של 75 מיליון תושבים, בלי שמישהו הכין אותנו לכך בכלל. בדרך כלל אני פוטר את נבואות הזעם של "ידיעות" ב"הם רק נלחמים בביבי בגלל ישראל היום" (בדיוק כמו שאני פוטר את השטויות של דן מרגלית "בישראל היום", אבל הפעם זה משהו אחר. תקראו, חשוב מאוד

עונה חדשה של פוטבול ישראלי

אתמול זה נפתח עם שני משחקי קדם עונה מצוינים בירושלים, המשיך היום עם משחק בעכו ומחר בערב משחק ראשון בתל אביב שעבדכם הנאמן שופט. אם אתם אוהדי פוטבול, בואו לראות (המשחק בנווה-גולן ביפו) ואם בא לכם לתרום, הליגה תמיד מחפשת שופטים. כולם מוזמנים.

No Comments

גיל 29 באוקטובר 2011

לגבי איראן, אני נגד מתקפה כזו אבל איך אפשר בדיוק לנהל על זה דיון ציבורי? מה, ידברו על היתרונות והחסרונות תוך פריסה של כל המידע שיש לנו וגם ידונו במתי הכי טוב לתקוף? יש דברים שעדיף שמי שצריך יקבל החלטות לבד, הבעייה היא שאין על מי לסמוך פה.

אריאל גרייזס 29 באוקטובר 2011

לא צריך לפרוס את כל העובדות כדי שיהיה דיון ציבורי. מספיק שעיתונאים ידברו על זה (ואף אחד לא מדבר על זה) ויסבירו את ההשלכות של כזאת תקיפה כדי שיתעורר דיון מספיק כדי שביבי וברק לא יחליטו על התקפה כזאת בחדרי חדרים. ברנע כותב, ובצדק, שהעובדה שהצלחנו לצלוח התקפה כזאת בעיראק ובסוריה בהצלחה, אומרת שגם בפעם הבאה זה יעבור בלי תגובה. ההשלכות של כזאת התקפה הן עצומות ועדיף שידברו על זה כמה שיותר כדי שההשלכות יהיו ברורות לציבור

גיל 29 באוקטובר 2011

לפי ההתרשמות שלי דווקא כן מדברים על זה לא מעט ועל הסכנות של תקיפה כזו. זה די ברור שתקיפה כזו תבעיר את האיזור אבל כנראה שיש כאלו שחושבים שזה שווה את זה. זו תהיה טעות חמורה כמובן כי הנזק יהיה עצום ולא בטוח בכלל שיוכלו לגרום לעיכוב רציני בפרוייקט.

דוד 30 באוקטובר 2011

אני מניח שיכולות להיות חוויות שונות של עזיבת הדת( חזרה בשאלה? יציאה בשאלה? שני הביטויים תמיד נראו לי לא מוצלחים).
שלך היתה משחררת, אבל אתה לא יכול לראות או לדמיין גם חוויה מורכבת יותר שדומה בקווים שלה יותר לתהליך של הודיה?

אריאל גרייזס 30 באוקטובר 2011

אני בהחלט יכול לראות חוויות שונות, אני מכיר לא מעט אנשים שתהליך המעבר היה ארוך וקשה ורצוף התלבטויות. אבל במקרה של הודיה (שדרך אגב, בעונה הראשונה אברי לא ידע שהיא דתיה במשך מלא זמן – איך זה בכלל יכול לקרות עם שם דוסי כמו הודיה?) הם בחרו בדרך אחרת. המעבר שלה תואר כמשהו מהיר וחסר חרטות. לשניה לא נראה שהיא מצטערת או שיש לה התלבטויות. היא פשוט הפסיקה להאמין וזהו.
אבל אז, כדי שחס וחלילה למישהו לא יהיה טוב, אז הם עושים לה רק רע. מצאו לה חבר חילוני שבעצם חוזר בתשובה, עושים לה רע עם אברי שעוזב אותה, והכי גרוע – עכשיו נתנו לה לחזור לעבוד באולפנה כשהיא מבלה את השבתות שלה עם החברים הדתיים שלה. אני מתקשה מאוד לראות מישהו שאיבד את האמונה בדרך שבה זה קרה להודיה שחוזר לעבוד במקום שבו הוא צריך להתחזות לדתי. זה פשוט לא אמין

Comments closed