קצת סבלנות – סיכום מחזור 11

את השבוע שעבר, למקרה שלא שמתם לב לסיכום החסר, ביליתי באימון צבאי במילואים וכמו בכל פעם שאני עולה על מדים ויורד דרומה, אני מגלה מחדש עד כמה הצבא הוא סוג של בועה ששונה ממה שאנחנו מכירים ביום-יום. נדמה שברגע שאתה נכנס בשעריו של בסיס צבאי, החוקים משתנים. זה לא רק הקלישאה על חייל המילואים שברגע שהוא עולה על מדים הוא הופך לרעב, עייף וחרמן (כשבמפתיע או לא, גיליתי שהאחרון הופך פחות ופחות רלוונטי עם השנים, ואני לא מדבר דווקא עליי) אלא על הרבה דברים אחרים. למשל, אתה רואה אנשים, שבאזרחות אפילו לא היו חושבים לגנוב את הדבר הקטן ביותר, "משלימים ציוד" (המילה הצהל"ית המכובסת לגניבה) בלי לחשוב פעמיים, אפילו אם הם לא צריכים את אותו ציוד.

אבל הדוגמא הכי טובה לשינוי שאתה עובר במילואים, זה הדרך שבה אתה מתייחס לזמן. באזרחות, כל דבר בוער לך. צריך להספיק כמה שיותר. בעבודה, אתה רץ ממשימה למשימה ואם מישהו מבזבז את הזמן שלך, ייקח לך בדיוק 10 שניות להתעצבן עליו. בצבא, לעומת זאת, הכל עובר ברגוע. תמיד יש זמן לעוד כוס קפה ואין דבר שמשקף את הזמן הצה"לי יותר טוב מאשר הסיסמא שנטבעה בפלוגה שלי – כל דבר שצריך לעשות, אם תחכה מספיק זמן, זה ייעשה מעצמו. כל זה נכון כמובן, עד היום האחרון של המילואים. הו, אז כל מה שאתה רוצה זה לרוץ הביתה ולעזאזל הניחותא והזמן הצה"לי. הבעיה היא, כמובן, שכל אלו שאחראים על השחרור שלך נמצאים בזמן הצה"לי כל חייהם, והם לא מכירים בכלל באופציה המהירה. מה שהופך את הסבלנות למצרך היקר ביותר לחייל המילואים המבקש להשתחרר – אבל גם להכי פחות שכיח.

סבלנות היא גם משהו שלא בנמצא ב-NFL. פעם, היה לאוהדים אורך נשימה מסוים. ביל ביליצ'ק, בתור דוגמא, נחשב לכשלון די גדול בימים שבהם אימן את קליבלנד בראונס. כמה זמן לקח עד שפיטרו אותו למרות שלא השיג הופעת פלייאוף אחת בשלוש השנים הראשונות שלו בקבוצה? לא פחות מחמש שנים. אתם יכולים לראות היום מאמן שמדריך קבוצה במשך שלוש שנים רצופות נטולות פלייאוף ומקבל הזדמנות לשנה רביעית? היום, לעומת זאת, הדרך קצרה. לכולם. אוהדים ובעלים מצפים מהכסף שלהם – שחקנים ומאמנים – לתת תוצאות כאן ועכשיו, ולא – הדרך קצרה היא החוצה. ואין מי שנפגע מקוצר הרוח הזה יותר מאשר קוורטרבקים בליגה.

תראו את מארק סאנצ'ז בתור דוגמא. אלוהים עדי שאני לא מחסידי סאנצ'ז אבל צריך להיות קצת הוגנים כלפי הבחור. הוא פותח בליגה מהמשחק הראשון שלו, הוא מתמודד כל שבוע מול הגנות קשות ביותר – והוא בקושי שנתיים וחצי בליגה. שלא תבינו לא נכון – מארק סאנצ'ז של היום הוא לא יותר מק"ב בינוני. אבל תסתכלו שניה על איליי מאנינג – שכולנו נסכים היום שהוא מהק"בים הטובים בליגה (גם אם טיפה מתחת לעילית) ותראו שהמספרים שלו בשלוש השנים הראשונות בליגה לא הרבה יותר טובות מאלו של סאנצ'ז. סאנצ'ז לא לבד, כמובן. קחו את כל הק"בים שפתחו מיום אחד בליגה בשלוש השנים האחרונות ותראו ק"בים שמתקשים להפוך מהבטחה לעילית אמיתית – פלאקו, מאט ראיין, סם ברדפורד, אפילו מאט סטאפורד מתקשה מדי פעם. כולם נראו בשנה הראשונה שלהם בדרך לגדולה וכולם נמצאים היום באותו סטטוס של "ק"ב טוב שלא מצליח לעלות מדרגה".

לעומת זאת, תראו מי כן הפך לעילית. אהרון רוג'רס, שבילה שלוש שנים על הספסל עד שקיבל הזדמנות. איליי מאנינג, בשנה השישית שלו בליגה. דרו בריס, שלקח לו שלוש שנים להפוך לק"ב איכותי. ג'יי קאטלר, שנראה בדרך הבטוחה להיות באסט, בשנה החמישית שלו בליגה. אפילו פיליפ ריברס, שהשנה נראה פחות טוב, היה צריך לחכות שנתיים על הספסל בסבלנות לפני שהפך לק"ב מוביל. בקיצור, מה שאני אומר – בואו נחכה שניה לפני שאנחנו חורצים גורל של שחקן. מארק סאנצ'ז יכול להיות באמת באסט, מצד שני, אולי הוא עוד יכול להפוך לאיליי מאנינג הבא. בליגה של היום, לצערנו, אין לנו זמן לגלות.

– טים טיבו, לעומת זאת, לא יהפוך להיות שום דבר. מצטער על החזרה למציאות, אבל אותי לא מרגשים כל הניצחונות אותם טיבו "השיג", אני רואה רק שחקן מוגבל שאלמלא היה נבחר בסיבוב הראשון בדראפט ולולא היה לבן, בחיים לא היה מקבל הזדמנות לפתוח במשחק פוטבול בליגה הקנדית, שלא לדבר על ה-NFL. אבל אין לי מה להגיד נגד טיבו – בחור באמת טוב כנראה שבאמצעות הרבה כוח רצון הגיע למקום שבו מעט מאוד אנשים עם כל כך מעט כשרון יכולים להגיע אליו. מה שכן יש לי בעיה איתו זאת האסתטיקה. תגידו מה שאתם רוצים על ניצחונות – אני יודע שיש אנשים שמחשיבים אותם לדבר היחיד שחשוב, זה אפילו חלק מהמיתוס האמריקאי, אבל לטעמי לאלמנט האסתטי של המשחק יש משמעות. זה לא שאני אוהב לראות רק משחקים התקפיים –  להיפך, משחקים שבהם ההגנה שולטת יפים לא פחות ואפילו יותר לטעמי, אבל זה לא המקרה של טים טיבו. אצלו, בהתקפה שהוא משחק (עוד מהתקופה שלו בפלורידה) לאלמנט האסתטי אין שום משמעות. מדובר, ואני אהיה בוטה לשניה, במשחק פשוט מכוער. אז כן, אם הוא ימשיך להביא ניצחונות, לאף אחד בדנבר לא יהיה אכפת מאיך המשחק של הקבוצה נראה, אבל כאוהד של המשחק, רק המחשבה שסגנון המשחק הזה יצליח בליגה ויקנה לעצמו עוד תומכים (וחלילה, עוד קבוצות שמשחקות ככה) גורמת לי סיוטי לילה.

– סתם בתור קוריוז, בשבועות האחרונים, יס משדרים בשידורים חוזרים את "הסמויה" כל שישי ושבת (ומצידי, הם יכולים להמשיך לשדר אותה בלופ עד קץ הימים), ובפרק ששודר ביום שישי האחרון אחד השחקנים יושב מול הטלוויזיה ורואה משחק פוטבול, כשאשתו באה ושואלת אותו מי מנצח. התשובה שלו היתה  "אף אחד לא מנצח, יש רק קבוצה אחת שמפסידה קצת פחות". נשבע לכם שהוא ראה באותו זמן את המשחק בין הג'טס לברונקוז.

– ק"ב שדווקא כן מתחשב באלמנט האסתטי של המשחק כל יום הוא אהרון רוג'רס. מה זה מתחשב, האיש פשוט תענוג לעיניים. ומה שעוד יותר יפה זה שהוא עושה את זה בסגנון שהוא ייחודי משלו. כמעט כל ק"ב גדול בתולדות הליגה, היה כזה שיכולת לזהות את הסגנון שלו כהרף עין. מאנינג עם הדיוק של המנתח, בריידי עם יכולת התמרון בפוקט והראוטים הקצרים, ברט פארב ויריות האקדוחן שלו, אלווי והסקראמבלים והמסירות תוך כדי ריצה ואני יכול להמשיך עוד ועוד. גם רוג'רס, לנגד עינינו, מפתח את הסגנון שלו. אם הייתי צריך להגיד למי הוא דומה הכי הרבה זה היה לאלווי, אבל עם דיוק גבוה יותר. פשוט תענוג.

– מה שכן, גרין ביי עצמה נמצאת לטעמי על קו פרשת דרכים. כשחושבים על זה לעומק, מאז מונטנה, לא היתה קבוצה שהק"ב שלה היה בשיא היכולת שלו שהצליחה לקחת יותר מסופרבול אחד. לא אינדי עם מאנינג, לא הפטריוטס עם בריידי (את האליפויות שלו, בריידי השיג כשהוא עדיין רחוק משיאו), לא הניינרס עם יאנג וכמובן שלא מיאמי עם מארינו. כן, יש את דאלאס עם אייקמן, אבל עם כל הכבוד לאייקמן הוא היה רק עוד בורג במערכת משומנת היטב. וזאת בדיוק הבעיה של גרין ביי ורוג'רס. באליפות של שנה שעברה, רוג'רס היה רק עוד בורג (חשוב מאוד, אבל עדיין בורג) בקבוצה שנשענה על הגנה מצוינת וגם משחק ריצה לא רע. השנה, כל תשומת הלב עברה לרוג'רס (ובצדק) אבל זה עלול לפגוע בשאיפות האליפות של הפאקרס. כן, המאזן שלהם מושלם והם מובילים את הליגה בחטיפות, אבל זה עלול להסתיר את העובדה שהם במקום ה-30 בליגה הגנתית וההגנה שלהם מתחילה להסתמך הרבה יותר מדי על זה שרוג'רס יציל אותם מצרות. כמו שהפטס של 2007 הוכיחו לנו, זה עשוי להיות מתכון לצרות

 – ההגדרה המילונית ל"רגרסיה לממוצע" (מתוך ויקיפדיה): "אחרי ביצועים גבוהים, צפויה ירידה בביצועים, משום שחלק מהגורמים לביצועים הגבוהים אינם נשמרים (מרכיבי מזל). באופן דומה צפויה עלייה בביצועים לאחר ביצועים נמוכים. תופעה זו ידועה בסטטיסטיקה בשם רגרסיה לכיוון הממוצע". או שפשוט היו כותבים "בפאלו בילס"

– כריס ג'ונסון – אני ואתה עוד נבוא חשבון יום אחד. עליי.

– האם הניצחון של האיגלס על הג'איינטס ביום ראשון מבשר את שובו של "וינס יאנג לא עושה כלום, רק מנצח משחקים"? כי אני לא בטוח שאני יכול לעמוד בזה.

– בעצם, התואר הזה כבר תופס לטים טיבו לעשר השנים הבאות, שכחתי.

– יש לי רעיון בשבילך, מר ריברס. בפעם הבאה שאתה מוסר אינטרספשן, למה לא שתרים את החולצה כשמתחתיה יהיה כתוב "פטרו את טרנר"? אני חושב שאז אולי יבינו סוף סוף את המסר שלך.

– אח, רק יום רביעי וכבר מחר יש לנו שלושה משחקים. אלוהים, אני אוהב את ת'אנקס גיבינג. שימו לב למפגש בין מיאמי לדאלאס – לא כל כך בגלל המשחק עצמו (שצפוי להיות הפחות מעניין מבין המפגשים מחר בערב) אלא בגלל שמדובר בשחזור של אחד ממשחקי חג ההודיה המפורסמים ביותר, זה ששוחק בשלג ובסופו ליאון לט הגאון הידוע נגע בכדור אחרי פילד גול מוחטא וגרם במו ידיו להפסד כואב מאוד לדאלאס. אמרתי שאין כמו חג ההודיה?

 

ליגת שוקי ההון: איך כל זה קשור למזרח אירופה?
נאום התשובה של הרולקס והפרווה (וזה עוד לפני מילאנו*)

No Comments

Rofi Neron 23 בנובמבר 2011

והחלק הכי חשוב – סופ"ש של 4 ימים!!!
חג שמח :-)

גיל 23 בנובמבר 2011

אני חושב שההשוואה בין איליי לסנצ'ז הוגנת. גם על איליי היו לא מעט ביקורות ופתאום בעונה אחת טובה שלו השנה הן נשכחות ואנשים כבר מדברים עליו במונחים של האל אוף פיימר עתידי! ההבדל ביניהם הוא שהחסרונות שלהם מודגשים מאוד כשההגנה נחלשת. איליי, וסנצ'ז עד השנה לא נחשבו לאסונות כי ההגנות שלהם היו אדירות. עכשיו שההגנה של הג'טס בזבל אז מצפים לעליית מדרגה מציד סנצ'ז שלא מגיעה.

ברדפורד וסטאפורד לא ממש קשורים אליו כי הם עדיין צעירים ובקושי שיחקו. עם זאת, פלאקו וראיין טובים מסנצז' למרות חוסר היציבות שלהם. זה הרבה עניין של סיטואציה וכמו שכתבת רוג'רס הרוויח מהישיבה על הספסל. אם אינדי תקח את לאק אני לא חושב שזה יהיה אסון אם הוא ישב בחוץ עונה אחת או אפילו שתיים כגיבוי.

לא, לא, בפאלו זה לא רגרסיה אלא פשוט אסון. מאז שהוא חתם על החוזה המנופח שלו פיצ'פטריק עם רייטינג של מספר הנעל שלי.

גרין ביי אכן צריכים להשתפר הגנתית אבל זה אפשרי. שנה שעברה ההגנה שלה הייתה טובה מאוד עם אותם שחקנים ואפילו פחות.

מחר יש את היום הגדול ביותר בחג ההודייה. אל תזלזל במיאמי, הם משחקים אדיר ועם מומנטום גדול הם עוד יכולים בסוף לעלות לפלייאוף עם ינקו את השולחן עד הסוף.

אריאל גרייזס 24 בנובמבר 2011

לא שמעת אותי הופך את איליי להול אוף פיימר בשום שלב וברור שזה מוגזם לגמרי. מה שכן, לא מדובר על שנה טובה אחת, מדובר על שיפור הדרגתי שנה אחר שנה. בארבע השנים הראשונות שלו הוא השלים תמיד באיזור 57 אחוז מהמסירות, בארבע השנים האחרונות הוא עומד באופן קבוע על מעל 62 אחוז. בהתחלה היו לו ק"ב רייטינג של 50 ו-70, בשלוש שנים האחרונות הוא מביא רייטינג של 80+ ו-90+. זה לא מספרים של הול אוף פיים, אבל יש שיפור עיקבי
לגבי גרין ביי – זה שיש להם את הפוטנציאל אני לא מתווכח, אבל זה לא שאלה של פוטנציאל אלא של רצון. זה עניין טבעי של הגנה, כשיש התקפה מאוד חזקה, לא ממצה את הפוטנציאל שלה. ראינו את זה קורה בפטס ובקולטס – לדעתי הירידה ההגנתית של שתי הקבוצות האלו קשורה ישירות להצלחה של הק"בים שלהם

גיל 24 בנובמבר 2011

לא, לא אתה זה ברור. דורפן נדמה לי אמר את זה או מישהו אצלו בבלוג. נכון, הוא ק"ב טוב בליגה הזו אבל זה באמת יחסי.

לגבי גרין ביי, ההגנה שלהם כופה הרבה איבודי כדור וזה גורם קריטי. דווקא בגלל שהם יכולים קצת לנוח בגלל ההתקפה אז הם נראים לא טוב. ההגנה שלהם גרועה בעיקר כי הם מאפשרים הרבה יארדים אבל זה קצת מרמה כי בבלואווטים הם מקבלים הרבה יארדים בגארבג' טיים. לדעתי כבר מחר נראה מהם שיפור.

תומר 24 בנובמבר 2011

גיל – אתה הבעיה של גרין ביי ראינו כבר בשנה שעברה.
יש להם בעיה "לסגור" משחקים. הם פותחים פער בזכות ההתקפה,
ואז מורידים רגל מהגז. אנחנו יודעים טוב מאוד שפוטבול זה משחק של מומנטום
וברגע שאתה מוריד רגל מהגז אתה יכול למצוא את עצמך בבעיה. דטרויט היא דוגמא
הפוכה נהדרת לזה.
במקרה של גרין ביי זה יותר קיצוני, כי נתפסנו על התפישה שיש להם הגנה מפלצתית,
אבל למעט איבודי כדור (נתון קריטי ככל שיהיה) הם מאוד לא בפוקוס. גם בסופרבול ראינו
את זה קורה. אני לא יודע אם השנה זה יותר קיצוני בגלל שאין להם כבר את קולין ג'נקינס
או פצועים אחרים, אבל זה המצב שם.וזה לא שהם פוגשים את בריידי או מאנינג בכל שבוע.
משהו שם חורק ואולי אחרי שיהיה להם שבוע וחצי לנוח נראה מהם יותר בשבוע הבא מול הג'איינטס.

אז, אגב, גם נוכל לראות את איליי ומה הוא בדיוק שווה.
ולגביו, אני חושב שהוא מאוד מזכיר את טוני רומו. לשניהם הייתה תמיד את המנטליות הזו
שאתה יודע שברגע המכריע הם יתקפלו, רק שבעוד שרומו עדיין עושה את זה (למרות מספרי הפנטזי)
איליי כבר למד אחרת. מדי פעם עדיין תצא לו החטיפה הטפשית הזו בגלל שהוא מנסה "להכריח" מהלך,
אבל זה גם קרה וקורה לבריידי, מאנינג, פארב ואפילו בריס. על ריוורס אני לא רוצה בכלל לדבר.

ואיזה כיף היה לראות אותו עושה "פליי-אקשן ריוורס" (יעני – לרוץ ימינה ולזרוק החוצה) ואז מקבל את זה
בחזרה בפנים בצורת חטיפה.

וכמובן – חג הודיה שמח!

אלון 24 בנובמבר 2011

מאמן כדורסל מפורסם ששבר שיא ניצחונות בשבוע שעבר הזכיר לכולם שב-4 השנים הראשונות שלו היו לו יותר הפסדים מניצחונות (הפרש של בערך 20). הוא אמר שאם זה היה היום אז הוא כנראה היה מפוטר.
לפי דעתי הלחץ מהקהל והכסאות הריקים הופך את הבעלים או המנהלים לחסרי סבלנות.

אריאל גרייזס 25 בנובמבר 2011

מי זה המאמן הזה, לא שמעתי עליו..
אתה צודק. זה עוד אפקט של הכסף הגדול. עם כל כך הרבה כסף, הסבלנות של הקבוצות הרבה הרבה יותר קצרה

אלון 26 בנובמבר 2011

הכינוי של המאמן האלמוני בשנים הראשונות היה :who שבסקי.

יש לי חבר שנטוע חזק בוירג'ניה טק והוא אמר לי שלפרנק בימר מיררו את החיים בשנים הראשונות, היום הוא המאמן הפעיל עם הכי הרבה ניצחונות בדיביזיה הראשונה.

Comments closed