על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על כתיבה* – סיפור קצר לכבוד החג**

"על מה אתה כותב?" היא גוהרת לי מעבר לכתף ומציצה במסך המחשב אני ממהר ללחוץ על האלט-טאב לעבור למסך אחר […]

"על מה אתה כותב?" היא גוהרת לי מעבר לכתף ומציצה במסך המחשב

אני ממהר ללחוץ על האלט-טאב לעבור למסך אחר שהיא לא תראה. "על אהבה", אני אומר, מקווה שזה יספיק.

"אתה? על אהבה? ממתי?" היא מביטה בי במבט תוהה

"עזבי, את לא תביני", אני טורק את מסך המחשב, אחד היתרונות הגדולים שההמצאה הזאת שנקראת לפטופ הביאה איתה, הולך למקרר להביא לי בקבוק חדש של מים, ומתיישב על הספה מול הטלוויזיה. היא מתיישבת לידי בזמן שאני מגשש אחרי השלט ומניחה את הרגל שלה בנונשלנטיות על הרגל שלי. "נו, אתה מתכוון לספר לי?"

אני שואף אוויר ומלטף את כף הרגל החשופה שלה. ידעתי שזה לא ייגמר בכזאת קלות. אני מזפזפ בין הערוצים וכמו תמיד נעצר באיזה ערוץ שמשדר כדורגל. "תשמעי, זה מסובך, אני עוד לא יודע בדיוק לאן זה הולך. כל מה שאני יודע זה שמדובר בסיפור אהבה". אני מניח את הבקבוק על השולחן וממשיך לזפזפ כאילו יש לי תכלית.

"סיפור אהבה כזה של גבר ואשה?"

"טוב, לא בדיוק" אני מתחמק

"אז מה כן בדיוק?" היא לא מוותרת

העיניים שלי נמשכות אחרי כדור שנבעט לשער ונהדף בקושי על ידי שוער ספרדי עלום שם. הפה שלי מבטא את ה"וואו" בעוד אני מרים אליה את העיניים והיא ממשיכה לנעוץ בי את המבט הזה. המבט שאחריו אין שום ברירות. אני מנמיך את הטלוויזיה ומסתובב אליה.

"את זוכרת את הפעם ההיא שהיינו במשחק בארה"ב, והיה לידנו איזה אחד שלא הפסיק לצעוק ולקלל כל המשחק?" המבט שלה נשאר קבוע בנקודה מסוימת בין העיניים שלי וברור לי שהיא לא זוכרת. "נו, זה היה משחק פוטבול, ישבנו מאחורה אבל השורה הראשונה או השניה היתה פנויה אז הרשנו לעצמנו לדלג קדימה". היא חושבת למשך מספר שניות, נושכת את השפה העליונה שלה, כמו תמיד כשהיא מנסה להזכר. "נו, נגיד", היא מוותרת. "אז זה עליו" אני מודיע בשמחה.

"מה עליו?", היא מתעצבנת. "אתה בכלל לא מכיר אותו, מה יש לך לכתוב עליו? וחוץ מזה, מה הקשר בין זה לבין סיפור אהבה?"

"אמרתי לך, אני עוד לא כל כך יודע לאן זה הולך", אני מתגונן. "אבל האיש ההוא נראה לי כמו בן אדם שמתאים לכתוב עליו". הוא באמת היה נראה כזה. אם הייתי פוגש אותו ברחוב, כמאמר הקלישאה, לא הייתי מסתכל עליו פעמיים. בן אדם פשוט כזה, לא לבוש מתוחכם מדי, אבל עם משקפיים קטנים כאלו ומצח מקומט שגרמו לי לחשוב שיש אינטליגנציה שמסתתרת מאחוריו. מצד שני, אנשים עם משקפיים תמיד נראו לי יותר חכמים מאנשים אחרים. כשקיבלתי את המשקפיים הראשונים שלי, בסביבות כיתה ד', הייתי מסתובב כל היום כשאני מחזיק את הידית שלהם בפה, במחשבה שזה ייתן לי מראה אינטליגנטי. אבל האיש ההוא, עם המשקפיים הקטנים האלו, היתה לו כל כך הרבה אנרגיה כשהוא צעק שם על השחקנים, על המאמן, אפילו על המעודדות המסכנות.

היא מעירה אותי מהמחשבות "טוב, נגיד שהוא מעניין, אבל איפה האהבה פה?"

אני חושב שניה. בטלוויזיה, השחקנים מחליפים מסירות בעצלתיים ומסרבים לתת הפוגה הולמת. "קצת קשה לי להסביר, אבל נראה לי שבן אדם שיש לו כל כך הרבה שנאה לכל האנשים במגרש, גם יש בו בפנים הרבה אהבה"

עכשיו היא בוהה בטלוויזיה. בהסח הדעת היא מלטפת לי את היד שוב ושוב. היא יודעת שזה משגע אותי אבל כבר נמאס לי להעיר לה, וגם אין לי רצון להעיר את המפלצת. שנינו בוהים בטלוויזיה. בפעם הראשונה אני שם לב שזה בכלל לא אותן קבוצות ששיחקו קודם ומה שאנחנו רואים זה תקציר של הליגה הספרדית, מהסוג שמשודר בערך שלוש פעמים ביממה. היא קמה וניגשת למטבח, מוציאה אשכול ענבים בגודל בינוני, שוטפת אותו ביסודיות, ומביאה אותו בקערת זכוכית. "רוצה גם?" היא שואלת. אני מושך בכתפיים והיא מתיישבת. עכשיו אני יודע שאני מעצבן אותה. אני פותח את הפה והיא מאכילה אותי בענב אדום שמשפריץ טיפה כשאני נוגס בו. למזלי היא לא מבחינה, כי אחרת היא באמת היתה מתעצבנת.

"נו, אז אתה מתכוון לספר לי באמת על מה הסיפור?"

התקציר נגמר בטלוויזיה ומתחיל סיקור של איזה טריאתלון נידח שצולם לפני חודשיים. אין מזור. אני נאנח חרישית ומתחיל לספר:

"הבחור הזה, נקרא לו סטיב, הוא אוהד שרוף של הקבוצה הזאת" אני מתחיל. "למה סטיב? ושל איזה קבוצה?" היא קוטעת אותי. "לא יודע, ככה יצא. את רוצה לשמוע או להפריע לי?". היא משתתקת, ואני ממשיך. "בקיצור, הוא אוהד שרוף מגיל אפס. והקבוצה הזאת, היא לא לקחה אליפות כבר מלא מלא זמן, מאז שהוא היה ילד אולי. או שאולי הוא אף פעם לא ראה אותה לוקחת אליפות, עוד לא החלטתי. לכן גם אני לא יודע באיזה קבוצה מדובר".

"הקארדינלס אף פעם לא לקחו אליפות" היא מציינת בחיוך מאוזן לאוזן. יודעת שעכשיו היא תקבל ציון לשבח על הידע שלה. ידע שהוחדר בעמל רב לאורך שנים.

"נכון" אני אומר, "אבל אני גם לא חושב שמישהו יאמין שיש כזה אוהד שרוף לקארדינלס כמו שאני הולך לספר לך". היא מהנהנת, אם כי אני לא בטוח שהיא מבינה. אני לא עוצר. "אז כמו שאמרתי, הוא אוהד אותם מגיל אפס ומחכה בקוצר רוח לראות אותם אלופים, או לפחות משחקים על אליפות. מצד שני, הוא תמיד היה החנון של הכיתה ואף פעם בחורות לא הסתכלו עליו. אני מניח שזאת גם אחת הסיבות שהוא אוהד כל כך נלהב, אבל את זה אני לא כותב, אתה אמור להבין מהסאב טקסט" אני מסביר. היא מהנהנת במרץ, עכשיו היא בהחלט מבינה. "ואז, בגיל 25, כשהוא עדיין בתול ונואש מלמצוא מישהי קורה הבלתי יאומן והקבוצה שלו מצליחה לתת עונה מצוינת ומנצחת את כולם. ולא רק זה, הוא מפתח טיפה אומץ ופוגש איזה מישהי שהוא הכיר באינטרנט. היא קצת מוזרה כזאת ולא הכי יפה, אבל זה לא מעניין אותו בשלב הזה. כל מה שהוא רוצה זה לאבד כבר את הבתולים שלו ולהמשיך הלאה".

"מה יש לכם אתם הגברים והבתולים שלכם?" היא צוחקת. "כולה סקס, תעשו אותו ותגמרו עם זה".

"תספרי את זה לסטיב" אני מחייך.

"נו, וחייב להיות פה קונפליקט, נכון? מה, היא מכריחה אותו לבחור בינה לבין הקבוצה שלו?"

"טוב, לא ממש. הבחירה פה תהיה ברורה מדי, לא?"

"כמו שאני מכירה אותך, הוא יישכח מהבחורה ברגע שהיא תציב לו כזה אולטימטום"

"בדיוק. לא, זה צריך להיות יותר רגוע. הם יוצאים לפגישה השניה או השלישית, אבל בגלל שגם היא בחורה די ביישנית היא מעדיפה לא לצאת החוצה אלא לבשל לו בבית. טוב, זה לא שהיא כזאת ביישנית, בעצם היא די שרמוטה, שמזדיינת עם כולם כדי לכסות על זה שהיא שונאת את הגוף שלה". אני עוצר שניה לאכול עוד ענב וממשיך. "העניין הוא, שסטיב שלנו יודע את זה. ברור לו שההזמנה הזאת כוללת בתוכה הזמנה לסקס ושאולי סוף סוף ההמתנה תגמר. בלילה שלפני הוא אפילו חולם שהוא סוף סוף מאבד את הבתולים, שזה חלום שהיה לו איזה עשר פעמים לפני כן, רק שהפעם הוא מרגיש אמיתי לגמרי וכשסטיב מתעורר בבוקר הוא ממש מתאכזב לגלות שזה לא קרה במציאות"

"אתה נשמע כאילו זה ממש נוגע לך" היא אומרת

"לא, לא ממש. אבל את יודעת איך אני נקשר לדמויות שלי". היא רק מחייכת ואני ממשיך. לזכותה ייאמר שתמיד היא היתה מקשיבה טובה. "פה אנחנו מגיעים לבעיה של סטיב שלנו. הלילה שהיא הזמינה אותו אליה, אז הקבוצה שלו משחקת. זה לא המשחק הכי מכריע בעולם, אבל זה מאנדיי נייט פוטבול נגד היריבה המושבעת, ניצחון בו והם כנראה מבטיחים מקום בפלייאוף. אז סטיב משכנע את עצמו שהוא יבוא אליה הביתה והם יאכלו ארוחת ערב רגועה מול המשחק, כי לא נראה לו שיהיה אכפת לה, ואחר כך הם יעשו את הסקס המיוחל והכל יהיה טוב. הוא אפילו מתחיל לפנטז על ניצחון כפול, זה של הקבוצה שלו וגם זה שלו על השד הזה שרודף אותו כל כך הרבה שנים"

"נשמע טוב" היא אומרת

"כן, על הנייר הכל בסדר, אבל הארוחה שהיא מכינה די מצ'וקמקת והם מסיימים לאכול אותה בקושי ברבע הראשון, אז הוא מנסה למשוך זמן ויושב על הספה בסלון מול הטלוויזיה ומנסה לדבר איתה על דברים בזמן שהוא מציץ במסך. רק שאותה לא מעניין הפוטבול והיא מלטפת אותו ומנסה לפתות אותו בזמן שהבחור המסכן מנסה לנשק אותה ולהסתכל המשחק בו זמנית. באיזה שהוא שלב היא שואלת אותו אם הוא לא עייף, וכדי להמנע מלעזוב את הטלוויזיה הוא מציע לה שהם יישכבו על הספה ביחד. הם נשכבים על הספה והיא מנסה ללטף אותו בכל מיני מקומות אבל הוא לא ממש מגיב וחושב לעצמו – נו, עוד מעט המשחק ייגמר ונלך למיטה. לא ייקרה כלום אם נחכה קצת. בסופו של דבר, לבחורה נמאס והיא פשוט נרדמת לידו. אחרי שעה וחצי הקבוצה שלו מנצחת והוא, מלא אושר מעצמו אומר לה – בואי נלך למיטה"

"נו, סוף טוב הכל טוב"

"לא. היא נעלבה ממנו, אז כשהם נכנסים למיטה היא מסובבת אליו את הגב ונרדמת. לא משנה כמה הוא מנסה ללטף ולנשק אותה זה לא מספיק ובסוף שניהם נרדמים, ואחרי שהם קמים בבוקר היא לא מתקשרת אליו יותר"

"אתה ממש רע!" היא נותנת לי מכה על היד. "וחוץ מזה, איזה מין בחור יוותר על הסקס הראשון בחיים שלו בשביל לראות משחק פוטבול?"

"זה מה שאת לא מבינה. מבחינת הבחור, הוא את הסקס שלו ישיג מתישהו. אבל אם הקבוצה שלו ניצחה בזכות זה שהוא התאפק? זאת ההקרבה הכי גדולה שאוהד יכול לתת"

עכשיו היא בוהה בי במבט שאני עוד לא מכיר. יש בו שילוב של חוסר אמונה, רחמנות וקורטוב של חשש. היא מהססת שניה לפני שהיא שואלת

"באמת אתה אוהב את הקבוצה שלך כל כך?"

————————————————————————————————————–

* כמובן, ספין על שם אחד מסיפוריו המפורסמים של ריימונד קארבר, חביב הבלוג (שנקרא על שם סיפור אחר שלו) – "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה"

** חג פתיחת העונה, כמובן. חוץ מזה, שלכולם תהיה שנה טובה ועמוסת ספורט איכותי

הנה זה מגיע - פוסט ההימורים הגדול
Money makes the world go around