איך זה שאנחנו לא בעד האנדרדוג?

כאוהד ספורט, תמיד התגאיתי בתכונה הזאת, שאני מסוגל לפתוח את הטלוויזיה על ערוץ שמשדר משחק דוקים של הליגה השלישית בהונגריה ותוך שתי דקות לבחור צד לתמוך בו. ואלא אם תהיה לי סיבה טובה (יש בקבוצת הדוקים שחקן שנולד בבוסטון, למשל) הקבוצה שבה אני אתמוך תהיה כמעט תמיד האנדרדוג. משיחות שניהלתי עם הרבה חובבי ספורט במהלך השנים, זה די ברור לי שאני לא לבד פה.

אבל היום קרה משהו שגרם לי לחשוב על זה עוד פעם. כידוע, הבוקר, נערכה שביתה בנתב"ג שהשביתה את השדה לכמה שעות טובות ותקעה אלפי חוזרים מחו"ל שחיכו למזוודות שלהם ועוד אלפים אחרים באולם הנתיבות כשהם מחכים עד בוש שמישהו יסכים לקבל אותם. כששידרו את הכתבה בחדשות על השביתה, שמתי לב לזה שכל הנוסעים, בלי יוצא מן הכלל, האשימו וכעסו על העובדים שהשביתו את נמל התעופה, טענו שהם מחזיקים אותם בני ערובה, שהם לא בסדר ושזה ביזיון למדינה. אף אחד לא טרח לצאת נגד רשות שדות התעופה או הממשלה, על ההשבתה הזאת.

אם מתעמקים בפרטים, אפשר לגלות שהטענה של העובדים היתה יותר מהגיונית – הם ביקשו ערבויות מהמעסיק שכספי הפנסיה שלהם לא יופנו לתשלום פיצויים למי שייסבול מההמראות בלילה כתוצאה מהעבודות בשדה התעופה. אני לא בקי יותר מדי בפרטים, אבל זאת נשמעת לי בקשה סבירה למדי, ואם אכן לא היה חשש כזה – לא היתה שום סיבה לממשלה לתת כזאת ערבות, מה שאומר שכנראה יש דברים בגו. כמו כן, אחרי מספר שעות של השבתה, באורך פלא הדברים נפתרו והעובדים קיבלו את מבוקשם.

אם נחשוב על זה קצת, הצד החלש בעימות הזה, כמו בהרבה עימותים דומים, הוא העובדים, שהפנסיה שלהם עשויה להפגע ואין להם שום דרך אחרת לקבל את מבוקשם (לאחר שהמשא ומתן בינם לממשלה התפוצץ מספר פעמים) מאשר לשבות. ועדיין, אף אחד לא הפנה אצבע מאשימה לממשלה בדרישה שתפטור את הבעיה, אלא רק כלפי העובדים שעושים "מעשה נבלה" כדבריו של אחד המרואינים. אותו דבר קורה עם, לדוגמא, ארגוני המורים למינהם. אם נשאיר בצד את רן ארז המנוול, הרי שכמה פעמים קיטרנו על החינוך בישראל ושהמורים לא טובים מספיק כי להיות מורה זה מקצוע לא משתלם ומורה מקבל שכר רעב בשביל עבודה שמעטים מאיתנו היו מוכנים לעשות? ועדיין, האם כשאותם מורים שבתו כדי לקבל שיפור באותם תנאים, האם מישהו מאיתנו בא בטענות לממשלה או דווקא למורים – שוב, האנדרדוג – על זה שאנחנו צריכים לבזבז ימי עבודה יקרים כדי להשאר עם הילדים בבית?

אפשר היה לפטור את הדיון הזה ולהגיד שזה המצב בישראל, פשוט כי במשך שנים התרגלנו לועדי עובדים בעדות חברת החשמל, שהאכילו אותנו מרורים בשביל להרוויח עוד על הגב שלנו ולא מתוך מצוקה אמיתית, ועל כן גם אם יש היום איגוד עם טענה צודקת אנחנו מסתכלים עליו בחשדנות ולא מוכנים להאמין לו. אבל אם אני מסתכל קצת יותר רחב, על עולם הספורט שמחוץ למגרש, אני רואה תופעה די דומה לכך. כמעט תמיד כאשר יש עימות בין בעלים של קבוצה לבין שחקן, האוהדים של אותה קבוצה ובכלל לוקחים את הצד של ההנהלה (הצד החזק, להזכירכם, זה שמשלם את הכסף) ולא את זה של השחקן.

אני אנסה לתת דוגמאות. לפני שנה שמענו בעלים של קבוצה (לא בטוח מי זה היה, נראה לי ג'רי ג'ונס של דאלאס) אומר על שחקן שלו שחטף זעזוע מוח פחות או יותר שהוא כוסית וצריך לעלות לשחק. מרבית האוהדים שאני נתקלתי בהם הסכימו במפתיע עם אותו בעלים למרות שלא הוא זה שמשחק בשביל המשכורת שלו ובטח לא הוא זה שייצטרך לסבול מההשלכות של הזעזוע מוח. לא פעם ולא פעמיים אנחנו רואים שחקן נכנס להולדאאוט בתחילת העונה כדי לשפר את מצב החוזה שלו (המקרה האחרון של דארל ריבאס בג'טס, אבל יש גם הרבה אחרים) ומרבית האוהדים מתייחסים לאותו שחקן, בין אם הדרישות שלו ריאליות או לא, כתאב בצע עלוב, למרות שלאותו שחקן אין שום דרך לשפר את החוזה שלו אלא על ידי שביתה.

מקרה דומה ראינו לא מזמן בליברפול, עם חוויאר מסצ'רנו, שסירב לעלות לשחק לפני כמה שבועות מכיוון שליברפול לא הסכימה להעביר אותו לקבוצה אחרת. כאוהד ליברפול, רתחתי על השחקן שהיה צריך לנקוט בצעד כל כך קיצוני, אבל מצד שני גם הצלחתי להבין אותו – כי הרי לפני שנה הוא קיבל הבטחה מליברפול שהיא תיתן לו ללכת בסוף העונה, לאחר שאשתו איימה עליו בגירושים אם הם לא יעזבו את ליברפול (אותה היא שונאת) ואיזו דרך אחרת היתה לו לגרום לליברפול לקיים את ההבטחה הזאת (שהפתעה, הפתעה, מיד אחרי השביתה קוימה והוא הועבר לבארסה) מאשר לשבות? ועדיין, מרבית אוהדי הכדורגל, בין אם הם אוהדי ליברפול או אוהדי מנצ'סטר מושבעים, לקחו את הצד של ההנהלה פה וטענו שמסצ'רנו צריך להיות מוענש בחומרה.

הסיבה שבה נתקלתי, בגללה מרבית האוהדים לא לוקחים את הצד של הספורטאים אלא זה של ההנהלה, היא כי אותם ספורטאים נתפסים כמיליונרים מפונקים שמרוויחים גם ככה מספיק כסף ולכן הם צריכים לשחק ולשתוק. וזאת הטענה שהכי מוזרה בעיניי. נכון, ספורטאים מרוויחים הרבה כסף, אבל כמה מרוויחים אותם בעלים שמעסיקים את אותם שחקנים? מן הסתם הרבה יותר. אז איך זה שאנחנו מתעלמים מכך שהשחקן עשוי להפצע בעוד יומיים ולא לראות מגרש יותר בחיים שלו בעוד הבעלים ימשיך לספור את הכסף שלו וכל מה שהוא דואג לו זה מאזן הרווח וההפסד שלו?

אולי זה פשוט הטבע האנושי. אין אוהד ספורט (שאני מכיר, לפחות) שלא היה מוכן להתחלף בשניה עם שחקן מקצועני, אפילו אם זה אומר לסבול את כל הכאבים שבאים עם זה, ואפילו אם זה יהיה לזמן קצר בלבד. ואם אותם שחקנים לא מבינים, בעינינו, כמה שפר מזלם גם לשחק את המשחק וגם להרוויח כסף לא רע בשבילו, אז אנחנו אוטומטית מוציאים אותם מעמדת האנדרוג והופכים אותם לפייבוריטים. האם הם אכן כאלה? אני באמת לא יודע.

אז אולי הגיע הזמן לתלות את הקסדה..
ליגת האלופות - החוויה האולטימטיבית

No Comments

מיקיג' 13 בספטמבר 2010

אני אתייחס כאן רק לעניין של אנשי הספורט. ברמה העקרונית אני חושב שכל מקרה צריך להיבחן לגופו, לפעמים השחקן צודק יותר ולפעמים הבעלים הוא זה שצודק. בתוך מערכת השיקולים הזו צריך לקחת בחשבון, לצד האינטרסים הפרטיים והלגיטימיים של השחקן, גם כמה אינטרסים לגיטימיים של הבעלים (ובלהביא בחשבון אני לא מתכוון לזה שצריך להכריע בהתאם להם, רק לקחת אותם בחשבון בשיקולי ההכרעה 'בעד מי אני'). אני אציג כאן את השלושה העיקריים. 1. הכי פשוט. הבעלים הוא זה שנושא בסיכון הכלכלי הכרוך בהחזקת הקבוצה. ה"שכר" (או הפרמיה) על לקיחת הסיכון הוא הרווח הגדול שטמון באופציה של של הצלחה. השחקנים מרוויחים הרבה פחות אמנם, אבל ההכנסה שלהם על פי החוזה מובטחת (למעט במקרה נדיר מאד של פשיטת רגל). אי נטילת הסיכון מצדיקה הנאה חלקית יותר מהרווח. 2. לשחקן יש שווי שוק מסוים שמשתנה על פי ענף הספורט, העמדה, והכישרון שלו. כמו בכל עסק, הבעלים צריך לקחת בחשבון בהחלטות שלו גם את המשתנה של שווי השוק הכללי. חריגה מהמקובל בשוק היא מאד בעייתית במובן החברתי-כלכלי, ולבעלים אסור להתעלם מזה. 3. במערכת יחסים בין מעביד בעל הון לעובד יש כללים שמנותקים מרמת ההשתכרות של העובד. אני אקצין את זה בדוגמה של גניבה של העובד מהמעביד. למעביד יש זכות מוחלטת ומוצדקת מוסרית לתבוע עובד שגנב ממנו 1,000 דולר, גם אם יש למעביד מיליארד דולר בבנק והעובד מרוויח 4,000 דולר בחודש. כל עוד המעביד מקפיד על הוראות דיני העבודה (בחברה ליברלית ודמוקרטית), גניבה ממעביד היא לא רק לא חוקית להלכה, היא גם מעניקה למעביד לגיטימציה מוחלטת לתבוע את העובד למעשה. עכשיו נעבור למקרה הפחות קיצוני של הפרת חוזה על ידי העובד, ובמקרה שלנו של הספורטאי שהוא שחקן פוטבול. זו כמובן פעולה לגיטימית של מצדו של הספורטאי, אבל לגיטימית בדיוק באותה מידה טענת הפרת החוזה של הבעלים. לא חושב שמבחינה מוסרית (כל עוד אתה לא מאמין ברלטיביזם מוסרי, ואני מקווה שאתה לא) העמדה של האחד טובה יותר מזו של האחר. בחלל ריק מפרטים האינטרסים ששני הצדדים מנסים להגן עליהם לגיטימיים בדיוק באותה מידה. הפרטים הספציפיים – היקף החוזה, הרקע להפרה, מועד ההפרה ביחס לתקופת החוזה, מטרת המפר, ועוד פרטים על פי המקרה – משתנים כאמור ממקרה למקרה, ועל פיהם משתנה, ובצדק, גם עמדתו של האוהד. לא פעם הפרטים האלה מצדיקים די בקלות תמיכה בעמדה של הבעלים. במקרים לא מעטים אחרים, יש לשחקן בהחלט קייס הרבה יותר טוב. זכות הבחירה בין שני המקרים היא הכי לגיטימית וראויה שבעולם.

Comments closed