הריצה המושלמת

עוברים את קו הסיום

יש ימים כאלו, שהכל מתלבש לך. ישנת כמו שצריך בלילה, נחת מספיק בימים שלפני, אכלת בדיוק את מה שצריך, מזג האוויר מושלם ואתה בכושר טוב. לעתים רחוקות זה גם קורה במירוץ עצמו – אתמול היה אחד מאותם ימים. היו לי הרבה פרפרים בבטן לקראת המירוץ, הפחידו אותי שיהיה צפוף, שהמסלול ארוך יותר (מה שנכון), האימונים בשבוע האחרון לא היו בדיוק לפי התוכנית והכי גרוע – היה יותר מדי זמן להעביר לפני המירוץ, כי אם לא תגיע מוקדם לא תמצא חניה, שלא לדבר על שלושת הקילומטרים שהיינו צריכים ללכת מרידינג עד לכיכר רבין.

אבל איכשהו, כל אלו לא שינו מרגע שהוזנקנו. הצפיפות אולי היתה גדולה, אבל ההזנקה היתה חכמה כשהרצים המהירים יחסית (עד 50 דקות) קיבלו זכות קדימה והדרך נפתחה מהר מאוד, כך שבשום שלב לא היה צורך להאט או לעצור, מקסימום קצת לזגזג בין הרצים כדי להתקדם. ממה ששמעתי, גם לרצים המאוחרים יותר המצב היה טוב בהרבה משנה שעברה, אם כי מה לעשות ששם היתה צפיפות גדולה יותר.

הבעיה שיש לי בדרך כלל במירוצים היא שאני מתחיל מהר מדי ואז בקילומטר השישי בערך צריך להאט. גם הפעם ההרגשה היתה שהתחלתי מהר מדי – נצמדתי לפייסר של ה-45 אבל אחרי קילומטר אחד הרגשתי מספיק טוב שיכולתי לעקוף אותו. המשכתי לרוץ בקצב של בערך 4:20 והייתי בטוח שאוטוטו אני הולך לשלם על זה, אבל הרגליים והלב לא התרגשו והמשיכו בקלות באותו הקצב. יש מירוצים שבהם הזמן לא עובר לך, אתה סופר את המטרים אחורה וכל הזמן חושב – רק עוד 7 קילומטר, רק עוד 6. הפעם, המירוץ פשוט טס לי. אולי זה אלפי הרצים מסביב, אולי המוזיקה שדפקה לי באוזניים (בחרתי לרוץ הפעם לא עם המיקס הרגיל אלא עם הופעה חיה של ברי – בחירה מוצלחת מאוד בדיעבד) ואולי פשוט ההכנה היתה מצוינת. לפני ששמתי לב הגענו לקו החמישה קילומטרים ועברנו את גשר רוקח – העליה היחידה האמיתית במסלול – בלי יותר מדי בעיות. כשנכנסנו לשטח פארק הירקון כבר היה ברור לי – הפעם אני לא מוריד את הקצב ולא משנה מה.

ישנם רגעים שבהם הכל מתלבש לך כמו שצריך. אתמול היה יום כזה בדיוק. ריצה של פחות מ-45 דקות, בזמן הטוב ביותר שלי אי פעם (שאם המסלול היה מדוד כמו שצריך, היה יורד גם מתחת ל-44) שעברה פשוט בחטף. כמעט בלי לשים לב הגעתי לקילומטר האחרון ואפילו הרשיתי לעצמי להגביר טיפה את הקצב ולמרות שאת הספרינט האחרון התחלתי קצת יותר מדי מוקדם, סיימתי את המירוץ בתחושת היי מטורפת, מסוג התחושות שרק ספורט מסוגל להביא לך. התרוצצתי ברחבי המדשאות לחפש חברים להחליף איתם טפיחות וכל מה שהתחשק לי לצעוק זה שהיתה ריצה בת זונה. אם אתמול חיפשתי סיבות ללמה אני רץ, אז ריצה כמו זאת של אתמול יכולה לספק הסבר לא רע בכלל. מעט מאוד דברים בחיים יכולים לתת לך היי מדהים כל כך.

כמה הערות לסיום על המירוץ:

– מלכתחילה אמרתי שאני לא אוהב להוות שלט פרסומת מהלך לנייקי, אבל צריך להודות שהסמל שלהם היה די מינורי על החולצה ושהארגון שלהם היה פשוט למופת. סוף סוף מירוץ כמו שרואים בחו"ל, עם ארגון מושלם, אנשים שמעודדים בצד הדרך ובקו הסיום וכמויות של אנשים שרצים פשוט בשביל לרוץ

– רק נשאלת השאלה – למה צריך חברה מסחרית כדי להרים כזה דבר? למה עיריות מספיק גדולות כמו תל אביב או ירושלים לא מסוגלות להרים לבד הפקה בסדר גודל הזה שאליה יירשמו כל אותם רצים? ושיהיה ברור, הטענות שלי הן לא לעיריות אלא דווקא לרצים עצמם – למה אתם רצים להרשם למירוץ של נייקי, שעולה מאוד יקר, ובאותו זמן לריצת ה-10 של מרתון תל אביב, הזולה בהרבה, נרשמים פחות מ-5000 איש?

– ושאלה אחרונה – למה ביום ראשון על הפוטבול, למה?? וברצינות עכשיו, עם כל הכבוד לתאריך המקודש של 10.10.2010, מירוץ מהסוג הזה צריך להיעשות ביום חמישי בלילה. בחייאת, איך אפשר לעבוד אחרי לילה כזה?

התרופה להתמודדות עם כשלונות הנבחרת. מרשם בדוק (תנסו, זה עובד)
בצהרי היום / הילדים של פרננדז

No Comments

YG 11 באוקטובר 2010

מברוק איש! כל הכבוד

אני היום הצטרפתי לקבוצה (זה לא היה בתכנון) של שישה רצים ב"חוצה ארץ".

וזה להזכירך- בדיוק הריצות שאני הכי נהנה בהן. הרבה נופים יפים, בלי דחיפות ומרפקים, עבודה קבוצתית ולוגיסטית, ומאמץ

ויינר 11 באוקטובר 2010

אני שברתי את שיאי האישי במאית שלמה! באתי לא בכושר, אחרי פציעה שגרמה לי לנוח במרבית החודש האחרון, אבל היה במירוץ משהו מאוד מדרבן, ולכן ב-5 הקילומטרים הראשונים רצתי בקצב מהיר מאוד , יחסית אליי. במחצית השניה, קרה לי מה שלא קרה לך, והוא שספרתי את הקילומטרים, והיה לי קשה. לשמחתי היה לי מספיק כוח לתת ספרינט בסוף ולשבור את השיא…
וכן, היה מירוץ מעולה. פשוט כיף.

Comments closed