שחרור (סיפור קצר לתשעה באב)

כל אחד והתשעה באב שלו

2011_8_1_14_26_57

"מתי אני סוף סוף אפגוש את ההורים שלך?"

הא, הרגע שממנו חשש. אין ספק, היא ידעה בדיוק מתי להעלות אותו. הם שרועים בנוחות מול הטלוויזיה שמשדרת איזה תוכנית טבע לא ממש מעניינת. העיניים שלו כבר חצי עצומות והיד שלה מטיילת לו על הירך.

"מאיפה זה בא?"

"נו, אנחנו כבר שלושה חודשים ביחד, את ההורים שלי פגשת לפני חודשיים, ואת שלך אף פעם לא ראיתי" היא מזדקפת "לא הגיע הזמן?"

"כן, כנראה שאת צודקת"

שתי החברות הקודמות – והיחידות – שלו לא החזיקו מספיק זמן כדי לפגוש אותם. הוא קיווה שיום אחד תהיה מישהי כזאת, שהוא יוכל להציג אותם בפניה, בדיוק כמו שהוא קיווה שיום אחד תהיה מישהי שהוא יוכל ללטף אותה מאחורי האוזן, כמו שהוא עושה עכשיו.

תמיד היה קטע שהוא היה נזכר בו מ"מלכוד 22" שיוסרייאן אומר לחבר שלו משהו כמו "תראה מה זה, רק לפני כמה חודשים חשבת שחזיה לא פרומה זה הכי טוב שיכול להיות והיום זה נראה לך טרוויאלי". אצלו זה היה אותו דבר, כתפיה חשופה של חזיה היתה הדבר הכי סקסי בעיניו, לקבל חזיה שלמה לעצמו היה מעבר לחלומותיו הכי ורודים. טריוויאלי? אף פעם.

"אני אקח אותך אליהם", הוא אומר. "אבל יש משהו שאת צריכה לדעת".

בשנים הראשונות שלו במה שהוא היה קורא "האזרחות", לא היה אכפת לו לספר לכולם. הוא אפילו היה גאה בזה. חשב שהוא ייראה כמישהו אמיץ, אמיץ יותר ממה שהיה באמת.

אבל אחר כך זה התחיל להמאס עליו. הם לא חשבו שהוא אמיץ, יותר כמו קוריוז. סוג של פריק, שהגיע מהצד השני.

אפילו לחבר הכי טוב שלו באוניברסיטה הוא נאלץ לספר רק אחרי שהוא שכח לכבות את הטלפון בשבת והחבר לא הפסיק לצלצל ולא הבין למה אין תשובה.

"הם דתיים"

היא מסתכלת עליו עכשיו, עיניה פתוחות לרווחה. הנה זה מגיע, הוא אומר לעצמו, החקירה.

"מה דתיים?"

"דתיים"

"כאילו, דתיים דתיים? כיפה והכל?"

"דתיים דתיים. כיפה, ציצית והכל"

"ורק עכשיו אתה נזכר לספר לי על זה?"

"זה לא עלה עד עכשיו"

עלאק לא עלה. פשוט לא היה לו כח, כח למה שהוא יודע שיגיע עכשיו. כח לספר על השנים שלפני ועל השנים שאחרי. על חוסר היכולת לדבר עם בחורה במשך שנתיים. על להגיע הביתה בשבתות ולשים את הכיפה – "כיפת א'" שלו, כמו שהחברים בצבא קראו לה – רק כדי לא להתעמת איתם, אפילו במחיר של לבלות את החופשות שלו מהצבא בקריאת עיתון שישי על הספה במקום במועדונים עם כל שאר החבר'ה שלו מהפלוגה.

היא שותקת עכשיו. היא מושיטה את היד ומזיזה לו תלתל מהמצח.

"אתה לא רוצה לדבר על זה?" ברגעים כאלו, כשהיא מבינה אותו כל כך טוב, הוא יודע שזה פשוט נכון.

"לא, לא אכפת לי", הוא מתרכך, "פשוט, אין לי כוח לחקירות בנושא"

"למה חקירות?"

"ככה זה", הוא אומר. "כל מי שאתה מספר לו ישר חייב לחקור אותך, כאילו הוא מהשב"כ או משהו"

"מה הם שואלים?"

"סתם, מתי 'חזרת בשאלה'? שזה ביטוי שאני ממש שונא, דרך אגב". הוא חוזר ללטף לה את הגב. "או, מתי ידעת? הא, וכמובן, שאלת השאלות – אז אתה בכלל לא מאמין? ממש ממש לא?"

"טוב, את התשובה לזה אני כבר יודעת", היא מחייכת.

הוא מחייך בחזרה. הפגישות הראשונות שלהם היו מהסוג שהוא חלם עליהן כשהיה ילד. כוס קפה אחרי כוס קפה לתוך הלילה עם דיבורים אינסופיים על החיים, היקום וכל השאר. לא השארתי לה ספק באותן פגישות לגבי מה אני מאמין ובעיקר מה אני לא, הוא חושב.

"אז מה היית כן רוצה שאני אשאל אותך?"

"שאלה טובה". הוא מושך בכתפיים. "האמת, איתך לא אכפת לי, את יכולה לשאול מה שבא לך"

היא נשענת עליו חזרה. מכניסה את הציפורן שלה לפה ומתחילה לכרסם. היא נוהגת לעשות את זה כשהיא חושבת. זה מסוג הדברים הקטנים שמעצבנים אצלה וכנראה לא היה מסוגל לסבול אם לא היה משוגע עליה.

"תספר לי על הפעם הראשונה שלך", היא יורה

"הא? סיפרתי לך על זה כבר. עם שירי, את יודעת". הוא לא יכול לראות את עצמי בראי אבל יודע שהוא מאדים. 18 שנה של חינוך פוריטני אי אפשר למחות ברגע וגם לא בעשר שנים. עוד משהו שחילונים מלידה אף פעם לא יצליחו להבין.

"לא, טפשון", היא נותנת לו מכה קטנה על האוזן, "הפעם הראשונה שחטאת"

הוא צוחק בקול רם עכשיו. חילונים עם המילים הגבוהות שלהם. חטא, מילה מצחיקה. לא חושב שאי פעם חשב על זה ככה, כמו שאף פעם לא חשב על עצמו כעל "חוזר בשאלה". הורדתי את הכיפה, זה הכל, הוא תמיד אמר.

"מה כל כך מצחיק?" היא מתעצבנת

"כלום, כלום חמודה. תני לי שניה לחשוב"

הם בוהים ביחד בטלוויזיה למשך עוד חמש דקות. היא לא אומרת מילה. הוא חושב לעצמו שוב כמה הוא אוהב אותה.

"אני חושב שזה היה ביום כיפור", הוא פתאום אומר, "או אולי תשעה באב? כן, כן, תשעה באב, אני די משוכנע"

היא מסתכלת עליו ושותקת. תמיד היא היתה מאזינה טובה.

"הייתי אז בן 17 או 18, אני לא בטוח. זה מצחיק, כשאתה ילד זה מן אתגר כזה לראות עד מתי תוכל לצום. אני זוכר כמה התגאיתי כשהצלחתי לעבור את כל הצום בשלום כשהייתי בן 10 או 11", הוא מחייך.

"אני אפילו זוכר איך הסתכלתי מלמעלה על בן דוד שלי שבצום האחרון לפני הבר מצווה שלו אכל כמו משוגע כי זאת היתה הפעם האחרונה שהיה מותר לו"

הוא עושה הפסקה שניה. מנסה כאילו להזכר, למרות שבעצם הוא זוכר מצוין. מנסה למצוא את המילים להעביר את התחושה באותו רגע.

"זה היה בבוקר של תשעה באב. את צריכה להבין, בתקופה ההיא כבר ממש לא האמנתי. אמא שלי היתה צריכה ממש לנער אותי בבוקר שאני אלך לבית הכנסת להתפלל, ובדרך כלל היא ויתרה. עשיתי את עצמי ישן ממש ממש חזק"

"אז זה היה החטא הראשון שלך, לא ללכת לבית כנסת? קצת מאכזב, אני חייבת לומר".

הוא מנענע את הראש בהחלטיות

"חטא של לא לעשות משהו הוא מאוד קל. כולם עושים את זה. באותה מידה, היית יכולה להגיד שהוצאתי זרע לבטלה בגיל 12, זה לא נחשב"

"אז מה כן, לאכול בתשעה באב?"

"לאכול? השתגעת?", הוא מחייך. "בקושי העזתי לקחת שלוק מים"

"טוב, זה לא כזה חטא גדול"

"כשאת אומרת את זה עכשיו, זה באמת נשמע ככה", הוא מודה, "אבל באותה שניה, לפתוח את המקרר היה כמו לחצות את ים סוף לפחות"

"אז אתה בעצם אומר שמה שלאחרים הוא יום של אבל וחורבן", היא שוב מחייכת, "אצלך היה יום של שחרור?"

הוא מסתכל עליה. כן, הגיע הזמן.

"אם את אומרת"

סוגיית הסמים - מה הלאה?
הממלכה נגד בית"ר?

No Comments

נחש רצינות 16 ביולי 2013

לא הייתי קורא את זה אם זה לא היה בדה באזר. איזה מזל שזה כאן. סיפור מקסים.

מכביסט טירון 16 ביולי 2013

לא יכולתי להוריד את העיניים לשנייה. פשוט נהדר.

D! בארץ הקודש 16 ביולי 2013

יפה אריאל.
תודה שחלקת

nmilkshake 16 ביולי 2013

אין מצב שלא לקחת שלוק לפני זה באיזה צום גדליה דחוי או באיזה תענית בכורות (אם אתה בכור)…
:)

אריאל גרייזס 16 ביולי 2013

למקרה שזה לא ברור – גם אם הסיפור הזה מבוסס על יסודות אוטוביוגרפים, זה עדיין סיפור בדיוני.
אצלי במשפחה ספציפית לא היו צמים את הצומות ה"קטנים" בכל מקרה

nmilkshake 16 ביולי 2013

אוטוביוגרפי או בדיוני… הטקסט מצוין

יוני (המקורי, מפעם) 16 ביולי 2013

עולה. כתוב ממש ממש טוב. מקסים.

בני תבורי 16 ביולי 2013

נפלא.

כסיפוביץ 16 ביולי 2013

נפלא!

משה 16 ביולי 2013

נהדר.

YG 16 ביולי 2013

מעולה!

אדם בן דוד 16 ביולי 2013

תודה

אדם בן דוד 16 ביולי 2013

תןדה

matipool 16 ביולי 2013

מה שכתבו למעלה .

סימנטוב 16 ביולי 2013

חטא עניין של מוסכמות… נהנתי, תודה!

צור שפי 16 ביולי 2013

עדין, יפה. תודה.

פאקו 16 ביולי 2013

נהדר. מזדהה לחלוטין כאחד שעבר חוויות דומות.

עמית 16 ביולי 2013

מצוין.
הטקסט הכי פוליטי שלך.

Southport 16 ביולי 2013

אולי זה ישמע קצת מוזר אבל עשית לי את הצום

תומאס נוימן 16 ביולי 2013

יפה

תומר חרוב 16 ביולי 2013

יפה מאוד

גיל שלי 16 ביולי 2013

יום שחרור מהנה לך

ויקינג 16 ביולי 2013

עוד בבקשה.
כמו זה.
מעולה!

נחשון שוחט 16 ביולי 2013

מצוין.

ג'וש 16 ביולי 2013

לא הבנתי למה הטקסט כ"כ טוב…

אריאל גרייזס 16 ביולי 2013

או, סוף סוף! כל המחמאות האלו כבר היו קצת מוגזמות לטעמי

7even 17 ביולי 2013

גרייזס, ההמתנה המייגעת לספטמבר גרמה לך להתחיל לכתוב טקסטים אפילו על דתיים.
מי צריך בכלל פוטבול עכשיו?

אלעד ב.א 18 ביולי 2013

בתור אחד שקצת עוקב אחרי הטקטסים שלך אני חייב לציין שהוא בהחלט הטוב ביותר שהוצאת עד היום.
קצת מאכזב כי אחרי הכל רוב הבלוגים כאן הם בלוגים של ספורט.

בכל אופן, דווקא בתור אדם מאמין אני רותקתי לגמרי לסיפור שלך.
וכמובן שיש פה פזילה לחיים האישיים שלך, גם אם לא באופן מלא.

תכל'ס – מאמין או לא?
:)

אריאל גרייזס 19 ביולי 2013

תודה (אני חושב). לא, לא מאמין, חשבתי שזה די ברור

Comments closed