סיכום שבוע 15

רק שבוע שעבר דיברתי על כמה שהעונה הזאת צפויה והנה הגיע השבוע האחרון כדי להראות למה הליגה הזאת היא עדיין הדבר הכי פחות צפוי שיש בעולם הספורט היום. מה חבל שזה קורה כשנשארו לנו רק שבועיים לתום העונה. אבל, צריך להנות ממה שיש בינתיים אז כדי לסכם השבוע ולנסות להספיק הכל, ננסה לתת נקודות קצת יותר קצרות הפעם:

– ביקורת על הליגה לא חסר לי אבל אי אפשר להגיד שהיא לא לומדת מהטעויות שלה. אחרי השנים הקודמות שבהן ראינו שבועות אחרונים חסרי תחרות, הרי שהשנה המחזור האחרון הוא כולו קרבות תוך-חטיבתיים כך שגם אם רוב המקומות בפלייאוף כבר סגורים, עדיין אנחנו זוכים לכמה משחקים פנימיים שעתידים להכריע גורלות בשני המחזורים האחרונים

– ואין הברקה ליהוקית גדולה מאשר הדרבי (לאמריקאים בכלל יש מילה לדרבי?) הניו יורקי השבוע. לא רק שזה משחק מכריע לשתי הקבוצות, אני מוצא אותו מסקרן מעוד הרבה בחינות. הסיבה העיקרית זה שלטעמי מדובר בשתי קבוצות שעד לא מזמן היתה להן זהות ברורה אבל העונה נדמה שאיבדו את אותה זהות. הג'איינטס היו קודם כל קבוצת ריצה שמשתמשת בה כדי לפתוח את המסירה הארוכה, ומצליחה לעשות פאס ראש אפקטיבי. השנה הם הקבוצה של איליי מאנינג – לטוב ולרע – אבל אין להם יכולת למשוך את השעון וללחוץ את הק"ב, מה שעולה להם ביוקר כאשר ההתקפה לייצר את כמות הנקודות שהיא רגילה לה.

– הג'טס בכלל היו גראונד אנד פאונד במשך שנתיים והשנה הם חשבו שיוכלו לעשות את קפיצת המדרגה המצופה ממארק סאנצ'ז אבל לא רק שהקפיצה הזאת לא קרתה אלא שבדרך ההגנה קצת נשכחה ובכלל – המשמעת אצל רקס ראיין, שמראש לא היתה כזאת אטרקציה גדולה – התרופפה עוד יותר.

– ואולי פה המאצ' אפ הכי מעניין של הערב. לא איליי מול סאנצ'ז אלא רקס ראיין מול קופלין. אחד חבר של השחקנים והשני רס"ר משמעת. אחד מדבר בתקשורת על כמה הקבוצה שלו טובה, השני מעדיף לשתוק ואם הוא מדבר, זה כדי לרדת על השחקנים שלו. אחד לקח סופרבול משום מקום, השני רק מדבר על לקחת סופרבולס. אחד נחשב לטקטיקן הגנתי מזהיר, השני נחשב גם בידי האוהדים שלו לטקטיקן בינוני שנהנה ממתאמים טובים. אבל נדמה שלמרות ההבדלים, יש נקודה אחת מקשרת בין השניים – הם לא תמיד מצליחים לשלוט בשחקנים שלהם על המגרש.

– לפני כמה שבועות דיברתי על כך שלכל הק"בים הגדולים היה את המוב שלהם, זה שבזכותו יצא להם מוניטין. לצערו של איליי, המאנינג פייס כבר תפוס, מה שמשאיר אותו רק עם הזריקה על רגל אחת שהולכת קצר מדי ונחטפת על ידי ההגנה.

– כן, כמה פעמים צריך להגיד לכם את זה – אני עדיין ממורמר על הסופרבול ההוא.

– טוב, ברצינות עכשיו. בתחילת העונה איליי דיבר על זה שהוא חושב שהוא ברמה של בריידי ולמרות לגלוגים מצד הרבה אנשים (כן, גם אני) הוא הוכיח העונה שקפיצת המדרגה שראינו ממנו בשנה שעברה לא היתה מקרית.  איליי הוא היום ק"ב ברמה הגבוהה לכל דבר. אבל למרות ההצלחה, יש עדיין קו דק שמבדיל בין איליי לסטטוס של עילית ולא היה משחק שיוכיח לנו את זה כמו זה שביום ראשון. מול הרדסקינס, שום דבר לא עבד לג'איינטס, בדיוק כמו שלא עבד לפטריוטס מולם שבוע לפני כן. רקס גרוסמן חגג וההגנה פישלה. והנה ההבדל הגדול – בריידי הצליח להתעלות, כמו שהוא עושה כל השנה, ולקחת את הקבוצה שלו לניצחון. איליי, לעומת זאת, מסר שלושה אינטרספשנס (אם כי צריך להיות הוגנים ולהגיד שאחת מהן לא היתה באשמתו).

– עוד מילה קטנה על מאמנים. במשחק ביום ראשון טום קופלין זרק דגל על כדור שבבירור נתפס – בדיוק כמו שהוא עושה תמיד. זה היה דגל של תסכול יותר מכל דבר אחר, כי הסיכוי שלו לזכות בערעור היה אפסי. ביל ביליצ'ק, לעומת זאת, העדיף לא לזרוק דגל על תפיסה של הרננדז באנדזון שהשחקן עצמו סימן לו שהוא מאמין שלא נגעה ברצפה. וזה מה שהופך את ביליצ'ק לכל כך שונה משאר המאמנים בליגה. הוא לא מנסה לחשוב שכל הזמן מנסים לדפוק אותו, הוא לא פועל מהרגש, הוא פועל מההגיון. מרבית המאמנים בליגה, לעומת זאת, פועלים מהבטן. הם לא חושבים על התוצאות של ההימור שלהם אם ייכשלו. ורגש הוא אף פעם לא מורה דרך טוב.

– בסיכום המשחק של הפטריוטס כתבתי במשפט קצר שביליצ'ק חייב ללכת הביתה בסוף השנה והגיע הזמן להרחיב קצת על כך. תראו, ביליצ'ק, כמו הדוגמא שנתתי קודם, הוא עדיין אחד המאמנים הכי טובים במשחק. הוא מבין פוטבול כמו שמעט מאוד מאמנים מבינים אותו. הוא חי ונושם פוטבול. הבעיה היא שבניו אינגלנד הוא הפך ממאמן פוטבול לאלוהים. כל הסמכויות במועדון נתונות לו, בקושי יש לו מאמן התקפה ומאמן הגנה אין לו בכלל – כי הוא מרגיש כל יכול. מצב כזה לא בריא לשום מועדון ובטח לא לבן אדם כמו ביליצ'ק שמרגיש יותר חכם מכל מי שסובב אותו. לפטריוטס אין עוד הרבה זמן של בריידי, השחקן הגדול בתולדות המועדון הזה הולך לשחק עוד שנתיים, במקרה הטוב שלוש לפני שיתחיל לדעוך. זה יכול לקרות ברגע, בלי שנדע בכלל, כמו שראינו עם מאנינג השנה (וכולי תקווה שהוא יוכל לחזור לשחק באותה רמה כמו קודם, אבל עם פציעה כזאת אתה אף פעם לא יודע). לבזבז את השנתיים-שלוש האלו על הגנה כמו של הפטריוטס השנה זה פשוט עוול. הגיע הזמן שביליצ'ק יכיר בעובדה שהוא לא מסוגל לעשות את הכל ולהתחיל לבזר סמכויות – אבל מכיוון שאני לא מאמין שהוא מסוגל להבין את זה (ככה זה אלים, הם חיים בעולם משלהם), הגיע הזמן לשינוי אמיתי.

– ומהמאמן הנוכחי של הפטריוטס לזה הקודם. שימו לב למה שפיט קארול עושה בסיאטל – בשקט בשקט הוא העלה את הקבוצה הזאת לפלייאוף בעונה הראשונה שלו (ועוד ניצח את ניו אורלינס בסיבוב הראשון), וגם השנה, למרות פתיחה רעה מאוד, היא עדיין מתמודדת על העליה לפלייאוף. רק מה, לכל מי שרואה את הקבוצה הזאת די ברור שזאת לא קבוצה לאליפות, אפילו לא קרוב. או בקיצור, קארול עושה עם סיאטל בדיוק מה שהוא עשה עם הפטריוטס – בונה קבוצת פרווה שתעשה עונות חיוביות פה ושם – אבל אליפות היא לא תיקח. בניגוד לניו אינגלנד, אני חושב שבסיאטל לא דורשים כרגע הרבה יותר.

– אז מה יותר מפתיע, שהיינו צריכים לחכות לשבוע 15 כדי לראות את צ'אד ג'ונסון תופס ט"ד ראשון או שהיינו צריכים להמתין עד עכשיו כדי שמייקל ויק ירוץ לט"ד ראשון?

– רבות דובר העונה על כמה ה-AFC חלש השנה מה-NFC, והשבוע זה הוכח באופן סופי כששתי הקבוצות היחידות בחטיבה הזאת שנראו כמועמדות לגיטימיות לתואר הוכו שוק על ירך. בולטימור אמנם הפסידה ליריבה מאותה חטיבה אבל זה קרה בצורה מוחצת כל כך וכשההגנה – נקודת החוזק היחסית של בולטימור – פשוט לא מתפקדת שאתה צריך להתחיל לתהות על איזה בדיוק אופי יש לקבוצה הזאת.

– לפיטסבורג, לעומת זאת, יש אופי, הבעיה היא שהאופי שלה הוא האופי של הק"ב שלה, שכרגע לא במיטבו. בלי ביג בן, לפיטסבורג אין התקפה איכותית ויש גבול לכמה ההגנה מסוגלת לעשות לבד. הקבוצה שתצליח למצוא עוגן מסוים בתקופת הפלייאוף – שחקן או שיטה שעובדים לה, היא גם זאת שתצליח לרוץ עד לסופר בול.

– שם היא תחטוף בראש מנציגת ה-NFC, כמובן.

– אם אני פיטסבורג, דרך אגב, אני מספסל את ביג בן לשני המשחקים האחרונים ומוותר מראש על יתרון הביתיות. הם כבר הוכיחו שהם יכולים לקחת סופרבול מהווילד קארד ועדיף ביג בן בריא במשחק חוץ מאשר אחד פצוע ומוגבל במשחק בית (שגם הוא רחוק מלהיות מובטח)

– אם דיברנו על נציגת ה-NFC אז צריך לומר שלמרות שאני מתרשם מאוד מההתקפה של הסיינטס אני לא חושב שהם במצב טוב לקראת הפלייאוף. אלא אם ייקרה סוג של נס מבחינתם, הם ייצטרכו לבוא לשחק במשטח הקפוא של למבו פילד באמצע החורף וכמי שראה הרבה קבוצות דום אני יכול להגיד לכם דבר אחד בודאות – טוב לא ייצא מזה.

– דן אורלובסקי – הוא רק מנצח משחקים!

פולהאם 0-5. אחרי טקסט על היו"ר מו
רבותיי, הגזמתם / אלעד פרננדס

No Comments

תומר ש 22 בדצמבר 2011

המשפט האחרון קרע אותי

soonafamily 22 בדצמבר 2011

אורלובסקי ניצח את המשחק הראשון שלו בNFL ואגב בגלל הניצחון הזה, אינדי יכולה לאבד בקלות את המקום הראשון בדראפט. לדעתי עדיף לה לבחור שנייה או שלישית. ככה הם יקחו את RG3 ויהיה להם הרבה יותר קל להושיב אותו על הספסל לשנה או שנתיים מאחורי מאנינג.

Z1 22 בדצמבר 2011

"רגש הוא אף פעם לא מורה דרך טוב"???
מעולם לא חשבתי שאתה טועה (ואני אף פעם לא חושב שאתה צודק) כל כך.
מעניין מה לאשתך יש להגיד על זה…

Comments closed