אובססיות של אצנים

זה שאתה רץ לאט, לא אומר שאין לך את האובססיות שלך.

לכל ספורטאי, אני מניח, יש את האובססיה שלו. לדרור קשטן יש את החמסה, שחקני בייסבול יורדים מהמגרש בלי לדרוך על הקווים (באמת. ואתם צחקתם על קשטן), אבל אלו שחקנים מקצועיים, לנו – האנשים הפשוטים – שאוהבים לרוץ, יש את האובססיות הקטנות שלנו. אומרים שלרוץ זה הספורט הכי פשוט. שמים נעלי ריצה, אם ממש משקיעים – נגן מוזיקה – ויאללה לדרך. היית חושב, אבל זה לא ממש המצב, הריצה היא רק תירוץ להחביא כמה וכמה אובססיות לא ממש סודיות:

– בגדי ונעלי ריצה. הארון שלי מפוצץ מבגדי ריצה. יש לי מדף שלם של בגדים ועוד היד נטויה. למעשה, רק מהתחרויות שהשתתפתי בהן, יש לי מספיק חולצות להתאמן כל יום בשבוע – ועוד קצת.

זה כמובן לא משנה את העובדה שאני לא מסוגל לעבור ליד חנות ספורט (בארה"ב זה בכלל מכה) בלי להכנס ולמשש כמה בגדים. ואם יש מבצע בעיתון על נעלי ריצה (רק 500 שקל לסאקוני חדשות! משום מה זה תמיד 500 שקל, כאילו מדובר במציאה גדולה) מיד צריך לגרור את האשה למגה ספורט כדי למדוד אותן.

נכון, יש לי ארבעה זוגות של נעלי ריצה בארון, בלי לדבר על ששת הזוגות הבלויים שצוברים אבק בבוידם, כאילו שאי פעם אני אשתמש בהם שוב, אבל היי – בדיוק בשביל זה המציאו את חוק האלף.

מה זה חוק האלף? פשוט מאוד – את נעלי הריצה צריך להחליף אחרי אלף קילומטר, אחרת הרגליים שלך נדפקות. הא, סיפרו לכם שזה 800? אל תאמינו, זה סתם מישהו שרצה להחליף לדגם החדש של אסיקס והיה צריך תירוץ טוב לאשתו להוציא 900 שקל. איך יודעים שעברת אלף קילומטר? הא, זה בדיוק הענין – אף אחד לא יודע. גאוני, לא?

– אקססוריז. בגדים ונעליים – אלו החלק הקל. עכשיו מגיע החלק הקשה. משקפי שמש של רודי פרוג'קטס (לא, אני לא מנסה לקדם מוצרים – פשוט בקהילת הרצים אם אין לך כאלו אתה לא קיים), נגן מוזיקה ונשא לנגן, כובע מנדף זיעה, כפפות ליום קר (אתה תשתמש בהן בדיוק פעם בשנה, אף פעם לא באמת מספיק קר פה. ואם מספיק קר – אתה תדחה את הריצה, כולנו מכירים אותך), ג'לים בכל מיני צבעים וטעמים (הדבר הכי מגעיל בעולם בפעם הראשונה. גם בפעם המאה, אבל אין ברירה. צימוקים ותמרים זה לכוסיות) והכי חשוב – שעון ריצה.

לא סתם שעון ריצה שמודד דופק, אלא אחד עם GPS, שגם ימדוד לך מרחק ומהירות ושאחר כך תוכל להוריד את נתוני הריצה למחשב ולהסתכל עליהם בהתפעלות, איזה רץ משקיע אתה. העיקר שכשיעברו לידך בכביש כמה רוכבי אופניים אתה תבהה בהם בבוז – סתם חבורת יאפים שנהנים להשוויץ עם הצעצוע החדש שלהם.

– הברכיים. וגם הגב, וגיד האכילס וכפות הרגליים והיבלות ליד הזרת. רצים אובסיסיבים לגבי הגוף שלהם. אתה מתעורר בבוקר ובודק ישר מה כואב לך. האצבע הקטנה נחבלה בכניסה לשירותים ואתה בטוח שאתה מושבת לשבוע. הילד קפץ על הרגל והנה – הלך המרתון עוד שלושה חודשים.

והכי גרוע זה כשאתה רץ. יש בעיה אחת קטנה עם ריצה – זה סוג של מאמץ גופני שמה לעשות, מאמץ כמה שרירים. מה שאומר שאין ריצה שאתה מסיים בלי כאב פה ושם – וכל כאב כזה הוא מקור לדאגה. מה זה דאגה, אין ריצה שאני מסיים בלי להיות בטוח שהברך שלי מלאה במים או שחטפתי דלקת באחת הרצועות. מה הפיתרון לזה? הא, זה קל, זה בטח הנעליים שלך התבלו, צריך לקנות חדשות.

– מירוצים. בשורה התחתונה, אין שום הגיון במירוצים. אתה משלם סכום מכובד, לפעמים עד 200 שקלים, בשביל לרוץ מרחק שאתה רץ באימונים שלך בין כה וכה.

כן, אם אתה הולך לרוץ מרתון, התשלום למירוץ הוא הגיוני ביותר – סך הכל, לא כיף לרוץ לבד 42 ק"מ, וזה גם נחמד שנותנים לך מים תוך כדי במקום לסחוב אותם על הגב, אבל 10 ק"מ? אתה רץ את זה שלוש פעמים בשבוע, בשביל מה לשלם כסף, בשביל החולצה בצבע ירוק קיא במידה גדולה מדי שתתפוס לך מקום בארון (ותמנע ממך לקנות את הגופיה בכחול זוהר מגניב של אדידס שראית בחנות רק אתמול)?

אז למה מירוצים בכל זאת? יש הרבה הסברים רציונליים, כמובן. הריצה בחברותא היא הסבר טוב. זה שיש לך תאריך יעד שמכריח אותך להשאר על שגרת אימונים זה הסבר נוסף. אבל לדעתי זה סתם כדי שיהיה לנו על מה להתלונן. אחרי הכל, שילמנו 100 שקלים והיו רק ארבע תחנות מים וגם בהן הגישו את המים בכוסות ולא בבקבוקים? גנבים!

 (צילום:seeveeaar רשיון CC-by-sal)

– המספר. לכל רץ יש את המספר שלו. זה לא משנה לאיזה מרחק אתה רץ, יש לך את מספר הקסם שאליו אתה שואף להגיע. שלוש וחצי שעות במרתון, שעה וחצי (אם יש לך מזל) בחצי מרתון. אצלי, במשך הרבה זמן זה היה 45 דקות ל-10 קילומטר. ואז התאמנתי המון, והגעתי אליו. כן, היית חושב שזה מספיק. אז היום זה 40. לפחות הפעם בחרתי משהו שאין סיכוי שאני אצליח אי פעם להגיע אליו.

– הרץ האחר. טוב, זה למתקדמים בלבד. באיזה שהוא שלב, מגיע הרגע שכל מישהו אחר שאתה רואה רץ, בזמן שאתה לא, הופך לאויב אישי שלך. אין לזה הסבר הגיוני, רק הבוקר סיימת ריצת עשר מצוינת, אתה עוד מרגיש את השרירים שלך דואבים (הממ, הכאב הזה ברגל שמאל קצת מטריד עדיין, נקווה שלא מתחתי את השריר) ואז אתה רואה אותו.

הוא לבוש למשעי, הוא מזיע כמו סוס וכל המטרה שלו היא לגרום לך להרגיש רע שאתה לא מזיע כמוהו כרגע. תראו אותו עם החגורת מים הזאת, הוא בטח מתאמן למרתון, הבן זונה! לפחות משקפי שמש נורמליות אין לו, הפארש. מצד שני, עוד חודש ככה והוא יוכל לקנות נעליים חדשות. מאנייק!

*

ולכבוד שבת, קבלו את שיר הריצה המושלם:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

סתם יום של חול
יותר גדולה מבארסה / ח'דר סואעד

No Comments

טל בן יהודה 25 בפברואר 2012

היי אריאל…

אני לא ״איש שאוהב לרוץ״, אני רחוק מזה (מאד), אבל מאד נהניתי לקרוא טור על אנשים כאלה.
האמת שגם עשית לי חשק להפוך לאחד כזה לכמה שניות.

אבל רק לכמה שניות….

מעולה!

מאשקה 25 בפברואר 2012

אריאל, גם אני נהיניתי לקרוא את הטור שלך.
משום מה מחשבותיי נשאו אותי לפורסט גאמפ.
טור מעולה, עתה הבנתי יותר טוב את המשוגעים לריצה.
דובי מילר, איפה אתה ?

YG 25 בפברואר 2012

לעולם, זה: http://www.youtube.com/watch?v=IxuThNgl3YA ישאר שיר הריצה המושלם.

אופיר 25 בפברואר 2012

בכל כמה חודשים אני נכנע ורוכש עוד פריט שנשבעתי שלא ארכוש לעולם: לפני שנה הג'לים (אחרי אפיסת כוחות בסוף ריצת 24 ק"מ על בטן ריקה), אח"כ הכובע (בישראל גם השמש של 7:00 חזקה מדי), לפני חצי שנה השעון (גארמין 305, הכי זול והכי טוב מהסדרה, מהפכה באימונים), אח"כ גרבי ריצה (הקץ לציפורניים הסגולות), מכנסי ריצה עם 2 כיסים של סוגוי (4 ג'לים למרתון), חולצת ריצה עם שרוולים ארוכים, והשיא: טייץ ריצה ארוך שמטיל את הגבריות שלי בספק (אבל לעזאזל, החורף הזה היה כל כך יותר קר מהחורף שעבר).

פריטים שלעולם לא ארכוש על אמת: נגן מוסיקה (לא רוצה להפריע ללב לפעום בקצב שמתאים לו) ומשקפי שמש (סתם נראה לי מוגזם, אבל זה אני). אני גם לא אוהב תחרויות וממעט להגיע.

חלק מהכיף בלטפח אובססיה זה לשפוך עליה כסף פה ושם, ועדיין ההוצאות שלנו בטלות בשישים מול הטריאתלטים הפלצנים.

אופיר 25 בפברואר 2012

גם כפפות וכובע צמר לא באים בחשבון כל זמן שאני חי בישראל.

מיכאל 25 בפברואר 2012

אחרי חמישה מרתונים, גם הארון שלי מפוצץ בבגדי ריצה, קצרים וארוכים, כחולים וצבעוניים, מודפסים וחלקים, כאלה מתחרויות וכאלה שלא. גם אני ממשיך להחזיק ארבעה זוגות נעליים, אבל יודע בדיוק כמה רצתי עם כל זוג, שהרי בדיוק לזה נועדה התוכנה, ובלבד שעדכנת עם איזה זוג אתה רץ. אין חנות ספורט שאני לא נכנס אליה בחו"ל, בארץ הרי תמיד הכל יקר פי שתיים או שלש, אצלנו אין מבצעים ובבוסטון תמיד תוכל למצוא בזול.
רק דבר אחד אני לא מבין. אני לא משתתף בתחרויות של 10 ק"מ. לא חברותא, לא חולצות ולא כלום. סתם אירוע מעצבן. פעם ב משתתף ב – 15 ששל רמת השרון, פעם ב גם בחצי מרתון.
קשה להסביר את הכיף שבריצה הארוכה

אביעד 25 בפברואר 2012

לא עושה מירוצים (שונא חברותא), לא יכול לרוץ בלי מוסיקה ולא צריך משקפי שמש (לא אוהב לרוץ כשיש אור בחוץ) :)
יש לי תוספת לקטע של "אויב אישי" – כל אחד שאני רואה רץ לפניי. לא משנה אם הוא רץ בחצי מהקצב שלי והוא לפניי במקרה. "איך הוא מעז?! חושב שהוא ינצח אותי?!". כשרק התחלתי לרוץ, הייתי רץ בטיילת בת"א והייתי משתמש בהם בשביל לאתגר את עצמי…

ויינר 25 בפברואר 2012

אצלי זה גם תגליות קטנות ולא מעניינות בעליל. היום למשל גיליתי שכיס הטייץ שלי יכול להכיל שלושה ג'לים (ומפתח), בניגוד לשניים שחשבתי עד כה. עולמי לא ישוב להיות כשהיה.

אופיר 25 בפברואר 2012

בלי לצאת טרחן (אני מקווה) – רצים למרחקים ארוכים אינם "אצנים".

רועי 25 בפברואר 2012

"רצים" ולא "אצנים", כמובן. אצנים מסיימים את העניינים שלהם אחרי כמה שניות, או לכל היותר דקה-שתיים.

אריאל גרייזס 25 בפברואר 2012

שנייכם צודקים, אבל למה להרוס את האשליה?

אופיר 25 בפברואר 2012

חחח… במקרה שלנו החובבנים אנחנו גם לא ממש מאיצים בשום שלב…

פעם קומביין תפוחי אדמה 25 בפברואר 2012

למעט ההוא שרץ לפנינו שרק אותו חייבים לעקוף.. אפילו במחיר דופק לא שייך

מוזגטס 25 בפברואר 2012

אי אפשר לקרוא לשלושים דקות השבועיות שלי ריצה מקצועית. אבל הצלחתי גם לטפח כמה אובססיות.
אחת מהן קיבלתי ממישהי שרצה כל יומיים ואומרת שאסור להתאמן באותן נעליים אימון אחרי אימון. כלומר חייבים לפחות שני זוגות נעלי ריצה.

אריאל גרייזס 25 בפברואר 2012

את זה עוד לא שמעתי..

מוזגטס 26 בפברואר 2012

אז הנה עוד אובססיה שאפשר להיתפס אליה :)

יורם אהרוני 25 בפברואר 2012

אני כבר יותר משלושים שנה אחרי המרתון האחרון שלי ויותר מעשר שנים אחרי שהשתתפתי במירוץ כלשהו ובכל זאת יכול להזדהות עם כמה דברים שכתבת. לא עם הקטע על רכישת הפריטים. אצלי הכל היה מאד פונקציונאלי. האביזר החשוב ביותר שהומצא לרצים הוא השעון הדיגיטלי עם הסטופר שגרסאות ראשונות שלו הופיעו בתחילת שנות השמונים. זוכר שאת הראשון שלי רכשתי בז'נבה ב – 1982. כעבור 10 שנים הופיע השעון עם הזכרון בסטופר המאפשר לאגור זמני ביניים וגם למדוד זמן לקבוצת רצים בלי לרשום במהלך המדידה. שעון דופק אין לי ולא היה לי. לא מצאתי עדיין מאמר מקצועי אחד (לא מאמר פרסומי) המתאר יתרונות של אימון עם שעון דופק. רק לפני מספר ימים קראתי מאמר נוסף הטוען שששעוני דופק רק מסבכים את החיים לרצים. הרצון להדביר רצים אחרים וגם הרצון להתקדם לא עוזב אותי אפילו שברור לי שבגילי אני מתקדם רק לאחור… אחרי כל פציעה (ויש הרבה) אני מתחיל מחזור אימונים ומתקדם משבוע לשבוע עד שבאה הפציעה הבאה…

אופיר 26 בפברואר 2012

יורם, אני דוגמא לרץ חובב גחמני שלא מצליח לשלוט בעצמו במהלך ריצה ארוכה ונסחף לקצבים גבוהים מהרצוי.
בתקופת בניית הבסיס האירובי במחזור האימונים למרתון, אז הדגש הוא על קילומטרז' גבוה בעצימות נמוכה, אני מכוון לי בשעון התראה שמופעלת בכל פעם שהדופק שלי עולה מעל 145 פעימות לדקה (הדופק המירבי שלי 190). בתום השלב הזה אני מאפסן את רצועת הדופק ושולף אותה לעתים רחוקות לריצה ארוכה כדי לבדוק היכן אני עומד ביחס לדופק שלי בסף חומצת החלב כדי לוודא שקצב המרתון אליו אני שואף לא יביא אותי להתכווצות שרירים חריפה לפני סוף הריצה.

מובן שהציפייה היא שביום הזינוק למרתון סף חומצת החלב יהיה גבוה (עקב האימונים) ממה שהיה בתחילת העונה.

דובי מילר 26 בפברואר 2012

ח ח
איזה כייף לקרוא שיש פה עוד "משוגע" כמוני.
זה כל כך נכון שזה קורע אותי מצחוק, אנחנו אף פעם לא ממש מודעים באמת למה שהולך סביבנו ועד כמה כולם חושבים שאנחנו מוזרים באובססיביות שלנו.
בהכנות למרתון הנוכחי החלטתי לעשות הכל ללא שעון דופק, הרגשתי שמשהו מגביל אותי במספרים הללו והלב "שדופק" לו בפולאר.
אבל כל השאר – טקסים קבועים, אי אפשר להגדיר אחרת.
אני אפסיק להקליד פה שלא יתפס לי שריר באצבע…יש ריצה היום…
יום נהדר.

פראליה 26 בפברואר 2012

יש פה עוד כמה משוגעים חוץ משניכם, חלקם רק קוראים.

מזדהה כמובן עם רב הטקסים, הריצה היא עולם מופלא לאלה שתולים את הנעליים כי השיא שם בדר"כ מגיע אחרי שהעקומה מתחילה לרדת עבורם על המגרש.

אריאל גרייזס 26 בפברואר 2012

גם אני כבר לא רץ עם השעון דופק, הוא אף פעם לא תרם לי יותר מדי. למירוצים קודמים התאמנתי עם ה-GPS ומדידת מהירות והכל, הפעם ויתרתי גם על זה ואני פשוט רץ עם איך שהגוף שלי מרגיש. זה הופך את הריצה להרבה יותר משוחררת, גיליתי

איתי שביט 26 בפברואר 2012

החלט מזדהה עם רוב מה שכתבת, ובעיקר, אין כמו להגריל בנגן את ה- dropkcick murphys באמצע עלייה הגונה. פתאום הרגליים ניהיות קלילות. ממליץ למתקדמים על why does it hurt when I pea של זאפה, תמיד מרומם את הרוח בריצה.

סמי חדירה 27 בפברואר 2012

אחרי שנים ש"ציוד הריצה" שלי כלל נגן mp3 ושעון casio F-15 (בשביל הסטופר) גיליתי לאחרונה את עולם הסמארטפונים, עם האפליקציה המופלאה ENDOMONDO – יושב על הזרוע, גם מנגן לי, מודד זמן , מרחק וכל קילומטר יש גברת עם טון של הכריזה בנתב"ג שמודיעה לי באוזניות, על כמה זמן אני עומד, וכמה עשיתי את הק"מ האחרון. אני אוהב לשמוע מוזיקה ישראלית עם מילים- מאיר אריאל, עמיר לב וגם חוה אלברשטיין. מפיגים לי את השעמום ואני יכול ממש להקשיב למילים…

שרון 22 ביוני 2012

כל מה שצריך זה נעלי ריצה מכנס וחולצת ריצה, לא יותר. אכן אובססיה יש לרצים

רונה 20 ביוני 2013

קראתי דווקא מאמר ממש מעניין על איך להתאים נעלי ריצה לרגליים שלכם: http://www.anerobi.co.il/?CategoryID=182&ArticleID=351

Comments closed