מי היה מאמין, פוסט שלם רק על ספורט!
עונת ה-NBA, שגם ככה היתה קצרה למדי, הולכת ואוזלת לנו ודקה לפני הפלייאוף זה זמן טוב לסכם כמה תופעות וכמה לקחים מהעונה המקוצרת הזאת
לו"ז מקוצר לא משנה את התמונה
אחת הטענות הכי מושמעות (גם מצדי) לגבי ה-NBA זה שהעונה הרגילה פשוט ארוכה מדי, מה שהופך את חלקם הגדול של המשחקים ללא משמעותיים וגורם לחלק גדול מהקבוצות או להכנס למוד של טאנקינג לקראת הדראפט או לוותר על משחקים ברגע שהם הבטיחו את העליה לפלייאוף.
כמו שראינו עם סן אנטוניו, שהשאירה שחקנים בבית למשחק, או עם המאמץ הלא ממש מדהים של המיאמי היט, גם בעונה מקוצרת לא רואים שיפור אמיתי.
כמו בכל ליגה, גם ב-NBA יש הרבה קבוצות גרועות. הבעיה היא שבניגוד לליגות אחרות (בייסבול, פוטבול) ב-NBA יותר מחצי הקבוצות עולות לפלייאוף וגם שם, למעט יתרון הביתיות הלא כזה משמעותי (אם לוקחים בחשבון שכל סדרה היא של שבעה משחקים ולא משחק והביתה, כמו בפוטבול למשל), אין לקבוצות ממש תמריץ להיות מדורגות יותר גבוה.
אם נסתכל על בייסבול למשל, שם העונה היא פי שתיים יותר ארוכה (162 משחקים) ועדיין לא תמצאו שם קבוצה שחודש לפני סוף העונה נותנת לכל הפותחים שלה לנוח, למשל.
ההבדל, לטעמי, בין הליגות הוא לא האורך שלהן אלא כמות העולות לפלייאוף. בבייסבול עולות 8 (השנה זה השתנה ל-10) מתוך 30, ב-NFL עולות 12 מתוך 32 ואילו ב-NBA עולות לא פחות מ-16 מתוך 30 קבוצות. זה יותר מחצי מהקבוצות. אם ניקח בחשבון את כל הקבוצות הגרועות שיש, לא פלא שקבוצות טובות יכולות להרשות לעצמן לנוח לאורך חלקים נכבדים של העונה, אפילו אם היא מונה רק 60 משחקים.
כדי לפתור את הבעיה, הליגה צריכה לא לקצר את העונה אלא דווקא לצמצם את הפלייאוף. לתת רק ל-12 קבוצות לעלות (6 ראשי בית ו-6 ווילד קארד) ולתת בונוס לשני ראשי הבתים בכל קונפרנס של סדרת מנוחה, כמו שנעשה ב-NFL. במצב כזה, גם הקרב על הפלייאוף יהיה הרבה יותר קשה וגם לקבוצות יהיה תמריץ מאוד גדול להמשיך לשחק בחודש האחרון כדי לזכות בסדרת החופש.
בכלל, גם הפלייאוף ב-NBA ארוך מדי ופרוש על חודשיים – הכי הרבה מבין שלוש הליגות, היה עדיף שבסיבוב הראשון היו פשוט חוזרים לסדרה של חמישה משחקים – זה היה הופך אותו גם ליותר קצר, גם את המנוחה של קבוצות הביי ללא ארוכה מדי וגם מאפשר יותר הפתעות ועניין.
העולם שייך לצעירים
זוזו הצידה קובי וגארנט, שלום לכם סטיב נאש ופול פירס. גם אתם, וויד ולברון, כרמלו והאוורד, נחלת העבר. הגיע הזמן של הצעירים.
ואנשים כבר הספידו את הסנטר הלבן. קווין לאב, מפלצת. (צילום: Keith Allison)
ווסטברוק ודוראנט באוקלוהומה. בלייק גריפין בקליפרס. קווין לאב (איזה מפלצת, יא אללה. מי אמר שגברים לבנים אינם יכולים?) במינסוטה. ראג'ון רונדו בבוסטון. לאמרקוס אולדריג' בפורטלנד וכמובן – דריק רוז בשיקגו (רק שיהיה בריא). הליגה היום שייכת לצעירים
רגע רגע, חכו שניה.
הקלע המוביל בליגה? קובי בראיינט. מי מוביל את ההתעוררות של בוסטון אם לא קווין גראנט ופול פירס? ושניה, מי הקבוצה עם המאזן הכי טוב במערב? לא יכול להיות שזה הזקנים של סן אנטוניו, נכון?
שנה שעברה, דאלאס טרפה את כל הקלפים עם אליפות של הותיקים (שלא להגיד הזקנים) והמנוסים שלה. השנה היה אמור להיות סופו של המהפך כשדאלאס נדחקת לאחור והלו"ז הצפוף בעקבות השביתה נותן לרגליים הצעירות יתרון.
אבל גרג פופוביץ' (ששוב מוכיח שהוא המאמן הטוב בליגה) ודוק ריברס הם לא אנשים טיפשים. אז הם נתנו לשחקנים הותיקים שלהם לנוח, כשהם יודעים שהעונה הסדירה היא לא הכי חשובה – ולקראת הישורת האחרונה הם נתנו פוש רציני.
(דרך אגב, מייק בראון הוא לא אדם חכם במיוחד וזה לא פלא שקובי עם 38 דקות למשחק (שלישי בליגה) מוצא את עצמו בחוץ כבר משחק חמישי ברציפות, דווקא לקראת התקופה הכי חשובה).
האם זה אומר שלקבוצות עם השחקנים הותיקים יהיה יתרון בפלייאוף? לא בטוח. מהסיבות שציינתי קודם, פלייאוף ה-NBA הוא ארוך ומתיש והשנה יהיו בו גם בק-טו-בק – ומה לעשות, זה פלייאוף, אי אפשר לנוח בו.
אני בכלל לא אתפלא אם לפחות אחת מהקבוצות שנשענות על שחקנים ותיקים (בוסטון, לייקרס, סן אנטוניו, דאלאס) ייסבלו מפציעה קשה שתגמור להם את הפלייאוף. מצד שני, אם הן יצליחו לשמור על השחקנים שלהם בריאים, לא הייתי מהמר נגדם כל כך מהר.
ומה עם מיאמי?
טוב, אמנם העונה הזאת לא הסתובבה סביב ההיט כמו זו הקודמת, וגם רמות השמחה לאיד קצת נרגעו, אבל הקבוצה מפלורידה היא עדיין מושכת העניין הכי גדולה בליגה.
במשחקים רבים העונה נדמה שמיאמי לא מחוברת בכלל. לא ברורה חלוקת הכדור בין שני השחקנים המובילים שלה, ולא פחות חשוב – לא ברור בדיוק מי אמור לתמוך בהם. גם השליטה של המאמן בהם נראית מקרית בהחלט.
מצד שני, גם בשנה שעברה מיאמי נראתה ככה לאורך חלקים נרחבים בעונה, ועדיין הם היו רחוקים שני משחקים מאליפות. אז למה אפשר לצפות מהקבוצה הזאת בפלייאוף?
האמת, שום דבר לא יפתיע אותי. אם אני אראה אותם עפים בסיבוב הראשון מול ניו יורק (כרגע היריבה שלהם) – אני לא אופתע. אם הם יעיפו את היריבות שלהם בסוויפ עד הגמר – זה גם משהו שאני יכול לראות אותו קורה.
אם הוא יחליט שהוא באמת רוצה אליפות, אף אחד לא יעצור אותו. (צילום: the hoorse24)
למה? כי לברון ג'יימס, עד כמה שזה ייצער כמה אנשים, הוא השחקן הטוב היום במשחק. היכולת שלו לשלוט במשחק – אם הוא רוצה (וזה כמובן אם גדול) – לא דומה לאף שחקן אולי מאז ההוא. ומה לעשות, כדורסל הוא משחק של יחידים. של סופרסטארים.
אבל כדי שזה ייקרה, מיאמי תהיה חייבת להחליט למי היא נותנת את הכדור ועל מי היא סומכת. ולא פחות מכך – לברון ג'יימס צריך להחליט שהוא באמת רוצה טבעת. לפי העונה, אין שום אינדיקציה שיש לו באמת כזה רצון, אבל שוב – זה לא יפתיע אותי אם זה ישתנה.
מייקל ג'ורדן הוא מנהל עוד יותר גרוע מאיזייה תומאס
וזה כבר באמת חתיכת הישג
אבל לארי בירד כנראה יודע עוד דבר או שניים על כדורסל
אחרי שנים של כשלונות, אינדיאנה מתייצבת במקום השלישי במזרח, והיא עושה את זה בלי אפילו קלע אחד בטופ 20 של הליגה. בכלל, ככה מהראש, אתם יכולים לשלוף שחקן של אינדיאנה שלא קוראים לו דני גריינג'ר? לא חשבתי ככה.
ככה חולפת לה תהילת עולם
לפני שנתיים, לאמאר אודום היה חלק משמעותי בקבוצת האליפות של הלוס אנג'לס לייקרס. השנה, הוא שוחרר באמצע העונה על ידי דאלאס, אחרי שלא הצליח לתרום ולהשתלב. לפעמים, הסיטואציה זה הדבר היחיד שחשוב.
No Comments
הסיבה שנותנים לשחקנים לנוח היא לא בגלל המיקום אלא בגלל הלו"ז הבלתי אפשרי השנה. הספרס היו שמחים לתת לכולם לשחק כל הזמן אם לא היה להם לוח משחקים רצחני.
לגבי רוב הקבוצות אתה צודק שפציעה קשה יכולה לחבל בהם קשות אבל דווקא לספרס יש יתרון שיש להם את הספסל העמוק בליגה ועם התוספות של ג'קסון, דיאו וסמית הם מעמידים חמישייה תחרותית בכל שלב של המשחק. אם פרקר או דאנקן יפצעו זו באמת תהיה מכה קשה.
לגבי מיאמי, אני חושב שהם פשוט עייפים פיסית ומנטלית. השחקנים שחוקים וזה מתנקם בהם. אני חושב שהם יגיעו לגמר המזרח אבל מול שיקאגו יהיה להם קשה.
ובאינידיאנה חוץ מג'יינג'ר האליל יש גם את ווסט אבל אתה צודק, קשה לחשוב על מישהו אחר.
פול ג'ורג' ורוי היברט… שני שחקנים מאוד מאוד חשובים השנה.
ומה עם דיויד ווסט ????
כולם חשובים, אבל אף אחד מהם לא סופרסטאר או קרוב לכך ב-NBA. בירד בנה קבוצה שלוקחת מקום שלישי במזרח הדי חזק – מעל בוסטון עם כל הסופרסטארים שלה, מעל ניו יורק עם כרמלו, מעל המג'יק עם דוויט הווארד, שלא לדבר על ניו ג'רסי ודרון וויליאמס – וכל זה עם דני גריינג'ר אחד והרבה שחקנים משלימים.
אף אחד לא מתעלם מחשיבות התלכיד של אינדיאנה, אבל אתה שוכח מספר עובדות.
רוי היברט נבחר השנה לאולסטאר, הוא אחד הסנטרים הטובים בליגה.
ווסט כבר היה במעמד של אולסטאר, אם לא הפציעה האחרונה הוא כנראה היה ממשיך במעמד הזה, למרות זאת הוא עדיין אחד מה-4 הכי טובים בליגה.
פול ג'ורג' הולך להיות אחד השחקנים המובילים בליגה בשנים הקרובות. הוא כבר עכשיו שחקן הגנה מדהים ושחקן התקפה טוב. לדעתי הוא הולך לעשות לעמדה 2 את מה שדוראנט עשה לעמדה 3. במקרה הכי גרוע הוא יהיה רודי גיי 2… בכלל לא רע.
סה"כ קבצה מאוד כשרונית ומאוזנת. אבל נכון שחסר להם שחקן טופ-5 כדי להיות קונטנדרית אמיתית.
עם איך שמיאמי נראית העונה, גמר אזורי מבחינת הפייסרס אפשרי בהחלט.
נו, אתה אומר את מה שאני אומר – שלארי בירד כנראה כן מבין כדורסל
אני רק אומר שהוא בנה תלכיד טוב, לא יותר מזה ושיחק יפה עם הקלפים שחילקו לו.
אבל בוא נודה שהשלם לא גדול מסך חלקיו, הקורלציה נכון לעכשיו טובה וההישגים בהתאם, זה לא שיש פה הפתעה.
אל תשכח שהוא גם וויתר על בחירת דראפט תמורת היל מהספרס, מה שיכל להביא לו את קוואי לאונרד בדיעבד. הוא חטף ביקורות על הצעד הזה.
אין בעיה בפוטבול לתת לאלופות הקונפרנס לנוח סיבוב אחד כי מדובר במשחק בודד, זה הרבה יותר בעייתי שמדובר בסדרה של 7 משחקים. זה גבולי (וגם קצת יותר מדי) אם זה יחזור להיות הטוב מ-5, אבל 7 זה בטוח יותר מדי זמן בלי לשחק.
מעבר לזה שאתה מדבר פה על להוריד משחקים (ועוד בפלייאוף!), דבר שמבחינת סטרן הוא כפירה לא פחות מלשחוט חזיר ברחבת הכותל. אי אפשר למכור כרטיסים למנוחה של אלופת הקונפרנס בסיבוב הראשון
זאת הבעיה באופן כללי בליגה שהכל זה חזות הכסף. זה לא רק שאי אפשר למכור כרטיסים, יותר גרוע – אי אפשר למכור זכויות שידור.
עזוב את זה שעד שמגיעים לגמר לכולם יוצאת הנשמה
המשפט האחרון בתגובה שלך מתמצת המון – עד שמגיעים לגמר לכולם יוצאת הנשמה.
לפעמים עדיפים שני שינויים קטנים ואפקטוביים מאשר להפוך את כל הליגה על הראש. מאז שהאריכו את הליגה ועברו לסיבוב ראשון של שבעה משחקים, הליגה עצמה הפכה למשעממת. ככל שהליגה ארוכה יותר כך הסיכוי להפתעות נמוך יותר ואותו דבר לגבי סדרות של הטוב מ-7.
לדעתי קיצור של הליגה הסדירה בעשרה משחקים וחזרה לסיבוב ראשון של הטוב מ-5 יעשו רק טוב לליגה.
גם אם חזות הכל היא כסף, ברגע שמכירות הכרטיסים ואחוזי הצפיה יורדים זה מחייב את הליגה לעשות שינויים שיחזירו עניין.
הבעייה היא הליגה הארוכה והלא מעניינת כי חוץ ממיקום, אתה יכול כמעט כל שנה לנחש את רוב העולות לפלייאוף בלי שום בעייה. השנה זה קצת שונה כי יש פחות משחקים אבל המשחקים יותר צפופים אז זה יותר כאוטי. אני גם בעד סדרה של הטוב מ-5 בסיבוב הראשון כי לרוב אלו המשחקים הכי פחות המעניינים. אבל אם כבר עושים הטוב מ-7, שידרגו את כל העולות לפלייאוף מ1-16 בלי קשר למערב/מזרח, כך שקבוצות מקונפרנס חזק יוכלו לעלות על חשבון קונפרנס חלש.
זה רעיון בעייתי מאותה סיבה שיתרון ממשי לראשי בתים הוא בעייתי. ב NBA לוח המשחקים מבוסס קונפרנס (כלומר, יש לוח משחקים דומה לכל הקבוצות מאותו קונפרנס, והוא שונה מאלו של קבוצות הקונפרנס השני). ב NFL, לוח המשחקים מבוסס בית, ולכן שם מה שקובע את העלייה הוא (כמעט רק) הבתים, וזה לא יהיה סביר לקבוע שראש בית תלוי בקבוצות אחרות בקונפרנס. בדומה לזה, המצב ב NBA מחייב שהעלייה תתבסס על הקונפרנס.
אז אדרבא, זה דווקא מחזק מה שאני אומר. למה שקבוצה שהיה לה קונפרנס חלש תעלה לפלייאוף כי שיחקה נגד קבוצות חלשות ועוד בדירוג גבוה יחסית? שלפחות תשחק נגד קבוצות מקונפרנס אחר עם לוח משחקים קשה יותר. אני אגב לא מתייחס לאיך קובעים את העלייה ונראה לי הגיוני שלפחות ראש הבית עולה, אבל הדירוג הפנימי צריך לכלול את כולם.
לאמאר אודום משחק בפרנצ'ייז הנקרא "קרדשיאן", למה לו לבזבז זמן בפרנצ'ייז נחות כמו דאלאס מאבס?
אריאל – אני לא מאמין שיהיה בהיסטוריה מנהל גרוע מאיזייה, מייקל עדין לא מגיע לסטטוספרה הזאת. לא שמתי לב ששרלוט נמצאים ב100 מליון דולר מעל התקרה כדי להגיע להישגים הנפלאים שלהם, אין לאיזייה תחרות
7 ניצחונות!
הניקס בשנים של איזייה מנצח
אני אגיד לך את ההבדל בין איזייה לג'ורדן. איזייה מנהל גרוע בקטע של החתמות. נתנו לו הרבה מאוד כסף והוא בזבז אותו על שחקנים מזדקנים ונתן להם חוזי ענק שאי אפשר להפטר מהם אחר כך. דווקא בזיהוי כשרון הוא לא היה כזה גרוע.
אצל ג'ורדן, זיהוי הכשרון זה החלק הבעייתי. הוא בוחר שחקנים איומים ונוראים בדראפט. אני לא אשכח את הבחירה באדם מוריסון, למשל
צודק
היי אריאל!
אשמח לדעת איך מעבירים לך כתבה(לא תגובה),כדי שתקרא ואולי תפרסם.
רפי
בכיף. שלח לי אימייל ל- ariel_greisas@walla.co.il
לא יודע, הרעיון של פאס חופשי לסיבוב השני בפלייאוף לא נושא חן בעיניי. אני גם לא בטוח שהוא טוב לקבוצות, שייצאו מהשטף אחרי עונה אינטנסיבית וינוחו שבוע וחצי-שבועיים כשהיריבה שלהם תשחק אולי 4 או 5 משחקים ותגיע בתנופה למשחק.
תמיד יש את הדילמה הזאת, אבל תחשוב על עונה של 80 משחקים ואז נותנים לך שבוע מנוחה, להחלים מהפציעות – זה בונוס מאוד גדול.
ב-NFL, שם זה משחק אחד והלכת הביתה, זה אישיו כביכול גדול (וגם שם, קבוצות מעדיפות את זה), אבל ב-NBA, מקסימום יצאת מהקצב למשחק הראשון, במשחק הבא כבר חזרת אליו.
וחוץ מזה, תחשוב על הרווח של קבוצות כאלו – קבוצה כמו סן אנטוניו של שנה שעברה, שעפה בסיבוב הראשון, היה נמנע ממנה בשיטה כזאת. גם אם לשתי הקבוצות הבכירות יש, נניח, סיכוי של 20 אחוז לעוף בסיבוב הראשון, אני בטוח שהם ייקחו את השבוע יציאה מקצב בשביל להרוויח את הסיכון הזה, לא?
יכול להיות שאתה צודק, אבל אם מדובר על שבועיים מנוחה ויצאת מהקצב במשחק הראשון, אתה יכול לאבד את הביתיות שעבדת עליה כל העונה.
לכן אני חושב שזה צריך להיות סדרה של חמישה משחקים ואז זה יוצא שבוע-שבוע וחצי מקסימום. ויתרון ביתיות ב-NBA הוא גם ככה לא כזה גדול. אני חושב שהיכולת לנוח שבוע מפצה על יתרון הביתיות בגדול. זה עובד ל-NFL מצוין, לא רואה סיבה שזה לא יעבוד ב-NBA.
ודרך אגב, כמה קבוצות נותנות לשחקנים שלהם לנוח בשבועות האחרונים גם ככה?
לגבי החלק הראשון של הפוסט שלך ("לו"ז מקוצר לא משנה את התמונה")
א. יש לך טעות בניתוח – כי כשאנשים רוצים לקצר את הלו"ז, הם מדברים על פחות משחקים – אבל באותו זמן של עונה רגילה. העונה הלו"ז לא רק קצר, הוא גם דחוס, לכן אתה עדיין רואה את התופעות של מנוחה לכוכבים ו-"ויתור" על משחקים מצד קבוצות (בדר"כ קבוצות חוץ, בעיצומו או בסופו של מסע מייגע רחוק מהבית).
ב-66 משחקים על פני האורך של עונה רגילה אתה תראה את הדברים האלה הרבה פחות
טאנקינג, אגב, לא קשור לזה.
ב. לגבי אורך הפלייאוף – גם כאן אתה מפספס נקודה חשובה.
בפוטבול אי אפשר לשחק יותר משחקים, אי אפשר לעשות את הפלייאוף ארוך יותר בהרבה. אין זמן. החורף מתחיל, וזו גם ככה העונה הכי מייגעת בספורט המקצועני.
בבייסבול – זה שהפלייאוף קטן זו לא בעיה, כי בייסבול הוא "אברידיי ספורט". זה ספורט שהמהות שלו הוא לשחק אותו יום אחרי יום. הפלייאוף הוא פרס שמעט קבוצות זוכות לו, ועונת פלייאוף היא הצלחה לכל מועדון באשר הוא.
כדורסל, לעומת זאת, הוא לא זה ולא זה. הוא לא ספורט שצריך לשחק פעם בשבוע, 19 שבועות בשנה גג – כי אפשר וצריך לשחק אותו יותר. והוא לא אברידיי ספורט כמו בייסבול במובן שהוא דרך חיים, מוסד בסיסי בחיים האמריקאיים.
לכן ה-NBA צריך פלייאוף ארוך שכולל הרבה קבוצות – כי זה הזמן שהוא מושך תשומת לב בארה"ב באמת. אם הוא יקצר את הפלייאוף ויכליל בו פחות קבוצות, הוא יירה לעצמו ברגל. בניגוד לפוטבול ולבייסבול, שם העונות הרגילות מעניינות (כל אחת ויתרונותיה שלה), NBA מעניין רק בפלייאוף. נכון, עצם העובדה שהוא גדול וכולל יותר מחצי מהקבוצות מייתרת חלקים גדולים מהעונה הרגילה, וזה תורם לכך שהוא מעניין רק בפלייאוף – אבל זו המציאות בארה"ב והיא לא תשתנה מהבחינה הזו. לכן, לקצר את הפלייאוף זה לירות ברגל מבחינת ה-NBA.
ג. עניין שלישי – בכדורסל הרבה יותר "משתלם" לעשות טאנקינג, ולכן זה הרבה יותר נפוץ. פשוט כי שחקן אחד הרבה יותר משמעותי לקבוצת כדורסל מאשר לקבוצת בייסבול או קבוצת פוטבול. וכשלפני כל דראפט כמעט זה נראה שיש בו 2-3 שחקנים שישפרו את הקבוצה שלך משמעותית ומהר – כל מי שאין לו סיכוי לפלייאוף רוצה להפסיד כמה שיותר. זו הסיבה שטאנקינג הרבה יותר פופולרי ב-NBA.
יש הרבה במה שאתה אומר, אני מסכים, אבל אני חושב שגם בעונה מקוצרת שתהיה ממושכת יותר, אתה תקבל בדיוק את אותן תופעות. כש-16 קבוצות עולות לפלייאוף, חלק גדול מהן יוכל לנוח.
הבעיה במה שאתה אומר שזה בעצם נתון שהעונה הרגילה ב-NBA לא חשובה ורק הפלייאוף הוא העונה האמיתית. אני חושב שהרבה אוהבי NBA רוצים לשנות את זה, ובשביל זה צריך לשנות משהו.
לגבי טאנקינג, אני גם מסכים, ופה צריך כבר פתרון שונה. אולי לבטל את הלוטרי (לכל הקבוצות שלא עלו לפלייאוף יש סיכוי זהה לבחירה הראשונה, למשל)
מחשבה טיפה שונה:
אולי לשנות את חוקי הלוטרי.
הקבוצה שזוכה במיקומים הגבוהים היא זו בעלת כמות ניצחונות הכי גבוהה מבין אלו שלא עלו לפלייאוף.
ואם מישהו חושש שקבוצות תחתית ימשיכו להתדרדר, הרי זה נועד למנוע את התפיסה הוותרנית שקבוצות, שחקנים ומאמנים נכנסים אליה מתחילת עונה בקבוצות חלשות (7 נצחונות OMG) ויעשו הכל כדי להשיג כמות נצחוונות גבוהה גם כקבוצה כביכול "לוזרית" על מנת לשפר את סיכוייה לקבל מיקום גבוהה בלוטרי.
ואז תהיה תחרותיות בתחילת העונה כדי להיכנס לפלייאוף ובהמשך העונה כדי להשיג מיקום גבוהה בלוטרי ולשפר את הקבוצה בשחקנים אייכותיים בעונה הבאה.
גריזס,
לדעתי אתה צודק
והעונה הזו העסק יקבע הרבה יותר מכרגיל על מי יגיע בריא.
אין בכלל טעם לנסות ולהמר על מה יקרה,כי יש כל כך הרבה שחקנים סופר חשובים שפצועים ואי אפשר באמת לדעת איך הם יגיעו לפליאוף
שלא לדבר על כל מיני אל הורפורדים כאלה שמהם בכלל שכחנו…
אני מבין שלקחת את מקומו של לס בהימור חסר הפשר על מיאמי בסוויפ…
זה משחק של סנטרים ושל ביצים. ולהיט אין אף אחד מאלה.
אני צופה בוסטון-לייקרס בגמר, בפעם האחרונה
אני מוכן להתערב שהלייקרס לא בגמר, על מה מתערבים עומרי?
איפה בדיוק ראית שהימרתי על מיאמי בסוויפ? אמרתי ששום דבר לא יפתיע אותי, לא זה שהם יפסידו בסיבוב הראשון ולא זה שהם ייקחו הכל בסוויפ.
עוד לא החלטתי מה ההימור שלי, מי תפסיד לסלטיקס בגמר (היי, הומר נשאר הומר)
+18?
בולס- ניקס
אוקלהומה-ממפיס
גמר: בולס -ת'אנדר
ת'אנדר לוקחים בששה משחקים
אני חושב שהדרך להפסיק את הטנקינג היא לעשות מאין גביע של הקבוצות שלא עלו לפלייאוף בו הראשונה תקבל את הבחירה הראשונה או לחליפין את הסיכוי הגדול ביותר לזכות בבחירה הראשונה וכו'.
לחליפין אפשר גם כמה משחקי גביע בין כל 8 קבוצות המדורגות נמוך – לדוגמא על הבחירות 1-8 יתחרו הקבוצות שסיימו במקומות 12-15 במזרח ובמערב – והקבוצה שהמאזן שלה טוב יותר תזכה ביתרון בייתיות. וכנ"ל לגבי המקומות 9-11.
יש בעיה אחת עם זה – כל הקונספט של הלוטרי הוא לתת לקבוצות היותר גרועות הזדמנות להשתפר. מה שתעשה בשיטה הזאת זה שהקבוצות הגרועות – מתוקף היותן גרועות – יפסידו בשיטת הפלייאוף וייבחרו מאוחר. בעוד הקבוצות הבינוניות – לא מספיק טובות לעלות לפלייאוף אבל יותר טובות מהבאמת גרועות, יישתפרו מאוד
אתה יכול לקחת רק את הקבוצות 12-15 בכל קונפרנס ולעשות את פלייאוף על בחירות הדראפט. אגב לפי דעתי זה צריך להיות בשיטת גביע, כלומר משחק אחד.
אריאל, ישנן לא מעט קבוצות גרועות, שפשוט נעשות גרועות יותר ויותר במהלך העונה בכוונה. פלייאוף תחתון ימנע את התופעה (נניח פורטלנד שהחליטה לתת מתנה את ג'ראלד וולאס ומרקוס קמבי השנה)
אני חושב שגם למדנו שיש כמה מאמנים בליגה שלא ממש יודעים מה הם עושים-עד מתי ריילי ייתן לספולסטרה לחרב ככה קבוצה
חוץ משלוש ארבע מאמנים-ת'יבודו,ריברס,ברוקס ופופוביץ
נראה שדרישת התפקיד היחידה היא להראות טוב בחליפה
תנו לבלאט או אוברדביץ את מיאמי הם מביאים
אליפות בסוויפ
אני מסכים איתך באופן עקרוני שיש הרבה מאמנים קלולס בליגה, אבל ההזכרה של בלאט או אוברדוביץ' היא חסרת טעם כי חלק נכבד ממה שנדרש ממאמן ב-NBA זה לא יכולת אימון אלא יכולת ניהול.
בלאט היה הופך מאמן מכללות מעולה. שים את אוברדוביץ' ב-NBA ותוך שנה כל השחקנים שלו עושים עליו חרם. שחקנים ב-NBA הם פרימדונות, הם מרוויחים הון עתק והמאמנים הם הראשונים לעוף, לא השחקנים.
מאמן ב-NBA נדרש לסט סקילס שונה לגמרי ממה שמאמן באירופה או במכללות נדרש אליו.
אתה אומר משהו נכון, ומסיק את ההיפך.
העונה היא ארוכה ומתישה, והרבה קבוצות מאבדות עניין לקראת הסוף. עד כאן נכון.
עכשיו, מה יקרה אם נוריד את מספר העולות לפלייאוף? עוד יותר קבוצות יאבדו עניין, אפילו מוקדם יותר בעונה!!
כרגע יש מלחמת עולם על הכניסה לפלייאוף במערב (מקום 6-10 עדיין בתמונה), מה שגורם לכל חמש הקבוצות האלו לשחק עד הסוף ולהאמין (כולם זוכרים את ממפיס של שנה שעברה), פלוס מאבקי מיקום במקומות 3-5.
אם תקטין את מספר הקבוצות יהיה עוד הרבה יותר גארבז' טיים ממה שיש כרגע.
השינויים הנחוצים בפלייאוף זה חזרה לטוב מ-5 בסיבוב הראשון, ומחיקת השיטה האנכרוניסטית וחסרת ההיגיון וההוגנות של בתים וקונפרנסים. וכן – מי שמגיע למאזן טוב יותר, למרות קונפרנס חזק יותר, צריך להיות בפלייאוף (ודש לכל המזרחיות עם מאזן שלילי שהיו שם בשנים האחרונות על חשבון קבוצות של 48-49 נצחונות בעונה).
אגב, הייתי מאמץ את ההצעה לסוג של "פלייאוף תחתון" בין שמונה האחרונות, לקביעת סדר הבחירה בדראפט.
שטרן והבעלים ישמחו, כי זה עוד משחקים ועוד כסף, והטאנקינג יירד משמעותית. מובן שיתרון הביתיות יהיה לקבוצה עם המאזן הטוב יותר.
אני בכוונה לא מכליל כאן את כל הקבוצות שלא עלו לפלייאוף, כי אז הבדלי הרמות בין מי שכמעט עלו לבין מי שבמרתף הליגה גדול מדי.
והצעה אחרונה להיום – ליגה רגילה של שני סיבובים – בית וחוץ.
כתבתי כבר שכל נושא הבתים והאזורים הוא אנכרוניסטי ומיושן. כאשר יש שניים שלושה בתי ספר במרחק שעה נסיעה זה מזה, היריבות האזורית משמעותית ופורחת – בעצם כמו משחקי "דרבי". כאשר אתה עולה למטוס בניו יורק ותוך כמה שעות אתה בל"א, אין ממש משמעות ל"אזור", והיריבות שלך עם הלייקרס תהיה דומה מאוד לזו עם פילי, אם כמובן תשחק נגדם את אותו מספר משחקים בעונה.
טאנקינג לא ממש עוזר בנבא כי גם אם אתה הקבוצה עם המאזן הכי גרוע, עדיין יש 75% סיכוי שלא תקבל את הבחירה הראשונה.
הבעייה בפלייאוף לטעמי אחרת. הסדרות ארוכות מדי בגלל הפסקות ארוכות מדי בין הסדרות ובתוך הסדרות. סדרה צריכה להיות משוחקת יום כן, יום לא ולא עם יומיים-שלושה הפרש איך שקורה לפעמים. פעם היו סדרות של יום אחרי יום והבנתי שאולי זה יקרה גם השנה. בגלל שרוצים להגדיל את הרייטינג מתחילים סדרות בימים שונים והגמר בגלל נמרח. 12 יום מקסימום לסדרה וסדרה מתחילה מייד אחרי ששתי קבוצות העפילו אליה.
כמה שזה נכון. שתי קבוצות מנצחות בסוויפ אבל מחכות 6 ימים למשחק הראשון בינהן כי הוא צריך להיות ביום ראשון אחה"צ ב-abc.
אסור לקצר את הפלייאוף, זה מה שנשאר לליגה. באפריל כבר אפשר להקיא שחושבים על משחקי עונה סדירה. אני פותח את הטלויזיה ורואה שוב שיקאגו נגד מיאמי, משחק מיותר שהרשתות לא מפסיקות לקדם.
העונה הזו תוכננה גרוע ששיקגו ומיאמי משחקות בינהן 4 פעמים אבל מול רוב קבוצות המזרח הן משחקות רק פעמיים.
מייקל ג'ורדן גרוע. לא נראה לי שאיכפת לו ממה שקורה שם ובמקום לדאוג לקבוצה הוא עסוק בלצלם פרסומות ולעשות עוד כמה לירות. הטאנקינג של הבובקאטס מביך. כל שחקן שמשתעל בחדר הלבשה ישר נכנס לרשימת הפצועים. אנתוני דיוויס לא נרדם בלילה מרוב פחד.
אני קורא פה מלא ואני מתבייש להגיד שאני לא מבין כמה דברים. מה הכוונה בבק טו בק? איך בכלל הולך לוח המשחקים במהלך העונה הסדירה? מתי בחוץ? מתי בבית? מחולק בהגיון כלשהו?
בק טו בק זה שני משחקים יום אחרי יום. העונה יש אפילו שלושה כאלו.
יש הגיון מסוים, לדוגמא – כשקבוצה מהמזרח יוצאת לשחק במערב, היא לא משחקת שם משחק אחד אלא עושה מסע משחקים של 4-8 משחקים כדי שלא תצטרך לטוס יותר מדי.
אבל חוץ מזה אין הרבה הגיון. לפעמים יש שלושה משחקים בארבעה ימים, לפעמים יש שלושה ימים בלי משחק.
לעולם, אבל לעולם אל תגיד לסטיב נאש לזוז הצידה. הבן אדם פשוט לא נגמר והוא עדיין השחקן שהכי כיף לראות אותו משחק כדורסל.
טוב נו, יש לו מקסימום עוד שנתיים…
מטאפורה בלבד, אני איתך כמובן