"לאן הולך הזכרון כשאנחנו מתים?"

לזכרם

In כללי

לעוזי וייל יש ספר שנקרא "לאן הולך הזכרון כשאנחנו מתים". וייל, כמו וייל, מצליח ללכוד במשפט אחד מהות שלמה של תהיה קיומית. מה קורה לכל הזכרונות של כל האנשים שמתו, הכל הולך לאיבוד?

אני לא זוכר שום דבר אחר מהספר, אני כן זוכר (או חושב שזוכר) שהתשובה שלו לתהיה הזאת היא שאותו זכרון נשמר אצל המכרים של אותו מת.

אני לא בטוח כמה זה נכון, אבל נפלה בחלקי ההזדמנות להיות במקום שבו אני יכול לחלוק חלק מהזכרונות האלו. להשאיר אותם עוד קצת בחיים. 

את הטקסטים שלמטה כתבתי לפחות פעמיים בעבר, בואריציה זו או אחרת, אבל אני חושב שאף פעם זה לא יותר מדי לספר על אותם חברים שכבר לא איתנו, לזכור אותם עוד טיפה.

אתם מוזמנים להוסיף את הזכרונות שלכם פה למטה.

***

אני ויצחקי לא היינו אמורים להיות חברים. הוא היה מהחבר'ה הקולים האלו, אלו שיושבים בספסל האחורי של האוטובוס וכולם מחפשים את חברתם. הוא לא היה מצחיק במיוחד, פשוט היה לו את הלוק והכריזמה של זה ששווה להיות לידו.

אני, לעומת זאת, הייתי תמיד החנון. אולי לא הייתי משקיע בלימודים יותר מדי, אבל לא היה לי שום תכונה בולטת ששווה להתחבר אליה. לא היתה בינינו שום נקודת חפיפה – חוץ מהכדורסל.

אהבה לספורט היתה לי הרבה, כשרון – הרבה פחות. כשחקן הכי נמוך על המגרש בדרך כלל, וגם זה עם הכי פחות כשרון, פיתחתי תכונות שעזרו לו לשרוד בו. הייתי שורט, הייתי דוחף, נלחם על כל כדור, נדבק לרכז היריב ונכנס לריבאונד בין הגופות הכבדים, נגד כל הסיכויים. אם תרצו, הייתי גיא פניני – רק בלי הכשרון.

יצחקי, לעומת זאת, היה בדיוק ההיפך. אני לא חושב שהיתה דרך להגדיר אותו כשחקן כדורסל חוץ מעצלן. הוא היה ממעט לקפוץ, מתפשר על ג'אמפרים מעבר לקשת ומלחמה לא היתה בלקסיקון שלו. כשאתה מטר תשעים, אתה יכול להרשות את זה לעצמך.

לכל אחד ששיחק ענף ספורט זה או אחר בחייו יש את הרגע הזה. זה שאותו הוא לוקח לכל מקום. לי יש שניים כאלו – הרגע שבו עצרתי כדור מדהים בגיל 10 (על קריירת השוערות המפוארת שלי עוד אני אספר פעם אחת) והפעם ההיא שחסמתי את יצחקי.

זה לא היה איזה סל קריטי, סתם לייאפ פשוט מריבאונד התקפה. הוא לא ראה אותי מגיע, וכדרכו לא השקיע יותר מדי. קפצתי כמו שאף פעם לא קפצתי והדבקתי את הכדור ליד שלו. כל הכיתה דיברה על החסימה הזאת באותו יום. אני בטוח שהוא ידע שאם הוא טיפה היה מתאמץ לא היה לי סיכוי, אבל לא ממש היה אכפת לו.

הוא רק חייך את החיוך שלו, זה שהוא אהב למרוח על הפנים כשהוא היה עומד מעל המחנך שלנו, מטר חמישים כולו, וגורם לו להרגיש קטן קטן.

*

הפעם האחרונה שפגשתי את יצחקי היתה בצבא. אף פעם לא הייתי טוב בשמירה על קשרים. מרגע שהתגייסתי, נשארתי חבר של עוד שניים-שלושה חברים מהלימודים – חנונים כמוני – וזהו בערך. את שאר החברים לכיתה, יצחקי בינהם, השארתי מאחורי.

לכן, זאת היתה כזאת שמחה גדולה להתקל בו פתאום בחדר האוכל של נפח, שנה וחצי לתוך השירות הצבאי. רק דבר אחד העיב על אותה שמחה – הוא היה מש"ק הנדסה קרבית, אני הייתי עצור במחנה.

בדיוק סיימתי את תורנות שטיפת הכלים שלי ויצאתי לאכול ארוחת צהריים, כשנתקלתי בו. לקח לי עשר דקות לשכנע אותו שהתגיות הלבנות על הכתפיים שלי הן לא סימן לכך שאני בקורס קצינים, אלא סתם עציר במחנה. חנון, אתם יודעים, איזה סיבה יש לו להיות עצור? (התשובה לזה, דרך אגב, היא פשוטה – בגלל שהייתי חנון העדפתי לא להתעמת עם החיילים מצוות השמירה שעליו פיקדתי – ואז הסמח"ט בא לבקר).

כשקיבלתי את הידיעה על המוות של יצחקי, מעוד חבר שמיעטתי לשמור איתו על קשר, המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היתה אגואיסטית להחריד. "הדרך שבה יצחקי יזכור אותי, תהיה כעציר בנפח", חשבתי.

 

*

לבית החולים רמב"ם, יצחקי עוד הגיע חי. ההורים שלו הספיקו לראות אותו נכנס לניתוח לפני שדימום פנימי ניקז את שארית החיים מתוכו.

שיירה שנסעה צפונה ממארג' עיון עלתה על מטען ויצחקי, שהיה בשיירה אחרת, בדרך הביתה, מיהר למקום, רק כדי לעלות על מטען נוסף. על המגרש אולי הוא היה עצלן, חבל שבחיים קצת פחות.

 

יצחקי שפירא ז"ל

***

את אביב לא ממש אהבתי בהתחלה. גם אחר כך לקח לנו זמן להתחבר. אולי זה חוסר ההערכה שרכשתי בזמנו למי שהעדיף ללכת להיות חובש "ג'ובניק" גדודי על פני הקריירה שהיתה אמורה להיות לו כשריונר או יותר תיעוב עצמי על זה שאני בעצמי הפכתי לסמבץ "ג'ובניק" בגדוד במקום לעלות עם שאר הפלוגה לבופור.

ואולי זה כי היינו דומים מדי. ראיית העולם הצינית שחלקנו כנראה היתה יותר מדי בשביל שני אנשים. שנינו שנאנו את הצבא והכי תיעבנו את הקצינים הבכירים, שנראו לנו (גם היום, דרך אגב) כמו חבורת מוגבלים חסרי מוח.

אחר כך, כשנהיינו קצת יותר קרובים וחלקנו מבנה משותף, היינו נהנים להחליף "ברכות" על קצין זה או קצין אחר, ולספר על היציאה המטומטמת האחרונה שלו. אין דבר שיכול לחבר שני אנשים יותר מאשר שנאה משותפת לאנשים אחרים.

*

מצחיק שדווקא כשהיינו רחוקים אחד מהשני – הוא חובש בבופור עם אותה פלוגה שממנה הודחתי (מי הג'ובניק עכשיו, הא?) ואני סמבץ ב"עגל" שמתאם שיירות בקשר ומתחיל עם סמבציות ב"גיבור" – שנוצר בינינו החיבור היותר חזק.

הייתי מבלה בחמ"ל הרבה יותר ממה שהייתי אמור – לא היה לי יותר מדי מה לעשות גם ככה, ואולי סתם רציתי להרגיש שבכל זאת אני קרוב לאקשן – וככה יצא שהיינו מדברים, בקשר או בטלפון, די הרבה.

לא החלפנו חוויות חיים, חלילה, זה לא התאים לשני הטיפוסים שאנחנו. זה היה בעיקר החלפת דאחקות והקנטות הדדיות. הכי נהניתי לספר לו כל בוקר וערב, שעוד חודשיים אני בבית והוא עדיין ייצטרך לעשות אימון ברמה לפני שיילך הביתה. אני זוכר טוב מאוד את הפעם האחרונה שבה עשיתי את זה, זה היה אך יומיים לפני.

*

את הערב הנורא ההוא של הרביעי לפברואר ביליתי בחופשה בבית. כל יום שאני נזכר, אני אומר תודה שנחסך ממני מה שעבר על חברים שלי, שנאלצו להסתובב לילה שלם בשאר ישוב ולחפש גופות וציוד של חברים שנפלו.

אני עדיין זוכר את חבר שלי, סמב"ץ כמוני, שאיתרע מזלו להיות ב"עגל" באותו יום, מספר בהומור שחור ששמור רק לאלו שהביטו למתים בעיניים, איך חבדנ"יק אחד נתן לו שקית ואמר לו לעלות למשאית ולאסוף חלקי גופות, והוא עשה את זה באפטיות מוחלטת, ורק אחר כך קלט בכלל מה הוא עשה שם.

אני מנסה לא לחשוב על הרגעים האחרונים של אביב ושאר החברים שלי – דביר לניר, איתו עשיתי קורס מט"קים, שגיא ברקוביץ', בן מחזור שלי שהתעקש להיות קצין, ועוד רבים וטובים שהזמן עמעם מזמן את הפרצוף שלהם – כשהמסוקים התנגשו.

אני מנסה לא לחשוב על מה עבר להם בראש, בעודם צונחים למותם, דקה לפני הכניסה לאדמה המקוללת הזאת, ולא מצליח. אני בטוח שאביב הצליח לחשוב איזה משהו ציני אחרון שהיינו יכולים לחלוק ואז אני מצטער שלא הייתי שם ביום ההוא, לנסות למצוא אותו.

את הגופה של אביב זיהו לפי הקעקוע על היד שלו. קעקוע גדול, ברור, על הזרוע שלו, של הכלב המדהים שלו, אולי הדבר היחיד בחיים שלו שהיה טהור, נכון, ובלי ציניות.

אביב גונן ז"ל

*

יצחקי שפירא ואביב גונן, יהי זכרם ברוך

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

No Comments

רובי 24 באפריל 2012

משאיר צביטה בלב. זה תמיד מה שחסר לי בתיאורי הנופלים- האנושיות רב הפנים והצדדים, הרי הם לא היו אנשים טהורים שעוצבו בזהב, הם היו אנשים- עם פגמים, עם יתרונות, שהיו מצחיקים או רציניים או לא יודעים לשאול.

ירוק מודאג 24 באפריל 2012

מצמרר. יהי זכרם ברוך.

פולדש 25 באפריל 2012

שני הסיפורים מסעירים…

איציק אלפסי 25 באפריל 2012

מרגש, אריאל. הצלחת לגרום לי להרגיש כאילו גם אני הכרתי אותם. יהי זכרם ברוך

יניר 25 באפריל 2012

מצמרר עד כמה להרבה מאיתנו יש סיפורים וחוויות כאלו שנסחוב איתנו כל חיינו

יוסי 25 באפריל 2012

תודה אריאל

הופמן 25 באפריל 2012

עכשיו הזכרון שלהם נשאר גם איתי. כואב.

יוסי 2 במרץ 2013

גרייזס,
שנים!
כשהיית במעצר באוגדה יכולת לפגוש גם את הסמב"ץ המקומי פרץ חביב. שניכם ביחד כמעט גרמתם לי להיכנס למעצר כשפקדתם עלי לנהוג בטנק בלי בלמים וגרמתם לתאונה. למזלי כשהמתנתי למשפט, הצלחתם לגרום לתאונה נוספת. אני נוקיתי מאשמה ואתם נשלחתם לכלא ושוחררתם מתפקידי פיקוד.
לא שהייתי חייל כזה טוב (בטח לא מפקד), אבל הייתי לוחם עד יום השחרור וגם במילואים (אגב, יוסי ברוך הוא המט"ק שלי).
לילה לפני שיצחקי נהרג הייתי במארב ארטישוק בצרצר 19 (נשלחנו שני טנקים מגדוד 77 כדי לתגבר את הגדוד שלך, והוצבנו בעישייה) ובין השאר סרקנו את השלוחות והוואדיות שעולים אל מארג' עיון.
בשלב כלשהו זיהינו חוליית מחבלים נכנסת לוואדי ואח"כ יוצאת ממנו ומטפסת למארג' עיון. לא קיבלנו א' לירי ונאמר לנו שאלו הולכי על ארבע (למרות שראינו היטב שאלו בני אדם). הצלחנו לזהות את המחבלים גם כשחזרו באותה הדרך ושוב לא היה א'.
במהלך היום העירו אותנו ודרשו שנחזור לצרצר בגלל סדרת פיצוצים במארג עיון. התחלנו לנסוע והחזירו אותנו למוצב שם נכנסתי לחמ"ל והתחלתי לריב עם הקמב"ץ דידי סדן (הבן של הרב אלי) על זה שלא אישרו לנו לירות. תוך כדי ויכוח שמעתי בקשר את הדרישה לפינוי ואת השם של יצחקי (יצחק) וקיוויתי שזה לא הוא.

אז איך בכלל הגעתי אל הבלוג שלך?
היום ראיתי במקור ראשון מודעה על אזכרה לשמוליק קלוגהפט במלאת 16 שנים למותו. לעזאזל בכלל לא ידעתי שגם הוא הלך. גיגול קצר הבא אותי אל רשומה בבלוג הישן שלך וממנו לכאן.
ידעת שבטכנולוגי הקימו קיר הנצחה לבוגרים שנפלו בצה"ל? 11 שמות יש שם. מתוכם שלושה מהמחזור שלכם.

Comments closed