האם ספורט הוא מוסרי?

האם המוות של ג'וניור סיאו אומר שזה לא מוסרי לראות פוטבול? ומה עם שאר סוגי הספורט?

In כללי

על ההתאבדות של ג'וניור סיאו לא יצא לי כל כך לדבר כי מה כבר אפשר להוסיף על מוות כל כך עצוב של שחקן כל כך אהוב?

אבל היום יצא לי לדוש קצת בנושא, כשנשאלתי האם אנחנו כצופים צריכים להרגיש לא מוסריים בגלל העובדה ששחקני פוטבול, בהם אנחנו צופים, מקבלים זעזועי מוח ועוד מרעין בישין שכתוצאה מכך מקצרים את החיים שלהם או סתם הופכים אותם לרעים.

כלומר, אנחנו יודעים את כל זה ועדיין אנחנו מעדיפים לצפות תוך ידיעה שאיכות החיים של חלק נכבד מאלו שאנו צופים בהם תפגע ובעצם הצפיה בהם אנחנו גורמים להם להמשיך לשחק – ובכך תורמים לפגיעה בהם.

אחר כך חשבתי על כך והגעתי למסקנה שאין שום סיבה לצמצם את השאלה לשחקני פוטבול בלבד.

לד"ר ג'יי אין ברכיים, ללארי בירד אין גב, שחקני בייסבול עוברים ניתוח שבו משתילים להם גיד מהרגל במרפק כדבר שבשגרה, שחקני כדורגל וכדורסל קורעים את ה-ACL ועוברים שיקום ארוך וקשה. וזה לפני שדיברנו על החיים שלאחר הפרישה שבהם בכלל אנחנו לא מתענינים או על ההשפעה של החומרים – חוקיים ולא חוקיים – שאותם ספורטאים דוחפים לתוכם כאילו היו סוכריות – הכל בשביל לבדר אותנו

זה לא נעים להגיד את זה על ספורט, אבל להיות ספורטאי מקצועני זה פשוט דבר לא בריא. ואנחנו כצופים אחראיים ישירים לעובדה שאותם שחקנים עולים למגרש כל שבוע, מסכנים את החיים והבריאות שלהם בשביל לתת לנו הנאה, לא?

*

יש שתי תשובות לשאלה הזאת לדעתי.

התשובה הקלה היא כמובן – מדובר באנשים מבוגרים שיודעים בדיוק לאן הם נכנסים (היום בטח יותר מבעבר) ובדיוק כמו שהמוכר בפיצוציה לא אשם בזה שהאיש שלו הוא מכר את הסיגריה מעשן ודופק את הבריאות שלו, ככה גם אנחנו בתור צופים לא אחראיים לבחירה המודעת של אותם שחקנים.

יותר מכך, אותם שחקנים מרוויחים הון עתק – חלקם ירוויחו ביום עבודה יותר ממה שרובנו נרוויח בשנה – אז איך אפשר לדבר בכלל על מוסריות במקרה כזה?

מה שפינוזה היה חושב על המוסריות שבספורט המודרני? (מתוך ויקיפדיה)

*

אבל יש תשובה שהיא גם קצת פחות קלה. זה נכון שהשחקנים הולכים לעשות זאת במודע, אבל בואו נשאל את עצמנו כמה באמת בחירה יש להם. רובם מתחילים לשחק מגיל מאוד צעיר ובזמן שהם מגיעים לגיל קולג', ובטח למקצוענים, הם לא יודעים לעשות שום דבר אחר.

יותר מזה, ואני לוקח את זה בכוונה לקיצוניות מסוימת – אפילו אם אותם אנשים הם מבוגרים שמודעים לבחירות שלהם, הרי גם זונה, להבדיל, היא אשה מבוגרת שאחראית למעשיה ויש לא מעטים (ואני בינהם) שיחשבו שהליכה לזונה היא מעשה בלתי מוסרי.

תגידו – אבל זונה מוכרת את הגוף שלה, אז מה שחקן עושה אם לא בדיוק את זה? הוא מוכר את הבריאות שלו (גם אם ביוקר), את הביצועים שלו על המגרש, הכל בשביל ההנאה שלנו. אז מה כל ההבדל, הסכום שהשחקן מקבל?

*

הכי קל יהיה לנפנף ביד ולהגיד – הכל שטויות. כל אחד עושה את העבודה שלו וזהו. והרי זה לא שמישהו מאיתנו יפסיק לצפות בספורט רק בגלל שאיכות החיים של שחקן זה או אחר נפגמת אחרי שהוא כבר פורש.

מצד שני, אני יודע שספורט כמו אגרוף הוא משהו שאני לא צופה בו, בחלקו בגלל הפגיעה במשתתפים בו. מסוג הדברים שאני לא רוצה להיות שותף להם – אפילו ששוב, מדובר באנשים בוגרים שמקבלים הרבה כסף בשביל זה.

אז איפה עובר הגבול בדיוק? אם לראות שחקני פוטבול מבוגרים זה בסדר, מה לגבי פוטבול תיכונים – הרי שם לא מדובר בבגירים שיודעים לאן הם נכנסים? ואם פוטבול זה לא מוסרי, אז אולי גם כדורגל או כדורסל?

במקרה הזה, אין לי תשובה ברורה. רק נקודה למחשבה.

48 Comments

אופיר 9 במאי 2012

האם יש בכלל דבר כזה "מוסר"? בעיני הדבר היחיד שקיים הוא רוח התקופה.
ואם זה כך, אז כן – ספורט הוא מוסרי כמו כל דבר אחר.

גיל 9 במאי 2012

אני לא חושב שאפשר לשאול אם ספורט זה מוסר יותר מאשר האם אכילת בננה היא מוסרית. צריך להגדיר בדיוק למה אנחנו מתכוונים במוסר כי יש כל כך הרבה הגדרות ופרשנויות על הנושא.

בלי קשר, אני חושב שאכן אנשים מבוגרים ובוגרים צריכים לקחת אחריות אבל מדובר במנהלים של הספורט ולא בספורטאים שכמו שאמרת אין להם הרבה בחירה, והם גם לא חושבים בצורה צלולה בגיל 18. רובם ככולם יגידו שזה משתלם ואפילו שאין להם בעייה להיות פצועים כל החיים אחרי המשחק.

בסופו של דבר זה קשור להערכת הסיכון. לא כל שחקן פוטבול ישאר נכה כל החיים או יפגע בראש. כל עוד לא מדובר בוודאות מוחלטת ויש אחוזים גבוהים שחיים חיים נורמליים פחות או יותר אז אני חושב שזה בסדר לאהוב את הספורט. איפה עובר הגבול אני לא יודע אבל אפשר לאהוב את הספורט וגם לחשוב איזה מסכן השחקן שחטף עכשיו זעזוע מוח.

יואב ר 9 במאי 2012

אין לי נתונים, אבל לא יפתיע אותי אם ספורטאים מסכנים את הבריאות שלהם הרבה פחות משוטרים, כבאים, רופאים ואחיות. רק שעל פציעה מטופשת של אמרה נשמע הרבה יותר מכבאי שהורס את הראות שלו מרוב עשן או אחות שנמצאת כל יום ליד גורמי מחלות.

אם כבר יש משהו לא מוסרי זו עצם העובדה שרופא ירוויח לאורך 30 שנות קריירה מה שספורטאי מקצוען ירוויח בשנתיים, ושוטר את מה שהספורטאי ירוויח בחודש.

אלכס 10 במאי 2012

אמת,יציב ונכון ביותר יואב !
לא מובנת לי ההתפלספות הזאת לגבי אנשים שמרוויחים כמויות בלתי רציונליות של כסף…עם כל הכבוד לאתלטיות,מהירות,כוח או טכניקה שיש להם, הם מספקים שירות בידורי לצופים(מה כל שכן אלקטיבי) ותרומתם זניחה , בטח ביחס לעשרות מקצועות אחרים שרובם המוחלט ירוויחו הרבה פחות מהם גם אם יעבדו מאות שנים.
גם ספורטאים לא מקצוענים שואפים להגיע למקצוענות בשביל לעשות אותו דבר בדיוק, והפציעות הפוטנציאליות הם חלק בלתי נמנע בעיסוק הזה, שלרוב שווה את התג המוצמד אליו.

גיל 10 במאי 2012

תמיד אפשר למצוא עבודות בסיכון בריאותי גבוה, כמו נניח כורי פחם, אבל דווקא מכבי אש ושוטרים לא מסכנים את החיים שלהם יותר מדי. רוב הזמן הם לא עוסקים בכיבוי שריפות מסוכנות או קרב יריות כמו בסרטים ובסדרות בטלביזיה אלא בעבודה משרדית משעממת. צריך גם לזכור שספורטאים מסכנים את עצמם גם בגלל משטר אימונים נוקשה, סמים או סתם שומן או שרירים לא הגיוניים כמו אצל שחקני פוטבול.

מוזגטס 10 במאי 2012

ביחס למכבי אש הקביעה שלך לא ממש מדוייקת. אני לא זוכר לצטט את הסטטיסטיקה במדוייק, אבל גיל הפרישה שלהם בגלל מחלות שקשורות בשאיפת עשן הוא צעיר בעשור עד שניים מגיל הפרישה במשק.

ג'ורג' 10 במאי 2012

הסטטיסטיקה לא רלבנטית פה. כל אדם שבוחר בבחירה חופשית להכנס לאיזור סכנה ע"מ לעזור לזולת צריך להלל ולשבח אותו. אפילו אם כל שאר השנה הוא יושב על התחת ורואה טלוויזיה בלי לעשות כלום. רק המוכנות שווה צל"ש. אנחנו יושבים פה ודנים בכבאים כאילו זה סתם עוד נושא לדיון. brainstorming. באותו זמן ממש הם יושבים ומחכים לקריאה שאולי לא יצאו ממנה חיים – הכל ע"מ להציל אחרים. איך בכלל הכנסתם כבאים לכל הדיון הזה?

אריאל גרייזס 10 במאי 2012

אני חושב שזאת השוואה לא הוגנת. יכול מאוד להיות שהאנשים שמנית מסכנים את החיים שלהם יותר – אבל הם עושים את זה כדי להציל חיים. אף אחד לא יכול להגיד על שחקן פוטבול שהוא מציל חיים.
השאלה היא פשוטה – האם למטרה בידורית, שזה מה ששחקן עושה, יש הצדקה לסיכון של הבריאות. רופאים וכבאים ממש לא קשורים לעניין

אנונימוס 10 במאי 2012

אז אל תיקח רופאים וכבאים. קח פועלי בניין, או מובילים. אנשים שעובדים קשה בעבודה פיזית, לא מקבלים שכר קרוב אפילו לזה של ספורטאים. לא מצילים חיים, לא כלום.
כולה מסדרים לך דירה/מעבר דירה בקצת יותר זול ומהר.
זה מוסרי?

אריאל גרייזס 10 במאי 2012

שוב, זאת עבודה. המטרה שלה היא לא לבדר. אף אחד מאיתנו לא ייסתדר בלי בית – כולנו נחיה בלי פוטבול (זה לא חיים, אבל עדיין).

יואב ר 10 במאי 2012

האם זה מוסרי להשתמש בשירות של מוביל דירות? אם אין מניעה בריאותית אז אנחנו יכולים לבצע את העבודה במקומו אבל מעדיפים לשלם לו (סכום זניח יחסית) תמורת זה שהגב שלו יהרס ולא הגב שלנו.

אריאל גרייזס 10 במאי 2012

שאלה מצוינת. בוא אני אגיד לך דבר כזה – כשיש לי מוביל אני מרגיש רע מאוד כשאני רואה אותו סוחב בשבילי דברים כבדים

ירושלמי 10 במאי 2012

וכשאני רואה את הקבוצה שלי ____ משחקת גם אני מרגיש רע בד"כ.
עניין ההרגשה העצמית לא כ"כ רלוונטי.
השאלה של השכר היא מאוד פשוטה, כשיש מישהו שמוכן לשלם X על שירות מסויים סימן שהשכר מצדיק את עצמו, ע"ע שביתת השחקנים ב-NBA.
כשלא יהיה אף אחד שיסכים לשלם מליונים לשחקני NFL זה יהווה הוכחה שהכסף הגדול לא מגיע להם.
זווית נוספת, כשם שאתה קונה מוצרים (רבים מהם מיותרים) לשם הנוחות, והדירה שאתה חי בה גם היא לשם הנוחות (לצורך העניין יכולנו כולנו לגור בבקתות קש) אבל אז פתאום כשאיש ההובלות סוחב לך את כל אותם אובייקטי הנוחות שלך (בתכלס יכולת להסתדר גם בלי מערכת מולטימדיה בסלון עם טלויזיה 64', מיטה מקיקה וארון עץ מלא, ואתה מוזמן להוסיף עוד) שרובם רק עושים לך את החיים לנסבלים יותר, ועם זהאתה מרגיש רע. אבל כששחקן רץ ומתאמץ והכל כדי שלך יהיה יותר מעניין בחיים אתה מרגיש בסדר עם זה?
בני אדם זאת החיה הכי צבועה בטבע (כמוני כמוך).

דורי 10 במאי 2012

אחוז ניכר מהנשים שעובדות בזנות (ואני משער שגם הגברים) לוקים בפוסט-טראומה. הניצול שבתופעת הזנות הוא הרבה יותר אלים וממוקד מכדי לבצע השוואה הגונה. כנ"ל לגבי השואות אחרות למקרים בהם אנשים מוכרים את גופם (למשל פונדקאות ומכירת איברים).

H.E pannypacker 10 במאי 2012

קראתי באחרונה הרבה על מוסר בדה-באזר, והכתבה הזאת חידדה יותר מכל' את חוסר ההבנה הבסיסית של הכותבים לגבי מושגי המוסר, צדק ואי-צדק, או מצפון.

מושגים אלה, שכמובן האדם המודרני המציא אינם מושגים טבעיים, הם לא חוקי המשחק. חיים תמיד יהיו על חשבונו של האחר, מהרגע שנולדנו ישנה תחרות ודווקא החוק הטבעי המתקיים מאז ומעולם הוא "הטוב מנצח" (וכך גם המטרה מקדשת את האמצעים של מקאווילי).

בעולם בו ישנה א-ת-י-ק-ה (ולא מוסר!), ישנם כללים ובהם צריכים לנצח, הספורט הוא בבואה נהדרת לעולם בו אין כאב אמיתי, מלחמות והרוגים ולכן האדם כל-כך נמשך אליו.

אי אפשר להתמודד עם העולם הזה תחת מושגי המוסר (שמיוחס לתודעת האשמה העצמית אצל שפינוזה, ניטשה פרויד ושאר האילנות), אלא תחת חוקי ההישרדות בו הוא מקויים באמת.

לכן, כיום פציעות ופגיעות של שחקנים הם חלק מהמשחק (ודווקא הרחמים הם אלו שכואבים), ממש כמו המלחמות, ומוות המיתולוגים של גיבורים היו חלק מהעולם (ושוב, דווקא חוסר היכולת להבין זאת הוא שכואב).

c'est la vie

בני תבורי 10 במאי 2012

תגובה מצויינת למרות הפסקה הראשונה המיותרת.

תומר חרוב 10 במאי 2012

זה מסוג הדיונים בו כולם צודקים, לכן אני אוהב אותם כל כך.
אני חושב שאם כבר הכנסת את עניין הזנות והיחס לנשים אז בוא ניקח את זה עוד צעד. אחד הטיעונים הטובים כנגד מי שמזלזל במקרי אונס והטרדות מיניות זה "ואם זו הייתה הבת/אם/אחות שלך?" ואפשר על אותו משקל לשאול האם היית מוכן שילדך יפתח קריירה באגרוף או פוטבול? האם היית מוכן שהוא ישלם את המחיר שאותם ספורטאים משלמים? ואם לא, אז האם בטניס או כדורגל או בייסבול כן? ואם יש הבדל בתשובות אז למה.
פוטבול הוא גם ענף מאוד אלים מיסודו, הוא יוצר אלימות ואחת הסיבות לפופולריות שלו זה שהוא אלים. מבחינה זו אגרוף דווקא מוסרי יותר, משום שהאלימות באגרוף היא המשחק, זו לא אלימות נסתרת. למה הסיפור עם ניו אורלינס זעזע? כי המטרה המוצהרת של ההגנה היא לעצור את ההתקפה, לא לפצח את עצמות המתמודד, באגרוף זו המטרה המוצהרת.

אבי 10 במאי 2012

דווקא בגלל הסביות שציינת אני מוצא את האיגרוף פחות מוסרי ואת העונש שניו אורלינס קיבלה כמוסרי.

אלון 10 במאי 2012

יש לי חבר ששיחק באופנסיב ליין בתיכון ובמכללה. הוא היה בדויזיה נמוכה ולא קיבל מלגת לימודים. ב-10 השנים האחרונות הוא בדיאטה ובגיל 32 יש לו ברכיים של בן 80. שאלתי אותו אם הוא מתחרט והוא אמר שממש לא. הוא עבר דברים שרובנו המוחלט יכול רק לחלום עליהם.
מה שאני רוצה להגיד זה שמי שלא מכיר כל כך טוב את העולם של הפוטבול וקורא פה חלק מהפוסטים יכול לחשוב שחזרנו לתקופת רומא העתיקה וזורקים אנשים בכוח לזירה כדי שהם ילחמו נגד אריות.

גיל 10 במאי 2012

כן, אבל הוא רק בן 32. חכה שעוד 10-15 שנה הוא לא יוכל להרים את הילד שלו נראה מה יחשוב. לצעירים יש פרספקטיבה מסוימת שבה הם נוטים להמעיט בערך העתיד אבל אחר כך הם משנים את דעתם.

בר שושני 10 במאי 2012

הקשר לזנות הוא רופף עד לא קיים. מושג הבעלות של אדם על גופו, לפי ערכי המוסר שלנו, הוא לא מוחלט, זה נכון. אסור לאדם, למשל, למכור את היצר שלו או להביא עצמו למצב שרצונו נמחק. זונה מוכרת את יצר המין שלה, או את האפשרות להעמיד פנים שכסף יכול להפעיל אותו. המכור לסמים מעוות את רצונו עד כדי איבוד צלם אדם. את הדברים האלה אנחנו לא מרשים (אנחנו לא מרשים אותם לא כי זנות מובילה לפשיעה אחרת, ולא כי המכורים לסמים פורצים לבתים, אנחנו מרגישים שיש משהו שהוא באופן בסיסי ומהותי לא מוסרי באופני הקיום האלה).

אבל יש הבדל מהותי בין זונה לבין פועל במפעל, גם אם המפעל דומה למפעלים של המאה ה-19 באירופה וארה"ב. וחייו של שחקן כדורסל או פוטבול דומים הרבה יותר לפועל בפס הייצור מאשר לזונה או למכור לסמים, במובן זה שהם לא מהווים עיוות או מכירה של הרוח, אלא השכרה של הגוף. בתרבות שלנו זה מותר (אגב, יש פרשנות שאומרת שהאפשרות לקחת עבדים ביהדות – והחובה לשחרר אותם אחרי פרק זמן קצוב, נובעת בדיוק מהנושא הזה, דהיינו – שאפשר להשכיר את הגוף, אבל חובה לשחרר לפני שהאדם הופך להיות עבד גם בנפשו).

אני מניח שבמין אבחנה סמי נוצרית כזאת, יש הבדל בין להשכיר את הגוף – גם אם נגרמים לו נזקים – לבין לעוות את הרוח.

האבחנה הזאת, אגב, היא בלי ספק חברתית ותלויית הקשר.

יריב 10 במאי 2012

הנסיון לעשות רציונליזציה לאיסורים הקיימים בחברה הוא בלתי מוצלח. למה אסור למכור מריחואנה אבל מותר למכור אלכוהול? שכרות אינה "מעוותת את הרצון עד כדי איבוד צלם אדם"? למה אסור לזייף את יצר המין בזנות אבל מותר לזייף אותו בפורנוגרפיה, ואפילו ביצירות לא פורנוגרפיות (מין הוא מרכיב מרכזי בלא מעט יצירות קולנוע וטלוויזיה, ואפילו בפרסומות). למה אסור לזייף את יצר המין אבל יצרי לחימה זה בסדר?

מה שמותר ואסור הם פשוט תוצאה של הנורמות החברתיות שהן תוצאה של המסגרות הדתיות, לכן זנות אסורה ופורנוגרפיה עומדת בסימן שאלה, אבל אגרוף זה בסדר גמור ואלימות קשה משודרת בטלוויזיה באמצע היום. לכן אלכוהול, שיש לו חשיבות בטקסים דתיים, מותר ומריחואנה, שאין לה תפקיד כזה, אסורה. כל נסיון לבנות את הכללים מחדש מתוך איזה הגיון יסודי הוא פשוט חסר טעם.

פרננדס 10 במאי 2012

אני לא כל כך אוהב את התשובה הקלה שמדובר בבגירים. זה שומט את הקרקע מתחת לדבר הזה שנקרא סולידריות חברתית ושירותי רווחה כי כל אחד אחרחאי על מעשיו ואנחנו כחברה/כמדינה לא צריכים להושיט יד לאף אחד.
עוד משהו על המחקרים בענייני הפגיעות והנזקים: זה כמו שיציגו מחקר שעבודה מול מחשב למעלה מ4 שעות ביום מעלה את הסיכון בצורה דרמטית את הסיכון לחלות באלצהיימר. לא נראה לי שנראה גדודים של אנשים מתפטרים מעבודתם…
ודבר אחרון קצת דמגוגי: הייתם רוצים שהילד שלכם יבחר בקריירת פוטבול? אני לא

פנדלוביץ 10 במאי 2012

שתי מילים:
יאללה, יאללה!

עומרי 10 במאי 2012

אבל הם לא עושים את זה בשבילנו. הם עושים את זה בשביל עצמם. בשביל התהילה, האתגר, הקבוצה, המאמן, הבחורות וכן גם הכסף.
אנחנו רק סטטיסטים בכל הסיפור.

חננאל 10 במאי 2012

אם לא היו צופים ורייטינג בספורט, גם לא היו לספורטאים התהילה, האתגר, הבחורות וכן גם הכסף.

עומרי 10 במאי 2012

יש גם זורקי דיסקוס שמזיקים לעצמם מאוד. ומתעמלות אמנותיות.

austaldo 10 במאי 2012

למה לעצור בספורט? מה עם שחקנים וכוכבי פופ ורוק שעושים מיליון ניתוחים פלסטיים כדי להראות כמו שאנחנו מצפים שהם יראו, וצורכים סמים כדי לספק לנו שעשוע בצורת סרטים ומופעי רוק? במה שונים קורט קוביין ומייקל ג'קסון ואיימי וויינהאוס מג'וניור סיאו?

IIWII. החיים זה מחלה, מתים מזה :

אריאל גרייזס 10 במאי 2012

אתה יודע מה, שאלה טובה. ההבדל הוא, אני מניח, שבשביל פוטבול אתה חייב לחטוף מכות, זה חלק מהעבודה. בשביל להיות כוכב רוק אף אחד לא מכריח אותך לעבור ניתוחים פלסטיים או לקחת סמים

austaldo 10 במאי 2012

מה זה משנה? עובדתית סמים זה חלק מהחיים של כמעט כל מי שעוסק בשואו-ביז. אני ואתה אף פעם לא עמדנו מול קהל של אלפי צופים, אנחנו לא הרגשנו לחץ מהסוג הזה. אני מניח שכל הקטע שאתה על במה ויש אלפי אנשים שכולם רוצים חתיכה ממך זה דבר מאוד מלחיץ, ומאוד סביר שרוב האנשים במצב הזה גם היו לוקחים סמים או כל דבר שהם חושבים שיכול לעזור להם לעבור את זה.

הנקודה שלי היא שבכל מיקצוע בתחום הבידור יש סיכון כזה או אחר. האם אנחנו יכולים לוותר על סרטיםטלוויזיהמוסיקה בגלל זה? כבני אדם אנחנו כניראה זקוקים לא רק ללחם אלא גם לשעשועים וכשיש צורך תמיד יהיה מי שיספק אותו.
רק שתבין, אני לא מבטל את השאלה שלך – אני מניח שזו שאלה של מידה. אם מישהו ירצה להחזיר את קרבות הגלדיאטורים מימי הרומאים שנילחמים עד מוות תהיה לזה התנגדות מקיר לקיר, אבל אם הספורטאי מת 20 שנה אחרי זה כבר פחות מפריע.

אריאל גרייזס 10 במאי 2012

נכון, בסופו של דבר זאת השאלה שלי – איפה עובר הגבול?
יש לי הרגשה שבעתיד הוא יעבור במקום אחר ממה שהוא עכשיו ושאנשים בעוד 100-200 שנה ייתסכלו עלינו ויגידו איזה ברברים הם היו – כמו שאנחנו מסתכלים על רומא היום

austaldo 10 במאי 2012

אז אתה אופטימי. אני חושב שעתיד כמו שמתואר ב"מישחקי הרעב" הרבה יותר סביר.

דובי מילר 10 במאי 2012

זה לא אנחנו שזונות ונרקומנים במקרה של הספורט ..?

אריאל גרייזס 10 במאי 2012

לא, זה רק אנחנו אוהדי ליברפול..

אלעד ב. 10 במאי 2012

אריאל – קודם כל, מאוד אהבתי את ההשואה לזונה, אני חושב שהיא במקום (באמת!).

ד"א – בינתיים כל מי שניסה לקנטר את הנקודה שהעלית לא הצליח כי כולם לא התייחסו לעצם השאלה שחידדת בתגובות – האם זה מוסרי במקצוע בידורי שכולנו יכולים גם בלעדיו?

וכאן אני מגיע לתשובה – בהחלט, לדעתי לא מוסרי וגם מיותר.
אבל כן ניתן וצריך להבדיל בין הענפים האלימים באמת (אגרוף, פוטבול ואולי עוד כמה) ששם האלימות היא עצם המשחק.
בעוד שמשחקים אחרים יכולים להיות משוחקים בצורה יפה רק שלאורך השנים, התחרותיות קלקלה גם את זה.

כיום, הענף היחיד אולי שנותן משחק נקי ויפה זה טניס. נכון, גם בו יש פציעות אבל אי אפשר בלי לשלם מחיר כלשהוא…

אריאל גרייזס 10 במאי 2012

פוטבול לא מבוסס אלימות?

יריב 10 במאי 2012

דומני שפוטבול כבר לא מבוסס על אלימות. אני חושב גם שזה כבר לא מה שבאמת מושך את הקהל, שים לב להיילייטס המקובלים. לא תראה שם הרבה כניסות אלימות, אלא בעיקר מהלכים שדורשים אתלטיות, שליטה בגוף ותיאום – בעיקר מצד רצים ותופסים. (לפחות נדמה לי שזה המצב, אלו המהלכים שאני זוכר). בכל מקרה, מדובר בתהליך – פוטבול היה מבוסס על אלימות במידה קיצונית לפני חצי מאה, מאז נראה לי שהוא נע לכיוון אחר (ושוב אסייג, ממה ששמעתי, אני לא הייתי לפני חצי מאה).

ג'ורג' 10 במאי 2012

בדיוק ההפך: לפני חצי מאה אנשים שיחקו עם פחות מגיני גוף או שמגיני הגוף לא היו מפותחים מספיק ע"מ באמת להגן על הגוף. לפיכך המשחק היה פחות פיזי. התאקלים היו פחות אלימים. אבל, עם השתפרות הטכנולוגיה גדל גם השיפר באמצעי ההגנה על הגוף. כביכול זה היה עם כוונה טובה: להגן יותר על השחקנים. בפועל מה שזה יצר זה תאקלים הרבה יותר אלימים. זה דבר אחד.

דבר שני הוא שלפני חצי מאה לא היה שימוש בסמים כמו היום. לא היית רואה מפלצות אדם על המגרש.

שני גורמים אילו הם בדיוק הסיבה שהמשחק נעשה יותר אלים בשנים האחרונות. תרשה לי להוסיף גורם שלישי:
הליגה יצאה עם כל מיני חוקי-סיסי ע"מ שלא יגעו בק"ב וברסיברים. חלק מהחוקים החדשים טובים מאד, אבל חלקם מוגזם. בגלל ששחקני ההגנה יותר מוגבלים במי הם יכולים לתאקל, הם נכנסים באמ-אמא של מישהו איפה שהחוק עדיין מתיר להם.

אזי 10 במאי 2012

לפי המשפט האחרון שלך, זה לא נשמע כאילו הם אלימים כי זה מה שהקהל רוצה לראות
הם אלימים כי מותר להם.
וזה לא קשור למוסריות של הקהל…

ג'ורג' 10 במאי 2012

קודם כל, מחמאות על הנושא שבחרת והכתבה במילה אחת: מצוין!
לגבי הנושא עצמו וכמה מהתגובות שלעיל:
1. מוסר: השאלה היא מוסר של מי? כולם דנו פה בשחקנים עצמם ובאוהדים (אנחנו). אבל אף אחד לא העלה פה את הצד הכי חשוב בחוסר מוסריות: הבעלים. הם אילו שהעלו את הרף בתשלומים בלתי נתפשים בכלל. כשעומד פיתוי כזה גדול מול כל אדם – על אחת כמה וכמה אדם צעיר – על אחת כמה וכמה ועוד כמה כמה-ים אחד מרקע חברתי נמוך ומעמד כלכלי רעוע – אין כמעט דרך לעמוד בפיתוי.
אז מי שלא מוסרי פה זה הבעלים. הם מפתים צעירים בלי יכולת שיפוט עם כסף גדול. והם עושים את זה רק למטרות רווח. והנה החלק הכי בלתי מוסרי: רוב (כל?) הבעלים בכלל לא זקוק לספורט מקצועני כמקור הכנסה. יש להם מספיק גם בלי זה. לרובם זה צעצוע. אז מבחינה זו זו חד וחלק בלתי מוסרי.
אנחנו האוהדים קונים מוצר. אנחנו אולי טפשים בזה שאנחנו משלמים כ"כ הרבה, אולי תמימים בזה שאנחנו מאמינים שזה יופי-טופי, אבל אנחנו לא בלתי מוסריים. אנחנו קצת צבועים בעצימת העיניים שלנו (לגבי הפציעות), אבל לא הייתי לוקח את זה עד חוסר מוסריות.
השחקנים עצמם בטוח לא נופלים לקטגוריה של לא-מוסריים. שוב: אולי תמימים, אולי טפשים, בטחו מפותים.
2. רוב הזונות בעולם לא עושות את זה מתוך בחירה. זו הדרך היחידה של הרבה מהן להאכיל משפחה. מצער ומגעיל, אבל לא בר-השוואה לספורט.
3. כבאים = מלאכים. אין לזה שם אחר. מקבלים שכר נמוך ומוכנים לסכן את חייהם להציל אחרים. אני לא מבין מה הפילסוף הארוך מסביב לזה.

איתן מקטמון 10 במאי 2012

הייתי מוסיף לדיון הזה את ההבחנה שנגעו בה כאן בעדינות בכמה תגובות שדנו בזכותו של אדם על גופו: יש כמה אילנות (שחביבים על החבר'ה מהצד שלנו של הכביש הספורטיבי) שטענו שאי אפשר בכלל להפריד בין האדם לבין מה שהוא עושה ומייצר. היצירה הספורטיבית הזאת לפיכך הופכת את הספורטאי למי שהוא כאדם והיא התגשמותו האנושית ממש כמו הגוף שלו. למנוע את אותה התגשמות מהם כי היא עלולה להיות מסוכנת להם תמנע מהם להיות מי שהם בעצם, וזה סוג של דיכוי. זה נכון לגבי ספוראים מבריקים ומובילים ואולי מסביר גם את התאווה של כדורגלנים לא מוצלחים לנסוע לשחק בסין או בליגה א' דרום.
לגבי זנות זה לא תקף כי מדובר בשימוש ישיר בגוף של מישהו אחר לטובת הפקת עונג או מילוי צורך. מבחינה זאת שחקנים דומים אולי יותר לחשפניות נניח, בגלל המסגרת המדכאת מלכתחילה שהחשפנית נמצאת בה והשחקן לא נמצא בה.

איתן מקטמון 10 במאי 2012

צריך להיות "מבחינה זאת שחקנים דומים אולי יותר לחשפניות נניח, אבל גם ההשוואה הזת לא טובה בגלל המסגרת המדכאת מלכתחילה שהחשפנית נמצאת בה והשחקן לא נמצא בה

MOBY 10 במאי 2012

כפי שאמרו קודם החיים היא מחלה כרונית. בסוף מבריאים ממנה.

אריאל 10 במאי 2012

כבד לי קצת כל הפילוסופיה הזאת. בסופו של דבר כולנו זונות

ג'ורג' 10 במאי 2012

אזי, לגבי מוסריות הקהל ראה תגובה מס' 16 (ותגובות של קוראים אחרים).

אני גם לא מקבל את הסיפור עם הסבל. זו עבודה שהוא בחר והוא מוכר את עצמו ומקבל תגמול בהתאם. מההסבר שנתתי במספר 16 ברור שזה לא בדיוק המצב בספורט מקצועני. הפיתוי, שהבעלים יוצרים בכוונה תחילה ומתוך חמדנות, הוא כמעט לא אנושי – ולכן לא מוסרי.

אלון 10 במאי 2012

מה עם הנזקים שיש מהצבא. שלוש שנים של מסעות ותרגילים עם נעלי אלבה. דופקים את הברכיים, מתחרשים, נכנסים להלם קרב וכל זה בשביל 300 שקל בחודש ו- 20 שנה של צווי מילואים. עדיף לשחק פוטבול.

בלינדר 10 במאי 2012

אריאל, גם עובדי הייטק ועובדים סוציאלים שלא יודעים לשמור על עצמם יכולים לגרום לעצמם לנזק גדול. לא נזק פיזי אמנם אבל נזק נפשי יכול להיות אפילו קשה יותר מנזק פיזי. בעבודה שלי בישראל פגשתי בעשרות עובדי הייטק שלא החזיקו מעמד במקצוע והחליפו מקצוע (בשלני בירה, אופי לחם, מסעדנים וכו')

יניר 10 במאי 2012

אין הרבה מקצועות שאדם עוסק במה שהוא הכי אוהב בעולם או שהמקצוע והתחביב הם אותו דבר. אולי רק ספורטאים ואמנים,

זה הקונטקסט שצריך לקחת בחשבון

Comments closed