יורו (1) – אז את מי אוהדים?

יורו תמיד מהווה מבחינתי דילמה. במונדיאל, החיים קלים. בניגוד לכל אוהדי הניצחונות של ברזיל, לי יש אשכרה שורשים במדינה הזאת (אבא שלי שיחק כדורגל בפאבלות של ריו. טוב, אכל גפילטע פיש בסאו פאולו, אבל זה מספיק קרוב) אז אין לי ברירה אלא לאהוד את הקבוצה הזאת. זה שהיא מנצחת הרבה זה רווח די נקי.

יורו, לעומת זאת, קשה מאוד. אני לא חושב שהיה יורו שהגעתי אליו כשאני מעדיף קבוצה באופן ברור. בכל טורניר השיטה היתה די ברורה – צופים במשחקי הסיבוב הראשון, קולטים קבוצה שמוצאת חן בעיניך – והולכים איתה עד הסוף.

לעתים נדירות, כמו עם דנמרק ב-92 (או כמו שאני קראתי לה – רק לא הולנד או גרמניה) זה נגמר באליפות מתוקה.

במרבית המקרים האחרים זה נגמר בשברון לב – אנגליה של גאזה ב-96, רוסיה המדהימה ב-88' (אם אתם צריכים עוד סיבה למה אני לא סובל את ההולנדים) ופורטוגל של 2000.

אז הגיע הזמן לבחון את המועמדות הפעם ולבחור את הפייבוריטית שלי. השיטה היא פשוטה – נבחרת סימפטית, בלי משקעי עבר (כלומר, לא עשתה יותר מדי צרות לברזיל), לא חזקה מדי (כי מה הכיף לאהוד את ספרד?) אבל כן כזאת עם סיכויי הצלחה להשתחל לחצי הגמר או הגמר.

בואו נראה:

not it a milion years:

– גרמניה – הכדורגל אטרקטיבי, השחקנים צנועים ויש להם שוער מצוין (תמיד קריטריון חשוב – למה אתם חושבים הלכתי על דנמרק ההיא?) אבל צריך שהם ישחקו נגד אוקריאניה או פולין בגמר כדי שאני אעודד אותם.

– אוקראינה, פולין – כמו הגרמנים, רק לא אטרקטיביים. ועוד ביתיים. לא נצטער אם האיצטדיון יקרוס כשהשתיים ישחקו בינהן.

– צרפת – לקחו לנו את המונדיאל ב-98, ריברי מכוער לאללה ונמאס כבר מכל המחנות האלו כל פעם שלא מצליח להם. חוץ מזה, באמת צריך סיבה? הם צרפתים לעזאזל!

– איטליה – מונדיאל 82 כמובן קופץ ישר אבל האמת שלא צריך אותו בשביל זה. כדורגל איטלקי זה לא בשבילי.

– יוון – יורו 2004, לא נשכח ולא נסלח.

– הולנד – לא מספיק שכל הישראלים אוהבים אותם, שהם העיפו אותנו במונדיאל האחרון, אז גם יש להם את אריאן רובן? לא תודה.

רק אם אין ברירה:

– ספרד – מה הכיף בלעודד את הכי טובים?

– שבדיה – אפילו עם זלאטן, אתם מוזמנים להכניס פה סמליל של פיהוק.

– פורטוגל – רונאלדו, תשכחו מזה.

– דנמרק – האחים לאודרופ עוד משחקים שם?

– אנגליה – רוי הודג'סון מאמן את סטיבן ג'רארד, דאונינג, קארול וקלי ג'ונסון? תודה רבה, אכזבה מליברפול יש לי מספיק שמונה חודשים בשנה.

יש מצב:

–  קרואטיה – האמת, לא כל כך מכיר מי משחק שם, אבל תמיד שיחקו אטרקטיבי ואפילו העיפו את הגרמנים ב-98', מה שנותן להם עוד נקודת זכות

– צ'כיה – אותו דבר – וגם הרגו פחות יהודים. באסה שנדבד כבר פרש.

– רוסיה – כבר ביורו הקודם היו הפייבוריטים שלי (זוכרים את הימים שחשבנו שהספרדים לא מסוגלים לנצח טורניר בינלאומי? הא!) ונראים כמו נבחרת אטרקטיבית מאוד. הרבה פוטנציאל.

– אירלנד – איחוד כל השאיפות שלי. מת על המדינה, מת על האנשים ומגיע להם ולו כדי לפצות על התיקו ההוא עם נבחרת ישראל  של גרנט (עד היום החברים האירים שלי מזכירים לי את דודו אוואט והטמפונים באף). ניצחון שלהם על איטליה יוביל להתפרצויות שמחה אותנטיות מדבלין ועד מזכרת בתיה. מה חבל שהם תקועים בבית המוות.

(צילום: rugbyworldcup)

זהו, אני מוכן. קרואטיה, צ'כיה, רוסיה ואירלנד – מי מכן שתשרוד את בית המוות שלה, הולכת איתי עד הסוף המר (כלומר, הפסד בפנדלים לצרפת ברבע גמר).

*

"דה באזר" בפייסבוק