שבתרבות – האשה הטובה וברוס ספרינסטין

ג'וליאנה מרגוליס עושה טלוויזיה מצוינת, סטיבי ואן זנדט לא כל כך, אבל לפחות הוא מנגן בשביל ברוס ספרינגסטין. וגם - טקסט קוראים ראשון לכבוד שבת.

בשנים האחרונות נוצר מצב די ברור של סטטוס קוו בטלוויזיה האמריקאית (ובאיחור של כמה שנים, גם בזו הישראלית) – הערוצים בתשלום (HBO, Showtime וכו') ייתמקדו בלעשות טלוויזיה איכותית בעוד הרשתות הגדולות יעברו לשדר בצורה כמעט בלעדית דברים בטוחים, שזה אומר – או ריאליטי או סדרות נוסחה דוגמת CSI ודומותיה. סדרות שיביאו רייטינג בטוח ולא יצריכו את הרשתות להסתכן בשום שערוריה.

אבל, לתוך הפריים טיים הדביק הזה, מדי פעם מצליחה כן להשתחל סדרה שהיא קצת יותר מאשר סדרת נוסחה קלאסית. ולפעמים, סדרה כזאת הופכת, כמעט אולי למורת רוחם של קברניטי הרשתות, לפנינה אמיתית. אחת כזאת, היא "האשה הטובה", שהשבוע הסתיימה העונה השלישית שלה (בארץ לפחות, אין לי מושג מתי בארה"ב).

על פניו, "האשה הטובה" נראית כמו עוד סדרת עורכי דין, כזאת שראינו באות והולכות כל שנה, מימי "פרקליטי LA", דרך "הפרקליטים" המצוינת וכלה ב"אלי מקביל", שעד היום אני לא יודע אם היא היתה יותר דפוקה או יותר פורצת דרך (כנראה ששניהם).

אבל יש משהו שמבדיל את "האשה הטובה" משאר סדרות עורכי הדין שנתקלנו בהן בעבר. קשה מאוד לשים את האצבע על מה זה המשהו הזה. אולי זה המתח שמובנה בתוך הסדרה והעובדה שהעלילה מתקדמת מפרק לפרק ומעונה לעונה – בניגוד לסדרות פרקליטים קודמות שהעלילה נגמרה ברגע שהפרק נגמר.

ואולי זה פשוט שהפעם החליטו להשקיע באמת ולתת לנו דמויות אמיתיות. לא סתם פלקטים של עורכי דין (איכשהו, תמיד בסדרות האלו יש את הטייפ-קאסט שכל עורך דין מוגדר לפיו), אלא בני אדם אמיתיים.

ואין מי שנותנת תחושה של בן אדם אמיתי, יותר מאשר ג'וליאנה מרגוליס המעולה. באמת קשה לעצור בכמות השבחים שמארגוליס זוכה להם – כל אחד ואחד מהם בצדק. אבל חוץ ממנה, גם שאר השחקנים בסדרה – אם זה פיטר נורת', שהשתחרר לגמרי מאימת "מיסטר ביג" ואם זאת השחקנית שמגלמת את החוקרת הפרטית קאלינדה שארמה – כל אחד ואחד מהם נותן עבודה שיכולה להלמד בכל סדנת משחק.

ואולי זה לקח טוב לכולם בתעשיה. בשביל להוציא סדרה טובה, אפילו מצוינת, מתחת לידיים, לא צריך לזעזע או לרגש או לפרוץ דרך. לפעמים, מספיק תסריט טוב ושחקנים מצוינים. כמה פשוט.

***

מהצד השני של המתרס, נמצאת "ליליהאמר". אם לא ראיתם אותה עד עכשיו, זה בסדר – לא הפסדתם יותר מדי. מה שנעשה בליליהאמר הוא ניסיון פשוט לרכב על ההצלחה של "הסופרנוס", לקחת את סילביו (סטיבן ואן זנדט), עם כל גינוני הגנגסטר שאנחנו מכירים כבר מצוין, ולתת לו סדרה שתמוקם בלא אחרת מאשר נורווגיה.

למה נורווגיה? לאלוהי הטלוויזיה הפתרונים. אולי חשבו שהמפגש בין הגנגסטר האיטלקי-אמריקאי לבין התרבות הסקנדינבית יהיה מספיק משעשע כדי לתת תוכן לסדרה באורך מלא. הוא לא.

כן, יש רגעים מבדרים בסדרה מדי פעם, אבל חוץ מהם אתה לא מבין בדיוק מה המפיקים רצו להגיד. וזה עוד לקח שאפשר ללמוד – אם יש לך רעיון זה הכל טוב ויפה, אבל זה רחוק מלהספיק. תסריט טוב ושחקנים טובים (ולא רק אחד כזה, עם אותו שטיק כבר 10 שנים) יכולים מאוד לעזור.

***

טוב, כל הסיפור על ליליהאמר הוא רק תירוץ כדי לתת הקדמה לקטע הבא. יואב בראון מתכבד להיות הקורא הראשון שטקסט שלו מתפרסם פה, והוא מספר על הופעה של ברוס ספירנגסטין – שמי שלא מכיר, ואן זנדט הוא אחד מהנגנים בלהקה שלו. אז הנה, אני אתן ליואב לדבר:

מארסיי 85

הפנאק,רשת חנויות תקליטים גדולה בצרפת, הייתה גן העדן לילד בן 16 החפץ במגוון העצום של תקליטים מתוצרת חוץ. כן, היה את פאז, בית התקליט והחור בשחור המעודכנות אבל הפנאק היה הסופרמרקט הגדול של אפשרויות, חלומות, הזדמנויות, זה the promised land  . שם עשיתי את צעדי הראשונים והמורעבים, טועם, מנסה, ממשש , קונה וחוזר לבית הוריי בשדרת פראדו עם שקיות גדושות.

Born in the usa  יצא כמה חודשים לפני ומעבר ללהיטים הוא סיפק את השורה שכל נער בטוח שנכתבה במיוחד בשבילו-
We learned more from a three-minute record than we ever learned in school

ועם השורה הזאת בראש ובין הממתקים של בואי, ג'נסיס, סטונס ואיגי פופ, הלכתי למדף של ברוס, מפשפש בתקליטים ומחפש את שנות ההוצאה במטרה להתחיל את המסע מהתחלה.

הסאונד הרזה והסיפורים הנהדרים של greetings  והקירקסיות והרגישות של  the wild  לא הכינו אותי  לצליל המפוחית שפותח את התקליט born to run  ואת אחד משירי האהבה הגדולים ביותר שנכתבו-thunder road.

 האם אפשר לעוף למקום אחר בלי לזוז מהספה?  חייתי ברחובות צדדים, פילסתי את דרכי בארץ הג'ונגל, רציתי לברוח מעיר שמלאה בלוזרים ולהיעלם לתוך הלילה. ומעל הכל התאהבתי במרי.היא לא הכי יפה אבל היא בסדר. בשבילי. לא אהבה מלאכית וערטילאית כי אם ארצית, ריאלית, מפוכחת, שורפת ומריחה כמו בנזין. הגיבור הטראגי  והטיפש עשרה שבי לא היה זקוק ליותר.

עוצמתו של המפץ הוכפלה מעצם ההפתעה. כי בניגוד  ל-זיגי ולדארק סייד המפומפמים, לא הכרתי מישהו שממש אוהב את הבוס. הוא לא חדר לאוזן המקומית שהייתה אנגלופילית ברובה.דימוי הרמבו עם הבנדנה בוודאי לא הוסיף למי שאהב את הגיבורים שלו רזים, מעונים וקודרים. אהבתי אז לחשוב שהפנינים של הבוס הם סוד פרטי שלי.

  ברצלונה, מאי 2012

27 שנים חלפו, המרי שלי ואני טסנו לברצלונה להגשים חלום ישן באצטדיון האולימפי. הגענו חמש שעות לפני כדי לתפוס מקום בתור שלא נגמר. נכנסים, ריצה מטורפת לצד השני של האצטדיון לכיוון הבמה כאשר מרי שלי מובילה במרוץ. הגעה למתחם הסגור, קבלת צמיד רשמי שמאפשר לצאת ולהיכנס לאזור התחום שליד הבמה – והמשימה הושלמה.

באיחור של שעה, הוא עלה עם האי סטרייט בנד לתוך מסה משולהבת, שמכירה כל מילה ולבושה בטי שירטים של הבוס מכל התקופות. הבוס כבר מזמן לא סוד שמור של אף אחד. הוא קלאסיקה עולמית עם רפרטואר בלתי נגמר. היי, אפילו מנהיג הלהקה שלו, ליטל סטיבי, היה היועץ של טוני סופראנו.

ריף הקלידים של  badlands  פותח את ההופעה שנמשכת שלוש שעות ויש בה צמרמורות ותמורה לכל אחד. קלאסיקות ישנות, בלדות, שירים מהאלבום החדש, להיטים, מורכבות, אנרגיה ווירטואוזיות רגשית. האי סטרייט בנד מכניסה אותך לחדר קטן עם מערכת סאונד מפנקת.

 והבוס? רק נותן ונותן. האגדות על הפרסונה הבימתית הפראית לא יצליחו להסביר את כל מה שהעיניים רואות והלב מרגיש. שיא רודף שיא , זיכרון פוגש זיכרון, ריף גיטרה מתחלף בסקסופון שמתחבר לפסנתר של רוי ביטן.

למי שמתעתד לתפוס את ברוס בטור הזה, לא אקלקל את המחווה המרגשת ועם זאת הכל כך אינטליגנטית לקלארנס קלמונס הסקסופוניסט המנוח, אולי הדמות המזוהה ביותר עם ברוס והצליל של האי סטרייט בנד.

שעתיים אחרי, צועדים תשושים, נפשית ופיזית, בראמבלס. אותה ראמבלס בה חגגתי לפני 13  שנה עם אלפי אדומים את נס ברצלונה. העיר הזאת נתנה לי נס נוסף.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

בקטנה:

 – אני יודע שזה לא טור הפייסבוק שלי, אבל בכל זאת זה משהו שנחשפתי אליו השבוע (ולניר הופמן תודה) ואני חושב שכל אלו שמדברים על נושא המהגרים בלי באמת לדעת מה קורה שם, חייבים לקרוא. מה שתעשו עם זה כבר תלוי לגמרי בכם.

– עינב שיף שוב מפציץ, והפעם עם פרוייקט מיוחד לכבוד 15 שנה ל-ok computer האלמותי של רדיוהד. אישית, אני מוצא תמיד את The Bends כאלבום היותר קומיונקטיבי של טום יורק ושותפיו, אבל אין ספק שמדובר ביצירת מופת אמיתית.

– ובאדיבות גבריאל היידו, הרולינג סטון בוחר את 20 השירים הגדולים של סמאשינג פאמקינס (כן, אני מתגעגע לניינטיז, למי שעוד לא הבין)

– ו-7 לילות של ידיעות אחרונות בוחר את 20 הזמרים הגדולים של ישראל. לא ברורה לי בדיוק ההצדקה לפרויקט כזה כרגע, אבל ניחא – צריך למלא דפים.

אבל מה שמפריע לי זה שהפוליטיקלי קורקט פשה היום לכל חור והנה, גם בכתבות מהסוג הזה צריך לעשות העדפה מתקנת. אז אריק איינשטין ראשון (בחירה נדושה קצת, לא?) וזוהר שני, כי צריך איזון – וזה בסדר. אבל זמרים בלי טראק רקורד כמו ישי לוי או עמיר בניון כן ברשימה ושלום חנוך, ברי סחרוף ורמי פורטיס לא? אתם רציניים?

ומאיפה לעזאזל הגיע לשם אביתר בנאי???

לינק אחרון להיום, על גלעד שליט ועוד קצת. אני אחרוג שניה ואגיד את דעתי בנושא. זה ש"ידיעות" מתנהג בצורה צינית ומזנה עוד יותר (איך איליין אמרה לסיינפלד – כל פעם שאני חושבת שאתה לא יכול להיות יותר רדוד, אתה מוציא עוד קצת מים מהשלולית) את המקצוע של פרשנות הספורט, רק בשביל למכור עוד כמה עיתונים – זה מביך.

אבל אני באמת לא מבין את משפחת שליט פה. לא אתם סיפרתם לנו שגלעד רק רוצה לחזור לשגרה ושיעזבו אותו בשקט? אז בסדר, את ההופעות בכל אירוע ספורט מזדמן קיבלתי בלי בעיה – בסך הכל הוא היה בשבי 5 שנים ומותר לו להנות. אבל זה? זה מה שאתם רוצים, שגלעד שליט יהיה עוד גיבור ריאליטי שמקבל טור כי הוא סלבריטי?

מצטער, במקרה הזה, אין הנחות סלב.

איזו הפתעה, מי היה מאמין
מס' 2

No Comments

באבא ימים 15 ביוני 2012

אני איש של the river ובעיקר של nebraska. ברוס ספרינגסטין ופול סיימון עבורי זה הכי אמריקה שיש. שניהם אגב מניו ג'רזי (לידיעת הקורא ברוס ויליס).

אסף THE KOP 15 ביוני 2012

גם אני עם נברסקה.
לדעתי, הכי אמריקה שיש זה ספרינגסטיין ופול סיימון, אבל בעיקר הרוק הדרומי על שלל להקותיו.

הנה אחת:

http://www.youtube.com/watch?v=JBfjU3_XOaA

בני תבורי 13 ביולי 2012

אסי,
אין על הרוק הדרומי ואין על הקרידנס, רק שהם מקליפורניה…

יריב ס. 15 ביוני 2012

אמי נחשפתי לברוס ספרינגסטין עם BORN IN THE USA וממש התאהבתי.
אח"כ כשיצא האלבום המחומש של ההופעות החיות התחננתי בדמעות עד שקנו לי אותו, ככה נחשפתי להיסטוריה ופשוט התאהבתי. אלבום, אני מתכוון למארז עם חמישה תקליטים זה שמור עדיין אצל הוריי מתחת לפטיפון המקולקל…

את פול סיימון אני אוהב מילדות. לא יסלח שהוא בחר להופיע בארץ לפני שנה ביום בו נולד בני החמוד (שכמובן כבר לובש חליפה של ליברפול)

יריב ס. 15 ביוני 2012

אמי = אני

שי 15 ביוני 2012

יום ראשון האחרון. אצטדיון סטאדיו פרנצסקו בפירנצה. מתחיל עם badlands ואותן אנרגיות. באמצע ההופעה מתחיל טפטוף, אנחנו מתעלמים. בהמשך הגשם מתגבר, לא ניתן לזה להרוס לנו. פותחים את המטריה שבמקרה האשה קנתה בבוקר. ב Born to Run המטריה מראה לנו שגם לה יש גבולות ומים מטפטפים דרכה. הבוס מראה שהוא working class hero ורץ מחוץ לבמה נרטב גם כן.
כשמתחיל tenth avenue freeze out ארובות השמים נפתחות, ומבול של ממש מתחיל לרדת על בירת טוסקנה. כבר אין טעם להתחבא מתחת למטריה.
הקהל יודע שזהו שיר אחרון ובסיומו מתחיל לברוח, אבל ברוס מפתיע. SHAKE IT OH BABY! הוא צורח, רטוב כמו אחרון פועלי הבמה או הישראלים בקהל. אני מוצא את עצמי קופץ, רטוב עד למעמקי הגרבים, רוקד עם איטלקים שיכורים "TWEEST AND SHOUT!!", מנופפים בידיים בג'אם שלא רוצה להיגמר.
את ההופעה הוא חתם עם Who'll stop the rain כמובן.
ככה זה נראה למישהו שצילם ממש מתחת לבמה
http://www.youtube.com/watch?v=iWyehx6rllM

יריב ס. 15 ביוני 2012

ראיתי את הקליפ וכולי קנאה :-(
אבקש לצנזר תגובות כאלו, זה גובל בהתעללות :-)

amitpros 15 ביוני 2012

האשה הטובה בהחלט סדרה מעולה
ואני חייב להודות שאני ממש מוצא את עצמי מסכים איתך
THE BENDS גם לטעמי אלבום יותר טוב.ובכלל,שום קטע שלהם לא מתקרב ל-כמה נדוש ככה נכון-סטריט ספיריט

matipool 17 ביוני 2012

מסכים איתכם בנושא רדיוהד .
סטריט ספיריט הוא השיר שאני הכי אוהב שלהם ובכלל אחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים .

רועי פ 15 ביוני 2012

האישה הטובה – סדרה מעולה.
גם בארץ סיימו את העונה השלישית.
ארצ'י פנג'בי – שחקנית בת 40 היא קלינדה, ואם שאלתם את עצמכם " ראיתי אותה איפהשהוא ?" – הסרט "מזרח הוא מזרח" היא שחקה את הבת במשפחה (למי שזוכר את הסרט).

childish 15 ביוני 2012

טוב אתה. סרט אדיר

עומרי 15 ביוני 2012

האישה הטובה מיוחדת כי היא סדרה לא שגרתית שנראית שגרתית לגמרי.

היא מושפעת לא מעט מהסמויה בעיסוק שלה בפוליטיקה ובמוקדי כוח ומציגה קווי עלילה שמתכתבים עם סדר יום פוסט-פמיניסטי, אבל לא באופן מתריס או מעיק.

וג'וליאנה מרגוליס היא MILF אולטימטיבית.

גיל 15 ביוני 2012

אתה חגגת את נס ברצלונה?!

יואב 15 ביוני 2012

כן.וגם את נס מוסקבה.
למה אתה חושב שברצלונה ניצחה אותנו פעמיים(:

אריאל גרייזס 15 ביוני 2012

אני פרסמתי קטע של אוהד יונייטד, שלא יגידו שאני לא פלורליסטי..

גיל 15 ביוני 2012

רגע, לא הבנתי, את כל הפוסט לא כתבת אתה?

אריאל גרייזס 15 ביוני 2012

תקרא שוב. את הקטע על ההופעה של ספרינגסטין כתב יואב, את השאר אני

יואב 15 ביוני 2012

אריאל,
תודה שפרסמת את הטקסט.

עינב שיף לב לב לב. כנראה האיש המעניין ביותר מבחינת תכני תרבות ברשת.

THE BENDS הוא תקליט נפלא שלבדו מכניס אותך להיכל התהילה אבל ok computer הוא אפילו צעד מעבר. הוא מגדיר תקופה והלך רוח, הוא הולך רחוק יותר בהפקה שלו ובנוסף-הוא אוסף השירים המושלם ביותר שלהם(לדעתי).התקליט היחידי שאני יכול להשוות אליו הוא dark side במכלול. זה כל כך נדיר שהכל מתחבר ובאותו זמן. סוג של נס.

נברסקה נהדר ופוצע ובעצם מסמן את תחילת עידן הפשטות של ברוס מבחינת כתיבת שירים, שהפכה לבסיסית יותר, שנמשכת עד היום(עם האי סטריט בנד או בלעדיהם). הוא כבר לא יכתוב שירים כמו jungleland ,kitty's back, incident on 57th street,new york serenade ,rosalita ,spirit in the night

the killing כבר לקראת סיום העונה השניה. כבר מתגעגע. הבלשית לינדן היא אחת הדמויות הנפלאות של השנים האחרונות.

עינב 15 ביוני 2012

אריאל – תודה על המחמאות.

יואב – האיש שהיכרותי אתו התחילה משילוב קטלני של גינס, מכבי תל אביב, מנצ'סטר יונייטד, רדיוהד ודיוויד בואי. אתה מקבל הזדמנות אחת בחיים האלה להפוך את האנשים הנדירים האלה למשפחה, והצלחנו בזה.

משהו חשוב לומר על ספרינגסטין: יצירתו ב-10 השנים האחרונות היא מופלאה, לא פחות. אמנם האלבומים עצמם לא קלאסיקות, אבל השירים הטובים ביותר בהם – מתמודדים היטב עם השירים הטובים ביותר בשנים שקדמו להם. אני ממליץ שוב ושוב לקלף את האלבום "The Rising" ולגלות איך גם פטריוטיזם, מפלטו של הנבל, הופך לרגע מרגש עד דמעות.

באשר ל-"OK Computer", כל מילה של יואב. ההבדל בינו לבין "The Bends" זה ההבדל בין הילד הכי חכם בשכונה לבין האדם החשוב שהוא הפך להיות.

"The Killing" – לינדן היא אכן דמות מופלאה, אבל לדעתי החלק הטוב ביותר בסדרה הוא דווקא זה שמראה את משפחת לארסן וההתמודדות שלה עם האבל והאובדן. פרשת הרצח טובה ומרתקת, אבל בסדרות משטרה ופשע נוטים להתעלם כמעט לחלוטין מהקורבנות. "הסמויה" הגיעה הכי רחוק, אבל היא היתה רחבה ואפית מדי בשביל להתמקד במשפחה אחת. "דה קילינג" עושה זאת בצורה אנושית ומעוררת השראה.

אריאל גרייזס 15 ביוני 2012

תשמע, בפעם הראשונה ששמעתי את OK COMPUTER, התפוצץ לי המוח. במשך כמה שבועות הוא לא ירד מהדיסקמן שלי (היו ימים..). אבל אני חושב שהוא גם היה תחילת הסוף של רדיוהד מבחינתי. הם סוג של התמכרו לחדשנות הזאת. שיש כאלו שזה בסדר מבחינתם, אבל בשבילי – טוב לי עם תופים וגיטרות כמו פעם – ומהבחינה הזאת, דה בנדס הוא אלבום רוק מושלם. ולפעמים, הרבה יותר כיף אלבום רוק טוב מאשר יצירת מופת (ו אוקיי קומפיוטר הוא יצירת מופת, אין שום ספק).
לגביי "דה קילינג", אני חושב שהיא נפלאה בגלל שילוב של הרבה מאוד דברים. דברים אלמנטרים, כמו הגשם שכל הזמן יורד (שדרך אגב, בתור אחד שגר באיזור, לא ככה נראה גשם בסיאטל), הפגיעות של הדמויות, עלילות המשנה הקטנות (הילד של לינדן, ההתמכרות של השותף שלה), וכמובן – זה לא רק סיפור בלשי, כי יש עלילות פוליטיות ברקע (נדמה שמאז הסמויה זה נהיה סוג של בון טון בכל סדרה שמכבדת את עצמה).

אסף THE KOP 15 ביוני 2012

יואב, עינב-

מצטרף בכל הלב לשבחים ההדדים.

מכבי תל אביב, מנצ'סטר יונייטד, רדיוהד, אנגליה… זה פלא שאנחנו בכלל מדברים אחד עם השני(-:

Long live the Idea

ניינר 15 ביוני 2012

אם מותר לי לתרום את שני הסנט שלי-כתבה שעשיתי לויי נט על ההופעה האחרונה בהחלט של הבוס בג'איינטס סטאדיום הישן

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3788722,00.html

יואב 15 ביוני 2012

ניינר
ביג לייק.

שחר 16 ביוני 2012

עוד לא קראתי את הפוסט של איישתון, אבל גם מה שהוא כתב על יום הזיכרון היה מצויין, אז ניגש מייד למשימה…

matipool 17 ביוני 2012

יואב – כיף לקרוא .
גם אני התאהבתי בברוס כשהייתי בן 16 בערך עם Born in the usa בתקליט ויניל שחור שחגג על המערכת שלי .
dancing in the dark ו cover me הטריפו אותי לגמרי . אהבתי כל דבר בתקליט הזה כולל את העטיפה , הג'ינס המשופשף , הטריקו הלבנה והכובע . הוא תמיד היה עם רגליים על הקרקע ושידר שהוא כאן מולך בגובה העיניים .
לא חקרתי את העבר שלו כמוך אבל עד היום אני אוהב אותו , שומר לו חסד נעורים ומת שהוא יגיע להופעה כן .
מה שכתבת לגבי או.קי.קומפיוטר הולם עוד יותר ( לדעתי ) את זיגי . סוג של נס שהכל מתחבר באותו זמן ליצירה מושלמת ועוד של ילד בן 25 .

matipool 17 ביוני 2012

כן = כאן .

יואב 19 ביוני 2012

תודה(:
זיגי הוא נס ענק.והיו לו עוד (אם כי שונים).

Comments closed