לונדון (10) – שיטת הפירמידה

בלי בסיס אמיתי, הציפיה להצלחות ספורטיביות בארץ היא מופרכת לחלוטין.

נורא צר לי לדחוק את הפוסט הקודם של משה, אבל זה באמת בוער בעצמותיי וכולי תקווה שגם אליו תקדישו זמן ותקראו, כי הוא שווה את זה.

*

אז לי קורזיץ סיימה בלי מדליה. כמו עם כל הישראלים הבכירים באולימפיאדה, זה היה יכול ללכת לפה ולשם – ולצערנו זה הלך לשם. לכל אולימפיאדה ישראל שולחת בערך 4-5 ספורטאים עם סיכוי סולידי למדליה כשכל אחד מהם צריך קצת מזל, ביצועים טובים ועוד קצת מזל כדי לסיים בין שלושת הראשונים.

כשזה מצליח יותר אנחנו מקבלים שתי מדליות, כשזה מצליח פחות מקבלים אחת מארד, כשזה לא מצליח בכלל, טוב, ראינו היום איפה זה נגמר.

עכשיו ינתחו לעייפה את קורזיץ, בדיוק כמו שעשו עם שטילוב ושלזינגר לפניה. הרוח היתה חזקה או חלשה, היתה זחיחות או עודף ביטחון עצמי, אבל זה חסר משמעות. לכל אתלט שנמצא בטופ העולמי במקצוע שלו יש סיכוי להצליח, לפעמים זה ייקרה ולפעמים לא. זה בכלל לא משנה אם הוא בסוף הצליח או לא.

מה שמשנה באמת הוא המספר הזה – למדינה של שמונה מיליון איש יש ארבעה ספורטאים שנמצאים בצמרת העולמית. ארבעה. וזה לא שיש באולימפיאדה שתיים או שלוש תחרויות. יש מאות ואלפים. ועדיין, יש לנו ארבעה.

*

אני מאוד עצוב בשביל לי קורזיץ היום, בדיוק כמו שהייתי עצוב בשביל שטילוב ביום ראשון וכמו ששמחתי בשביל טומרקין שבוע שעבר. כזה אני, אוהב את הספורטאים הישראלים. תרצו, תקראו לי פטריוט. תרצו, תקראו לי אידיוט.

אבל אני לא עצוב בכלל בשביל מדינת ישראל. כי למדינת ישראל לא מגיע מדליסט אולימפי.

בכל אולימפיאדה מגיע מישהו שמציל את המשלחת המכובדת למשחקים האולימפיים. פעם זה קלגנוב מחלץ ארד ביום האחרון לתחרויות ופעם זה צוברי שמציל אותם. הפעם אין לאן להוליך את החרפה. למדינת ישראל, מדינה של שמונה מיליון איש, אין מדליה אחת.

לכו תבדקו את כמות המדליות של הונגריה, למשל, מדינה עם לא יותר תושבים מאיתנו.

וזה לא שלספורטאים ההונגרים היה מזל, איפה שלספורטאים שלנו לא היה. לא, הם פשוט שלחו מספיק ספורטאים ברמה הגבוהה כדי להצליח שם.

*

כולנו יודעים מה יגיע עכשיו. הכסף, כמובן. למה לא הצלחנו? כי לא השקיעו מספיק. תסלחו לי, אבל זה בולשיט.

בספורט האולימפי בארץ מושקע הרבה מאוד כסף. יותר מזה, אני בכלל לא בטוח בקשר הישיר שבין ביטחון כלכלי להצלחה ספורטיבית. לפעמים אפילו ההיפך הוא הנכון.

הסיבה שיש לנו כל כך מעט מדליות היא פשוטה – אין לנו שום בסיס של ספורט בארץ.

אם אתה שולח 37 ספורטאים לאולימפיאדה ואולי ארבעה מתוכם שייכים לצמרת העולמית, משהו אצלך דפוק לגמרי. לא הכסף במשלחת האולימפית הוא זה שחסר. עם כל התיעוב לורשביאק ושאר העסקנים המנוולים – לא הם אלו שבולמים בגופם את אלפי הספורטאים הישראלים שהיו מצליחים להגיע לאולימפיאדה אם רק היה כסף במקום.

כי אין אלפי ספורטאים ישראלים. לא ברמה ששווה לדבר עליה, בכל מקרה.

גם המצרים ידעו, בלי בסיס, הפירמידה לא תעמוד (מתוך ויקיפדיה)

*

כל מי שהיה בחו"ל, שלא לדבר על מדינות מתקדמות כמו ארה"ב, יודע בדיוק על מה אני מדבר. עם כמה שאנחנו אוהבים לצחוק על ההשמנה של הילדים האמריקאים (תופעה בעייתית בפני עצמה), אנחנו יכולים רק לקנא בכמות הספורט שילד אמריקאי מקבל.

רמת המתקנים (תלכו לבית ספר תיכון אחד בארה"ב, איזה שתבחרו – מכון ווינגייט יקנא בו), רמת ההדרכה, כמות השעות שמושקעת בילד אמריקאי על מנת שיהפוך לא לספורטאי – סתם לעוד אזרח מועיל לחברה – היא עצומה. עכשיו לכו תבדקו איפה נמצאת ארה"ב בטבלת המדליות.

בארץ, על מנת שילד ייזכה לחינוך גופני ראוי, הוא חייב לסמוך על ההורים שלו שיישלחו אותו לחוגים, וגם זה בדרך כלל נגמר באיזור חטיבת הביניים. חינוך גופני בבית ספר? שעה בשבוע. מה כבר אפשר ללמד בשעה בשבוע?

*

אם רוצים מדליות, חייבים שבשפיץ של הפרמידה יהיו מספיק אתלטים שיאפשרו לך סיכוי גבוה שבסוף אחד מהם ייזכה. אם יש לך 5 אתלטים בטופ 10, הסיכוי שאף אחד מהם לא יחזור עם מדליה הוא די גדול, יחסית. אם יש לך 10 כאלו, הסיכוי יורד מאוד ואם יש לך 20 – מובטח לך שתחזור עם מדליה.

כדי שזה יקרה, צריך דבר מאוד פשוט – בסיס רחב לפרימידה. או בקיצור, תשקיעו בנוער. תנו לכל ילד 3-4 שעות של חינוך גופני בשבוע (אמיתי, לא לשחק כדורגל בחצר). תנו לו מתקנים ראויים.

ואם אתם לא מוכנים לתת את זה – אז בחייאת, בואו נוותר וגמרנו. בואו נאמץ את השיטה של הכדורגל עם טורנירים בנלאומיים. זה יחסוך לנו את כאב הלב והציפיה וייתן לנו לראות ספורט איכותי – של מדינות שכן מוכנות להשקיע בנוער שלהם – בשקט.

יומן לונדון - חוט מקשר בין זיכרון לבושה
הכל חוץ מכדורגל (21). וולודרוםםםםם!

No Comments

הופמן 7 באוגוסט 2012

צריך להשקיע בנוער ובספורט לא בשביל האולימפיאדה. סתם כי זה ייצור (לדעתי) חברה בריאה יותר.

אריאל גרייזס 7 באוגוסט 2012

ברור, אני רק אומר שלא יצפו להצליח באולימפיאדה אם לא משקיעים בבסיס

ברק 7 באוגוסט 2012

מסיפורי ילדות בארה"ב #254: חטיבת ביניים, כל יום אותה מערכת, 8 שעות (אחת מהן צהריים).
ספרדית, מתמטיקה, ספורט, שעתיים אנגלית, צהריים, הסטוריה ומדעים. כל יום.
שעה ספורט כל יום.
כל יום שישי חייבים לרוץ מייל לפחות, יש קבוצת מתקדמים שרצים יותר. (אולם ספורט ענק, 8 מגרשי כדורסל, מדשאה שכלל ההיקף שלה גדול מ400 מטר, בקיצור בית ספר ציבורי באחת השכונות הקשות של דרום לוס אנג'לס). ועוד לא התחלנו לדבר על מעודדות, קבוצות הכדורסל והפוטבול וכו' (בתיכון כבר יש בריכה של התיכון)

לעומת זאת בישיבה התיכונית פה בארץ….

אברשה 7 באוגוסט 2012

בקריית נוער הייתה בריכה

IsraGooner 7 באוגוסט 2012

דווקא כשקלגנוב זכה במדליה, הוא לא ממש היה צריך להציל יותר מדי, למרות שזו הייתה "רק" מדליה אחת ב-2000… אם מסתכלים על כל הספורטאים ששלחנו אז, סידני הייתה האולימפיאדה הטובה ביותר של ישראל בכל הזמנים. מאז רק הייתה רגרסיה.

מעבר לכך, מסכים מאוד עם רוח הדברים. לפני הכסף, בישראל אין מספיק ספורטאים פעילים.

אזי 7 באוגוסט 2012

הבעיה היא כנראה כן כסף. רק לא כמות הכסף.
כי אף אחד לא יודע באמת כמה כסף מושקע במשלחת האולימפית לאורך 4 שנים (או בכלל).
הבעיה היא שהכסף לא מנותב נכון.
כי אני מתקשה למצוא מישהו שיכול להתנגד ללהוסיף עוד 3-4 שעות ספורט בשבוע, ולהפוך אותם לשיעור ספורט אמיתי ולא סתם לתת לילדים כדור.
העניין הוא, שאתה צריך לשלם למורי ספורט אמיתיי פי 3-4 ממה שמשלמים היום.
ובמדינה כמו שלנו, שרק שוחטים וקוטלים, אין לממשלה ברירה (כל ממשלה, לאו דווקא הנוכחית) אלא להיות פופוליסטית.
ואם להשקיע עוד כסף בחינוך, מי ישקיע את זה בספורט? מה נגמרו לנו הצרות? מה עם צהרון? מתמטיקה? אנגלית? (גמרא?)
השבוע הקרוב, זה הפתח היחיד שיש לראש ממשלה, למשך 4 השנים הקרובות, להגיד "אנחנו הולכים להשקיע יותר בתשתיות הספורט בישראל" ולא לחטוף על הראש.

הבעיה שגם אם הוא יגיד… זה יקוצץ בתקציב הראשון.. כי אירן וחרדים וכו'

שלו 8 באוגוסט 2012

הבעיה התקציבית היא בעיקר שעוד לא הגיעו ראשי משק עם אומץ לבנות תכנית רב שנתית.
להשקיע היום בחינוך (כמו שכתבת כל המקצועות), זה משהו שיניב פירות ראשונים משמעותיים עוד 20 שנה.
אבל, יום הלימודים בכל בתי הספר חייב להיות מ 07:00 עד 16:00, חייב לכלול בתוכו חדרי אוכל עם הזנה של ארוחת בוקר וצהרים.
בתי ספר חייבים לכלול בתוכם מגרשי ספורט ואולמות ספורט, בריכה חצי אולימפית זו אולי פנטזיה אבל כשנגיע לשם סימן שאנחנו בדרך הנכונה.
הסטנדרט צריך להיות מגרש אולימפי (כזה עם מסלול ריצה) מגרשי טניס, כדורגל, כדורעף חופים ואולם שבו ניתן לשחק את כל המשחקי כדור הקבוצתיים (כדוריד, סל, עף, טניס שולחן, התעמלות). התקציב חייב ללכת לתשתיות, אח"כ ההוצאות תחזוקה וכוח אדם זה כבר הרבה פחות.

אבל תמיד יש איראן קודם…

אזי 8 באוגוסט 2012

כמו שכתבתי, אי אפשר לתכנן קדימה
וזה לא רק איראן.

מנסים לעשות תקציב דו שנתי. ואז מתחילה מחאה שאין כסף לדירות ואז כולם קוטלים את ראש הממשלה ואז אין לו ברירה אלא להמציא פתרונות מעכשיו לעכשיו ולבטל את כל מה שתכננו.
(ושוב, אני מדבר על כל ראש ממשלה ולאו דווקא הנוכחי,ותמיד תצוץ בעיה כלשהי)

הרי אנשים רוצים פתרונות מעכשיו לעכשיו, ואז מתלוננים שהממשלה לא חושבת קדימה.

ש. בן ד. 7 באוגוסט 2012

אריאל,
אתה צודק ב-90% מהדברים (כמות הכסף, שעות שיעורי הספורט בבי"ס ובעיקר כמות הספורטאים הפעילים).

לגבי ה-10% הנותרים:
5% (1) כבר הבנו מזמן שהדרך להחלטות פוליטיקאים היא מסואבת ומתישה וההחלטות שמתקבלות לא תמיד הן ההחלטות הנכונות. עם זאת, חשוב להבין שאף אחד מאיגודי הספורט (שמסואבים ומושחתים לא פחות…) לא חושבים מחוץ לקופסא ומנסים למצוא פתרונות במקומות אחרים – רק תסתכל על הרץ 400 היהודי ששיחק עד לא מזמן כדורגל וביל 19 הגיע לגמר אולימפי. ראשי האיגודים עדיין תקועים בשנות ה-80 שבהם אספו ספורטאים מרחבי העולם (ואת זה הם למדו ממכבי ולא חשבו על זה בעצמם…).

5% (2) רמת וכמות המאמנים בארץ היא מזעזעת… כמות החוגים (שאתה אומר שניתן לשלוח אליהם) הם מזערית ולא ניתן להסתמך עליהם. ישנם 3 ענפים בלבד אשר ניתן למצוא חוג שלהם ברחבי הארץ – כדורגל, כדורסל וג'ודו. כל היתר לא קיימים או קיימים ב"ערים מתמחות" (ראשל"צ – כדוריד, אשדוד – היאבקות, עכו – סיוף וכו').
הדבר נובע בעיקר מזה שלא ניתן היום ללמוד לתעודת מאמן בפריפריה (מלבד כדורסל ורכיבה) ואנחנו מפסידים ספורטאים רבים שאומנם לא הצליחו מקצועית אבל בעלי ידע רק שניתן להעביר לדור הבא ולגלות את הספורטאים הבאים.

כמות הספורטאים (המעשית – כולל הספורטאים החובבים) שלנו גבוה הרבה יותר ממה שהמספרים מספרים לנו אבל רובם עושים את זה (ויש מספיק דוגמאות לכך מהכותבים באתר – כולל אותך) על סמך ידע שהם אוספים בעצמם או מחובבים אחרים. אנחנו מצב טוב בהרבה משנות ה-90 או תחילת ה-2000 רק צריך לבחור לעשות עם זה משהו…

ואני לחלוטין מצטרף לקריאה לקרוא את הפוסט של משה (אוסטלדו).

red sox 7 באוגוסט 2012

פוסט חשוב ואני לא יכול שלא להסכים כמעט לכל מילה, אבל ממש אין סיבה לדחוק את הפוסט הקודם של משה על ההתעמלות. בעמוד הראשי של דה-באזר מופיעים כרגע 34 פוסטים. אני מבין את ההחלטה המערכתית של להציג את כל הפוסטים בפרוייקט של רונן כרונולוגית, אבל אם יש מקום ל-21 כאלה, יש מקום גם לפוסט מסכם על תחרויות ההתעמלות שאפילו לא היה כאן מספיק זמן כדי שמישהו יספיק להגיב עליו.

בקרמן, לטיפולך.

אלון 7 באוגוסט 2012

בעיר של 200 אלף תושבים בארה"ב ילדים מגיל צעיר מאוד מקבלים אפשרות להשתתף בהמון ענפיי ספורט. בגילאים האלו מקבלים את הספורט מחוץ לבית ספר ובצורה מאוד ידידותית.
מבינים את ההבדל שרואים ילדים בני 4 עם תלבושות כדורגל ונעלי פקקים משחקים בפארקים. מצד שני שהם בני 9 קשה לשכנע אותם לשחק כדורגל בלי תלבושות ושופט.

אזי 8 באוגוסט 2012

עוד מקום שרואים את ההבדל באימונים בינינו לבין עמים שבאמת מתעסקים בספורט. הסיקור על האימונים של מכבי תל אביב כדורגל.
מודדים להם את הריצות!
בודקים להם דופק במאמץ!
עושים להם אימוני טכניקה!
והחידוש האחרון…
יהיו משקאות אנרגיה גם במשחקים בהם לא תהיה הארכה!

ואני קורא את כל הכתבות המפארות האלה, וחושב לעצמי, מה לעזאזל הם עשו באימונים עד היום??

ניינר 8 באוגוסט 2012

צעד ראשון-להוציא את הפלייסטיישן אל מחוץ לחוק כדי שילדים ישחקו בכדור אמיתי ולא יעשו פעילות ספורטיבית על מסך טלויזיה

אזי 8 באוגוסט 2012

בדיוק היום בבוקר ראיתי ראיון עם איזה חוקר (שאני לא זוכר בדיוק את שמו או תפקידו)
אבל הוא הסביר שאפילו ביחידות הקרביות כבר אין אחוות לוחמים, כי בשעות החופשיות, במקום לשבת ולדבר (אפילו על נושאים נמוכים מאוד), כל אחד תקוע במסך שלו.

IDO 8 באוגוסט 2012

די די די..

אני גר במלבורן 10 שנים. הילדים הולכים לבי"ס יסודי והמורה לספרות גם מעביר שיעור התעמלות. אחד או שתיים בשבוע לא יותר. לא משם תבוא הברכה.

מה ההבדל?
כ-ל ההורים (בלי יוצא מהכלל) שולחים את הבנים לפוטי שיעורי שחייה טניס וקריקט. בסופי שבוע תמיד יוצא כדור ויש 2 קבוצות, וכולם משוגעים על ספורט, הימורי ספורט או שניהם. בתיכון הם כבר ייגעו בכל המקצועות האולימפיים.

עוד דבר שמייחד אותנו זה מעבר בין ענפים ואיתור של טאלנטים. הקופץ למוט שלנו התחיל בפוטי, השייט שלנו היה טניסאי עד גיל 16, השייטים באו מליגת הקייץ בקריקט.
בסיס הפרמידה הוא אומנם קטן כי יש רק 20 מליון תושבים פה אבל בכל ענף יש לך סיכוי להתגלות.

יוסי מהאבטיחים 8 באוגוסט 2012

לא יכול להסכים איתך יותר. במדינה שכל מה שחשוב בה הוא הכדורגל פח שלנו, גם עוד 3 שיעורי ספורט בשבוע לא יוכלו לעזור.
נניח שיש עוד 3 שעות ספורט בשבוע, ואפילו נניח שהם לא סבבו סביב "תנו לילדים כדורגל" אלא סביב קפיצה לרוחק/כדור ברזל/משוכות.
מה בדיוק יעשה ילד שנדלק על אחד המקצועות האלו? איפה יתאמן? מי מכיר בכלל "חוג אתלטיקה" לילדים אם הוא לא בהדר יוסף?
חשיפת יותר ילדים לספורט אולימפי וחשיפת ילדים ליותר ספורט הם בבחינת הכרחי אך לא מספיק.
ספורט מגיע מהבית ומהנשמה לא פחות משהוא מגיע מבי"ס.

אריאל גרייזס 8 באוגוסט 2012

אני חושב שהדיעות שלנו דומות יותר ממה שאתם חושבים. הטענה שלי היא פשוטה – בלי בסיס, כלומר – מאות אלפי בני נוער שעושים ספורט מגיל צעיר. באוסטרליה, לא צריך בתי ספר בשביל זה. זה בדם של האנשים שם. אז הילדים עושים ספורט מגיל צעיר – אני מניח שזה גם הרבה יותר זול מאשר בארץ.
בארץ, ילדים לא עושים את זה. הדרך היחידה שאני רואה להכריח אותם היא להכניס שעות של חינוך גופני לבית ספר. דרך נוספת היא חוגים זולים מאוד במימון המדינה.
בקיצור, חייבים בסיס. באוסטרליה, יש אולי רק 20 מיליון תושבים אבל 50% מהם מתעסקים בספורט בגיל צעיר – זה בסיס מאוד רחב לפירמידה.

Comments closed