דברים שלמדנו משבוע 7

למה המורשת של ריי לואיס צריכה לכלול גם את הק"בים של בולטימור ומה בדיוק דפוק ב-DNA של הניו יורק ג'טס, הכל בסיכום השבועי

טוב, אני קודם כל רוצה להתנצל קצת על ההעלמות שלי בשבועיים האחרונים, אלו בהחלט היו מהשבועיים העמוסים בחיים שלי, שהתחילו בנסיעה ההיא לבוסטון ונגמרו ביום ראשון בריצת המרתון של אמסטרדם.

דווקא יש הרבה שהייתי רוצה לחלוק – אם על אמריקה כמו שגיליתי אותה (בפעם האלף, כנראה, אמריקה היא מקום שמגלים עליו דברים חדשים בכל פעם), אם על אמסטרדם, בה ביקרתי בפעם הראשונה ואם על חווית המרתון (אם כי דורפן קצת הוציא לי את החשק), ואולי אני אגיע לכל זה.

אבל בינתיים, יש פוטבול לדבר עליו, משהו שלא עשיתי כבר שבועיים, אז בואו נראה מה למדנו בשבועיים האלו:

בבולטימור, כנראה, לא ייגדל אף פעם ק"ב אמיתי. לפחות לא כל עוד ריי לואיס שם

בשבועיים האחרונים, מאז שגמר את העונה עם פציעה, היו הרבה דיבורים בארה"ב על המורשת של ריי לואיס. שזה דבר הגיוני שייקרה כששחקן גדול בן 38 גומר עונה עם פציעה.

יכול להיות שריי לואיס עוד יחזור, אבל גם אם לא, צריך אולי לדבר גם על המורשת שלו לא רק בהקשר של היכולת ההגנתית הפנומנלית שלו, כזו שממקמת אותו בין חמשת שחקני ההגנה הטובים בהיסטוריה, אלא גם בצורה קצת יותר גלובלית.

כשמדברים על ק"ב, תמיד משקללים את כמות התארים שהוא הביא כמדד לגדולה. החוסר באליפות של דן מארינו, למשל, יושב כריחיים על צווארו בכל דיון על הק"בים הגדולים בהיסטוריה. משום מה, כשמדובר על שחקן הגנה – לא משנה כמה הוא גדול – זה כמעט אף פעם לא קורה.

ואני לא בטוח שזה נכון. כי לדעתי, התרומה של ריי לואיס להצלחה של הקבוצות שלו לא נופלת מזו של כל ק"ב בהיסטוריה. אבל באותה מידה, אי אפשר להוציא אותו זכאי לגבי העובדה שהוא הולך (כנראה) לסיים את הקריירה עם אליפות אחת בלבד.

ובמיוחד אי אפשר להוציא אותו זכאי בהקשר של מה שקורה בעמדה מהצד השני של המגרש.

נכון שזה נשמע טיפה תמוה אבל אני חושב שחלק נכבד ממורשת ריי לואיס היא גם העובדה שבתקופה שלו בולטימור לא הצליחה לגדל מישהו שאפילו קרוב להגדרה של ק"ב ראוי. כמו עץ שדואג ששום דשא לא ייצמח מתחתיו, כך נדמה שמורשת לואיס דואגת שאף אחד לא יגזול ממנו את הפוקוס.

בדיוק כמו שאני שומע את גיל שלי או את אברהמי מאשימים את הפיכתו של בריידי לכוכב לירידה ביכולות ההגנתיות של הפטריוטס (ובצדק רב), כך אין סיבה לפטור את הפיכתו של ריי לואיס לכוכב בביצועים ההתקפיים של הרייבנס.

טרנט דילפר, קייל בולר ועכשיו ג'ו פלאקו (ועם הניסוי הלא הכי מוצלח עם סטיב מקנייר זצ"ל באמצע) הם שחקנים שיש סיכוי מצוין שהיו פורחים במקום אחר. כולם הגיעו עם ציפיות גדולות ואיכשהו כולם בסוף מתרסקים על מזבח המציאות שבה ק"ב בבולטימור פשוט לא יכול להצליח. התפקיד שלו זה לדאוג לא להפריע להגנה לנצח את המשחק.

הבעיה היא, שבליגה של היום, בלי ק"ב פרנצ'ייז אתה פשוט לא יכול לנצח. וכשגם ההגנה שלך לא מתפקדת, מזדקנת, פצועה – אתה באמת בבעיה, כמו שבבולטימור הבינו במשחק האחרון ביוסטון.

 

ההגנה של שיקגו – ולא זו של הניינרס – היא הטובה בליגה כרגע

אני מודה שאני מאלו הספקטיים תמיד לגבי שיקגו. לא יודע, לא סומך על לאבי סמית. לך תדע, מישהו ששם את המפתחות בידיים של רקס גרוסמן, כמה אפשר לסמוך עליו.

אבל תסתכלו שניה על המספרים ותראו ששיקגו מספקת השנה תצוגות הגנתיות אחת אחרי השניה. נכון שלא כל הקבוצות – סט לואיס, ג'קסונוויל, למשל הן מפלצות התקפיות – וזאת גם חלק מהסיבה שעד עכשיו הייתי מאוד מסויג לגביהם – אבל צריך להסתכל על מה שההגנה הזאת עושה על המגרש כדי להאמין.

היכולת שלהם ללחוץ את הק"ב ולהגביל את משחק הריצה מזכירה מאוד את מה שהניינרס עשו שנה שעברה. ההבדל בינם לבין הניינרס – להם אין את אלכס סמית מאחורי הסנטר.

והנה משפט שאולי יפתיע הרבה אוהדי ניינרס מתוסכלים – אני לא בטוח שזה דבר טוב. כן, אלכס סמית מסוגל להרוג לך התקפות עם מסירה לשני יארד כשהוא צריך שלושה, אבל נדירים המקרים (כמו המשחק מול הג'איינטס שבוע שעבר) שבו הוא יהרוג לך משחק עם אינטרספשן. קאטלר, לעומת זאת..

 

רוברט גריפין ג'וניור נראה מדהים. ממש משחק פלייסטיישן

אני לא זוכר שראיתי כזה דבר. מאז מייקל ויק

 

מתישהו החוזה של איליי עם השטן ייגמר

תשמעו, אני לא בן אדם שמאמין במיסטיקה. אני לא מאמין ששחקן מסוגל להיות גרוע כל המשחק ואז באופן פלאי להתעלות ברגעי השיא, בצורה עקבית. אני כן מאמין בסטטיסטיקה.

לפעמים סטטיסטיקה לא מתאזנת, לפעמים פשוט לוקח לה זמן להתאזן.

אני זוכר שלפני כמה שנים היה את הויכוח הבלתי נגמר בין בריידי למאנינג – זה השני – והטיעון של חובבי בריידי (אני בינהם) היה שאין ק"ב שהיית רוצה יותר עם הכדור שתי דקות לסוף המשחק מאשר טום בריידי.

מצחיק עד כמה הטיעון הזה נשמע מופרך היום. ביום ראשון, כשבריידי קיבל את הכדור בפיגור שלוש עם דקה וחצי על השעון היו מעט מאוד אוהדי פטריוטס שהאמינו שהוא יצליח להשוות את המשחק. עד כדי כך איבדנו את האמונה בבחור הזה שרק לפני חמש שנים הושווה בקלות לג'ו מונטנה.

והנה, עכשיו, זה בדיוק הטיעון שאנחנו שומעים לגבי איליי מאנינג. וגם פה מונטנה נזרק לדיון. רק שבניגוד למונטנה, משהו במספרים לא מסתדר. איליי הוא ק"ב מהטופ של הליגה, אין ספק. מצד שני, יש לו נטיה לפעולות הרסניות לא מעטות. ואיכשהו, הוא תמיד מצליח לסדר את זה.

משהו פה לא מסתדר.

אז או שאיליי הוא באמת עילוי אמיתי, כזה שמתעלה על עצמו בסוף המשחק, או שפשוט שיחק לו קצת המזל. שהמספרים שלו מתאזנים רק שאיכשהו זה תמיד קורה ברבע האחרון.

אני טיפוס רציונלי ולכן מעדיף את האופציה השניה. תזכרו, גם לטום בריידי לקח שלוש טבעות לפני שהמספרים התחילו להתאזן נגדו.

 

משהו בגנום של הניו יורק ג'טס פגום לגמרי

מאז שביל פארסלס עזב את ניו יורק ראינו את אותו סייקל חוזר על עצמו פעם אחר פעם. מגיע מאמן חדש – הרם אדוארדס, אריק מאנג'יני ועכשיו רקס ראיין – מתחיל תהליך בניה מחדש עם ק"ב חדש ופילוסופיה חדשה, הקבוצה מצליחה בהתחלה להגיע לפלייאוף, אולי אפילו לנצח בו משחק או שניים (זוכרים את עונת ה"you play to win the game" של אדוארדס? איך היינו בטוחים שצ'אד פנינגטון זה הדבר הבא) ואז מתחילה ההתדרדרות.

תוך שלוש עד חמש שנים האוהדים מאבדים אמון במאמן, רק מחכים שיעזוב את המועדון וכשזה בסוף קורה מגיע מאמן חדש שתקוות גדולות נתלות בו.

במקרה של רקס ראיין, השנתיים הראשונות – לפחות התוצאה הסופית שלהן – הצדיקו את כל התקוות.

הבעיה היתה שההצלחה להעפיל לגמר ה-AFC באותן שנתיים החביאה את העובדה שתהליך הבניה של המועדון בעצם הלך אחורה, שלקבוצה אין פרנצ'ייז ק"ב אמיתי (תנאי כמעט הכרחי למי שרוצה לקחת אליפות היום בליגה) ושבשלב מסוים הקבוצות מהצד השני יילמדו אותך ותהיה חייב ללמוד לגוון.

יותר מזה, כדי להפוך לכוח אמיתי ב-AFC מזרח, הג'טס היו חייבים להיות מסוגלים להוות אלטרנטיבה לפטריוטס. להדיח את השליט המכהן.

ובדיוק בזה נכשל רקס ראיין. ואלא אם ייקרה משהו מיוחד, הג'טס יסיימו גם את העונה הזאת מחוץ לפלייאוף ויש סיכוי סביר שרקס ראיין יימצא את הדרך הביתה בסוף העונה. ואם לא העונה, אז בזו שאחריה. כמו שאמרתי – 3 עד 5 שנים.

אני לא יודע מה במועדון עושה את זה – סך הכל יש להם את כל הכלים (אפיל של שוק גדול, הרבה אוהדים וכמובן – הרבה כסף) כדי למשוך שחקנים טובים וליצור קבוצה עם המשכיות אבל איכשהו זה לא קורה.

כל פרנצ'ייז ק"ב מתברר בסוף כבאסט. כל מאמן הופך להיות בסוף לשנוא האוהדים והקבוצה פשוט לא מצליחה לרכוש מספיק כשרון כדי להתמודד ברמות הגבוהות לאורך זמן.

אני הראשון שיודה שצריך גם קצת מזל בחיים. בלי הבחירה בבריידי והכניסה בדרו בלדסו (מצחיק איך הג'טס הם אלו שהביאו לנפילה שלהם. בעצם, מדובר בג'טס אז זה לא מפתיע) לכו תדעו איפה הפטריוטס היו היום, למשל. גם הג'טס, אם סאנצ'ז כן היה הופך לפרנצ'ייז שאתה מצפה מבחירה חמישית כללית בדראפט, היו יכולים להפוך לכוח לאורך זמן.

אבל איכשהו, זה אף פעם לא קורה להם.

*

טוב, ועכשיו לפינת הפטריוט.

מה כבר ניקח מהמשחק הזה? את העובדה ששוב פעם הפטס נכנסו לרבע האחרון ביתרון 10 והצליחו לאבד אותו או דווקא את זה שבריידי הצליח לבצע קאמבק מרשים? את זה שההגנה האווירית גורמת אפילו לק"בים הגרועים ביותר להראות כמו עילית או דווקא את זה שההגנה הצליחה לעצור את סאנצ'ז כשזה היה הכי חשוב (בהארכה)? את זה שלפטס היה מהלך אחד בדיוק של יותר מ-20 יארד או את זה שגרונקובסקי חוזר לאט לאט לכושר ויחד עם ווס וולקר הם הופכים את ההתקפה האווירית של הפטס לקשה מאוד לעצירה?

באמת שאין לי מושג. כנראה שאת כל אלו יחד. כי אלו הפטס של השנים האחרונות, קבוצה עם פיצול אישיות, שמסוגלת לפרק קבוצות כשהיא רוצה (ראה ערך מחצית שניה נגד בפאלו או מרבית המשחק נגד הקולטס) אבל פשוט רועדות לה הידיים כשהיא צריכה להגן על יתרון – לא משנה עד כמה הוא גדול.

כרגע, ב-AFC שבו למעט יוסטון אין אף קבוצה ששווה לדבר עליה במונחים של סופרבול, זה עוד עשוי להספיק להגיע למקומות שממש לא בטוח שהקבוצה הזאת ראויה להם.

בינתיים, ניצחון – בטח על היריבה העיקרית לבית – הוא ניצחון וצריך להשתמש בו כמנוף למשחקים הבאים. ואולי, אולי, גם הסוואגר יחזור לבריידי אחרי שני הדרייבים המוצלחים להשוות ולנצח את המשחק.

רק שאלה לי אליך אדון ביליצ'ק – מתי בדיוק אתה פותח את המבחנים הפתוחים לעמדת הקורנר שלך? באמת, אתה רוצה להגיד לי שמישהו מהרחוב – נניח אני – יעשה עבודה יותר גרועה ממה שדווין מקורתי עושה?

סיכויי סופרבול: 10% (ולו בגלל היריבות)

שבוע הבא: סט לואיס בלונדון, מקום שיעדיף לדעתי את הפטריוטס בגדול וייתן להם אווירה ביתית. האם זה יספיק? חייבים.

No Comments

גיל 24 באוקטובר 2012

אני דווקא לא מסכים איתך ששחקן, אפילו ק"ב נמדד לפי אליפויות. עד שנת 2000 דן מארינו נחשב לאחד משניים שלושה הק"ב הגדולים בהיסטוריה. לאנשים יש (שוב) זיכרון קצר, אבל הדברים שהוא עשה עם חבורת הלא יוצלחים שהייתה לו במשך השנים פשוט בלתי נתפשים. רק היום עם כל החוקים החדשים שמיטיבים עם ההגנה ק"ב מצליחים להגיע לשיאים שלו. כנ"ל לגבי ריי לואיס. הוא אשם שהרסיבר שלו לא מסוגל לתפוס כדור לט"ד מנצח או שהקיקר מפספס שער שדה פשוט? אליפויות כמדד להצלחה אישית זו סטטיסטיקה לעצלנים שמאבדת הרבה מהמורכבות של המשחק אולי הכי קבוצתי שקיים.

ואגב, הניינרס מנצחים יפה מאוד בלי ק"ב פרנצ'ייז. אם יזכו בסופרבול או לא זו שאלה אחרת אבל כן אפשר לנצח דרך ההגנה.

מה שמדהים את גריפין זה אחוז הדיוק במסירות שהוא הגבוה ביותר בליגה כיום. אם הוא ימשיך ככה אז הוא באמת יהיה שחקן על אבל הרשה קצת לצנן את ההתלהבות. לא מעט ק"ב מגיעים בסערה לליגה ואחרי שלומדים אותם נעלמים. רק שנה שעברה היה לנו את עונת הרוקי של ק"ב הכי טובה אי פעם ואיפה הוא היום. אני חושב שכדי להעריך יכולת של שחקן צריך לפחות שתי עונות מלאות אם לא יותר.

אני גם חושב שאיליי נהנה מהרבה מזל וזה יגמר מתי שהוא (האמת היא שגם השנה זה לא תמיד הצליח לו). בסופו של דבר אתה רוצה ק"ב טוב במשך כל המשחק ולא אחד שטוב רק ברבע הרביעי. לא כל יום תהיה הגנה גרועה כמו רד סקינס שבלי סייפי הוא וויקטור קרוז שרפו אותם.

והפטס סתם קבוצה בינונית שנהנית מיריבות קלות בעונה הרגילה וחוסר איזון בין הAFC לNFC. מיאמי יכולה לאיים עליה בראשות הבית כבר השנה לדעתי וגם דנבר בסופו של דבר תהיה טובה ממנה כשיגיע הפלייאוף. יוסטון צריכים לקוות ששאוב לא יפצע כי עד הפלייאוף הם כנראה יטיילו.

Zak 24 באוקטובר 2012

כן, גם אני מנסה להבין איך ריי לואיס גרם לאוונס להשמיט כדור באנדזון או לקנדיף להחטיא את הבעיטה. אתה באמת חושב שבלעדיו דילפר או בולר היו משגשגים ברייבנס?

דרך אגב, אם אני זוכר נכון, אז במחזור הסיום של אותה עונת 2001 הנצחון של הג'טס משער שדה בשניות הסיום על הריידרס הביא לפטריוטס את הביי וויק על חשבונם של אוקלנד מה שהוביל לאותו סנואו בול בלתי נשכח, והשאר כמובן היסטוריה…

עומרי 24 באוקטובר 2012

לא מסכים עם גיל לגבי אליפויות.
כן מסכים איתו לגבי ריי לואיס.

לא הבנתי איך אמורה להיות לו השפעה על משחק ההתקפה והקיו בי בפרט כשפוטבול זה משחק בו ההגנה וההתקפה לעולם לא בחד על המגרש.
כשאחת החוליות חלשות – זה ברור, עניין של שליטה במומנטום, עייפות וכו'.

אבל כשלואיס מנהיג הגנה כ"כ טובה – למה זה אמור להפרע לקייל פאקינג בולר.
לא באמת ניסית לבסס את התאוריה הזו.

האמת היא שבולטימור נהנו מכמה מהמוחות ההגנתיים היותר טובים שעשו בחירות דראפט מעולות בתחום הזה ומלואיס שפרט להיותו שחקן ענק הוא גם מנהיג.

בצד השני של המגרש הם כשלו רוב הזמן, וכשהתחילו לפגוע לואיס, ריד, סאגס וחבריהם כבר החלו להזדקן והחלון נסגר סופית בפלייאוף האחרון.

גם אליפות אחת זה לא דבר דשל מה בכך בNFL, במיוחד לא כשאתה הMVP הבלתי מעורער ולואיס מסיים קריירה אדירה ללא סימני שאלה. (לדעתי הוא לא יחזור)

עומרי 24 באוקטובר 2012

לגבי הפאטס – הסיכוי שלנו להגיע לסופרבול גבוה משמעותית מ-10%. הייתי מהמר בכיף ביחס 1 ל-6.
כפי שציינת, AFC חלש בצורה בלתי רגילה.
יוסטון טובים אבל לא באמת מפחידים ולפאטס יש הגנת ריצה טובה נגד פוסטר.

דנבר משתפרים אבל לבריידי יש את המספר שלהם בהגנה כפי שראינו.
כל השאר קבוצות בשלבים כאלה או אחרים של התפרקות.

לגבי הדאנס עצמו – הכל יכול להיות אבל ההבדלים בין הקונפרנסים פשוט עצומים השנה.

גיל 24 באוקטובר 2012

ההגנה של יוסטון תהרוג את בריידי והפטס, וההגנה של דנבר משתפרת. אין דין משחק בתחילת העונה למשחק פלייאוף, בטח כשמאנינג נכנס לכושר שיא וההתקפה של הפטריוטס לא תהיה על המגרש כל כך הרבה זמן כמו במשחק הקודם.

יוסי מהאבטיחים 24 באוקטובר 2012

מוזר, אבל זה גם מה שאמרו על ההגנה של יוסטון וארון רוג'רס. בסוף הוא נתן משחק מושלם מול ההגנה של הטקסנס.
זה פוטבול, למען השם. מי בכלל חשב שטיבו יעבור את הסטילרס שנה שעברה?

גיל 24 באוקטובר 2012

ארון רוג'רס היום הוא הק"ב הכי טוב בליגה בשיאו. זה לא בריידי של לפני 5 שנים.

עומרי 24 באוקטובר 2012

לא ראינו שההגנה של דנבר משתפרת.
מאנינג משתפר אבל פייטון מאנינג של הקולטס לא יחזור.
וגם איתו הפאטס לרוב הסתדרו.
גם הכלים שלו בדנבר לא דומים לאלו שהיו לו בשיאו.

לגבי יוסטון – הם כנראה הפייבוריטים נכון להרגע, לא מתווכח עם זה.

גיל 24 באוקטובר 2012

מה זה לא השתפרו, רק שתי חטיפות שהובילו לט"ד במשחק נגד סן דייגו. מאנינג אולי לא יחזור לכושר שהיה לו בקולטס אבל הוא קרוב מאוד לשם ומפרק הגנות כמו שתמיד עשה. הפאטס לא הסתדרו עם מאנינג כבר 5 שנים. עם ההגנה הרכה שלהם הוא יחגוג. להפך, מה שיש לו היום בדנבר מבחינת שחקני skill כנראה לא היה לו מעולם, במיוחד האיזון בין ריצה למסירה.

אריאל גרייזס 24 באוקטובר 2012

גם אני חוטף כדורים היום מפיליפ ריברס, זאת לא כזאת חוכמה

גיל 24 באוקטובר 2012

החטיפה השנייה באמת עליו כי רואים שהוא פשוט מזלזל ואפתטי. במובן הזה הוא שנות אור מאיליי ואחרים שמנסים לנצח ולא חשוב מה התוצאה במגרש.

עומרי 25 באוקטובר 2012

הפאטס ביטלו את דנבר רק לפני שלושה שבועות. אתה כותב כאילו לא ראית את המשחק.

כשאתה אומר שלמאנינג יש עכשיו שחקני SKILL טובים יותר למי אתה מתכוון?
מגהי לדעתך עולה על אדג'?
דמאריוס תומאס ואריק דקר עולים על מרווין הריסון ורג'י ויין?
טאמי עולה על דאלאס קלארק?
קו ההתקפה הנהדר שהיה לו בקולטס עד לסביבות 2009 נופל מזה של דנבר?

זה לא רציני.

גיל 25 באוקטובר 2012

הם לא ביטלו אותם בכלל. הם ניצחו במשחק שיכל להיות הרבה יותר צמוד בלי ההשמטות והפאמבל של מקגהי. כרגע הפטס טובים יותר אבל בטווח הארוך הבעיות שלהם רק נחשפות ומעמיקות בעוד של דנבר קטנות.

ולגבי הסקיל, כשמסתכלים על כל החבילה סביבו אז כן, יש לו שחקני סקיל מהטובים שהיו לידו בתקופה אחת כשהם בשיאם. אדג' שיחק תקופה קצרה בשיא, והשיא של האריסון וויין לא היה באותו הזמן. דאלאס קלארק באמת שחקן מיוחד אבל כמכלול, מה שיש לו היום לא נופל מהעבר.

ניינר 24 באוקטובר 2012

זה נכון מה שאתה אומר על לואיס, אם היה ק"ב היינו מצפים ממנו ליותר מאליפות אחת. מצד שני גם ההגנה של הברס 1986 לא היתה לוקחת טבעת עם קייל פאקינג בולר. לגבי ריי לואיס, אסור לשכוח שרק במדינה נפלאה כמו אמריקה הוא כוכב ענק שמרויח מיליונים במקום לככב בנבחרת הכלא של האנטסויל.
קונה בשמחה את התיאוריה שלך שמתישהו הפוקסים של איליי יגמרו ושהעונה והקריירה של הפה הגדול מהג'טס הסתיימו.
יחתך דוין מקורטי לאלתר!

מתי 24 באוקטובר 2012

אני חושב שהפטריוטס תקועים על קצב מהיר וזה עלה להם כבר בשני משחקים לפחות. לאן למען השם בריידי ממהר ביתרון 10 שמונה דקות לסוף בסיאטל?
שיקגו הייתה יכולה להיות במצב הרבה יותר טוב עם קו התקפה. בנוגע לקאטלר, אני מתקשה להאמין שנראה אותו מתפתח לקיובי ברמה גבוהה יותר אבל עם השנים בשיקגו הוא דווקא נהיה יותר אחראי.

גיל שלי 24 באוקטובר 2012

התיאוריה שלי היא פשוטה. כדי להגדיל את הסיכוי לקחת אליפויות צריך מנהיגים בשני הצדדים של הכדור. הברס לקחו רק אליפות אחת, למרות שוולטר פייטון שיחק בהתקפה בגלל שהקווטרבק היה מקמהן. אותו דבר בולטימור.
פיטסבורג של שנות השבעים – הגנה והטמבל. הג'איינטס – לורנס טיילור אבל פיל סימס היה שם כשהיה צריך. הניינרס – רוני לוט חוץ מההתקפה. אפשר להמשיך ככה. לעומת זאת את מי זוכרים מההגנה של מרינו? אלווי נהיה גדול ממרינו רק אחרי שהיה לו משחק ריצה ומשחק הגנה.
כאשר כוכב אחד לוקח תשומת לב גדולה מדי, אין אוויר לכוכבים אחרים. בריידי לקח אליפויות שבהן ההגנה היתה הכוכב והוא היה השחקן שנבחר בסיבוב השישי בדראפט ויש לו ביצים.
אני לא בטוח שליד ריי לואיס יש מקום למנהיג בהתקפה. דרך אגב כמו שפייטון לקח אליפות רק כשפריני תפס עונה גדולה במקרה. כאשר הכוכב שלך תופס את כל תשומת הלב, אין מקום לאחרים. זה מה שקורה בניו אורלינס, וגם בגרין ביי עכשיו, אחרי שבעונת האליפות שלהם היו רוג'רס ומאת'יוס.
כוכב ענק יכול לקחת אליפות גם אם אין איזון בצד השני, אבל הסיכויים קטנים יותר. לכן אני שמח על האופי של איליי, לידו אין בעיה שטאק, גי פי פי, אנטרל רול, כל אלה יכולים להיות מנהיגים בהגנה

אריאל גרייזס 24 באוקטובר 2012

כתבת את מה שהתכוונתי אפילו יותר טוב ממני. התיאוריה לא תמיד עובדת (נגיד, ניו אורלינס של לפני שלוש שנים) אבל בעיקרון אני מסכים. יותר מזה, אני חושב שדגש רק על צד אחד, בא על חשבון צד אחר. קבוצות ששמות דגש על התקפה בלבד או על הגנה בלבד סובלות מחוסר איזון שגורם לצד הלא מודגש לשחק פחות טוב.
ההגנה של הפטריוטס היום או של הקולטס בזמנו (מי שהתעלה בפלייאוף היה בוב סאנדרס דווקא, פחות פריני) פשוט לא מתפקדות ברמה שהן אמורות גם כי הן יודעות שבצד השני יהיה מי שיציל אותם. זה בדיוק נכון לגבי פלאקו וריי לואיס

יוסי מהאבטיחים 24 באוקטובר 2012

טוב ויפה, אבל דווקא בבולטימור של השנה יש כלים התקפיים, זה לא שפלאקו משחק עם עגלות.
בכלל, אני חושב שהגיע הזמן להפסיק לצפות ממנו להתפתח לכיוונים אחרים ולהתחיל לגלות יציבות. זה לא מי שהוא, הוא ק"ב של "יום עסל יום בסל" (כמו רומו, אגב). זה אופי, ואנשים לא משתנים. תשאלו את האוס.
כל מה שאתה יכול לקוות ממנו זה שתהיה לו הגנה מספיק חזקה כדי להביא אותו לפלייאוף כמספר 1 או 2 בחטיבה, ואז שיהיו לו 3 ימי עסל רצופים כדי לקחת את הריקוד (ולקוות גם שהסטטיסטיקה תתאזן בתחילת העונה הבאה).

אריאל גרייזס 24 באוקטובר 2012

זה בדיוק העניין, שיש לו כלים מצוינים. יש לו משחק ריצה מהטובים בליגה, יש לו רסיברים מצוינים, ואיכשהו מה שאתה מקבל זה את הביצה הזאת מול יוסטון.
וזה לא שאני חושב שפלאקו לא כשרוני. בניגוד למארק סאנצ'ז למשל, שאני חושב שהוא ק"ב גרוע, אני חושב שלפלאקו יש כשרון. אבל משום מה בבולטימור זה בא לידי ביטוי משחק כן, שניים לא.

austaldo 24 באוקטובר 2012

אני לא חושב שמיקרה אחד יכול ללמד על מיקרה אחר. הזכירו למשל את שיקאגו ברס שלקחה רק אליפות אחת עם ההגנה אולי הכי טובה אי פעם (אני אומר "אולי" רק כי אני לא רוצה לפתוח ויכוח חסר טעם על מי יותר טוב שיקאגו של אמצע שנות ה 80', מסך הברזל של פיטסבורג או בולטימור 2000) – הם לא לקחו עוד אליפות בגלל שהמאמן הראשי לא ממש שלט בקבוצה ובגלל שהיו לה יריבות מאוד מאוד חזקות ב NFC.
אני לא חושב שבולטימור לא לקחה עוד אליפות בגלל שריי לואיס לא נתן מספיק מקום לקווטרבק להתפתח – בוא לא נישכח שבולטימור של ריי לואיס משחקת באותו בית עם פיטסבורג, אחת הקבוצות הטובות בליגה בעשור האחרון (ובכלל). יש לנו נטייה להסתכל על דברים ממרחק של כמה שנים ואז אנחנו שוכחים את כל הפרטים הקטנים שגורמים לקבוצה ליפול או להצליח בעונה נתונה. אני לא חושב שזו הסתכלות נכונה. מה שכן זו הסתכלות שמייצרת תיאוריות ו-ויכוחים, ובשביל זה אנחנו כאן :)

לגבי הפאטס – שוב, אני מעדיף להסתכל על הפרטים. מה שקורה זה שהרבה יותר קל להם לשחק בשביל לעשות נקודות מאשר בשביל להשיג דאון ראשון ולאכול את השעון. חלק מזה זו ההתבססות על מיספר קטן של מערכים פשוטים שעובד ניפלא במישחק מהיר וניתקע בסוף המישחק כשכבר לא משחקים מהר וההגנה מנחשת בקלות מה הם עושים. הפרט החשוב השני הוא הכישלון המוחלט של בליצ'יק לבחור בדראפט שחקנים לסקנדרי. בליצ'יק תותח בבחירה של שחקני OL, DL או ליינבקרים וגרוע בבחירה של קורנרים וסייפטי'ס. למעשה מאז 2006 כל שחקן סקנדרי שהפאטס בחרו הוא או באסט או במיקרה הטוב שחקן בינוני. בנוסף, מעבר לכישרון רואים שם תופעות שקשורות לאימון נטו – כשקבוצה משחקת עם 6 שחקנים בסקנדרי בכדי לעצור את המסירה הארוכה ועדיין רסיברים נישארים פנויים בעומק המיגרש בלי אף שחקן כיסוי במרחק של 10 מטר (כמו שקרה נגד הג'טס ונגד סיאטל) זה כבר לא הכישרון של השחקנים זה לגמרי על המאמן.

גל דגון 24 באוקטובר 2012

לגבי איליי, בריידי, והדקות האחרונות – אני חושב שיש פה נבואה שמגשימה את עצמה. ברגע שכולם מתחילים להאמין במיתוס, גם שחקני ההתקפה וגם שחקני ההגנה, הלחץ עובר לצד הלא נכון.

הרבה יותר קל לפעול כיחידה אחת, לרוץ את הראוטים בדיוק כמו באימון, לתפוס את הכדור, וכו' כשיש לך ביטחון שהכל יסתדר בסוף. ומהצד ההגנתי זה בדיוק ההפך.

ברגע שהביטחון הזה יתערער – לא בהכרח של הק"ב (לאיליי באמת יש ביטחון עצמי יציב כמו איסנגרד) אלא של הקבוצה, בניין הקלפים הזה ייפול. השאלה היא באמת כמה זמן הם יוכלו לרכב על זה, וכמה טבאות יהיו להם בסוף.

וכמובן שלא מזיק שזו קבוצה ממש ממש טובה.

אלעד אחד 25 באוקטובר 2012

לגבי הג'טס-פטס, קבוצה קצת יותר טובה ואופורטוניסטית הג'טס היו אוכלים את הפטס בלי מלח. לא נשכח ש: א. סאנצ'ז הצליח למסור אינטרספשן לשחקן פנוי לגמרי! בתוך האנד-זון, וב. 3rd and 1 מה-2 יארד, וספארנו מחליט לתת לסנצ'ז לזרוק (אפילו לא בפליי-אקשן), כשמדובר באחת ההתקפות הטובות בליגה ב 3rd and 1.
ועם כל זאת ההתקפה של הג'טס(!) שמה 9 נק' יותר מההתקפה של הפטס (לא כולל OT).
בקיצור לא נראה לי שלניו אינגלנד יש יותר מדי מה למכור השנה, חוץ מלהסתמך על חולשת החטיבה.

Comments closed