בין צה"ל לפוטבול – דברים שלמדנו בשבוע הווילד קארד

איך יום בצבא נותן לך פרספקטיבה על הבחירה של שנאהן להשאיר את גריפין במשחק וגם למה אנחנו אשמים בזה שגריפין לא הוציא את עצמו

ביום שני בבוקר, ארבע שעות בערך אחרי שוושינגטון סיימה את חלום הפלייאוף שלה, התעוררתי בקושי, לבשתי את המדים שלי (קצת צפוף, צריך לעבוד על זה) ונסעתי ליום מילואים.

אין ספק שהצבא נותן לך פרופורציה. גם אם אתה נוסע ליום אחד בלבד, אתה מרגיש שהגעת לעולם אחר, שמתנהל לפי חוקים משלו.

באזרחות, העבודה משלמת לך על יום עבודה שלם. אני מניח שאף בוס לא יהיה מרוצה אם הוא יתפוס אותך יושב במשרד וקורא ספר להנאתך, נכון? בצבא, לעומת זאת, אין להם שום בעיה לשלם לך על יום מילואים שלם ועדיין להיות בסדר גמור עם זה שבמשך שעה וחצי אין להם מה לעשות איתך ואתה מוזמן לקרוא ספר או סתם לפטפט. צבא.

בדרך כלל, החד-יומיים האלו מתנהלים במתכונת מאוד קבועה של הרבה מאוד שיעורים שלכולן מגיעות מדריכות שיריון עם מתודיקה מוגזמת (כי לימדו אותן בקורס שנורא חשוב לנפנף עם הידיים ולא להפסיק לזוז) שבטוחות שהן המציאו את התורה.

כמובן, העובדה שעוברות בין שנה לשנתיים בין אימון אחד למישנהו, אומרת שמישהו בטח היה צריך להצדיק את המשכורת שלו במפקדת קצין שיריון ראשי ולשנות איזה מתודיקה שבמשך שנים לימדו אותך. והיופי (או הגיחוך, תלוי מאיפה אתה מגיע) הוא לראות את המדריכה מסבירה את השינוי בכזה להט, כאילו היא בעצמה יזמה אותו.

אבל הפעם החליטו אצלנו בגדוד לשנות קצת והביאו לא פחות מאשר את ראש מדור תותחנות. שזה באמת שינוי משמעותי, כי הפעם מדובר באמת בבן אדם שאחראי על השינוי.

ואתה רואה שאכפת לו. הוא מסביר לך לפרטי פרטים על סוגי תחמושת והמהירויות לוע שלהן, כאילו מישהו הולך לזכור את זה עוד חצי שעה ומספר לך על איך אתה אמור לירות כל סוג תחמושת.

אם המחבל שוכב, אתה יורה ככה. ואם הוא עומד אז אתה מכוון לשם. ואם הוא מתחבא מאחורי בית אז אתה מכוון למקום אחר ואם המחבל מציץ מהחלון אז תכוון לשם, ומה קורה אם יש לך שתי חוליות מחבלים וכדאי לספור כמה מחבלים יש בכל חוליה כדי שתוכל להחליט על מי לירות ומה קורה אם שתי החוליות זהות בגודל ובאיזה סוג תחמושת בדיוק לבחור ובאיזה מצב לבחור (וכמו כל דבר בצבא, לכל מצב יש שם מפגר שאלוהים יודע מי המציא) ומה קורה אם המחבלים רצים אליך או בורחים ממך ואם יש להם כלב עם שלוש רגליים.

טוב, את האחרון המצאתי, אבל כל השאר אמיתי לגמרי. למילואימניקים. שעוד שלוש שעות הולכים הביתה ולא ייראו טנק עוד חודשיים-שלושה לפחות.

ואחר כך הוא מספר לנו על תחקיר של אירוע בעזה ומסביר לנו את הטעויות שצוותי הטנקים עשו באותו אירוע. איך הם לא כוונו נכון על המחבלים והחטיאו אותם. צוותים של סדירים, שזה מה שהם עושים כל הזמן.

אז אזרתי אומץ (היי, שאלתי את ביליצ'ק שאלה, הכל קטן אחר כך) ושאלתי אותו – תגיד, אתה באמת חושב שמישהו בסיטואציית קרב, כשיורים עליו, בכלל מסוגל לקבל פה החלטה נכונה מאלפי האופציות שנתת לו? אתה צריך להיות מדען טילים בשביל זה, לא חייל בן 18, בשביל להיות מסוגל לקבל פה את ההחלטה הנכונה.

והוא לא מבין. "אם אתה לא מסוגל לזה, אל תבוא" הוא אומר לי.

צבא.

*

אני מספר לכם את הסיפור הזה כי הסיפור על האיש הזה, שהוא באמת בן אדם מקצועי ומאוד מסור לתפקיד שלו, מראה איך גם האנשים הכי מקצועיים מסוגלים לעשות טעויות מקצועיות קשות פשוט כי הם לא מסוגלים לראות את התמונה בכללותה.

יושב לו ראש מדור תותחנות, ויורה פגזים (או כמו שהוא קורא להם – כדורים, כאילו מדובר בכאלו של M-16) כל היום והוא חי את העסק. ובאמת עושה עבודה קשה כדי להוציא את המקסימום מהעבודה שלו. הוא רק לא מסוגל להבין שמרוב פרטים לא רואים את היער.

שאולי כל פרט ופרט הוא הגיוני אבל ביחד הם יוצרים קקפוניה שפשוט משתקת את מי שאמור לבחור מבין מאות האופציות שמביאים לו.

אני חושב שבדיוק זה מה שקרה לוושינגטון רד סקינס בכלל ולמייק שנאהן בפרט במוצאי שבת.

כשאתה מאמן פוטבול, אתה חי את המשחק. יש לך מאות מהלכים לזכור, חמישים ושלושה שחקנים לנהל ולחץ מטורף מכל הכיוונים. זה לא ספורט לאנשים חלשים.

במצב כזה, הרבה מאוד פעמים קשה לראות את התמונה הכללית. אתה שואל את הק"ב שלך אם הוא מרגיש בסדר אחרי שהוא נפצע, זורק מילה לרופא – וממשיך הלאה.

אתה בכלל לא שוקל את האופציה שאולי עוד מהלך הק"ב שלך קורע את הרצועות. אתה מאמין שקצת כואב לו והוא יצליח להתגבר – ופשוט לא חושב על זה יותר מדי.

האם שנאהן טעה כשהשאיר את גריפין במשחק? ובכן, התוצאה הסופית בהחלט מוכיחה שכן.

פעמיים – הוא גם הפסיד את המשחק כי מקצועית גריפין לא היה במיטבו וגם לשנים הבאות, כשייתכן שהפציעה הזאת גמרה לק"ב הפרנצ'ייז שלו את העונה הבאה ולך תדע אם לא את שאר הקריירה.

אבל בפעם הבאה שאתם מבקרים את שנאהן (מאמן שאני לא ממש מעריך, דרך אגב) תשאלו את עצמכם אם אתם הייתם מסוגלים לעשות את ההחלטה הנכונה במקרה הזה. אם הייתם מסוגלים לשים צלב על, בדיוק בנקודה הנכונה, כשעשרות אופציות מסתובבות לכם בראש.

אני לא בטוח שאני הייתי מסוגל.

*

לגבי גריפין עצמו, הוא קיבל מעט מאוד ביקורת כשאת רובה קיבל המאמן שלו.

הרי גריפין הרגיש שהוא לא כשיר לשחק ובטוח כאבה לו הרגל והוא ידע שהוא מזיק לקבוצה שלו. אז למה הוא לא אמר למאמן שלו – תראה, מייק, נראה לי עדיף שתוציא אותי מהמשחק?

בגללנו.

אנחנו הרגלנו את גריפין במשך שנים ששחקן לא מוציא את עצמו מהמשחק.

הרגלנו אותו כשהרענו לוויליס ריד שעלה לשחק עם רגל שבורה, כשהרענו למייקל ג'ורדן שעלה לשחק עם 40 מעלות חום וכשהיללנו את קורט שילינג שעלה לשחק עם רגל מדממת.

הרגלנו אותו כשירדנו על ג'יי קאטלר שהוציא את עצמו ממשחק וכשצחקנו על לאנדיאן טומלינסון שישב על האופניים בחוץ במקום לשחק.

כי זה מה שמצופה מהספורטאים שלנו היום, לתת את הכל, לא להשאיר כלום על המגרש ולא להתבכיין כשקצת כואב להם.

אז גריפין לקח את זה למקום אחר לגמרי. הטוויט שלו בסוף המשחק – "אנשים אומרים דברים כשהם לא יודעים איך זה מרגיש בשדה הקרב" (הנה עוד אחד שלא רואה את התמונה הכוללת מרוב לחץ) רק מראה איך הוא לוקח את העסק הזה – זאת מלחמה. ובמלחמה נלחמים עד טיפת הדם האחרונה. אין מחר, אין עוד שנה – עכשיו.

ואם אצל שחקן וטארן, כמו ריי לואיס, נניח, זה עוד מקובל, הרי שאצל ק"ב רוקי זה פשוט לא הגיוני.

*

עוד כמה מחשבות על סוף השבוע הזה:

– אם כבר דיברנו על לואיס, אז איך אפשר – אפילו אם אתה לא מחסידי השחקן הזה – לא להתלהב מהאנרגיות שלו שהוא מכניס לכל החברים שלו לקבוצה. חבל שיש לנו עוד משחק אחד-שניים, מקסימום שלושה ממנו.

– מה שכן, אף פעם לא סבלתי את הריקוד שלו. תמיד היה נראה לי קצת מוגזם

– הייתם מאמינים שנגיד על מינסוטה שכריסטיאן פונדר יהיה חסר להם?

– מעניין, דרך אגב, אם לא היה העניין עם RG3, כמה ביקורת היינו שומעים על פונדר שלא פתח במשחק הפלייאוף.

– בכלל, אני חושב שמדובר בהיסטריה קצת מוגזמת (זה כל מה שמדברים עליו בהקשר של ה-NFL היום, כאילו אין את הדיוויז'נל בעוד פחות משבוע) – גם אם פיטרסון קרע את הרצועות בברך, הרי שרק השנה ראינו את אדריאן פיטרסון חוזר בדיוק מפציעה כזאת להיות טוב עוד יותר מאשר קודם, כשגם ווס וולקר וטום בריידי לא החסירו פעימה עם הפציעה הזאת והצליחו לחזור לעונה הבאה כאילו כלום. הכי גרוע, יפסיד שנה, הוא רק בן 20 וקצת, לא קרה כלום.

– אם אני גרין ביי, אני לא מתרגש יותר מדי מהניצחון הזה. נכון, ההגנה נראתה נהדר אבל זה משהו שתמיד רואים בפלייאוף – הגנה מרימה את הרמה שלה. ראינו את זה בכל המשחקים השבוע. וכשיש לך רק שחקן אחד לעצור, זה הרבה יותר קל. מול הניינרס, זה סיפור אחר לגמרי.

– בכלל, קשה לומר שראינו איזה שהיא תצוגה דומיננטית מאוד בסוף השבוע הזה. בולטימור עשתה את העבודה בהגנה, כצפוי יש לומר, מול ההתקפה המוגבלת של הקולטס אבל אני לא מתלהב בכלל מההתקפה שלהם. כדי לנצח את הברונקוז, משהו שהם מסוגלים בהחלט לעשות, הם יהיו חייבים את משחק הריצה במיטבו, כמו שראינו מול הקולטס, אבל גם את ג'ו פלאקו מצליח יותר מאשר אותן פצצות לטווח רחוק שהרסיברים שלו מצליחים מדי פעם לתפוס.

– יותר מזה, כדי לנצח את דנבר, הארבו יהיה חייב לשנות את עורו ולהפוך למשהו שהוא לא מכיר – לשחק לא שמרני. כשאתה משחק בבית של פייטון, הדרך היחידה שלך לנצח היא להיות יצירתי. כשאתה ברד-זון, לא ללכת על שלוש ריצות אחת אחרי השניה. לנסות מהלכים טיפה יותר מעניינים. לתת לק"ב שלך לזרוק.

נכון, פלאקו הוא בחור לא יציב, במיוחד בחוץ, אבל אם תגביל אותו (כמו במשחק האחרון) ל-20-25 זריקות, הסיכוי שלך לנצח הוא די קלוש. תן לו לזרוק – נכון, אולי זה יניב 3-4 חטיפות אבל אולי זה גם יביא לך תוצאות לא צפויות. אני פשוט לא בטוח שהארבו מסוגל.

– מהצד של יוסטון, גם הם לא יכולים לצאת אופטימיים מדי מהמשחק מול סינסי. ההגנה שלהם היתה טובה מאוד ושיתקה את איי ג'יי גרין, אבל טום בריידי הוא לא שחקן של מטרה אחת ואם גרונקובסקי יהיה בריא, ליוסטון יהיה קשה מאוד להתמקד בנשק התקפי אחד. היכולת שלהם ללחוץ את הק"ב מצוינת מול ק"בים בינוניים כמו אנדי דלתון, אבל כמו שבריידי הוכיח במפגש הקודם בינהם, ק"ב טוב יוכל לפרק את הלחץ שלהם די בקלות.

– אבל הבעיה העיקרית של יוסטון, לטעמי, היא דווקא בהתקפה. אריאן פוסטר היה מצוין מול סינסי וגם הפטס יודעים, כמו שהם ידעו במפגש בין הקבוצות בפעם הקודמת, שהוא המפתח לעצירת ההתקפה של הטקסאנס. אם זה ייקרה, מאט שאוב ייצטרך להיות זה שמנצח את המשחק, ומול הגנה אחורית מאוד בינונית של הפטס, המשחק הזה אמור להיות עליו. הבעיה היא שעד עכשיו לא ראינו שהוא באמת מסוגל לעשות את זה.

– שמתם לב, איך בכל הבלאגן של גריפין, אף אחד לא מדבר על סיאטל, שחזרה מפיגור, בחוץ (אנחנו מדברים על קבוצה שכולם אמרו שלא מסוגלת לנצח מחוץ לבית שלה) וניצחה בדומיננטיות הגנתית מרשימה. אתם חושבים שאטלנטה חוששת?

– אללה יסתור, ליברפול-יונייטד וניו אינגלנד-יוסטון באותו יום. שהאמבולנסים יהיו בכוננות.

*

פינת הפטריוט

נכון, אני אוהב שהקבוצה שלי הרוויחה שבוע ביי, אבל פאק – סוף שבוע בלי שהקבוצה שלך משחקת הוא משביז לאללה.

יוסטון? אנחנו יותר טובים אבל הזכרונות מהמפגש עם הג'טס לפני שנתיים, אחרי ה-45-3 בעונה הסדירה חוזרים ועולים בראש. אסור לבוא שאננים, והכי חשוב – לא עם אותה תוכנית משחק של פעם קודמת. גארי קוביאק מאמן טוב והוא לא ייפול לאותה תוכנית פעמיים.

ואלוהים, שאקיב טאליב יהיה בריא. בלעדיו, זה יהיה מפגש עקוב מדם (ודגלים של פאס אינטרפרנס אול אובר דה פלייס).

 

לא מבין את המשחק
נעשה להם עוול!

No Comments

גיל 9 בינואר 2013

אני לא מאשים את גריפין כי הוא ממש צעיר. בגיל הזה אין שום אפשרות לראות תמונה כוללת והדימויים שלו מתאימים לגיל הזה. שכחת איך אתה היית בגיל כזה? אני מניח שהיית מורעל של הצבא ורק לאחריה יש לך פרספקטיבה אחרת.

צודק לגמרי לגבי ההיסטריה, ודווקא אם הפציעה קצת תאט אותו אולי בכלל יתברר שזו ברכה כי הוא לא ירוץ כל כל הרבה.

sprewell 9 בינואר 2013

אדיר

דורפן 9 בינואר 2013

אם המחבלים רצים אליך לפני שאתה יורה זה לא false start ועבירה של חמישה יארד? אולי אוטומטיק פירסט דאון?

אלון 9 בינואר 2013

מצויין

אלעד 9 בינואר 2013

במקרה הזה זה הפוך- אם אתה יורה לפני שהם רצים אליך זה חודש מחבוש והורדה בדרגה.

אריאל גרייזס 9 בינואר 2013

התנהגות בלתי ספורטיבית. הם אמורים להשאר במקום ולא לזוז כדי שיהיה אפשר לטווח אותם לפי כל כללי הכוונון..

אסף 9 בינואר 2013

דבר ראשון ממש הצחקת אותי אם הדגלים בסוף (גם כי זה כל כך כל כך נכון)
דבר שני לגבי גריפין. גם אני תןך כדי המשחק ולאחריו הייתי בטוח ששאנאהאן יצא דביל, אבל התחלתי לקרוא בNFL.COM פרשנויות, וגם הטור שלך, ותכלס אני כבר לא כל כך בטוח.
אני חושב שאם הוא מוציא את גריפין אחרי הפגיעה הראשונית והוא מפסיד, בארה"ב יורדים עליו רצח כמו שירדו על קאטלר (בטח שאחרי המשחק גריפין אומר it was the coach's decision). מה שאנחנו עושים זה פשוט לא הוגן… הוא לא יכול לדעת מה יהיה. השחקן אמר לו שהוא בסדר (שכמובן הוא יעשה את זה), הרופאים אמרו לו שאפשר (למרות שאפשר וכדאי אלו שני דברים מאוד שונים), אז כל כובד ההחלטה נופל עליו (דבר שהוא כנראה גם ככה נכון).
הוא בלהט המשחק, הוא מוביל 14-0 והוא בטוח שעוד טאצ'דאון אחד והוא כבר סגר עניין ובטוח שגריפין זה הסיכוי הכי טוב שלו…אלוהים יודע מה אני הייתי מחליט בעצמי, אז קשה לבקר אותו.

ואגב, עוד משהו שקראתי בNFL.COM זה הדיבור שיש עכשיו בליגה על בטיחות השחקנים אבל זו כבר שאלה שונה, כי מה שאנחנו באמת מדברים עליו זה להוציא אותו בעיקר בגלל שהוא הפרנצ'ייז של וושינטון. לדעתי זה ויכוח עוד יותר מעניין, אבל נראה לאן זה ילך, אם בכלל, כשהכל ירגע קצת.

קורא 9 בינואר 2013

היה אפשר כבר במהלך ריצה שלו בצליעה שיצא החוצה (רבע 3 נדמה לי) שהוא לא מתפקד (מעבר לירידה התלולה ביארדים ובפירסט דאונס אחרי הרבע הראשון, ומבלי לגרוע מההגנה של סיאטל).
אם לא היכולת לפני, לפחות הצליעה הזאת הייתה חייבת לשמש תמרור אזהרה (אפילו רק מקצועית) שהוא לא יכול לנצח לו את המשחק.

אלון 9 בינואר 2013

הק"ב המחליף של מינסוטה היה נוראי. אף מסירה שלו לא הייתה בכיוון. היה עצוב להסתכל, אין פלא שפונדר פותח שם.

ניתאי 9 בינואר 2013

מטעמי ניחוס אין אחוזי סופרבול.

asaf 9 בינואר 2013

טור נהדר!!!שימוש אנלוגי וההומוריסטי חביב לצה"ל….
חוץ מזה בקשר לפלאקו ביום ראשון הוא עשה את הדבר שהוא הכי טוב לקבוצה שלו וזה להבין את המגבלות שלו בהתקפה ולא להפריע להגנה שלו לפרק את המשחק ההתקפי של הקולטס,מול דנבר כמו שציינת זה לא יספיק,השאלה אם הוא מסוגל ליותר דבר שלא ראינו ממנו בשנים הקודמות ובמיוחד בפלייאוף ולא הייתי בונה על זה שמשהו ישתנה הפעם.
זו מנטרה שחוקה כבר אבל באמת שהדבר היחיד שחסר לבולטימור ללכת עד הסוף זה ק"ב טוב יותר.

גל דגון 9 בינואר 2013

ההחלטה של שאנאהאן לא הייתה החלטה של רגע. זו החלטה שהיו לו שלוש שבועות להתכונן אליה. הוא ידע שגריפין משחק על ברך פגועה, והיה חייב לבחון אותה בשבע יניים כל מהלך.

אין תירוצים. זה פשוט טמטום צרוף.

ה bandwagon של סיאטל עמוס לעייפה עכשיו, ובצדק, ואנשים מזלזלים באטלנטה, אבל לדעתי אטלנטה יטפלו בהם כמו שהם טיפלו בעניינים שלהם כל העונה. באופן שעל פניו הוא לא משכנע, אבל גם בלי סיבה לפאניקה.

גיל שלי 9 בינואר 2013

ההבדל בין הברך של גריפין לברך של פיטרסון הוא שאצל גריפין זו פעם שנייה שצריך לבנות את הברך מחדש. קשה לבוא בטענות לגריפין שכמו כולנו מושפע מהתרבות המערבית של תנשוך את השפתיים ותהיה גבר, אבל לדעתי אין לשאנאהן את אותה פריבלגיה. הוא בהחלט היה צריך לראות לטווח רחוק יותר מאשר המשחק הספציפי הזה.
אם רק היו עושים טיפה יותר יוגה שאנאהן וגריפין אולי היו לומדים משהו.

נר הלילה 9 בינואר 2013

רק אני שמתי לב שהטנק נהיה נשק נגד אדם ולא לקרבות ש ב-ש.

אריאל גרייזס 9 בינואר 2013

מה לעשות, זאת המציאות שלנו היום, אם בעזה ואם בלבנון. במידה מסוימת, זה ניצחון גדול שלנו – לאויבים ה"קונבנציונלים" שלנו (סוריה וכו') אין יכולת כבר שנים לנצח אותנו בקרבות שב"ש, וזה משאיר להם רק את לוחמת הגורילה.
החלק העצוב הוא שצה"ל והמדינה עוד לא הפנימו את זה ועדיין מתכוננים כאילו מחר הולכת להיות מלחמה עם סוריה. מטעמי ביטחון שדה אני לא אספר את כמות הפגזים שאותו בחור סיפר לנו שצה"ל קונה כל כמה שנים – רובם למלחמת שב"ש, שעולים לנו מאות מיליוני שקלים.

אסף THE KOP 10 בינואר 2013

שאישתון יפרסם.

דרור 9 בינואר 2013

עזוב רגע פוטבול, לא ביקשת מהראש מדור תותחנות הזה את ההצהרה שלו בכתב? לא הגיע הזמן להפסיק עם השטויות האלה, בגילך?

אחלה טור, חוץ מזה.

לגבי גריפין – העניין הוא שאם הם היו מנצחים, היינו שומעים רק על ההירואיות של גריפין ועל כמה שנאהן מבריק. אם כבר אנלוגיה צבאית, אז זה בהחלט מצב של צל"ש או טר"ש.
צריך לזכור שאלו הסיפורים שהאמריקאים גדלים עליהם. הפצוע שקם למרות מגבלותיו ומציל את כולם. רק ששוכחים לפעמים שהסיבה שהסיפורים הללו כל כך מלהיבים, זה מאחר והמקרים שזה מצליח הם כל כך מצומצמים.
יש מעט מאוד צלשי"ם. יש הרבה מאוד טרשי"ם. ככה זה בעולמנו.

גיל שלי 9 בינואר 2013

במקרה הזה גם הצלשים הם טרשים. וויליס ריד צולע עד היום בגלל המשחק ההוא

קורא 9 בינואר 2013

במקרה שלו אולי זה היה שווה את זה…:)

אריאל גרייזס 9 בינואר 2013

ואף אחד לא זוכר שהתרומה שלו למשחק היתה די שולית, הוא קלע רק שתי נקודות אם אני זוכר נכון

גיל שלי 9 בינואר 2013

כן בדיוק. לקלייד היה משחק טיפה יותר מרשים ..
הטריפל דאבל הכי גדול בהיסטוריה וכולם מדברים על ריד

יריב 9 בינואר 2013

זה היה לפני שנולדתי, אבל לפי מה שאני מבין הוא היה מאוד חשוב בגלל ההגנה על צ'מברליין. צ'מברליין קלע בין 17 ל 21 נקודות בכל משחק, אבל במשחק השישי (כשריד לא שיחק) הוא קלע 45.

Yavor 10 בינואר 2013

ריד קלע 4 נקודות בפתיחה, וזהו

גיל 10 בינואר 2013

זה נכון, אם כי האפקט של העלייה שלו למשחק ושני הסלים קבעו את הטון. אבל כמובן שבלי החברים שלו לא היו מדברים על זה.

גיל שלי 10 בינואר 2013

לא באתי להוריד מהאפקט של ריד במשחק השביעי. האנרגיה העצומה באולם הושפעה ישירות מהגיחה המפתיעה שלו מתוך חדר ההלבשה. הוא אכן נתן הגנה על צ'מברלין. אני לא בטוח שזה שווה את הצליעה שלו, או שהניקס לא היו מנצחים משחק כזה כאשר קלייד נותן את אחד ממשחקי הגמר פליאוף הגדולים בהיסטוריה. מה שבטוח לאור האתוס האמריקאי, כולם מדברים על וויליס ריד ולא על ווילט פרייזר

7even 9 בינואר 2013

גרייזס!
לאיפה נעלמו אחוזי הסופרבול של הפאטס?

אגב – את המילואימניקים מדגמנים במקוצר או שדופקים אותם עם ארוך(סליחה על הדימוי)

אריאל גרייזס 9 בינואר 2013

היום לכולם נותנים מקוצר, אם כי בחד-יומי אף אחד לא ייטרח להחתים אותך על נשק

MJ 9 בינואר 2013

אריאל, אם להמשיך את האנלוגיה הצבאית שלך – פציעה במשחק משולה למוות בשדה הקרב, בשניהם הנפגע כבר לא יכול "לתרום" למטרה. וברור כי כל החלטה של מפקד נגזרת בין היתר מהצורך שחייליו יישארו בחיים, כך גם אתה מצפה ממאמן, שיבין שבין כל המיליון דברים שעוברים לו בראש, ההחלטה האם להשאיר את גריפין במגרש או לא היא הרבה יותר חשובה מאשר האם ללכת על ריצה או מסירה במהלך הבא. ופה שנהאן נפל בגדול.

ופציעות ברך זה טרגדיה ספורטיבית. פיטרסון הוא היוצא מן הכלל. אם דרק רוז יחזור להיות כמו שהיה, אז אני אהיה הרבה יותר אופטימי לגבי רג3

אריאל גרייזס 9 בינואר 2013

אני מסכים שפה שנהאן נפל. חוסר היכולת שלו לראות את התמונה כולה. בצורה מפתיעה, אני חושב שכדורסל שונה מפוטבול בהקשר של פציעות ברך. ראינו שאמארה, למשל, לא התאושש אף פעם מפציעת הברך שלו, גם גיא גודס לא. בפוטבול, אנחנו רואים את בריידי ו-וולקר ופיטרסון, כולם נראים אותו דבר בדיוק כמו לפני הפציעה. אולי פשוט כי אתה לא צריך לקפוץ בפוטבול ואולי זה גם עניין פסיכולוגי.

MJ 9 בינואר 2013

העניין הטראגי בעיני עם פציעות ברך הוא החוסר יכולת שלנו לצפות אותם. אני זוכר שבאו בטענות לתיבודו שנה שעברה כשהשאיר את רוז על המגרש כהבולס הובילו בבטחה ברבע הרביעי. זה הרי קשקוש מוחלט, איך הוא היה אמור לדעת שזה יקרה? בניגוד לשנהאן, לא היתה לו שום אינדיקציה למצב של רוז.
וזה המצב המוזר בעיני, שהרי עתיד של ארגונים שלמים של מאות מליוני דולרים מונח על רצועות הברכיים הללו והיכולת שלנו לצפות האם הם יפצעו זהה ליכולת שלנו לצפות רעידות אדמה. זו בעיה שמשותפת הרי לכל ענפי הספורט, ויש כל כך הרבה כסף בסביבה הזו – כמו שהם שמים מיליארד דולר על מחקר של השפעות פגיעות הראש, שישפכו קצת כסף על איזה מעבדה בMIT שתפתח משהו שיפתור אותנו מחוסר הודאות הזה. שלא כל תפיסת ברך של ספורטאי אחרי נפילה תגרום לנו להחסיר פעימה.

גל דגון 9 בינואר 2013

פיטרסון הוא לא הסיפור היחיד מהעונה שחלפה. לא יודע אם השם ג'ורג' סט פייר אומר לך משהו, אבל הוא חזר ממשהו כמו שנה וחצי של השבתה אחרי קריעת ACL ונתן בראש כאילו כלום לא קרה.

MJ 9 בינואר 2013

לא מכיר את הבחור. אבל אני מדבר על מניעה של הפציעות, לא על שיקום

גל דגון 9 בינואר 2013

מניעה זה חשוב, אבל הרושם שלי הוא שהמדע הרפואי עשה כברת דרך עצומה בכל מה שקשור לשיקום (וחשבתי שלזה התכוונת כשהזכרת את רוז.) אני לא אתפלא אם נראה את גריפין מנסה להמציא את עצמו מחדש כשחקן פוקט, אבל גם לא אתפלא בכלל אם הוא ימשיך לרוץ.

austaldo 9 בינואר 2013

MJ , בשנים האחרונות (ואני מדבר ממש על השנים האחרונות, עד לפני 6-7 שנים הייתי מסכים עם כל מה שאמרת) היתה התקדמות מאוד גדולה באורתופדיה בטיפול בפציעות ברך, ביחוד קריעת רצועות. פעם שיקום היה לוקח שנה וחצי והברך לא היתה חוזרת להיות מה שהיתה והיום תוך 9-10 חודשים שחקנים חוזרים מפציעות כאלו כאילו כלום. היום זה כבר לא ככה ואדריאן פיטרסון ממש לא לבד. מי שהכי הדהים אותי היה ווס וולקר, שחקן שכל המישחק שלו מתבסס על פניות וחיתוכים מהירים (מה שגורם לעומס עצום על הברכיים)ואחרי שהוא ניפצע הייתי בטוח שהוא גמר את הקריירה וגם אם הוא יחזור הוא יהיה שחקן בסידרי גודל פחות טוב. בסופו של דבר לא רק שהוא לא איבד כלום מהזריזות שלו הוא גם חזר לשחק תוך 9 חודשים.

גיל 9 בינואר 2013

אסור גם לשכוח שיש לשחקנים את המתקנים הרפואיים הכי טובים, ואת האנשים הכי טובים סביבם כמו פיזיותרפיסטיים, תזונאים וכו' שדואגים להם בכל יום. אני מניח שאדם רגיל יתאושש מזה יותר לאט.

MJ 9 בינואר 2013

אין לי שום ספק שיכולות השיקום מהפציעות הללו השתפרו פלאים בשנים האחרונות. אבל זה לא היה מה שרציתי להדגיש. אני טוען שבמצב הכספי הנוכחי של ענפי הספורט הפופולריים שנפגעים מפציעות ברכיים של ספורטאים (פוטבול, כדורגל וכדורסל בעיקר) זה די מוזר שעדיין לא הצליחו לייצר מצב בו שחקן יידע מה מצב הרצועה שלו לפני שהיא נקרעת.

ממה שאני יודע, היום אין לנו אינדיקציות לגבי האם שחקן במצב סיכון לקרע ברצועה וכדאי שינוח או לא. ובגלל שהמחיר של פציעה כזו הוא כבד, גם אם לא גומר קריירה כמו פעם, זה אמור ליצור תמריץ מאד חזק למציאת פתרון, וזה מאד מפליא אותי, שלמרות שיש המון כסף בספורט הפופולרי היום – לא הצליחו עדיין לפזר את הערפל.

גיל 9 בינואר 2013

גם אם תעשה בדיקות MRI קבועות רוב הרצועות יראו בסדר. זה המשחק האלים שגורם לקריעות הללו. האינדיקציה הכי טובה היא צורת המשחק שלך (אם כי שחקנים נפצעים כל הזמן גם בלי שום סיבה נראית לעין) והיסטוריה של הפציעות. במקרה של גריפין הוא פשוט לא היה במיטבו בלי קשר לסיכון, ולכן לא נתן לרד סקינס את הסיכוי הכי טוב לנצח.

עומרי 9 בינואר 2013

האחריות במקרה של גריפין היא על ההנהלה המקצועית של הקבוצה, החבר'ה שמעל שנהאן. בדיוק מהסיבות שציינת – אין לו סיכוי להצליח לכלכל את כל המידע הזה, אבל הם אלה שצריכים היו לקחת החלטה קרה.

ואני בכלל לא בטוח שזו פציעה של מה בכך. כידוע הוא כבר נפצע פציעה דומה בקולג'.

דנבר מפסידים לבולטימור.

גיל שלי 9 בינואר 2013

בחלומות שלך… דנבר מנצחים את הפטריוטס עוד שבוע וחצי

אריאל גרייזס 9 בינואר 2013

בחלומות שלך… הפטריוטס מפסידים ליוסטון עוד ארבעה ימים..
וגיל, אם פייטון מאנינג לוקח סופרבול בול, זה לא נספר לאח שלו, אתה יודע את זה?

גיל שלי 10 בינואר 2013

יודע, אבל זה מה שנשאר בימים עצובים אלה

בני תבורי 9 בינואר 2013

אח, אילו רק המציאות שלנו הייתה פוטבול…
ובקשר למדריכות, זה נכון מה שהבן שלי מספר?

Amir A 9 בינואר 2013

אני כבר שעה צוחק מהתגובה של הקצין לשאלה שלך. נשמע כמו דמות ממלכוד 22.

ארה"ב הסיעודית 9 בינואר 2013

1+

אריאל גרייזס 9 בינואר 2013

בוא אני אספר לך עוד קטע על הקצין הזה.
הוא מסביר לנו על סוגי תחמושת ואיך אנחנו מזינים למחשב של הטנק באיזה סוג תחמושת אנחנו הולכים להשתמש. ויש הרבה מאוד סוגים וההזנה שלהם היא די מורכבת וזאת פעם ראשונה שאנחנו שומעים את זה בחיים שלנו. כמובן שאף אחד מאיתנו לא זוכר את זה שניה אחרי שנגמר היום.
ואז אחד החיילים, דווקא אחד מאלו שכן אכפת להם, שואל אותו – תגיד, זה רשום באיזה שהוא מקום, שכשנגיע לטנק נוכל לדעת את זה?
והקצין עונה לו – אתה צריך לזכור את זה, זאת העבודה שלך!
אתה קולט, הוא אשכרה בטוח שלהיות טנקיסט במילואים זאת העבודה שלנו.
והקטע הכי גדול? אחרי שעתיים שהוא מסביר לנו על סוג תחמושת חדש ואיך מזינים ומכוונים אותו, מישהו שואל אותו – אז כשאני נכנס לטנק, איפה אני מוצא את זה?
אז הוא עונה – הו, זה עוד לא בטנק, אנחנו מקווים שעוד שנתיים זה ייכנס.
הגאון עכשיו בזבז לי שעתיים מהחיים להסביר לי על תחמושת שאולי עוד שנתיים אני אראה. ואני גדוד של בני 37, עוד שלוש שנים אנחנו בכלל משתחררים..
מלכוד 22 קטן על הצבא שלנו

רועי 10 בינואר 2013

יותר לכיוון מ.ק.22

ארה"ב הסיעודית 10 בינואר 2013

מדהים ודי רגיל

red sox 9 בינואר 2013

גם בחיל האוויר עשו שינוי בתו"ל: אתמול הם חילצו 15 ערבים עם מסוק ובניגוד לפעם הקודמת, לא זרקו אותם חזרה למטה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4236116,00.html

אריאל גרייזס 9 בינואר 2013

LOL, חשבתי על זה בדיוק אתמול.
מה שכן, אין על התקשורת, איך היא מתמכרת לזה – תן לה לוחמי 669 אמיצים והיא ישר מדווחת מהשטח, אפילו אם זה רק ערבים מבקה אל גרביה

red sox 9 בינואר 2013

לגמרי. מה עשו מהחילוץ הזה? זו יחידה שמחלצת חיילים תחת אש מואדיות באמצע לבנון, מוציאה מטיילים מואדיות בשטפונות עם מצוקים מתמוטטים מסביב ובאופן כללי מתרגלת את ה-worst case scenario על בסיס יומי. להעלות אנשים למסוק מגג של בית, עם אור ותקשורת וקשר עין ובלי לחץ זמן או סכנת חיים זה חתיכת עוגה בשבילם.

ובכלל, כמו שהבוס שלי אוהב לומר: אני אף פעם לא רואה סיבה לשבח ולהלל בנאדם על זה שהוא עשה את העבודה שלו.

אריאל גרייזס 9 בינואר 2013

לא התכוונתי לכתוב על זה, אבל אחד מהאירועים שעברו איתנו אתמול עליו היה הכניסה של הנגמ"ש ממצרים והחיסול שלו על ידי טנק.
אני לא אכנס לפרטים מסיבות ברורות, אני רק אגיד שמפקד הטנק (קצין) קיבל צל"ש על החיסול של הנגמ"ש. הוא היה במרחק 50 מטר ממנו, בתוך מרכבה 4, הטנק הכי חדיש בעולם בערך, ומולו היה נגמש משנות החמישים חמוש במקלע.
על זה מקבלים היום בצה"ל צל"ש.

תום 9 בינואר 2013

גם בתחום הצבאי אנחנו שואפים להיות ארה"ב, ששם נותנים צל"שים ועיטורים בסיטונאות.

זכור לי מקרה מדצמבר 2005 בו צנחן הוריד לבד חוליה של מחבלים שניסו לחדור מלבנון (כנראה כדי לחטוף חיילים). אני זוכר את זה כי בדיוק הייתי בטירונות ודיברנו על זה נון-סטופ כמה ימים, ולמיטב זכרוני החייל לא קיבל שום צל"ש. זה מראה מה שני מבצעים גדולים (אם "מלחמת" לבנון 2 היא מלחמה אז צריך להכיר רטרואקטיבית במבצעים הגדולים שנערכו בלבנון ובחומת מגן 1 כמלחמות) עושים להגדרה מחדש של הסף לקבלת צל"שים.

שלמה 10 בינואר 2013

תום אתה טועה, לצנחן שעליו אתה מדבר קוראים דוד מרקוביץ והוא קיבל צל"ש:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/147548

אסף THE KOP 10 בינואר 2013

מה שמפתיע באמת זה ששהמקוממים לא ניצלו את ההזדמנות בכדי לצלוף בחיילים מהקרקע (אולי זה בגלל שזועבי לא הייתה בסביבה).

אסף THE KOP 10 בינואר 2013

ששהמקוממים = שהמקומיים (למרות שהם גם מקוממים).

אריאל גרייזס 10 בינואר 2013

ברור, כי כל הערבים הם מחבלים.

שמעון כסאח 10 בינואר 2013

מעניין אם מעכשיו יחרימו ויאיימו על המחולצים בגלל שיתוף הפעולה שלהם עם צבא האויב הציוני?

D! בארץ הקודש 9 בינואר 2013

בתור אחד שקרע משהו בחיים שלו (לא זוג נעליים), אין לך יותר מדי איך לדעת מתי זה יקרה. אולי יש רגישות, מתיחה, דלקת, חשש, או בעיקר (ואת זה אפשר דווקא לראות – קרע מיקרוסקופי כבר). אבל זה קורה ממש מכלום.
כמה שהגוף שלנו חזק הוא מתפרק מכלום בשניה. לידי שכבה מישהי שקראה את הרצועות בגלל שהאוטו שממנו ירדה זז רגע והברך – קאפוט.

תורג'י 10 בינואר 2013

רמ"ד תותחנות – איש מגעיל ונאלח.

על איזה סימן אתה עובד אריאל?

בועז 10 בינואר 2013

לפי דעתי רוב האשמה על RG3.
אני לא יודע אם גריפין נתן לשנהן את התמונה המלאה.
תראו בווידיאו :
http://www.nfl.com/news/story/0ap1000000124337/article/rg3-said-after-firstquarter-td-that-knee-scared-him

URLACHER 10 בינואר 2013

למרות הכל גריפין הוא רק QB רוקי שמושפע בקלות מהסביבה שלו בעוד שאנאהן הוא מאמן ותיק עם 2 טבעות סופרבול שצריך היה להפעיל שיקול דעת. בשנייה שהוא ראה את הילד מדדה במהירות אל קו החוץ הוא היה צריך להעיף אותו למקלחות לטיפול ובדיקה של רופא. ככה גם אולי לקאזינס היה זמן להתחמם ולהיכנס למשחק.
חוצמזה גם משחק טוב יותר של שאוב את ג'ונסון לא יעזור לטקסנס אלא אם באמת טאליב לא ישחק. אואן דניאלס לא יושיע את יוסטון. הפאטס שלך יעלו, לפי דעתי אפילו בקלות.
אם הניינרס ישחקו כמו במשחקים הטובים שלהם השנה אין לפאקרס סיכוי. הבעיה היא שהם לא שיחקו ברמה הזאת מספיק השנה. מהצד השני זה מרגיש כאילו מספיק רק שרודג'רס ישחק כמו שהוא משחק(רמת MVP) כדי שגרין ביי ינצחו בכל מגרש. אי אפשר לדעת.
אני חושב שהסיהוקס ינצחו גם את אטלנטה. הם לא יתחילו בשפל כמו מול הרדסקינס וגם לא יתפוצצו באותה צורה אבל ינצחו בסוף. 13-7 שכזה.
אם פלאקו יזרוק יותר מ 30 מסירות הרייבנס יפסידו. הם צריכים לשרוף הרבה שעון עם חלוקה שווה בין רייס לפירס ושפעם בכמה מהלכים פלאקו ימצא את בולדין כמו שעשה נגד אינדי. הוא לא QB מספיק טוב כדי לנצח להם את המשחק ועוד בחוץ.
הם צריכים התעלות של ההגנה ומשחק יעיל בלי טעויות של ההתקפה.

אסף THE KOP 10 בינואר 2013

אריאל.

העובדות הן שמה שההוא מנסה ליישם בשריון, אצל החברה הסדירים (כי אצל המילואמניקים זה די סיפור גמור), כבר הוכיח את עצמו במקום כמו חיל-האויר לדוגמא.

מקצוענות היא לא מילה גזה ואני מציע שלא לזלזל בכך.

בתור מילואימניק (מיל') ביחידת נ"ט אני יכול לציין כי הפערים המקצועיים שהיו קיימים ביננו לסדירים הם דמיוניים כמעט, לטובתם. זה היה כמו משחק של ליברפול נגד הפועל אזור (אולי זאת בעצם לא דוגמא טובה כל-כך, בכל זאת, ליברפול).

אסף THE KOP 10 בינואר 2013

גזה = גסה

אריאל גרייזס 10 בינואר 2013

אתה באמת מנסה להשוות טייסים, שעוברים קורס של שנתיים, שחותמים ל-10 שנים, לשיריונרים שההכשרה שלהם כתותחנים היא של חודשיים וקצת?
עזוב, אתה יכול לעשות כהרגלך ולקחת את הצד של הצבא או להשתמש בקצת הגיון בריא ולהבין שלפעמים יש צורך לפשט דברים והאובר-סיבוכיות הזאת רק עושה בלאגן.
תאמין לי, אם היית שומע את התחקיר של האירוע שאני מדבר עליו, היית נדהם מכמות הטעויות המקצועיות שנעשו שם. ואני לא מדבר על צוות טנק אחד. אני מדבר על ארבעה צוותים, כולל של מג"ד, מ"פ ומ"מ.
והכי גרוע זה, שהצבא לא מסוגל להסיק את המסקנות הנכונות בלבד. הוא רק יסבך את הענינים עוד יותר וימשיך לא להבין איך פלוגת טנקים שלמה לא מצליחה להתמודד עם נגמ"ש משנות החמישים

גורביץ' 10 בינואר 2013

אתה יודע מה הבעיה באמת – ששריונרים סדיר/מילואימניקים, זה לא משנה, נמצאים בכלל בקו ראשון של עימות עם גרילה. הם לא צריכים להיות שם, התפקיד שלהם זה במלחמה בין צבאות וברתק.
רק חי"ר צריך להיות פרוס על קווי עימות, ולתפעל אירועים כאלה. אין מה לעשות, הפער בלחימת שטח בין חי"ר לשריון הוא כמו ההבדל בין החיזבאללה לחמאס.
לא רוצה לנקוב בשמות, אבל ב-2006 קצת לפני המלחמה הוכח מה קורה כשמציבים טנק שיריון באיזור שסומן כמועד לחדירה.

גל דגון 11 בינואר 2013

אני עייף וקצת שיכור ועוד מעט אני הולך לישון, וסביר שבבוקר דברים יראו לי אחרת, אבל התגובה הזו עוררה בי מחשבה. בזמנו דורפן כתב על ג'ון וודן, ובתגובות לאותו פוסט כתב שלספורטאים צריך להציג דברים בצורנה כמה שיותר פשוטה.

אולי יש באנלוגיה שלך יותר ממה שחשבת (לפחות כפי שזה מצטייר מהכתבה) אולי לצה"ל יש מה ללמוד מאותם מאמנים שהצליחו להנחיל את שיטות העבודה שלהם בהצלחה למספר גדול של ספורטאים.

Comments closed