ישן מפני חדש תוציאו

הבלוג נפרד מהעבודה שלו וגם ג'יימי קארגר. רק שאצל קארגר זה אף פעם לא היתה רק עבודה

אני לא נוהג לכתוב על דברים פרטיים מדי בבלוג שלי. מדי פעם אני מספר איזה אנקדוטה משעשעת מחיי המשפחה, אבל כשבני תבורי, לדוגמא, מספר בגילוי לב מדהים על הילדים שלו או כשבורוביץ' מדבר על הדייטים שלו, ברור לי שאני אף פעם לא אצליח להתקרב לרמת החשיפה הזאת.

אני פשוט טיפוס שאוהב את הפרטיות שלו, אני מניח.

הסיבה שאני חורג מזה הפעם היא שבצירוף מקרים די מעניין, באותו יום שג'ימי קארגר מודיע על הפרישה שלו מליברפול, גם עבדכם הנאמן סיים את יומו האחרון בעבודה שבה הוא מחזיק ב-13 השנים האחרונות.

בתקופה של ההורים שלנו, תקופה כזאת ארוכה בעבודה אחת לא היתה חריגה בכלל ואם כבר – היא היוותה סימן להצלחה. השגת קביעות היתה משהו שאנשים חתרו אליו. ברגע שהשגת את אותה קביעות הרי שיכולת לשבת ולנוח על זרי הדפנה תוך כדי שאתה יודע שלא יהיו לך בעיות פרנסה יותר.

אנחנו, כמובן, חיים בדור אחר. העבודה היום היא לא רק מקור פרנסה, היא הרבה יותר מכך. היא מהווה סוג של סטטוס חברתי (השוואה בלתי פוסקת של גודל המשכורת וההטבות שקיבלת) ויותר מכך – אנשים מחפשים (ולעתים רחוקות מוצאים) בעבודה מקום שבו הם יוכלו להגשים את עצמם.

יותר ויותר אנשים שאני מכיר מקדישים לעבודה שלהם שעות ארוכות – על חשבון חיי המשפחה והפנאי שלהם – לא רק בגלל שזו הדרישה (וזו הדרישה) אלא כי העבודה הפכה למקום המרכזי שבו אנשים מוצאים את האתגרים שלהם ומרגישים שהם יכולים להגשים את עצמם.

ואם העבודה לא נותנת את זה – אז עוברים מהר לעבודה הבאה, עם או בלי ביטחון תעסוקתי, על מנת לזכות באותה הגשמה עצמית מיוחלת.

*

אני לא אכנס פה לשאלה האם המצב הזה בריא – זה המצב וזה מה יש – אבל די ברור שלהחזיק בעבודה אחת במשך 13 שנה, בעולם של ההייטק שבו אני נמצא, זה לא מובן מאליו.

אבל כשאני משווה את זה לג'יימי קארגר, זה כמובן בטל בשישים.

מניין הקריירה הרשמי של קארגר בבוגרים הוא אמנם "רק" 16 שנה, אבל למעשה קארגר שלנו נמצא במועדון מאז שהוא בן תשע. זה 27 שנים, למקרה שאתם סופרים.

27 שנים באותו מקום עבודה, אתם יכולים לדמיין?

אבל זה בדיוק העניין, שאצל קארגר זה אף פעם לא היה מקום עבודה.

*

הרבה פעמים אני שומע אוהדים כועסים על שחקן זה או אחר שעזב את הקבוצה שלהם בשביל כסף יותר גדול במקום אחר או סיכוי יותר גדול לאליפות. ולכולם אני עונה – אתם הייתם עושים אותו דבר.

כי מבחינת השחקנים, מדובר רק בעבודה.

ובדיוק כמו אצלנו בעבודה, שאנחנו מוכנים להחליף אותה בשביל מקום שמשלם יותר טוב או עם אתגר יותר גדול (ליגת האלופות), ככה גם שחקנים יעשו.

אני אף פעם לא כעסתי על טורס, למשל, שעבר לצ'לסי. התאכזבתי, ברור, אבל בטח לא כעסתי. הוא לא גדל בליברפול והוא לא חייב למועדון הזה כלום. לצערי, זה גם המצב עם לואיס סווארז ולכן אני לא אתפלא (שוב, אתאכזב, אבל לא אכעס) אם בקיץ הוא יעבור לבאיירן או קבוצה אחרת עם כסף גדול יותר ושאיפות גדולות יותר.

אבל זה לא המצב עם קארגר.

בדיוק כמו שאצל ההורים שלנו, אנשים היו נשארים באותה עבודה לאורך שנים ארוכות, גם בספורט היינו רואים שחקנים מעבירים את כל הקריירה שלהם בקבוצה אחת. הם היו חלק מהמועדון, הסמל שלו, ולא המועדון ולא הם רצו להפרד.

היום, זה לא המצב. שחקנים כמו קארגר הם נדירים לחלוטין.

את השחקנים שבילו את כל קריירת הבוגרים שלהם בקבוצה אחת אפשר לספור על אצבעות שתי הידיים, במקרה הטוב. סקולס וגיגס ביונייטד, טרי ולאמפרד (שהגיע מווסטאהם אבל מזוהה לחלוטין עם הכחולים) בצ'לסי וג'אררד וקארגר בליברפול. זהו בערך.

אני מניח שיש עוד שחקנים פה ושם בליגה האנגלית (וכמובן, יש את הדוגמאות במקומות אחרים, כמו טוטי ברומא, למשל, או זאנטי באינטר) אבל העיקרון ברור. שחקנים שנשארים כל הקריירה שלהם במקום אחד הם נדירים.

והמקרה של קארגר (וגם של ג'ארארד, לצורך העניין) הוא עוד יותר נדיר. כי כל החבר'ה שמניתי קודם (למעט טוטי, אני חושב) נשארו אמנם באותו מועדון, אבל היה מדובר במועדון מצליח. לסקולס או גיגס אין שום סיבה לחפש אתגרים במקומות חדשים. גם ללאמפרד או טרי, מרגע שאיברהימוביץ' רכש את המועדון.

לסקאוזרים שגדלו בליברפול, היה גם היה.

כן, היה גביע אלופות וגביע אופ"א ועוד כל מיני גביעים אנגליים, אבל די ברור שזה לא זה. בשביל כדורגלן מקצועי (תשאלו את טורס) , רק התמודדות כל שנה על אליפות וגביע אלופות יכול להחשב כטופ מקצועי.

כמובן, אני לא יודע על הצעות שהיה לקארגר לעבור קבוצה (לגבי ג'אררד אני יודע שהיו אבל אני לא רוצה להכנס לספקולציות לגבי למה הוא לא עבר) אבל אני יודע שזה לא משנה.

כי בניגוד לכולנו, קארגר לא ראה בליברפול עבודה אף פעם. הוא בחיים לא היה שוקל לשחק בשביל קבוצה אחרת. בשבילו זה היה בית, משפחה. ולא מבקשים ממישהו להחליף משפחה, נכון?

*

אז קארגר ממשיך הלאה וככה גם אני.

אצל שנינו מדובר ביום עצוב-מתוק. זה עצוב כי שנינו משאירים מאחורה הרבה מאוד אנשים שאנחנו אוהבים (במקרה שלו, הם גם אוהבים אותו חזרה) אבל זה גם מתוק קצת.

כי זאת דרכו של עולם, אנשים עוברים הלאה. לומדים לעשות דברים חדשים בזמן שאנשים יותר צעירים מהם מחליפים אותם.

וג'יימי קארגר הולך לעשות משהו אחר בסוף השנה הזאת, בפעם הראשונה מאז שהוא זוכר את עצמו הוא לא יהיה שחקן של ליברפול.

טוב, קבלו תיקון. במקרה של קארגר זה רק עצוב.

אני כבר מתגעגע.

רק לא לצאת סימפטיים (גיל ישי, ירוק)
מה עם מקל

No Comments

גיל 7 בפברואר 2013

בהצלחה, לפחות שילמו עליך דמי העברה?

אריאל גרייזס 7 בפברואר 2013

בוא נגיד ככה, איפה שאני הולך אליו לא משלמים כלום. או בקיצור, 4-5 שנים ואתה לא הדוקטור היחיד פה..

אופיר 7 בפברואר 2013

וואלה?? כל הכבוד.
דווקא אפשר להתקיים מהמלגה וההוראה. אולי לא הסטנדרטים שהורגלת אליהם, אבל לא קטסטרופה.

אני עדיין בחיים, על כל פנים.

אריק 7 בפברואר 2013

בדיוק היום סיכמתי עם אקדמיה כלשהי ללכת בנתיב הזה… עדיין לא מתחייב לזה באופן מלא…

גיל 7 בפברואר 2013

יש כאן לפחות עוד 3-4 דוקטורים. לפחות בתחום שלך יש יותר תעסוקה מאצלי.

תום 8 בפברואר 2013

Amen!

איציק 7 בפברואר 2013

אריאל,
אי לא יודע באיזה תחום אתה, אני כמובן מאחל לך הצלחה. קומה נוספת ממלגת דוקטורט כנראה לא תבנה, אבל דבר אחד אומר לך, זה כייף בילתי רגיל ומימוש עצמי נהדר. אם היתה לי יכולת כלכלית וזמן, היתי הולך לעשות עוד אחד. כולי קנאה :-)

איציק 7 בפברואר 2013

מקום העבודה עוד עלול לדרוש דמי השבחה ;)

אופיר 7 בפברואר 2013

בהצלחה!

אז מה הלאה? חיפוש עצמי? סדנת ניקוי רעלים? יוגה? לפתוח פאב לחבר'ה (אל תדאג – שלך לא ייסגר תוך חודשיים כמו אצל הלוזרים האחרים)?

סתם, אחרי 13 שנה מגיע לך קצת שינוי. ריספקט.

אריק 7 בפברואר 2013

טוב עצרתי רגע את הקריאה להיות קטנוני. לאמפרד? קבוצה אחת? שיחק בווסטהאם

אריאל גרייזס 7 בפברואר 2013

נכון, צודק. אבל הוא מזוהה עם צ'לסי כבר לחלוטין

יונתן 7 בפברואר 2013

מלא בהצלחה בעתיד שלך, זה החלטה שלבנאדם הממוצע קשה לקבל ואני שמח שעדיין יש אנשים שרודפים אחרי השמחה ולא מוותרים בקלות. כתבה יפה והסיום קולע, אכן שחקן ענק שייזכר לנצח, השאלה אם ההנהלה תהיה גדולה מספיק כדי להוציא גם את החולצה מספר 23 לפרישה ביחד איתו.

אוהד יונייטד 7 בפברואר 2013

אחלה כתבה
אם הוספת את למפארד, אפשר גם להוסיף את ראול :)
וקסיאס….
נהניתי לקרוא(למרות שאני שונא את ליברפול מגיע לשחקן הזה כבוד

יניר 7 בפברואר 2013

בהצלחה לך ואם אפשר אנא מסור בהצלחה גם לקראגר,
ואל תשכח את יעודך האמיתי- כתיבה בדה באזר

Meca 8 בפברואר 2013

אני הנקמה החמוצה של ג'יימי.
ולא,אין שום דבר מתוק בנקמה. השארנו את הפורטוגלי הכחוש הזה מתבוסס בדמו על הדשא, והוא יודע שזה הגיע לו. לואיס נאני ודומיו – שבמשך השנים ניסו ללעוג לנו בכל אחד-על-אחד אליו הגיעו מולנו, ניזונים מקריאות הקהל המדרבנות אותם להציג את הטכניקה הלטינית המגוחכת שלהם על חשבוננו – למדו שיעור כואב בכל הזדמנות שנקרתה בדרכנו. ראינו כבר מספיק שכמותו, מביכים אותנו בפעם הראשונה,נשארים בוכים על הדשא בפעם השנייה והלאה. כרטיס צהוב מעולם לא הצליח לצנן אותי, וישנם ב'קופ' כאלה שיישבעו שאני ולא אחרת – אני הדלק האמיתי של מספר 23 באדום. אני הנקמה החמוצה של ג'יימי.

אני תחושת הנחיתות של ג'יימי.
בלעדיי הוא לא היה שורד דקה. .כשגדלנו בשכונת העוני לגדות נהר המרסי, תמיד אמרו לו שהוא אפס. יכולנו לראות את זה בעיניים של כולם. בדרך לביה"ס,במגרשים השכונתיים ובכל מקום אליו הלכנו. תמיד נתנו לנו את ההרגשה שג'יימי הוא לא יוצלח ולעולם לא יגיע לכלום בחיים. תמיד טיפש מידי,תמיד עני מידי. קשה לשים את האצבע על הרגע המדוייק, אבל מהרגע הראשון שג'יימי פתח לי את הצוהר, ונתן לי – שקיננתי בו מגיל אפס- לגדול ולהתפתח, ידעתי שאפשר לקחת את הילד הזה לאנשהוא. ידעתי שאם אוכל לתפוס את המושכות בתוך ראשו, אהיה הסיכוי היחיד שלו לשחק אותה בעולם הזה. כי אני היא תחושת הנחיתות של ג'יימי.

אני הזיעה הקרה של ג'יימי.
הייתי שם באחר הצהריים הקר ב97' כשרוי אוואנס שלף אותו מהספסל בפעם הראשונה. אני זו שכיסתה את כל גבו כשהבקיע 2 שערים עצמיים מול יונייטד בהפסד 3-2 שנתיים מאוחר יותר, וגם למחרת בפאב, כשחברי הילדות שלו צחקו לו. אני מוכנה להתערב שאם תזכירו לו את היום הזה, הוא בקלות יוכל להרגיש את מגעי הקר נדבק לו לחולצה שוב. למרות שמאז יצא לי להבליח עוד מס' פעמים, עם השנים הבחור פיתח עמידות,את זה אני מוכנה לתת לו. היום הוא כבר לא מתרגש בקלות, אך לפעמים,מאוחר מאוחר בלילה, אני פורצת שוב בעוז מכל נקבוביות גופו של ג'יימי. זה קורה כשהוא שוב חווה סיוט על סר אלכס חוגג אליפות נוספת. אני הזיעה הקרה שלו.

אני-המבטא-הליברפולי-הבלתי-מתפשר-של-ג'יימי. תמשיכו-הלאה-כי-אני-לא-ניתן-לפענוח.

כולנו באותה הסירה.
אנחנו הברך הדפוקה,הרגל השבורה והכתף הפרוקה. אנחנו גם השפתיים המדממות והצלקות האילמות. אנחנו התוצאה של הגישה הבלתי אפשרית שלו, תג המחיר שבא עם הקול הזה בראשו, שמאנפף לו כל הזמן במונוטוניות: "לא לוקחים שבויים.לא לוקחים שבויים". השארנו חתיכה מאיתנו בכל מגרש בוצי באנגליה,בכל במה אירופית ראויה,ובכל אימון עם קולגות שנצפו מחוייכים יתר על המידה וחזרו הביתה עם שקית קרח צוננת. אני הגוף הפצוע והדואב תמידית של ג'יימי.

לי שמור פה מקום מיוחד.אני חד-פעמית ובלתי ניתנת לשחזור.
הוא הרגיש אותי תחילה מדגדגת לו בקצות אצבעותיו רק כשהוא טיפס בשלוש המדרגות ההן שהובילו אותו לבמה הקטנה. הוא הרגיש אותי עולה במעלה הסרעפת ומתקרבת לשיאי כשעמד להגיע תורו לאחוז את החפץ הכסןף ומוכתם. הוא הרגיש איך נחשול אורגזמי עומד לשטוף את כל גופו. הרגיש איך חלומות ילדותו,תשוקות בחרותו ומאווי גבריותו מתנקזים כולם ביחד לרגע אחד קצר. אני השאגה המתפרצת שבקעה מגרונו הניחר של ג'יימי קאראגר באותו הערב הכל כך מיוחד הזה באיסטנבול. כששיחרר אותי סופסוף הוא חש כאילו באמצעותי הוא בעצם אחד עם כל הגברים הדומעים שמילאו שם את היציע. שהוא אחד עם כל המיליונים שיושבים מול המקלטים ברחבי העולם וכאבו איתו ביחד את השרירים המכווצים.אני יכולה לספר לכם עוד הרבה על עצמי, וזה אולי מתחיל להישמע מישתפך והכל,אבל פאק איט! אני השאגה המתפרצת של ג'יימי!!

שאני אסיים את המונולוגים קורעי הלב האלה? בשמחה. אותי אתם לא מכירים. באחריות. אולי לא שמעתם עליי מעולם, אולי הגעתי אליכם בתור שמועה מופרכת שבמקרה הטוב הצחיקה אותכם ובמקרה הרע גרמה לכם להדוף בקבוק בירה לראשו של הטופי השמן שהקניט אתכם, אבל אני הסוד של ג'יימי. אני ה- סוד של ג'יימי. אוהדי אברטון יכולים להמשיך להמציא שטויות על כך שג'יימי משחק תמיד עם שרוולים ארוכים בכדי להסתיר קעקוע קטן וכחול על ידו- זה כמובן לא נכון. ג'יימי עצמו? הוא קבר אותי עמוק כבר לפני המון שנים, טשטש את עקבותיי היטב ,לא כלל אותי בביוגרפיה שלו והכחיש אותי תחת כל עץ רענן,אבל אני הסוד של ג'יימי . הוא אוהד אברטון. מתערבים?

amitpros 8 בפברואר 2013

MECA
יוצא מהכלל
באמת

גרייזס
כל מילה
כבר לא מייצרים היום שחקנים כמו קאראגרר

אביעד 8 בפברואר 2013

נפלא

בני תבורי 8 בפברואר 2013

Meca,
וואו!

גמל 8 בפברואר 2013

אני מחיאות הכפיים של הגמל כשהוא קרא את התגובה שלך
(זיהיתי ניחוחות של מועדון קרב?)

משה 8 בפברואר 2013

מעולה.

childish 8 בפברואר 2013

מדהים

matipool 8 בפברואר 2013

מלך ( גם קראגר וגם אתה ) .

D! בארץ הקודש 8 בפברואר 2013

mecca – your name is red too?
תבורך!
ויבורך!

צהובה 9 בפברואר 2013

נהדר!

אריאל – אהבתי, והמון הצלחה!
בקרוב אצלי :)

הקדוש ברוך who? 8 בפברואר 2013

אני חושב שקרא הוא הדוגמה המובהקת ביותר לכמה שניתן להוציא בעזרת מחוייבות וכח רצון. קשה לי לחשוב בעשור האחרון על כזה פער בין כשרון לבין תרומה.

הקדוש ברוך who? 8 בפברואר 2013

mecca

נהדר!

ליבר מהאייפון 8 בפברואר 2013

בתור אוהד יונייטד קראגר תמיד הזכיר לי את גארי נאוויל.
לא מוכשר יותר מדי אבל ייתן הכל בשביל המועדון. פשוט אוהד שלבש חולצה ועלה לדשא.
וכמו שאמרתי אז גם נאוויל בשחקנים שכל הקריירה מהנוער באותו מועדון.

מה שכן אם מכניסים את למפארד אז גם רוני נחשב מבחינתי…
יש את המקרים הקיצוניים של נאמנות גם בירידת ליגה כמו דל פיירו ובופון ביובה או בטיסטוטה אהובי וגם אוחנה כמובן

גבי 8 בפברואר 2013

MECA – גאוני!

יואב 8 בפברואר 2013

תמיד אזכור משפט מהספר שלו שצוטט באתרים(תרגום חופשי )-פרגי היה צריך להיות סקאוזר. יש לו את חוש ההומור שלנו.
אחלה פוסט ובהצלחה.
meca,
טיילר דירדן לא יכול היה לנסח את זה טוב יותר. לב.

סער סקאוזר 8 בפברואר 2013

למה הדמעות זולגות מעצמן?
ג'יימי עוזב באותה עונה, אתערב איתכם, כמו המשחק פרישה של סאמי נגד טוטנהאם, שאגיב באותה צורה.

אתגעגע אליו, אך עד אז, יש להנות ממנו עוד טיפה.

יריב ס. 8 בפברואר 2013

אהבתי את ההודעה שלו: "אני מודיע עכשיו על פרישה בשביל שלא תבלבלו למאמן את השכל ומעכשיו אני לא מדבר על זה עד סוף העונה". אותה דרך, אותה נאמנות שבבסיס דרכו.
אי אפשר היה לפספס את החיוך על שפתיו בשני המשחקים האחרונים שהוא שיחק, הוא פשוט נהנה מכל רגע כשהוא יודע שרגעים כאלו לא יחזרו.

ו MECA – תענוג תענוג תענוג – אנא תכתוב יותר!!!

MG 8 בפברואר 2013

אריאל, בהצלחה.
1. איזה איברהימוביץ' רכש את צ'לסי – זלאטן?
2. איך לא הזכרת את ניר דוידוביץ'?
3. אשתי ואנוכי מתגאים בעבודתנו בעיקר בדבר אחד – שהיא מסתיימת בשעה באוספים את הילד מהגן ומרגע זה כולם ביחד בבית. אנשים אכן שוכחים שהעבודה היא אמצעי ולא מטרה.

בני תבורי 8 בפברואר 2013

אריאל,
אני לא אוהב לחשוב שאני מהדור של ההורים של מישהו, אבל אני ככל הנראה כן. לעזוב מקום עבודה מרצון או מאונס, זו בהחלט תחושה שמערערת מבחינתי יסוד של עולם ישן הכולל תנאים סוציאליים.
אבל מה, אין גבול למה שהחיים מלמדים אותנו תוך כדי תנועה. אנחנו צריכים רק להיות פתוחים לראות ולקבל. המטוטלת הפרטית שלי כוללת תעסוקות עם שכר גבוה מאוד ותנאים נהדרים, אחרות עם שכר קצת מעל המינימום ושרירים תפוסים, וגם, בלית ברירה, ישיבה בבית. זה נראה נורא בהתחלה אבל בעצם זה תלוי רק בך ובבחירות שלך.
אני לא יודע לספור כמה פעמים בחיי המצאתי את עצמי מחדש כמשהו אחר, לפעמים בחינם, אבל בכל הזדמנות כזו למדתי עוד משהו על עצמי
ובסופו של דבר הבנתי שמאחורי כל שינוי "דרמטי" עומדת הזדמנות נוספת. לקחת אותה ולהמשיך הלאה, זה כבר עניין של החלטה מושכלת.
בהצלחה בדרך החדשה.

גיל שלי 8 בפברואר 2013

בהצלחה ותהנה, דרך אגב הלימודים בישראל או בחו"ל

אריאל גרייזס 8 בפברואר 2013

בארץ, תל אביב. זה הזמן לבירה שתמיד דיברנו עליה

בני תבורי 8 בפברואר 2013

אה, עם גיל בירה ואיתי קפה, מנסה לרמוז משהו?

אריאל גרייזס 8 בפברואר 2013

אתה שותה אייריש קופי עם דורפן, מה אתה רוצה שאני אסיק מזה?

משה 8 בפברואר 2013

מאז ההודעה שלו מתנגן לי בראש "WORKING CLASS HERO". בדורות שגדלים היום הוא כנראה גם אחד האחרונים.

קתרוס 8 בפברואר 2013

מה התפקיד של ההנהלות בכל המעברים של שחקנים ?.להם אין אינטרס ליצור מחוייבות בין השחקנים לקבוצה גם בשכר יותר גבוה ?לכל קבוצה יש את ה"פועל השחור והמסור" שהאוהדים אוהבים ורוצים שימשיך. לדעתי זה משפר את הקשר בין הקהל לקבוצה ובוודאי מעלה את ההכנסות ואולי גם את ההישגים. תראו איך ריי לואיס סחב את הרייבנס לאליפות למרות שהיה רחוק מהיכולת שלו מלפני כמה שנים.

דובי מילר 8 בפברואר 2013

אריאל
קודם כל שיהיה הרבה בהצלחה ואם יש לך "מעט" זמן הרי זה בדיוק מתאים להתחייב ל"איירונמן"….

את הרומן שלי עם ליברפול התחלתי באותו ניצחון גדול על מינשנגלדבך 1-3 ןהספרה-7 היתה תמיד זו שהדפסתי על החולצה האדומה ששימשה אותי למשחק הכדורגל בשכונה והיו הרבה- קווין ואחריו קני כמובן.
רק כשהוא הגיע, ג'יימי, הנבתי ש-23 אמיתי זה הוא ולא מייקל…ג'ורדן ולא אוואן….
אם היום, בגילי, הייתי מדפיס חולצה, ברור לי, מעל לכל ספק הגיוני, שמאחור, על הגב יהיה כתוב 23 ואולי בעצם מפנים, ליד הלב.

קראגר זה – ה ל ב – ואולי הרבה יותר מזה. הוא ההוכחה שלא תמיד צריך כישרון, כאשר יש לב גדול ורצון בלתי נגמר.

בהצלחה לשניכם בדרך החדשה

אבירם 8 בפברואר 2013

! MECA – WOW !

matipool 8 בפברואר 2013

ג'יימי הוא אחד משחקני ליברפול האהובים עלי בכל הזמנים .
מה שנפלא בו מעבר למחויבות והנאמנות למועדון זו העובדה שהוא נשאר עם רגליים על הקרקע ולא שכח מאיפה הוא הגיע . הוא תורם המון לקהילה הן כלכלית והן התנדבותית . חבל שאין יותר מהסוג שלו .
אני חושב שהוא לא מספיק מוערך מחוץ לליברפול , אולי בגלל השנים הראשונות שלו כמגן ( גם בנבחרת הוא שיחק בעיקר כמגן ) ובגלל השנתיים / שלוש האחרונות שלו בהן כבר לא היה בשיאו .
בשנים הגדולות שלו ( 2004-2009 ) הוא היה אחד הבלמים הטובים בעולם ולא פחות מוורלד קלאס בעמדה שלו ( בעונת הזכייה באיסטנבול הוא היה לדעתי הטוב בעולם בתפקידו ) .
אריאל – בהצלחה לך . לא פשוט לעשות מעשה כזה כשאתה כבר עם מחויבות של משפחה .

אביאל 8 בפברואר 2013

בסוף תמיד מתברר לי שאת השחקנים שאני הכי שונא מהיריבות, הם בסוף של דבר הגדולים מכולם, אולי לא ביכולת אבל בלב ותמיד היה לך איזה רצון חבוי שהם בסופו של דבר יהיו בצד שלך. אותו דבר קארגר, כל כך שנאתי אותו במשחקים מול צ'לסי, אבל ככה לקראת הסוף, שאתה קצת חושב יותר לעומק אתה באמת מעריך ומבין שבעתיד סיפורים כאלה יהיו נדירים יותר.

ובהצלחה גם לך אריאל, האקדמיה כמו שאמרו כאן היא מקום חמים ונעים.

יונתן 8 בפברואר 2013

לנו יש את שולה "רגל עץ" אמאובי. נסלח לו על 6 משחקים ששיחק כמושאל במדי סטוק ב2008.
אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל הוא משלנו.
גם סטיב הארפר הוא כזה. הוא לעד יהיה השוער המחליף, ויכול להיות שאין מקרה קלאסי יותר של שוער מחליף בכל היסטורית הכדורגל מאשר המקרה של הארפר.

wazza 8 בפברואר 2013

אני לא רוצה להרוס ואני באמת מעריך מאוד שחקנים שנשארים נאמנים לקבוצתם אבל קאראגר אוהד אברטון וקל יחסית להישאר נאמן לקבוצה שלך כשקבוצות לא בדיוק עומדות בתור בשביל לקנות אותו, חוץ מזה בשום מקום חוץ מליברפול לא מבינים מה הוא אומר

אסף THE KOP 8 בפברואר 2013

זה אולי נכון להיום.
לפני כמה שנים הוא היה יכול לשחק בכל קבוצה מהשורה הראשונה באנגליה.

אסף THE KOP 8 בפברואר 2013

בהצלחה לשניכם.

ניצן נ. 8 בפברואר 2013

Fun Fact: Only Thierry Henry and Andy Cole have scored more goals against Liverpool than Jamie Carragher.

דורפן 20 במאי 2013

מעבר לרגש ולנאמנות אנשים מתעלמים מהחוכמה בהחלטה כמו של קראגר. כשאתה שחקן בית אתה תמיד שווה קצת יותר מהיכולת שלך נטו. זה מתבטא בשכר, במעמד ובסבלנות של מועדון.

רוב שחקני הרכש בקבוצות הבכירות ממש – נכשלים. והסיבה פשוטה: הסבלנות כלפיהם ב-3-4 השנים הראשונות היא של בערך חודש ימים. אחר כך כשהם הופכים מזוהים יותר אז הם הופכים למעין שחקני בית.

נכון, זה נחמד לזכות באליפות. אבל חוץ מהמדליה מה הסיפוק המקצועי באליפות? רובין ואן פרסי זכה במדליית אליפות וגם מייקל אואן זכה במדליית אליפות. אם אתה לא נקלט בקבוצה החדשה בקבוצה טובה, המעבר הוא טעות, אתה מאבד את ערכך עבור נבחרת וכיוצא באלו.

סביר שקראגר בשיאו היה מוצא עבודה ברוטציה של קבוצה גדולה באירופה. פציעה אחת, עונה אחת גרועה והוא היה נשכח בירכתי הספסל או מושאל לאיפשהו.

Comments closed