ג'ורדן, לברון, קובי – ומה שבינהם.

מייקל ג'ורדן בן חמישים, וזאת הזדמנות טובה דווקא לדבר על הדבר הכי קרוב אליו עד היום - לברון ג'יימס

סוף שבוע מיוחד יש לנו עכשיו. לא, לא משחק של סוונסי בליברפול – שבוע אול סטאר. ולא סתם שבוע אולסטאר אלא גם יום הולדת חמישים לגדול מכולם.

האמת, האול סטאר כבר מזמן לא מה שהיה פעם. לתחרות ההטבעות מגיעים כל מיני ילדים, הוסיפו כל מיני משחקים מפגרים שלא מעניינים אף אחד, והכי גרוע – המשחק עצמו הוא סתם תחרות הטבעות מטופשת.

יש הרבה ירידות על הבייסבול שבחרו להפוך את האול סטאר שלהם לכזה שמכריע את זהות המארחת בוורלד סירייס, אבל אולי שווה לעשות את אותו הדבר גם ב-NBA, על מנת לנסות להכניס ולו טיפת עניין במשחק הזה, שפעם היינו מצפים לו בכיליון עיניים והיום אנחנו רק מחכים שייגמר.

גם יום ההולדת של ג'ורדן הוא תאריך שרירותי למדי. ליום הולדת אין שום משמעות אמיתית ושום דבר לא השתנה במה שג'ורדן תרם לעולם הכדורסל בין יום ההולדת ה-49 שלו, לזה הנוכחי (ולא, הפעילות שלו כבעלי השארלוט בובקטס לא יכולה להחשב לתרומה לעולם הכדורסל).

אבל השילוב בין שבוע האולסטאר, ליום הולדת הזה וגם למה שקורה היום ב-NBA, שווה פוסט נפרד.

בימים שבהם תחרות ההטבעות היתה משהו שמחכים לו

*

אודה ולא אבוש, לא אהבתי את ג'ורדן בזמן אמת.

כשאני אומר לא אהבתי, אני מתכוון שהייתי נגד הקבוצות שלו כמעט בכל סדרה. אני זוכר מצוין את סדרת הגמר של 93' מול פיניקס (קבוצה עצומה, דרך אגב, עם קיי ג'יי, צ'ארלס בארקלי, דן מארלי ואחרים) ואת האכזבה שאחרי הניצחון של הבולס.

אני זוכר שביאושי לקחת את העמדה שמול ג'ורדן, בחרתי בניו יורק ניקס – כן, אלו של פטריק יואינג וג'ון סטארקס האלמותי – כמשואי האהדה שלי. הכל חוץ מג'ורדן.

זה לא שלא הכרתי בגדולתו של ג'ורדן באותו זמן, להיפך. הגדולה הזאת לא הוטלה בספק אפילו לרגע (בניגוד לגדולה של הקבוצות שלו, עליה כבר דיברתי בעבר, אבל אני לא רוצה להכנס לנושא הזה שוב). וכנראה בדיוק בגללה בחרתי בצד השני.

בהתחלה זה כמובן היה בגלל הסלטיקס, שבתחילת דרכו של ג'ורדן היו יריבים משמעותיים, אבל אחר כך, כשבירד והסלטיקס יצאו מהתמונה, זה פשוט היה קל מדי לאהוד את הבולס. מה הכיף בלאהוד שחקן כל כך דומיננטי שיכול לעשות מה שהוא רוצה על המגרש?

*

בדומה, אני לוקח את מי שעומד גם מול לברון ג'יימס ב-NBA של היום. העובדה שהוא לקח אליפות והוריד את תווית הלוזר (עוד שניה גם עליה) לא משנה את העובדה שאני לא יכול לאהוד מישהו שכל כך דומיננטי ביחס לשאר הליגה. זה שמהצד השני עומד קווין דוראנט, כנראה השחקן האהוב עליי בליגה שלא לובש ירוק, גם היא עוזרת.

אבל זה שאני נגד לברון, לא אומר שאני לא יכול להכיר בגדולה שלו.

אין דרך אחרת להגיד את זה – לברון ג'יימס שולט היום בליגה ברמה שלא ראינו שחקן עושה מאז שאקיל אוניל בגדולתו וכמו שאף שחקן חוץ לא עשה מאז, טוב, מייקל ג'ורדן.

אם דיברנו על ג'ורדן, אז אי אפשר שלא לדבר על ההשוואה שלו בין לברון לקובי והבחירה שלו בבראיינט דווקא.

קודם כל, צריך לזכור – הדיעה של ג'ורדן, עד כמה שהוא היה גדול, היא לא שונה מדיעה של כל מומחה אחר. כמו שאוהבים להגיד – דיעות הן כמו חורי תחת. לכל אחד יש כזאת.

באותה מידה שאנחנו לא מתרגשים מזה שפלה אומר שמארדונה או מסי לא ברמה שלו, כי כבר התרגלנו לזה שפלה מדבר הרבה, גם לא צריך להתרגש ממה שג'ורדן אומר. בואו גם נגיד ככה – לאור ההצלחה שלו בבחירת שחקנים בדראפט (פאקינג אדם מוריסון), לא בטוח שהוא האיש המתאים להעריך כישרון.

יותר מזה, הטיעון שלו – לקובי יש חמש אליפויות וללברון יש רק אחת – הוא טיעון ברמה של כיתה א', פחות או יותר. כן, לקובי יש יותר אליפויות אבל הוא גם יותר מבוגר וגם זכה לשחק בגיל מאוד מוקדם עם השחקן הדומיננטי ביותר בתקופתו ועם המאמן אולי הטוב בהיסטוריה, כך שבתור טיעון הוא חסר ערך.

מה שצריך להסתכל עליו זה על הנתונים גרידא וגם על, אתם יודעים, הכדורסל עצמו.

ואם עושים את זה, אני חושב שכבר בשלב הזה, עוד לפני שלברון מביא את האליפות השלישית, רביעית או חמישית, אין ברירה אלא להגיד שלברון עומד גבוה מעל קובי.

נכון, יש לי דיעה משוחדת על קובי, אף פעם לא הסתרתי את זה, אבל הפעם זה בכלל לא נוגע אליו אלא ללברון נטו. הדרך שבה לברון שולט במגרש, הדומיננטיות הפיזית שלו והשיפור המתמיד ביכולת שלו הן משהו שלקובי אף פעם לא היה.

אני לא משתגע מכל מיני שיאים פיקטיביים כמו זה שהיה בשבוע שעבר, עם רצף שלושים הנקודות ב-60 אחוז של לברון, אבל כן צריך להסתכל על מה השיא הזה מייצג, וזה את הדומיננטיות המטורפת של לברון ואת השיפור שלו משנה לשנה.

שימו לב לאחוזים מהשדה של לברון ב-7 השנים האחרונות: 47.6, 48.4, 48.9, 50.3, 51, 53.1, 56.5. חמישים ושש אחוז מהשדה לשחקן חוץ! מדובר במספר מטורף. רק לצורך ההשוואה, לקובי אין אפילו עונה אחת של מעל חמישים אחוז.

ואם אתם חושבים שלברון ג'יימס עושה את זה רק כי הוא חודר יותר פנימה, מה תגידו על אחוזים משלוש של 42.2, מספרים שקלעים גדולים יכולים להתגאות בהם? ושוב, רק לצורך ההשוואה, לקובי (שאמור להיות יותר קלע מלברון) אין עונה עם יותר מ-36%. אפילו ללארי בירד הגדול – אולי אחד מקלעי השלוש הגדולים בהיסטוריה, אין יותר משתי עונות עם אחוזים כאלו.

דומיננטיות שלא ראינו מאז ג'ורדן. לברון ג'יימס

*

ויש את הכדורסל עצמו. כל מי שרואה את לברון היום יודע על מה אני מדבר. לברון פשוט גדול וחזק מכל מי שמסביבו. הוא יכול, טכנית, לעשות סל מתי שהוא רוצה.

אני חושב שזה יהיה הוגן להגיד שהעובדה שללברון יש רק אליפות אחת לא נובעת מלוזריות, כמו שנהגנו לחשוב, אלא פשוט מעניין של התבגרות נטו וחומר שחקנים מסביבו.

לברון ג'יימס הגיע ל-NBA היישר מהתיכון, כשהוא רגיל לעשות סל מתי שהוא רוצה וכשכל העולם אומר לו (בצדק) כמה הוא גדול. זה לא מה שקרה עם קובי ובטח ובטח לא עם מייקל ג'ורדן.

כתוצאה מכך, ללברון לא היתה שום סיבה לעבוד על שיפור המשחק שלו או על המוטיבציה שלו.

אני חושב שזה גם הוגן להגיד שהעובדה שלברון הגיע לגמר ה-NBA בעודו בקליבלנד היא עדות דווקא לגדולה שלו, ולא – כמו שחשבנו – שההפסד שם היה עדות ללוזריות שלו.

לברון מעולם לא היה לוזר. הוא פשוט היה רגיל לעשות מה שהוא רוצה וגם, מה לעשות, היה מוקף בחוסר כישרון טוטאלי.

נכון, היו משחקים שבהם נראה היה שהוא ויתר על המשחק (כאילו לקובי לא היו כאלו, והרבה) אבל לטעמי זה נובע מחוסר בגרות של שחקן שמעולם לא היה צריך לעבוד קשה בשביל ניצחון.

המעבר למיאמי הרגיז הרבה מאוד אנשים, אבל בואו נודה באמת – הכישרון שיש היום מסביב ללברון לא שונה בהרבה ממה שהיה מסביב למייקל בזמנו ובטח לא נופל ממה שהיה מסביב לקובי באליפויות שלו.

החיבור לבוש ודווין וויד היה נראה כמו יצירה של קבוצת על אבל האמת היא שבוש הוא גבוה טוב, לא הרבה יותר, ודווין וויד בנסיגה כבר כמה שנים טובות. אני לא חושב שיש מישהו שבצורה מודעת היה מעדיף את דווין וויד של היום על סקוטי פיפן בזמנו ובטח שאין אף אחד שייקח את כריס בוש על שאקיל אוניל או אפילו על פאו גאסול של לפני 3-4 שנים.

למעשה, המצב היום הוא שהדומיננטיות של לברון כל כך גדולה שהוא היה יכול לקחת אליפות עם כל קבוצה שהיתה שמה לידו עוד שניים-שלושה שחקנים טובים. לא כוכבי על, מספיק שחקן אול סטאר אחד או שניים טוב (בדיוק כמו שהיה ליד מייקל או קובי), ולברון כבר יעשה את העבודה.

ואם אתם לא מסכימים איתי, אתם מוזמנים ללכת לראות איזה משחק של לברון בהזדמנות.

*

אז האם, כמו שרבים אוהבים לשאול, לברון בדרך להיות ג'ורדן?

אני חושב שהשאלה הזאת היא, ברמה מסוימת, לגיטימית.

אין מדובר בחילול הקודש אלא בתהיה פשוטה האם לברון מסוגל להיות דומיננטי כמו שג'ורדן היה לאורך עשור שלם.

אל תטעו במספר האליפויות – לברון יכול בקלות להגיע ל-4-5. מצד שני, אל תטעו (כמו במקרה של קובי היום) שזה ישים אותו במדרגה של ג'ורדן. צריך לזכור שאם ג'ורדן היה רוצה היו יכולות להיות לו היום כבר 8 או 9 כאלו. הוא פשוט בחר לפרוש פעמיים, למרות שהוא עדיין היה בשיא.

אבל מספרי אליפויות, כמו שאמרתי, הן רק מספר. מה שקורה על המגרש הוא מה שחשוב.

ועל מנת שלברון יוכל להיות מוזכר באותה נשימה עם ג'ורדן, צריכים לקרות שני דברים, שאני ממש לא בטוח שיכולים לקרות.

הראשון הוא שלברון יצליח להמשיך בדומיננטיות שלו גם בגילאים מבוגרים, כאשר העליונות הפיזית שלו על שאר הליגה כבר לא תהיה כל כך בולטת או בכלל קיימת. ג'ורדן הצליח להישאר בטופ לאורך כל הקריירה שלו פשוט בגלל שהוא ידע להתאים את עצמו למצב.

הוא פיתח לעצמו ג'אמפ שאט ויותר מאוחר גם פייד אווי ג'אמפר בלתי עציר לחלוטין, שנתנו לו את היכולת להיות הטוב בליגה, גם כאשר היכולות האתלטיות נשחקו עם הגיל.

האם לברון מסוגל לעשות זאת? השיפור במספרים שלו בשנים האחרונות מלמדים שכן, אבל פה נכנס העניין השני – הרצון.

*

אפשר לשפוך מילים על כמה ג'ורדן גדול, על היכולת שלו לשלוט במשחק, על הווינריות שלו, על היכולת שלו לשפר את המשחק ולפתח בו אלמנטים חדשים פעם אחר פעם, אבל מה שהפך אותו לכזה גדול – גדול ברמה שלא משנה כמה אליפויות לברון או כל שחקן אחר ייקח, הם עדיין לא יצליחו לערער את המקום שלו בטופ – זה הרצון שלו לנצח.

כשמסתכלים על ג'ורדן של אז רואים שחקן שיותר מהכל רצה לנצח. יותר מבירד, יותר ממג'יק, יותר מבראיינט ובטח יותר מלברון.

הוא כל כך רצה לנצח, שהוא היחיד שהיה מסוגל לעשות עונה של 72 ניצחונות.

הוא רצה כל כך לנצח, שבפלייאוף הוא העלה עוד יותר הרמה שלו. הוא כל כך רצה לנצח, שהוא אפילו לא שם לב שהלשון שלו בחוץ.

הוא כל כך רצה לנצח, שכשגילה שאין לו תחרות, הוא הלך לנצח בספורט אחר (ולצערו, לא כל כך הצליח).

הוא כל כך רצה לנצח שהוא היה מתערב עם חברים שלו על איזה מזוודה תצא קודם בשדה תעופה – ואז הולך לשלם לסבל שיוציא את שלו ראשונה.

אני תמיד אוהב לספר את הסיפור ששמעתי מעופר שלח פעם, על סדרת הגמר של 93', כשהתקשורת פמפמה את דן מארלי, שכונה אז ת'אנדר דן מארלי, כשומר שיצליח להגביל את ג'ורדן, והדבר הראשון שג'ורדן עשה אחרי שניצח את הסדרה ולקח את האליפות השלישית ברציפות שלו (הישג שלא בירד ולא מג'יק השיגו לפניו), היה לצעוק "ת'אנדר דן מארלי מיי אס!".

האם לברון מסוגל לזה? אני ממש לא בטוח.

אם יש משהו שראינו מהקריירה של לברון עד עכשיו זה שהכל בא לו בקלות. ולאנשים כאלו, מה לעשות, הדרייב לניצחון הוא פחות. הם לא צריכים להוכיח לאחרים כל הזמן, כמו שג'ורדן היה צריך.

אז לברון נח (הכל יחסי, כמובן) קצת בעונה הסדירה ולא נותן הכל בכל משחק, הוא מתפשר טיפה על הזריקה מבחוץ במקום לחדור לסל כל פעם, ולא בטוח שהוא יוכל, אם ייצטרך, להכריח את עצמו לשפר אלמנטים במשחק שלו על מנת להשאר הטוב בליגה, גם בעוד חמש ועשר שנים – כמו שג'ורדן עשה.

זה בדיוק מה שהפך את ג'ורדן ליחיד במינו ולמה לברון, כנראה, אף פעם לא יהיה גדול ממנו.

אבל אי אפשר להגיד שאין למה לצפות, נכון?

*

שיהיה מזל טוב, אלוהים!

חידון יובל לג'ורדן - או פרטים משעשעים שלא קשורים רק לספורט
הפלייאוף כאן - הכיף מתחיל!

No Comments

בני תבורי 17 בפברואר 2013

בואנה אתה, יש לך ביצים…אתה מבין למה אתה נכנס?

אריאל גרייזס 17 בפברואר 2013

לעצבן את מעריצי ג'ורדן, לברון וקובי ביחד..

jaerantio 17 בפברואר 2013

ובמידה מסוימת, גם אוהדי לארי בירד. גם בירד אמר שהוא היה בוחר לשחק עם קובי (כמובן שיש להזכיר שהוא אמר את זה לפני שלברון לקח טבעת).

" If he could choose any current player that he'd like to play a season with, who would it be, Bird was asked.

"Well, probably Kobe, because of the fact that … well, of course he wouldn't have been shooting as much as he does now … but his desire to win, his dedication, to always get better, uh, and he's just, he's just tough," Bird said. "He's just a tough cat.

http://espn.go.com/los-angeles/nba/story/_/id/7551496/larry-bird-love-play-los-angeles-lakers-kobe-bryant

אה, ולגבי הביקורת שלך- "יותר מזה, הטיעון שלו – לקובי יש חמש אליפויות וללברון יש רק אחת – הוא טיעון ברמה של כיתה א', פחות או יותר. כן, לקובי יש יותר אליפויות אבל הוא גם יותר מבוגר וגם זכה לשחק בגיל מאוד מוקדם עם השחקן הדומיננטי ביותר בתקופתו ועם המאמן אולי הטוב בהיסטוריה, כך שבתור טיעון הוא חסר ערך."

ג'ורדן אמר "Five beats one every time I look at it, and not that (James) won't get five. He may get more than that, but five is bigger than one."

אתה יכול לתת את הפרשנות הכי טובה (מבחינתך) לטיעון ולנצח אותו בקלות. אפשר גם אחרת. הוא אמר שיכול להיות שלברון ישיג חמישה, אבל הוא עוד לא השיג. מזה אומר? שהוא מטיל ספק ביכולת של לברון להישאר כל כך נחוש ווינר, אחד שמוביל את הקבוצה שלו לטבעת, וללברון עדיין יש מה להוכיח. יכול להיות שהשנה שעברה, שבה הוא הופיע באמת לסדרת הגמר, היה משהו חד פעמי, כי כל הביקורת נגדו דחפה אותו להוכיח את עצמו. יכול להיות שהוא יעשה זאת שוב. אבל קובי הוכיח שהוא תמיד נשאר רעב, וג'ורדן מאוד מעריך את זה. 5 זה BIGGER מ1, לא רק במספרים, זה אומר שהוכחת את עצמך לאורך תקופת זמן משמעותית.

יכול להיות שהפרשנות שלי לא נכונה. אבל מוזר לי שנראה שבקושי חשבת על מה שג'ורדן אמר, ופשוט זרקת את זה הצידה.

יריב 17 בפברואר 2013

זה עדיין טיעון חלש מאוד, ואני לא חושב שג'ורדן היה עונה "eleven is bigger than six" אם היו שואלים אותו על עצמו לעומת ראסל (או, למעוניינים להציק, הורי).

אריאל גרייזס 17 בפברואר 2013

אכן, זה טיעון טפשי. מה לעשות, גם אלוהים לפעמים אומר דברים לא הכי חכמים

איציק 17 בפברואר 2013

לפעמים???!!!
קראת את הספר שהוא כתב??? כמה בעיות יש לנו בגלל ספר זה והפרשנויות שלו…

MG 17 בפברואר 2013

לברון ג'ימס: "אם זה היה המצב, הייתי בוחר בביל ראסל (11 טבעות) על פני ג'ורדן. אבל לא הייתי עושה את זה. זה שלמייקל יש 6, לא אומר שהוא שחקן פחות טוב ממנו."

jaerantio 17 בפברואר 2013

אוקיי, המהות של הטיעון הוא לא רק המספר עצמו. זה לגבי היכולת להישאר רעב דומיננטי ותחרותי לאורך תקופה, גם לאחר שלוקחים את הטבעת הראשונה ומסירים את הקוף מהגב. ג'ורדן הוכיח את זה, ראסל הוכיח את זה, ובמידה מסוימת גם קובי הוכיח את זה. לברון עדיין לא עשה זאת. יכול מאוד להיות שהוא יעשה זאת בעתיד.

גיל 17 בפברואר 2013

מסכים חלקית לגבי לברון. כלומר, השיאים שלו כרגע נראים גדולים על אלו של קובי, אבל ברמת ההישגים יש לו עוד למה לחתור. מה יקרה אם הוא יקח נניח רק עוד אליפות אחת ודוראנט יקח שניים ואחרי זה אירוין יקח ולברון יהיה בירידה? לברון גם מפלצת פיזית שלא נראתה ובמובן הזה הוא כמו שאקיל. פשוט נראה יתרון לא הוגן. לכן קובי וג'ורדן שנראים יותר אנושיים מקבלים יותר נקודות כי הם מוציאים יותר ממבנה גוף רגיל (במונחי נבא). מצד שני, הקליעות של לברון בחודש האחרון באמת לא קשורה לכלום והשאלה אם הוא ימשיך ככה.

משחק האליפות הראשון של לברון בטח לא קשור ללוזריות שלו כי הוא הפסיד לקבוצה טובה בהרבה והוא היה די צעיר. חוסר ההגעה לגמר מאז עם קליבלנד וההפסד לדאלאס הם כן עליו. וזו השאלה בדיוק. האם הוא באמת סוף סוף השתחרר מהלחץ ויתן עכשיו תצוגות למופת בפלייאוף או שנמשיך לראות את היויו הזה?

ההשוואה לכישרון שהיה בשיקגו בזמנו לא מוצדקת כי כמו שאמרת, אז היו קבוצות עם יותר כישרון. כלומר, מיאמי של היום אולי דומה לשיקגו אבל אין שום יריבה ברמה של יוטה או פניקס.

ולגבי ההשוואה לג'ורדן הוא כבר הפסיד וזה לא קשור לכדורסל. ג'ורדן היה אייקון מעבר למשחק. הוא שינה את הצורה שאנשים מסתכלים על כדורסל וגם הכניס את הכסף הגדול. לברון יכול להיות השחקן הכי טוב בעולם במשך עשור אבל לרמות ההיסטריה סביב ג'ורדן לא סביר שיגיע כמו גם לאייקון גדול כמוהו. מהבחינה הזו ג'ורדן הציב רף בלתי אפשרי.

אגב, בזמנן של בירד קשת השלוש הייתה ארוכה יותר אז גם בגלל זה האחוזים שלו פחות טובים.

יוסף הכנר 17 בפברואר 2013

גם אני תמיד רציתי שג'ורדן יפסיד, כל סדרת גמר (הייתי תיכוניסט אז) העברתי בציפיה מורטת עצבים ועידוד מאסיבי של פיניקס/יוטה/סיאטל או כל מי שהי הנגדו

הסיבה? סתם כי כולם היו בעדו מה שיצר לי אנטי מטורף, אני זוכר שאחותי חזרה מארה"ב והביאה לי מתנה את האייר ג'ורדן הנחשקות
אבל אני כל כך התבעסתי ולא הלכתי איתם

ככה שיצא שפספתי את אחד הספורטאים הגדולים ביותר אי פעם כי רציתי להיות קול

and i say no more, היום אני לא מפספס את מסי ולברון ולשמחתי התבגרתי ואני נהנה מכל רגע

אפי 17 בפברואר 2013

התזמון והתסריט של הקריירה של ג'ורדן (הבום הצרכני+הפרישות וכו'), בתוספת כמובן לכשרון והתחרותיות שאלוהים הביא, יצרו קריירה שכאילו נכתבה מראש לייצר את השחקן הכי טוב ללא עוררין. כמעט בלתי אפשרי להתחרות בזה. לא רואה מישהו מוריד את MJ מהפסגה בימי חיי.

זו דמות שגם סבתא שלי וגם הנין שלה מכיר בשמה ותמונתה, על כמה דמויות (לא רק בספורט) אפשר לומר את זה?

אסף 17 בפברואר 2013

לברון לא ממש נח בעונה הרגילה – הוא רביעי בליגה בדקות משחק. נכון שבפלייאוף הוא הולך יותר פנימה ומגביר את האינטנסיביות של המשחק שלו, אבל אפשר לראות בזה משהו חיובי.

roei034 17 בפברואר 2013

1-"שימו לב לאחוזים מהשדה של לברון ב-7 השנים האחרונות: 47.6, 48.4, 48.9, 50.3, 51, 53.1, 56.5. חמישים ושש אחוז מהשדה לשחקן חוץ! מדובר במספר מטורף. רק לצורך ההשוואה, לקובי אין אפילו עונה אחת של מעל חמישים אחוז."
לברון הפך את המשחק שלו בשנתיים האחרונות והוא מתופקד כ 4.כחלק מהאחוזים הלא טובים לשלוש שהיו לו בקליבלנד הוא שינה את משחקו והולך הרבה יותר לסל ופחות נשען על זריקות מרחוק.
2- קובי הרבה יותר שחקן חוץ מלברון זורק הרבה יותר מבחוץ. עד שלברון לא יעשה שושלת, קובי יהיה יותר גדול ממנו.
3-גורדן לקח את הבולס והעלה את רמת השחקנים בהדרגה. לברון לא הצליח בקליבלנד לעלות את הרמה של השאר ולא הייתה לו סבלנות לנסות ליצור שושלת. לגורדן גם היה קשה והוא אכל מרורים מבוסטון ודטריוט 6 שנים עד שהגיע השבירה ב1990.
4- ונסיים במשפט של השחקן החכם ביותר בתולדות המשחק לאחר שגורדן קלע 63 והפסיד-" ראינו היום את אלוהים מחופש למיקל גורדן."

גיא 17 בפברואר 2013

אין ספק שלא ראית את לברון משחק השנה – הוא פיתח JUMP SHOT אוטומטי והוא קולע מ-3 באחוזים מדהימים- 42.4 אחוז ב-3.4 זריקות במשחק. קובי השנה מ-3: 32.6 אחוז ב-5.2 זריקות למשחק.

roei034 17 בפברואר 2013

וזה מה שאני אומר שהוא זורק הרבה פחות מבחוץ ולכן הוא לא ממש שחקן חוץ כמו קובי וגורדן. נכון שלברון זורק יחסית משלוש יותר משנה שעברה על פי הסטטיסטיקה אבל הגאמפ שהוא פיתח היה קיים אצלו מה שהוא פיתח באופן דרמטי במיאמי זה ההשענות על החדירה בתור הנשק העיקרי שלו.

גיל שלי 17 בפברואר 2013

מסכים איתך לחלוטין. אבל בגלל העליונות של לברון מבחינה פיסית, אין חשיבות לכך שהוא שחקן חוץ. כרגע ההשוואה המתאימה של לברון היא שאקיל וצמברלין

גיא 17 בפברואר 2013

בשעה טובה פוסט המתייחס לעובדות ולא לדעות קדומות. הסטטיסטיקה חד משמעית – לברון גדול מקובי בכמה רמות, ועל מנת להגיע להישגים של מייקל ג'ורדון הדרך עוד ארוכה.
אני אוהד NBA כבר 30 שנה ומשתדל לראות כמה שיותר משחקים ולדעתי הדומיננטיות של לברון בשנה וחצי האחרונות ברמה של שאקיל 2001-2003 ושנייה רק לג'ורדון 91-93.

אלעד 18 בפברואר 2013

הדומיננטיות של לברון בגמר המזרח אשתקד היתה משהו שלא היה גם לשאק לדעתי. ושאק שבר לי את הלב (כמו לרבים, אני חושב) כשהדיח (בעזרת הורי, אמנם) את סקרמנטו הנהדרה, שיש לי דמעות בעיניים כשאני נזכר בה.

c web 17 בפברואר 2013

הפוך גרייזס! הפוך!
לברון הגיע לליגה עם הידיעה הברורה שהוא צריך להיות ג'ורדן הבא ולכן ניסה כן לשפר את המשחק שלו משנה לשנה ולבסס אותו לא רק על כוח ואתלטיות אותה יש לו בכמויות לא אנושיות אלא לנצח גם בעזרת ג'אמפרים ופייד אווים. אבל מה קרה? לברון הבין שהוא לא ג'ורדן ואפילו לא קובי מהבחינה הזאת ולאט לאט הוא חזר למקורות שלו ולשחק יותר פיזי ויותר בפנים. בגלל זה גם יש לו אחוזים של סנטר. כי רוב הזמן הוא משחק כמו סנטר. אחרי זה גם יותר קל לו לקלוע איזה שלשה כי רק מנסים למנוע ממנו להיכנס לצבע.
אני מבין את השנאה לג'ורדן ואם הוא היה קיים היום הייתי מתעב אותו כמו שאני מתעב את קובי ולברון אבל לפי דעתי יש סיבה אחת למה אף אחד לא ישתווה אליו. בטח לא השניים האלה וזה נתון אחד – 6 מ 6. בדיוק כמו ג'ו מונטנה זה הטיעון המנצח מול כל מי שמנסים להציג ממול השניים האלה. בסדרותמשחקי גמר השניים האלה לא הפסידו. אף פעם!!! אין כזאת ווינריות. קובי מנסה בכוח והוא מספיק אגואסיט ומרוכז בעצמו כדי להתקרב לאחד והיחיד אבל אין לו מספיק כשרון. ללברון אין מספיק כשרון אבל בעיקר אין לו מספיק רצון.
הוא בן אדם די מסריח, חבר נוראי לקבוצה ומהמר כפייתי אבל על המגרש? שום ישות לא תשתווה למייקל ג'ורדן

c web 17 בפברואר 2013

חוצמזה שאף אחד לא יודע איפה היה סקוטי פיפן היום אלמלא שיחק בשיקאגו בעוד וייד הביא למיאמי אליפות כמעט לבד(שאק לא היה יותר מדי רלוונטי באותה קבוצה)
הקבוצה איתה ג'ורדן לקח 3 אליפויות ראשונות הייתה הרבה פחות טובה מאשר השנייה וגם שם מי כבר היו הכוכבים חוץ מג'ורדן, פיפן ואולי דניס רודמן? רון הארפר? לוק לונגלי? רנדי בראון? לסיאטל, יוטה ואפילו לניקס היו קבוצות עם כמות שחקנים יותר טובה. פשוט לא היה להם את ג'ורדן.
צאו מהסרט שהייתה סביבו קבוצה מדהימה. אפילו קוקוץ' לא היה כזה משמעותי כמו שפה עשו אותו. שרמף בסיאטל היה הרבה יותר דומיננטי.

אריאל גרייזס 17 בפברואר 2013

אני חושב שאתה מסדר את הדברים לפי מה שנוח לך.
קודם כל, אין לי שנאה לג'ורדן, ממש לא.
דבר שני, סקוטי פיפן היה שחקן גדול גם בלי ג'ורדן. הוא הביא לשיקגו 50 ניצחונות בעונת הפרישה של ג'ורדן. מסביב לג'ורדן היתה קבוצה טובה מאוד. לא מדהימה, אבל טובה מאוד.
אני לא אמרתי שמישהו שווה לג'ורדן, כרגע בטוח שלא. אבל יכול להיות שבעתיד נידרש לזה

אסף 17 בפברואר 2013

שאק היה הסנטר הטוב בליגה בעונת האליפות במיאמי – אאל"ט הוא נבחר לחמישית העונה.
ופיפן היה צריך לקבל MVP בעונת 93-94, והוביל את שיקאגו מרחק משחק מגמר איזורי.

c web 17 בפברואר 2013

אריאל – אני יכול להגיד את אותו הדבר עלייך…בסופו של דבר מי שרואה את לברון משחק רואה שהוא משחק הרבה יותר בפנים, מתופקד בתור 4 ולפעמים אפילו 5 וזורק קליעות הרבה יותר נוחות. כל הכבוד לו על זה אבל לפי דעתי זה בא מההבנה שהוא לא יהיה ג'ורדן ולא תהיה לו זריקה כמו שהייתה לו ולכן הוא מנצל את האתלטיות שלו שהיא נדירה מאוד.
בקשר לפיפן אנחנו לא יכולים לדעת אם הוא היה נהפך לכזה שחקן אלמלא היה משחק עם ג'ורדן. וייד הביא אליפות(לא עונה אחת טובה)
אסף – מה זה היה צריך? אז אולי שאק לא היה צריך להיבחר לחמישית העונה. בסופו של דבר כל מי שראה את סדרת הגמר וגם שאק בעצמו אמר שזו אליפות שדווין וייד הביא למיאמי, אפילו שדד, במו ידיו. פיפן לא הגיע אפילו לגמר האזורי כמו שציינת.
אני מת על פיפן וחושב שהוא באמת אחד הגדולים אבל זה לא גורם לי להתעלם מהעובדות – הכירו את היכולות של פיפן במקביל ואחרי הפרישה של ג'ורדן בעוד וייד הביא אליפות כשלברון עדיין ניסה להבין למה הוא מפסיד כל הזמן.
וכריס בוש הוא שחקן פנים יותר טוב מכל שחקן פנים שהיה בשיקאגו(אולי חוץ מרודמן שלא היה קיים בהתקפה) ומרוב שחקני הפנים בליגה היום. מבחינת יציבות הוא יותר טוב מדוויט האוורד, אנדרו ביינום, בלייק גריפין ועוד כל מיני גבוהים אחרים שמהללים אותם כשחקני הפנים הטובים בליגה אבל אצלם זה יום אעסל יום באסל.

אסף 17 בפברואר 2013

פיפן נבחר שלישי ברשימת ה MVP באותה עונה.
ווייד, אחרי אותה עונה עם שאקיל, לא עבר סיבוב פלייאוף במשך 4 שנים עד שג'יימס הגיע.

חוץ מזה, לטענה שלברון משחק רוב הזמן כמו סנטר אין בסיס במציאות. זה פשוט לא נכון. תראה 5 דקות את מיאמי משחקת ותווכח.
לברון הוא – כמו שאריאל ציין – שחקן חוץ, שמוביל כדור לא פחות מצ'אלמרס ומוסר יותר אסיסטים מרוב הרכזים בליגה. לתחושתי גם את רוב הנקודות שלו הוא עושה מג'אמפ שוטס.

נתי 17 בפברואר 2013

ג'ורדן, בגיל 38, לקח את הוויזארדס, שהיתה משמעותית חלשה מקליבלנד של לברון, לחצי עונה בקצב של 46 ניצחונות וביתיות בפלייאוף, עד שהברך גמרה אותו.

כמובן שזו ספוקלציה מטורפת, אבל כנראה שבגיל 25, עם חומר השחקנים של קליבלנד, הוא היה מגיע ליותר מסדרת גמר אחת.

איציק 17 בפברואר 2013

לגבי פיפן אני לא בטוח. הוא היה שחקן ענק אבל כשצריך היה קלאץ' העדיפו את קוקוץ'. פיפן היה שחקן שני ענק ולא ראשון. כדי לסחוב קבוצה הוא לא היה מתאים. מצד שני הוא גם לא היה מוכן להיות שני לאף אחד פרט לג'ורדן וזו גם היתה בעיה.

amitpros 19 בפברואר 2013

בלעדי ג'ורדן,שיקגו הגיעה לחצי גמר המזרח
לאיפה היה מגיע כל סגל של קליבלנד בכל עונה בלי לברון?

שיקגו הייתה קבוצה טובה מאוד גם בלי ג'ורדן

יריב 17 בפברואר 2013

"פיפן ואולי דניס רודמן" הם שני שחקני היכל התהילה (ואגב, ממה שאני מבין לגבי רודמן זו היתה צריכה להיות שערוריה שהוא נכנס רק בשנה האפשרית השניה). אתה מכיר עוד קבוצה ששיחקה עם שלושה שחקני היכל התהילה בתקופה הזו? (כן, יוסטון, אבל שם שלושתם כבר היו בדעיכה, חלקם במצב מתקדם).

c web 17 בפברואר 2013

אסף – אחרי האליפות של מיאמי חצי מהסגל פרש כמעט. לבד אף אחד, כולל ג'ורדן, לא יכול להביא אליפות. חוצמזה שאחרי זה התחילו הפציעות שגרמו לכך שהיום וייד לא קרוב ביכולת שלו למה שהוא היה.
חוצמזה אתה לא מסכים שלברון עבר לשחק יותר ויותר בתור 4? אמרתי שיצא לו גם לשחק 5 ולא רוב הזמן. אתה סתם מכניס לי מילים לפה. הנקודה היא שהחמישיה של מיאמי כוללת אותו יותר ויותר בעמדה 4. זה בתור מישהו שיצא לו לראות קצת יותר מ 5 דקות משחק של מיאמי בשנים האחרונות.
יריב – לעולם לא נדע אם רודמן או פיפן היו נכנסים להיכל התהילה גם בלי ג'ורדן או ג'קסון. להזכירך אחרי התקופה בדטריוט רודמן היה כבר עם חצי רגל מחוץ לליגה אחרי כל הבעיות שהיו לו בסן אנטוניו. שיקאגו הצילו לו את הקריירה.
אם ואני מוציא את רודמן שנייה מהתמונה אז יש לך הרבה קבוצות באותה תקופה עם 2 חברי היכל התהילה רק שמה שהיה מסביבם היה עוד יותר טוב. החמישיות של סיאטל, יוטה, הניקס, פיניקס, יוסטון, אורלנדו עם שאק ועוד לא מעט היו טובות מהחמישיות של שיקאגו במשך 6 האליפויות חוץ ממשהו אחד – לשיקאגו היה את ג'ורדן.

יריב 17 בפברואר 2013

על משקל האמירה הזו, לעולם לא נדע אם ג'ורדן היה נכנס להיכל ללא פיפן, יכול להיות שפתאום היו מצליחים לעצור אותו.

הבעיות שהיו לו עם סן אנטוניו לא ממש רלוונטיות, אלא אם אתה רוצה לדבר על הנכונות של שיקגו (כולל השחקנים) לקבל אותו, דבר שהוא בהחלט ראוי להערכה. מבחינת יכולות הכדורסל, הוא לא נחלש באותה תקופה, ואם אתה רוצה לבחון את הקבוצה, כדורסל זה מה שרלוונטי. לפיכך לא ברור לי איך אתה "מוציא את רודמן מהתמונה". רודמן הוא הריבאונדר הטוב בהיסטוריה, ואחד ממספרי 4 הטובים בהיסטוריה. למה שלא "תוציא את ג'ורדן מהתמונה"?

c web 17 בפברואר 2013

יריב – אתה צודק שאפשר לשחק ב"האם" לנצח אז בא נשאר עם העובדות.
ג'ורדן לקח 3 אליפויות בלי רודמן מול הרבה קבוצות שלהן 2 הול אוף פיימרים עתידיים. זה די ברור שרודמן לא היה הסיבה לשלוש הנוספות שבאו אחרי זה…

יריב 17 בפברואר 2013

אני לא יודע למה אתה מתכוון ב"הסיבה", לרודמן היתה תרומה רבה להצלחה של שיקגו בבשלישיית האליפויות השניה. האם שיקגו היתה מצליחה גם בלי רודמן? אולי, תלוי מי היה משחק בה. למשל, עם גראנט (שחקן מצוין, אבל לא בהיכל התהילה) היא היתה מספיק טובה בשביל לזכות בשלוש אליפויות. עם זאת, בלי שחקנים איכותיים בקו הקדמי זה לא כל כך פשוט, ולכן שיקגו נכשלה בפלייאוף של 95, למרות שגם שם ג'ורדן נתן את המספרים הרגילים שלו בפלייאוף. פשוט, בלי קו קדמי חזק מול קבוצה שלה יש קו כזה (אורלנדו – שאקיל וגראנט), מאוד קשה לנצח. אפילו אם יש לך מייקל ג'ורדן.

הנקודה שלי היא כזו, שיקגו שמסביב לג'ורדן היתה (בלעדיו!) קבוצה חזקה, אפשר אפילו לומר "קונטנדרית" (תראה מה עשתה ב 93-94). יחד עם ג'ורדן זו היתה הקבוצה העמוסה ביותר בכשרון בליגה, גם בגלל שג'ורדן היה ענק, אבל גם בגלל שנבנתה סביבו קבוצה מצוינת.

גיל 17 בפברואר 2013

ממש לא נכון שסביב ג'ורדן הייתה הקבוצה העמוסה בליגה מבחינת כישרון. ליוטה ג'אז היו שני שחקנים שנחשבים לטופ 15 או 20 אי פעם ביחד עם צוות מסייע מעולה (הורנאסק, ראסל). לפניקס סאנס היה את בארקלי בשיאו, דומאס, קווין ג'ונסון, מארלי, דני איינג' כך שבמחינת כישרון הם היו חזקים לפחות כמו הבולס אם לא יותר. ג'ורדן בלי שום ספק עשה את ההבדל בכל הסדרות ובלעדיו לא היו זוכים באליפות.

יריב 17 בפברואר 2013

אני חושב שהבנת אותי לא נכון, בלי ג'ורדן זו היתה עוד קבוצה טובה. קונטנדרית גבולית, אפשר לומר. איתו זו היתה הקבוצה הכשרונית ביותר בליגה. גם לשיקגו היה סגל שכלל שניים מהשחקנים שאפשר (אבל לא חייבים, כמובן, הדירוגים האלו מאוד בעייתיים) לשייך לטופ 15 או 20 אי פעם עם צוות מסייע מצוין. את הטוב שבהם מקובל למקם בטופ 1 אי פעם, אבל גם פיפן לא קוטל קנים.

גיל 17 בפברואר 2013

פיפן בשום מקום לא מופיע בטופ 20 (וזה למרות שאני אוהב אותו מאוד). הנקודה היא שלפחות בשתי סדרות ג'ורדן נחשב לאנדרדוג (נגד הלייקרס ונגד יוטה) וגם נגד הניקס בגמר המזרח הוא לא היה פייבוריט בלי יתרון הביתיות. כולם חשבו שהוא לא יכול לזכות כל פעם ובפועל הוא שוב ושוב התעלה על הציפיות (המאוד גבוהות).

יריב 17 בפברואר 2013

כאמור, הרשימות האלו מאוד בעייתיות. אני בהחלט מכיר רשימות בהן הוא כן באזור הזה, כמו שאני מכיר רשימות בהן סטוקטון או מאלון לא ב20 הראשונים. זה לא אומר שאני מקבל את אלו או אלו, אבל זה אומר שזה טיעון שיש הטוענים אותו (באופן אישי, כל רשימה שמנסה לדרג ביחד סנטרים וגארדים, קלעים, רכזים וריבאונדרים, משנות ה60, ה80 ומימינו נשמעת לי קצת כמו בדיחה).

שיקגו איבדה ממעמד הפייבוריט ב 98, אבל להגיד שהם באו "כאנדרדוג" זו מעט הגזמה. למיטב הבנתי התפיסה היתה שזה מאבק די שקול, וזה אכן היה די שקול (ושיקגו ניצחה). בסדרה נגד הלייקרס הם אכן נחשבו לאנדרדוג וניצחו. אחת הסיבות שהם נחשבו לאנדרדוג (בכל זאת, להם היה יתרון הביתיות) הוא המשקל ששמים בתרבות האמריקאית על "נסיון פלייאוף" (אולי זה מוצדק, לא יודע), והעבודה ששחקני שיקגו נחשבו הרבה פחות כל עוד לא הצליחו להגיע לאליפות (זה הגמר הראשון שלהם, אחרי הכל). גם העובדה שהם היו צעירים ולכן פחות מוכרים (לא במובן שאינם ידועים, במובן שלא "נטמעו" בתודעה) שיחקה תפקיד. למשל, פיפן נכנס ל all-nba רק אחרי זאת (אם כי היה בקבוצת ההגנה באותה עונה). בדומה, הוא הפך לנציג קבוע באולסטאר רק אחרי אותה עונה.

גיל 17 בפברואר 2013

נכון שהם לא היו אנדרדוגים גדולים אבל התחושה הייתה שזה הזמן של יוטה, במיוחד אחרי שמאלון זכה בMVP ב97.

אלעד קאופמן 17 בפברואר 2013

נקודה למחשבה: מה הוביל לזה שהם נכנסו להיכל התהילה?

גיל 17 בפברואר 2013

רודמן לא היה נכנס להיכל כנראה בלי השנים עם ג'ורדן ופיפן כנראה כן, אבל לא בטוח שהיה פירס באלוט. אין מה לעשות, להיות חלק מאליפויות מוסיף להילה גם אם הם כינור שני או שלישי (וכן, רודמן היה בתחילת הקריירה עם הפיסטונס אבל מאז היא הדרדרה עד לבולס. אם לא היה מגיע לשם וכל הרזומה שלו היו 3-4 שנים בדטרויט אז הוא לא היה בהיכל).

יריב 17 בפברואר 2013

העובדה שהם שחקנים מצוינים.

לגבי פיפן לא היה מעולם צל של מחלוקת, אז רק אציין כמה מהפרסים האישיים שקיבל, כמו 8 פעמים בחמישיית ההגנה (פעמיים בחמישיה השנייה), 3 פעמים בחמישיית העונה ושבע הופעות אול-סטאר, באחת מהן היה ה MVP של המשחק. בעונת 93-94, בה היה אפשר לראות אותו ככוכב, הוא אפילו היה שלישי בהצבעה ל MVP (אם כי מרחק די גדול אחרי האקים ורובינסון). בקיצור, אני מניח שאתה לא ממש מעלה את השאלה.

לגבי רודמן, משום מה יש מחלוקת בנושא והוא אפילו לא נכנס להיכל בהזדמנות הראשונה (אלא שנה אחר כך). היות ואני צעיר יחסית וזוכר מעט מאוד ממהמשחק שלו באותה תקופה, אני מפנה אותך למישהו שכתב די הרבה על הנושא בעקבות הדחיה הראשונה של רודמן. שווה קריאה, לדעתי, למי שאינו נבהל ממספרים. רצויה הבנה בסיסית בסטטיסטיקה כדי להבין מה הוא מנסה לומר בחלק מהנקודות:
http://skepticalsports.com/?page_id=1222

לגבי שני אלו, לא מדובר בתוצאה של שיתוף הפעולה עם ג'ורדן. אם בעוד 10 שנים יתחילו להכניס להיכל את כל הקבוצה, כמו שעשו במקרה של בוסטון של ראסל, אז הנקודה תהיה רלוונטית (כלל האצבע שלי, מי שנכנס להיכל פחות מ10-15 שנים אחרי שפרש, כנראה נכנס בזכות עצמו).

אלעד 18 בפברואר 2013

לברון משחק בפנים אבל בקבוצה חסרת סנטר. זאת קבוצה עם מתפרצות קטלניות, עם קלעים בלי סוף אבל בלי מסה בריבאונד. לברון משחק התקפה כמו 4, עם פוסט-אפ קטלני, אבל אין לו את המסה של שאק ואי אפשר לשחק עליו כמו על שאק, שהיה מספיק לזרוק כדור לקרש והוא כבר היה מכניס אותו.

גל דגון 17 בפברואר 2013

בוש הוא כן הרבה יותר מ"גבוה טוב." הוא לא טוב כמו נוביצקי בשיאו, אבל אם תסתכל פעם על היעילות שלו בטורונטו עם כ-30% מההתקפה תראה שהוא לא נופל ממנו בהרבה.

זו פשוט קבוצה כ"כ מזעזעת שאפילו עם גבוה מהעילית של הליגה הם לא הצליחו לעשות יותר מדי. אנתוני פארקר בגיל 31 היה השחקן השני הכי טוב שלהם בעונה הכי טובה שלהם בעשור באחרון.

לברון משחק הרבה מאוד כ-4 השנה, וזה משפיע על האחוזים שלו. בכל מקרה, מאז ג'ורדן באמת לא היה כזה.

עומרי 17 בפברואר 2013

לברון אין יותר מאליפות אחת משום שהוא התפורר בגמר 2011 מול קבוצה נחותה. אין דרך אחרת להגדיר את מה שקרה שם. זו הייתה התפוררות גדולה יותר מזו של קובי ב-2008 ולבטח כתם קריירה עצום שלא יימחה ולעולם יאיב על אפשרות שלו להשתוות לג'ורדן.

קורא אדוק 17 בפברואר 2013

ברור ברור ברור!!!! ברור שלברון גדול מקובי!!!! זה כל כך הגיוני! לברון עשה כבר כל כך הרבה!!!!

קובי לדעתי לא ברמה אפילו של דווין וויד, או אפילו ג'יימס הארדן!!! לעזאזל למה בחרו בו בכלל לאול סטאר???

תשכח מהת'ריפיט עם שאקיל,הרי הוא לא עשה שם יותר מדי

תשכח מסטרצ' בין 2007-2010 שכלל שלוש עונות של 100 משחקים ומעלה,שלושה גמרים,שתי אליפויות בק טו בק וסחיבה של הנבחרת האולימפית למדליית זהב בגמר

תשכח משמונה גמרים, 30 אלף נקודות פחות או יותר 6000 אסיסטים וריבאונדים,תשכח מהיכולת,מעבודת הרגליים,מזריקות הקלאצ',מאינטליגציית המשחק,ממשחק הפוסט,מהאופי הקילרי ועוד ועוד ועוד

הגארד השלישי בטיבו בהיסטוריה אחרי מייקל ומג'יק וכל הכותבים "האובייקטיבים" פה יכולים לסובב את זה איך שהם רוצים

אני אעדיף להקשיב לג'ורדן ולנוביצקי שאמר גם הוא שבוע בראיון "קובי השחקן הטוב מאז שהגעתי לליגה",אבל מה בעצם שני האדיוטים האלו מבינים.
אתה יודע מה, אפילו ללארי בירד אקשיב:

http://espn.go.com/los-angeles/nba/story/_/id/7551496/larry-bird-love-play-los-angeles-lakers-kobe-bryant

זה אפילו לא דיון
דברו איתי בסוף הקריירה של לברון
שבוע טוב

יריב 17 בפברואר 2013

אתה יודע שהיה כדורסל גם לפני שאתה התחלת לצפות בו, נכון? למשל, מאין הבטחון שקובי גדול מהאיש על הלוגו?

אוריאל 17 בפברואר 2013

צודק בכל מילה אחי.הכתב לא אוביקטיבי בעליל.הכי קל להציג צד אחד של המפה

Yavor 18 בפברואר 2013

"מאינטליגציית המשחק"?????
Anything else works, not that

ירושלמי 17 בפברואר 2013

כן אבל…
לקובי יש רק 2 אליפויות שרשומות על שמו.
אז נכון לעכשיו 2 מנצח 1, אבל לכו תדעו מה יהיה עוד שנתיים שלוש.

רן קרט 17 בפברואר 2013

מאד נהנתי לקרוא, אם כי חבל שכשאתה מזכיר אחוזים וכאלה דברים הם מוזכרים בהקשר לא נכון, אתה שוכח או שבכוונה בחרץ לא להזכיר חוקים שהשתנו אחרי הפרישה של ג'ורדן.חוקים שנועדו ליצור בדיוק מצב כזה – שחקני חוץ שיוכלו לחדור לצבע לקלוע יותר ובאחוזים גבוהים יותר. וזו נקודת המפתח, היום כל העשריה ברשימה הפותחת של הליגה בנויה משחקני חוץ (דוראנט, קרמלו, קובי, לברון, הארדן, ווסטברוק, וויד…) בתקופה של ג'ורדן הרשימה היתה כמעט כולה בנויה משחקני פנים (פאוור פוורדים או סנטרים, דיוויד רובינסון, שאקיל אוניל, קארל מלון, צ'ארלס בארקלי, לארי בירד, האקים אולואז'ואן, פטריק יואינג…) וג'ורדן היה בין הבודדים שהיה ניצב ברשימה הזו (לפעמים ווילקינס ודרקסלר היו מצטרפים), לא רק שהיה ניצב אלה גם עמד בראשה כל אימת שלבש את המדים של הבולס, מעונת הרוקי( הוביל בסך הכל אבל היה שלישי בממוצע) עד עונתו האחרונה ב 98 למעט שתי עונות שבאחת היה פצוע לכל אורכה ובשניה רק חזר מפרישה. הנתונים האלה מראים כמה החוקים החדשים נועדו כדי ליצור "ג'ורדנים" חדשים, אז עכשיו אתה מתפלא שיכול לקום יורש מזויף חדש? תחשוב שבתקופה של שאקיל היו מורידים את חוק השלוש שניות בהתקפה, אתה לא חושב ששאקיל היה קולע 50 במשחק כמו ווילט? לא רק שהיה קולע יותר מווילט אלה גם קבוצתו היתה משיגה 80 ניצחונות מינימום בעונה, כל שחקני הקבוצה היריבה או לפחות 2 3 מהם באופן קבוע היו נאלצים לבוא לעזרה מה שהיה משאיר את שאר הקבוצה חופשיים עד כדי רמת גיחוך. אני כן מסכים איתך שלברון שחקן גדול מאד, ואני עוד יותר מסכים איתך שמייקל הוא לעולם לא יהיה, לא הוא ולא אף אחד אחר.

יריב 17 בפברואר 2013

ב 89-90 בעשיריה המובילה מבחינת נקודות למשחק היו פרט לג'ורדן גם ווילקינס, מאלין, מילר, בירד וג'ף מאלון.
ב 90-91 העשיריה כללה גם את ברנרד קינג, מייקל אדמס, ווליקינס ומאלין.
ב 91-92 העשיריה כללה גם את ווילקינס, מאלין, דרקסלר, הארדאווי ומיטש ריצ'מונד.
ב 92-93 העשיריה כללה גם את ווילקינס, מאלין ודומארס (שנה חלשה לשחקני החוץ, רק ארבעה בעשיריה הראשונה).
אני חושב שאפשר לטעון שבאותה תקופה העשיריה התחלקה בערך 50-50 בין שחקני פנים וחוץ.

בשנים האחרונות אמנם יותר מהקלעים המובילים הם שחקני חוץ, 7-8 מהרשימה בדרך כלל, אבל גם בתקופת ג'ורדן היו הרבה כאלו.

GIL 17 בפברואר 2013

הגדולה של ג'ורדן אכן לא טמונה בסטטיסטיקות אלא ברצון ובשליטה המוחלטת במשחק. כתבו כבר השבוע שלדור הנוכחי קשה יותר להעריך את ג'ורדן כי יש הרבה מעבר למספרים ולהיילייטס – בצפייה במשחק שלם [וכמו רבים כאן ראיתי מאות כאלה שלו] אתה יכול לתפוס את הרגעים המיוחדים, את ההשתלטות על המשחק, את ההחלטות. אולי הסל-חטיפה-סל במשחק האחרון מול יוטה [זה יותר מסל, זו החלטה על נצחון וביצוע כל הפעולות הנדרשות כדי ליישם אותה] מצליחים קצת להדגים.
אם למישהו יש סיכוי להגיע לשם זה אולי ללברון. ממש אולי. בפלייאוף האחרון, בעיקר בסדרת הגמר, הייתה סביבו מן הילה כזו של "החלטתי לנצח וזה מה שהולך לקרות". אם תסתכלו באתר הזה כמה חודשים אחורה תראו שההיט לא היו פייבוריטים כאן בסדרה, והנצחון לא מובן מאליו. יחד עם זאת – זאת רק נקודת הפתיחה של לברון. מכאן הוא יצטרך לתת לפחות עוד X שנים של שליטה מקצועית ומנטלית מוחלטת. גם בקבוצה וגם בליגה. הוא יהיה חייב להמשיך ולאתגר את עצמו בכל שניה על המגרש ובחוץ, לא לוותר על אף פוזישן ולא לבחול באף תעלול כדי להוכיח לעצמו ולכולם שהוא הגדול מכולם. קשה לי לראות את זה קורה.
קובי? פנומן. מדהים. שחקן על. מנטאלית לא מדגדג את המגבת של מייקל.

משה 17 בפברואר 2013

עו"ד טוב יכול לסדר את העובדות כך שבן זייגר הכניס את עצמו לכלא, החליט שהוא לא יוצא משם וגם הטיל על עצמו צו איסור פרסום.
ועכשיו לעובדות :
1. בתקופתו של ג'ורדן שיחקו(בשיאם, אני לא מחשב את שלהי הקריירה של קארים למשל): בירד, מג'יק, וורת'י, קלייד, מאלין, הארדווי, יואינג, בארקלי, קיי.ג'יי, הדוור, סטוקטון, ווילקינס, אלג'וואן, רובינסון, שאקיל, איזיאה, פייטון, קמפ, מקהייל, איינג', פאריש, פיפן וזה רק מהראש(אתם מוזמנים להוסיף כרצונכם). את מי בדיוק היית מצרף לרשימה מהשחקנים שכרגע מתרוצצים ב-NBA ? באיזה תקופה הוא בדיוק דומיננטי ? אולי גם ג'ורג' מיקן יכול לטעון שהוא משתווה לג'ורדן ?
2. אני אתן ללברון במקרה הטוב שנה וחצי של ווינריות, איך אתה משווה עשור פלוס של ג'ורדן ?
3. אתה משווה את וויד, שחקן שסחב קבוצה לאליפות לפני הגעתו של לברון לסקוטי פיפן שיצא ממכללת סנטרל ארקנסו ?
4. איך אפשר לנהל ויכוח כזה ולא להתייחס להתנהלות המבחילה שלו ושל חבריו בקיץ הקודם ?
5. תנטרל לרגע את השנאה, אתה באמת מאמין למה שכתבת ?

אריאל גרייזס 17 בפברואר 2013

איזה שנאה בדיוק? ובמה בדיוק אני מאמין, שג'ורדן הוא הכי גדול אי פעם?
ולגבי מה שכתבת בהתחלה, חלק נכבד מאותם שחקנים, כשהיו בשיאם אז ג'ורדן לא הריח בכלל אליפות. לא בירד, לא מג'יק, לא וורת'י. שאקיל היה בשיאו אחר כך. מקהייל, איינג', פאריש? הם היו בשיאם בערך כשמייקל נבחר בדראפט.
ואין מה לעשות, כל דור רואה את מה שהיה קודם כגדול יותר. אני מסתכל על מי ששיחק מול ג'ורדן ורואה שחקנים הרבה פחות טובים ממה שהיה בדור הקודם. אז אולי הוא נחות מאשר בירד ומג'יק?

אסף 17 בפברואר 2013

משה, אם נסתכל על שנות ה-90, השנים בהן שיקאגו היתה קונטנדרית, אז השחקן היחיד שעמד מול ג'ורדן שאפשר לטעון שהוא ב טופ-10 היסטורי זה אולאג'ואן (ולדעתי הוא לא ).
בעשור הראשון של המאה הנוכחית ישנם 3 כאלה ( דאנקן, שאק, בריאנט ), לפני שמדברים על לברון. לטעמי שלושתם טובים מאולג'ואן.

הלייקרס של תחילת העשור הקודם, הסלטיקס של סופו וסן אנטוניו בכל מהלכו היו לא פחות טובות מכל קבוצה מהניינטיז, חוץ משיקאגו.

לגבי ווייד ופיפן – כן זו השוואה לגיטימית. סימונס אפילו מדרג את פיפן גבוה יותר.

משה 17 בפברואר 2013

מאחר והויכוח הוא עובדתי ואני לא מסכים עם ש ו ם עובדה שכתבתם, בטח לא לגבי איכות הליגה שג'ורדן התמודד מולה מול איכות(אם יש כזו) הליגה היום, נצטרך להסכים שלא להסכים וניפרד כידידים.
ההיסטוריה תשפוט.

אלכס 19 בפברואר 2013

מסכים איתך לחלוטין, משה !
מעולם לא אהבתי את ג'ורדן, אבל תמיד הערכתי אותו כטוב מכולם.
כאוהד לייקרס, וכדורסל איכותי וקבוצתי בכלל, השחקן שעשה את חבריו לקבוצה הכי טובים, הוא ללא ספק מג'יק.

אלכס 19 בפברואר 2013

ועוד משהו, לא לברון (ובמידה מסויימת, גם לא קובי, מאז ששאקיל עזב, ומאז שהליגה התחרבנה) לא התמודדו עם ליגה איכותית כמו שג'ורדן עשה, בדיוק כמו שמשה ציין.
לטעמי, זה אותו הדבר עם פדרר(למרות ואולי בגלל הסטטיסטיקה הבלתי נגמרת)ונדאל, שהשיגו את מרבית התארים שלהם בואקום של איכות של טניס, בניגוד לסמפראס ואגאסי לדוגמה, ועוד יותר בניגוד לתור הזהב של הטניס, בין אמצע שנות ה-80 לאמצע שנות ה-90.
היום כאשר נולה ומארי שם, יש לפחות איזשהו מאזן עוצמה(שדיוקוביץ', גילוי נאות, השחקן היחיד שאני מעריך בטניס כיום), ולא שלטון דו-ראשי שנובע מבור של יכולת,כשרון,ומנטליות, ובעיקר השילוב בין שלושתם.

c web 17 בפברואר 2013

בארקלי לא היה בשיאו? יואינג לא היה בשיאו? מאלון וסטוקטון לא היו בשיאם? איזייה תומאס והבאד בויז לא היו בשיאם לפני שג'ורדן הפך אותם ללא רלוונטיים? אינדיאנה של רג' מילר לא הייתה בשיאה? קלייד דרקסלר לא היה בשיאו? האקים דה דרים לא היה בשיאו?
קיצר חוץ מהחמישיות מפוצצות הכשרון של בוסטון והלייקרס שאותם הוא לא ניצח בפלייאוף בשיא של השיאים שלהם אבל כן מעט אחריו(עונת 91 למשל) הוא ניצח את כל השאר בשיא שלהם.
מי יודע, אולי בלי ג'ורדן היינו מדברים על בארקלי, יואינג, מאלון, דרקסלר או אפילו חלילה שון קמפ בתור חלק מעשרת השחקנים הכי גדולים אי פעם? ואולי כל מיני קווין ג'ונסון או גארי פייטון או פני הארדוואי היו זוכים למעמד כמו ג'יימס וורתי או קווין מקהייל? שחקנים משלימים מצוינים אבל לא סופרסטארים משל עצמם ברמת NBA
אי אפשר לדעת. אפשר רק להבין כמה גדול היה ג'ורדן.
אם לברון לוקח עכשיו 3-4 אליפויות ברצף(כולל זו משנה שעברה) אפשר יהיה להתחיל לדבר על השוואה.

שניר 17 בפברואר 2013

השוואה סופר-לגיטימית ,
הזלזול בפיפן די נפוץ ומזעזע אותי כל פעם מחדש.
תחזור לצפות בגמר 91 , תראה את השמירה שלו על מג'יק לאורך 28 מטר של פרקט.
ווייד או פיפן בקבוצה שלי ?
פיפן , בלי למצמץ.

עופר 23 בפברואר 2013

הממ…
ג'ורדן לקח אליפות ממג'יק בגיל 31 ועדיין בשיאו.
בארקלי ומאלון לא ברמה של אלוג'ואן?
לברון לא התמודד עם שאק או ברייאנט וכשהוא התמודד עם דנקן הוא הפסיד. כך שלא ברור מה הפואנטה מאחורי האמירה.

בוודאי שפיפן וויד זו השוואה רלבנטית. לדעתי פיפן טוב יותר אבל אין ספק ששיקגו כקבוצה נופלת מההיט של היום או של לפני שנה.
בגדול כיום יש יותר קבוצות ולכן הקבוצות פחות טובות.

גל דגון 17 בפברואר 2013

אגב, ביטוי פחות שגור והרבה יותר טוב מ"דעות הן כמו חורי תחת."

Opinions are like tents, anyone can build one and they don't need a foundation.

http://basicinstructions.net/basic-instructions/2012/7/19/how-to-argue-with-someones-opinion.html

אריאל גרייזס 17 בפברואר 2013

נחמד!

דורפן 17 בפברואר 2013

אני לתומי חשבתי שהטקסט יהיה על ההימאליה או האוקיאנוסים – כי בכותרת כתוב ג'ורדן לברון וקובי ומה שביניהם.

אריאל גרייזס 17 בפברואר 2013

כרגע, זה בהחלט ההבדל בינהם. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאם לברון ממשיך בקצב הזה עוד עשר שנים (וזה אם מאוד מאוד גדול, אבל הוא אופציה), זה כבר לא יהיה אוקינוס, אלא רק ימה קטנה.

דיזידין 17 בפברואר 2013

אחלה פוסט, מסכים עם כל מילה.
את רמת הכדורסל, הביטחון והשקט שלברון מראה בשבועות האחרונים אפשר להשוות רק לג'ורדן.
אם הוא ימשיך כך, משחק אחרי משחק, עוד שש שנים רצופות – קם יורש לג'ורדן.

אופיר 17 בפברואר 2013

לברון בליגה מעל קובי, זו אפילו לא דעה – זו אמת פשוטה.

שיימס 17 בפברואר 2013

כתבה כייפית שנוגעת בכמה נקודות מעניינות.
לעניין ההשוואה עצמה, כל זאת בהינתן ההבדלים במשחק שהתפתח והחוקים שהשתנו שלפי דעתי אין מה לעשות אלא להוריד אותם מהמשוואה:
קובי שחקן גדול, ההשוואות למייקל מתבקשות לפני הכל כי זה מה שהליגה מכתיבה לנו מהרגע שהוא נכנס לליגה (כמו היל, כמו כל גארד מאז שג'ורדן כבר לא בסביבה) וגם בגלל סגנון המשחק הדומה, והדמיון בהתפתחות הקריירה (מהבחינה של התחלה אתלטית ועם השנים גדילה במסה ומעבר להתבססות על קליעת חצי מרחק קטלנית). את כל הדברים האלו, כולל ההישגים, כולל הפיכת הקבוצה לטובה יותר קובי עשה 5 דרגות פחות טוב ממייקל. ומעל הכל, בשליטה במשחק. בהשוואה ביניהם אין כוחות.
לברון- מאד שונה ממייקל, ומרגיש כאילו הוא לגמרי בתחילת הקריירה שלו. אני ממש מסכים עם הנכתב כאן שכרגע נראה שהוא משתפר כל הזמן והשליטה שלו בליגה מתגברת. מצד שני- יש לו אחרי כל הדיבורים, בדיוק אליפות אחת…אז נכון, שלא מספר האליפויות הוא הנותן הבלעדי שקובע, אבל כרגע זה מספר שלא מאפשר לדבר עליו ברצינות באותה נשימה עם מייקל.
אז האם יש סיכוי שהוא יהיה הגדול במשחק? בטוח שיש, אנחנו לא חוזי עתידות. עם הנתונים שיש כרגע, זה ממש ממש רחוק מזה.
ובלי (או עם) קשר מזמין לנסות כוחכם בחידון ג'ורדן + כמה עובדות טריויה משעשעות כאן:
http://shaymess.wordpress.com/2013/02/17/%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%9F-%D7%99%D7%95%D7%91%D7%9C-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%9F-%D7%90%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A9%D7%A2%D7%A9%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C/

איציק 17 בפברואר 2013

כמה נקודות למחשבה:
1. השוואה בין קובי ללבורן – אני אישית מעדיף את לבורן אם היתי צריך להתחיל לבנות קבוצה, אבל יש כמה אבלים גדולים.
(א) האחוזים של קובי יותר נמוכים כיוון שהוא לוקח על עצמו זריקות שלבורן לא מוכן לקחת. הרבה מהן לא בצדק אך חלקן כי אין מי שיקח אחריות וקובי לוקח בלי פחד. לבורן הרבה יותר בררני בבחירה שלו לטוב ולרע. הוא מוכן לוותר על זריקת קלאץ' לטובת האחר (וויד בדרך-כלל) גם אם הוא במצב טוב יותר.
(ב) לקובי יש את הדרייב לנצח מה שאין ללבורן באותן רמות. לבורן ילך למסיבות, ישיר ראפ ועוד, כאשר קובי ילמד את הקבוצה היריבה. קובי הרבה יותר אובססיבי בעיניין.
(ג) לומר שלבורן בא ישר מהתיכונים וסומן ולכן על כתיפיו היה הרבה, אז גם קובי בא ישר מהתיכונים, וסומן כיורש של ג'ורדן כאשר המלך חי, וזו מסימה לא קלה. הוא לא פחד לרגע לקחת אותה ולא התקפל. מה שכן היה חסר לו זו ענווה.
2. קובי מול ג'ורדן – מפסיד בגדול, גם ביכולת, אך בעיקר בגישה. לג'ורדן היה חשוב לנצח ולא חשוב איך. מצידו שסטיב קאר יעלה להטבעה והוא יהיה זה שירים לקאר כדור. לקובי חשוב שהכל יהיה רשום על שמו ולכן הרבה פעמים זה פוגע בקבוצה. תראו את השטויות שלו, היום אני מוסר כדי להראות קבוצתיות, מחר זורק מאתים פעם כי כך התחשק לי. אצל ג'ורדן לא היה דבר כזה, אצלו הכל היה ממוקד ניצחון.
3. לאבורן מול ג'ורדן – אולי בעוד 10 שנים אדבר אחרת, אבל כרגע אין לו (וגם לא לקובי) את תחושת הזמן והמקום מה הדבר הנכון לעשות כדי לרצוח את היריב, הטבעה על הפנים, חטיפה, ריבאונד התקפה, אסיסט, שלשה, רק תומרו והוא יעשה את הדבר הנכון עם אחוזי הצלחה גדולים. ג'ורדן השתפר כשהכסף על השולחן, לאבורן צריך להוכיח זאת.
4. בעיות זיכרון, אבל נידמה לי שלפחות בחלק מהתקופה ג'ורדן שיחק לפני ההרחבה ולכן הכישרון היתפלג בין פחות קבוצות, דבר שגרם לקבוצות להיות טובות יותר ולכן לשחקן יחיד היה קשה להשטלת על המשחק (זה עוד יותר נכון לראסל וצ'מברלין כמובן, מה היה בזמנו של מיקון, מי זוכר).
5. האסטטיקה – מי שראה את ג'ורדן לא צריל להסביר לו; מי שלא ראה, לא יבין.
לסיכם, אחד הפרמטרים לקביעת טיב השחק הוא עד כמה היתה רוצה להתחיל את בניית הקבוצה ממנו. אם יש שחקן שבכול מצב היתי בוחר בו ראשון, הוא מיקל ג'ורדן. לגבי שני האחרים הם בטח אחריו אך לא מין הנימנע שהיתי שם את אלג'ואן או בירד לפניהם. הין שני אלו היתי כמובן לוקח את לבורן, לדעתי הוא הרבה יותר מחבר קבוצה, וקובי הוא סיכון בהרס שלה.

ירושלמי 17 בפברואר 2013

לפני הכל, בכוונה אתה קורא לו לבורן ולא לברון? יש איזה קטע חדש שיורד עליו (אחרי לה-צ'וק) שלא שמעתי עליו?

1.א. האחוזים של קובי נמוכים כי לקובי יש בחירת זריקות לא טובה. לברון חושב עשר פעמים לפני שהוא לוקח זריקה קשה, ובסוף כשהוא לוקח אותה רוב הסיכויים הם שהיא גם תיכנס. קובי לא בוחל באף זריקה.
ב. ללברון אין מספיק דרייב לנצח? לקובי יש את אותו הדרייב? מאיפה אתה קובע את השטויות האלה? ומה הקשר למסיבות ולשירת ראפ, לא ראיתי שכל הראפ והמסיבות הפריעו לשאק לקחת 3 אליפויות ועוד אחת במיאמי.
ג. קובי אמנם בא מהתיכונים כמו לברון בגיל 18, אפה פה הדמיון נגמר.
קובי נבחר במקום ה-13, בהחלט לא מקום למישהו שאמור להיות מסומן כמייקל הבא. מה גם שהוא הועבר משארלוט ללייקרס תמורת דיבאץ.
הלחץ שנבנה לקובי הגיע בהדרגה ובצורה בריאה. ממש לא כמו מה שעבר על לברון.

איציק 17 בפברואר 2013

ירושלמי,
1. אם הוא לברון, מעולם לא שמתי לב, טעות שלי, ללא שום קשר לירידה. הרי כתבתי שבעיני הוא עדיף על קובי אך לא על ג'ורדן.
2. אני מסכים עם הטענה לבחירת הזריקות של קובי, וציינתי זאת, ומצד שני יש לזה גם צד חיובי של לקחת זריקה מכרעת כאשר ללברו היתה, ואולי עדיין יש (נראה בפלי-אוף) נטיה למסור גם כשעדיף שיקח זריקה. מג'יק למשל היה יותר נדיב בבונבונירות אך לעולם לא היה מותר על זריקה חשובה בגלל בריחה מאחריות. ללברון זה קרה, ואולי בעתיד לא, רק הזמן יומר.
3. שאק היה תופעה (לא רק מבחינה פיזית כי אם גם מנטאליות מיוחדת)ולא כל אחד יכול להיות כמוהו, אבל אם תסתכל על ההשקעה של שניהם והצורה בה הם מדברים על הכנה למשחק, כשקובי כמו נרקומן חוקר את התנועות של היריב, אז יש הבדל. היכולת שלו להמשיך כך ראוי להערכה. תסתכל על הייחס של לברון לאחר משחר. הוא מחייך ואומר נלנד מזה; לא קרה כלום. קובי כאוס אחרי הפסדים. אני לא שופט מה עדיף, אבל זה בודאי מראה על הבדלי גישות. אצל לברון הפסד זה משהו שלוקחים בחשבון וחיים עם זה בשלום, אצל קובי אף פעם לא. מבחינה זו קובי הרבה יותר קרוב לג'ורדן מאשר לברון.
4. קובי אכן לא נבחר במקום גבוה אבל גם ההיפ שלו היה גדול (לא כמו של לברון), והוא נבחר ליורש מהר מאוד ואם אינני טועה גם מאוד אהב את ההשואה וניסה לטפח אותה. אני לא מסכים שזה נבנה בהדרגה, בטח לא עבור בחור בן 18 עם מבנה אישיותי כמו של קובי.
5. כפי שכתבתי, לדעתי המבחן לגדולה של שחקן זה פחות הסטטיסטיקה כי אם השאלה את מי היתה לוקח ראשון לבנות סביבו קבוצה. ג'ורדן מבחינתי הרבה לפני כולם, לברון הרבה לפני קובי (קובי בכלל לא היה נכנס אצלי לרשימה) אבל לא בטוח שהוא היה במקום השני. בחמישיה היתי כנראה מכניס אותו. גם שאק ד"א לא היה נכנס. היתי שם את אולג'ואן לפניו בגלל החבילה שהוא מביא איתו התקפית הגנתית ואישיותית.

אמיר 17 בפברואר 2013

איזה נוסטלגיה!!!
התמונה ששמת בראש הפוסט מתחרות ההטבעות היתה תלויה בחדר כפוסטר למעלה מ-10 שנים.
לא היה ולא יהיה כאלוהים!

עומרי 17 בפברואר 2013

אריאל, לא נותר אלא לצטט את מושא הפוסט עצמו:

“Maybe its my fault.
Maybe I led you to believe it was easy, when it wasn’t.
Maybe I made you think my highlight started at the free throwline, and not in the gym.
Maybe I made you think every shot I took, was a game winner.
That my game was based on flash, and not fire.
Maybe its my fault that you didn’t see that failure gave me strength, that my pain was my motivation.
Maybe I led you to believe that basketball was a God given gift, and not something I worked for… every single day of my life.
Maybe I destroyed the game… or maybe, you just making excuses.”

c web 17 בפברואר 2013

ענק
משורר עם כדור כתום ביד(או קופירייטר ממש טוב של נייק :)

תומר ש 17 בפברואר 2013

בקיצור, רצית פוסט של 500 תגובות.

ניינר 17 בפברואר 2013

גם אני פיתחתי שנאה לג'ורדן ולבולס אחרי שהכניעו את ברקלי אהובי בסדרה המדהימה ההיא.אבל היום במבט לאחור אני אומר "אשרי שזכיתי". לא היה ולא יהיה עוד שחקן כמו אם ג'יי. בעיני מה שהכי מדהים אצלו היא העובדה שהוא אף פעם לא קרס, לא השתפן, לא שידר קמצוץ של לוזריות, לא ברח מאחריות ובקיצור, הווינר האולטימטיבי.

MOBY 17 בפברואר 2013

עוד אחד

red sox 17 בפברואר 2013

קראתי בעיון וכמאמר המשורר – יש לי שאלה אחת להעביר: למה היית צריך לחכות ליום ההולדת ה-50 של ג'ורדן כדי לכתוב פוסט של 1500 מילה על לברון ג'יימס?

אוריאל 17 בפברואר 2013

קובי ורק קובי.הפייבוריט שלי לנצח נצחים.הקילריות הקלאץ,האומץ הווינריות העוצמה האסטתיקה.שלמות

איציק 17 בפברואר 2013

לרגע חשבתי שאתה כותב על בר רפאלי, עד שהגעתי לאסטתיקה.

eyal 18 בפברואר 2013

בלתי אפשרי להשוות אל לברון למייקל – רק בגלל שנראה שלברון לוקח את המשחק כמעט כתחביב .
הוא קיבל כל כך הרבה מתנות מהטבע שזה כמעט לא הוגן , ונדמה שהוא לא מממש עשירית מזה .

קובי הרבה יותר מזכיר את מייקל ברצון , אבל יש בו משהו לא מסופק, חסר סבלנות , כמעט מרושע . והצרה היא שהוא מחצין את זה כשלא הולך , ראו את השביתות האטלקיות שלו

הכי מרגיז אותי בהשוואת קובי למייקל הוא, שבשלוש האליפויות הראשונות שלו , הוא היה יותר פיפן לשאק מג'ורדן , כלומר הכינור השני .
כן הוא היה חשוב מאוד , אבל השחקן הטוב בקבוצה אלופה היה מישהו אחר , שלא לדבר על הקבוצות העלובות מולם התחרו הלייקרס אז ( ניו ג'רסי? פילדלפיה עם אייברסון ואריק סנו ?)

אחר כך הגיעו שנות האפלה שלו ( ההפסד בגמר ההוא לדטרויט לבדו חייב להסיר אותו לנצח מההשוואה למייקל ) , והטרייד חסר הבושה על גאסול ( שקובי חייב לו את משחק 7 ב2010 ) שהחזיר אותו לעינינים.

והוא עדיין כאן , נלחם הטחנות רוח ובהנהלה שלו . אם הלייקרס לא יגיעו לפלייאוף השנה זו תהיה תעודת עניות לכל הארגון , אבל בעיקר לממבה .

נר הלילה 18 בפברואר 2013

לעין שמר יש ג'ון דיר יותר גדול מלמענית.

המאמן 18 בפברואר 2013

בסופו של דבר זה עניין של אופי.
מייקל התגבר על פציעה קשה, התגבר על מות אביב (שנרצח), התגבר על פרישה. מייקל מעולם לא הגיע בסדרת גמר למשחק שביעי!
לברון הוא מפלצת אתלטית ויש לו, אולי, כמות כישרון גדולה יותר – אבל מבחינת אופי, מייקל בסקאלה אחרת.

דרור 18 בפברואר 2013

לברון שחקן טוב. אול אראונד פלייר משובח מאוד. מאוד.
אבל הוא לא יתקרב לג'ורדן ויסיים קריירה עם 3 טבעות אליפות, לא יותר. מה לעשות שהוא קלוזר גרוע של משחקים? מה לעשות שזה מה שנדרש כדי לנצח -אשכרה לקלוע סל ניצחון? מיאמי תגמור את הסיפור שלה בעוד שנה שנתיים ואח"כ לברון ידעך. אני כלל לא בטוח שהשנה הם יקחו, לדעתי אם יש שחזור של הגמר משנה שעברה דוראנט יגמור את הסדרה, ובטח ובטח שהוא וינר בהרבה מלברון. בקיצור, לברון הוא שחקן אולטימטיבי להתחיל בנייה של קבוצה, אבל בלי לצוות לידו שני קילרים לא עשית כלום. (ראה התצוגה של וייד מול אינדיאנה בשנה שעברה). ולכן הוא לא יתקרב לעולם לג'ורדן כי הוא השחקן הכי טוב במגרש עד הדקה ה-47 בלבד. וינר זה מולד, אתה לא נהיה וינר בגיל 28, עם הלחץ הגדול שהיה עליו או בלי. ללברון אין את האישיות המתאימה. ולסיום, למרות כל מה שאמרתי, לברון גדול על קובי בכמה מספרים כי קובי מחרב כמעט כמו שהוא יוצר והוא סרטן לקבוצה שלו.
שוב, מקרה טרגי של אופי מחורבן שמעיב על קריירה שהייתה יכולה להיות גדולה בהרבה, לולא המנטליות הנוראה שלו.

גיל 18 בפברואר 2013

מאיפה אתה יודע בוודאות עם כמה טבעות הוא יסיים? יש לו עוד עשור של משחק ברמת שיא או רמה גבוה לפחות והכל יכול לקרות.

Yavor 18 בפברואר 2013

לברון גם כן מעולם לא הגיע בסדרת גמר למשחק שביעי!

קסיוס קליי 19 בפברואר 2013

לברון בחיים אבל בחיים לא יהיה באותה נשימה כמו מייקל. סבבה שהוא דומיננטי גם אני יכול להיות דומיננטי בגן ילדים. ברגע שהוא עזב את קליבלנד וחבר לכוכבים אחרים הדיון הזה נסגר ואפשר להמשיך את שאר הטיעונים שלך אבל אין טעם. גם קובי רחוק מג׳ורדן אבל לדעתי הוא יותר מדהים מלברון. בסיכומו של עניין לברון יהיה טופ 10 בהסטוריה אבל כמו שיש הבדל ברור בין מג׳יק למייקל ככה יהיה בין לברון למייקל.

Comments closed