לילות חמישי, עם אבא

ליל חמישי מול מכבי עם אבא שלי. נוסטלגיה.

And you and you run, to catch up with the sun

But it's sinking

Racing around, to come up behind you again

The sun is the same, in a relative way

But you're older

Shorter of breath and one day closer to death

אף פעם אל תשימו באוזניות "The dark side of the moon" אם אתם מתכננים להרדם ברכבת

*

11 בלילה, אנחנו בסלון של ההורים שלי, אני ואבא.

הילדים שלי כבר מזמן ישנים, בחדר שפעם היה של אבא שלהם. מזל שהבן שלי קטן מדי מכדי להבין מה אבא שלו עשה במיטה שבה הוא ישן עכשיו.

אולי יום אחד, כשהוא יהיה מספיק גדול אני אספר לו. בעידן האינטרנט הוא בטח ייתקשה להאמין שחוברת "בורדה" או ספר של הרולד רובינס היו יכול לפרנס את אבא שלו שבוע שלם בקלות.

אשתי גם היא פרשה לישון. אני מנסה להזכר אם אי פעם הגשמתי את הפנטזיות שהיו לי בבית הזה בתור טינאייג'ר ומתאכזב שוב לגלות שכנראה שלא. גם הפעם זה לא ייקרה, אני יודע. מחר צריך לקום מוקדם למירוץ ובכלל, שנינו כבר זקנים מדי בשביל זה.

אני שוקל שוב את האופציה של ללכת לישון בכל זאת או להישאר עם אבא שלי לרבע האחרון ומחליט להישאר. לא כל כך מעניינת אותי התוצאה אבל אני גם לא מסוגל ללכת לישון כשיש משחק ולחשוב מה ייקרה אם אני אפסיד משחק מעולה.

זה לא ייקרה.

וחוץ מזה, כמה כבר יוצא לי לראות משחק עם אבא שלי?

*

פעם זה היה ריטואל קבוע שלנו. ימי חמישי היו קודש.

היתה פעם אחת, בתיכון או בחטיבת ביניים, שקיבלתי תעודה מזעזעת במיוחד וכעונש נאסרה עליי צפייה בטלוויזיה.

החריג היחיד היו ימי חמישי בערב. יש גבול לכמה אפשר להעניש ילד.

הייתי שמח לספר, כמו הרבה אחרים, שהספורט הוא מה שמחבר ביני לבין אבא שלי. אבל האמת היא שאנחנו מדברים על הכל ודווקא על ספורט לא כזה הרבה.

הוא הראשון (חוץ מאשתי, כמובן) שסיפרתי לו שאני עוזב את העבודה לטובת האקדמיה. מצד שני, לקח לי חמש שנים לאזור את האומץ ולספר לו שהורדתי את הכיפה. חמש שנים הייתי חוזר הביתה, שם כיפה, שומר שבת והולך לבית כנסת רק כדי לא לשבור לו את הלב ולגלות שהחינוך שלו נכשל. לך תבין.

על ספורט, לעומת זאת, לא תמיד יש לנו על מה לדבר.

עד היום הוא לא מצליח (או לא רוצה) להבדיל בין רוגבי לפוטבול. על כדורגל שהוא לא ברזילאי אין על מה לדבר איתו ולדבר איתו על בייסבול זה בכלל מצחיק.

שנה שעברה הוא פתאום הפתיע אותי עם אבחנות לגבי לברון ג'יימס והתפלאתי לשמוע שהוא ראה משחק NBA, במיוחד שהוא לא מחזיק כבלים, רק כדי לגלות שהוא קם באמצע הלילה לראות את המשחק שלהם מול בוסטון באינטרנט.

אני תוהה אם זה היה ניסיון שלו להתחבר לעולם שלי או שפתאום הוא גילה את האור, רק כדי להתאכזב כשהבן שלו פוטר את העסק כלאחר יד.

*

אבל ספורט תמיד יהיה כרוך באבא שלי.

האהבה לנבחרת ברזיל ובמיוחד האכזבה הנוראית כל פעם שהיא מודחת בטורניר גדול. אני זוכר את אח שלי, בן 8 בסך הכל, ממרר בבכי אחרי ההפסד לצרפת ב-98' אחרי שאבא שלי הבטיח לו שננצח. אני תוהה אם בכיתי אותו דבר ב-82'.

הניצחון בפארק דה-פראנס, אחרי משחק שלם שבו הוא מספר לי שכדורגל ישראלי לא שווה כלום (בשביל מי שחווה בברזיל את פלה לוקח גביע עולמי כשהוא בן עשר, אני מניח שהוא צודק), פתאום הוא צורח לידי בדיוק כמוני בגול של עטר.

ג'מצ'י קולע סל ניצחון מול ספליט הגדולה, עוד לפני שהיא היתה גדולה ואבא שלי צועק "ג'מצ'י, ג'מצ'י!"

את המשחק הראשון בהיכל. "אתה זוכר סל ניצחון של ברקוביץ'?" שאל אותי דורפן לפני כמה שבועות.

בטח שאני זוכר, הייתי שם. ישראל-צ'כיה, מוקדמות אליפות העולם ב-86' או משהו כזה. מיקי בדמדומי הקריירה שלי. "הכוכב", אבא שלי היה קורא לו, כל פעם שהוא היה קולע סל, באירוניה לא ממש מושחזת, ואני דמיינתי לי את מיקי רץ על המגרש ועליו כוכב אמיתי, תפור לבגדים.

פוזת הכוכב. ברקוביץ'

שבע דקות לסיום, אנחנו מובילים ב-14 הפרש. זה סגור, אני אומר לאבא שלי והוא מלמד אותי – זה אף פעם לא גמור. פעם נאחס, תמיד נאחס והצ'כים חוזרים למשחק. שיוויון, חצי דקה לסיום ומיקי נכנס לסל ומנצח את המשחק עם 15 שניות לסיום.

מה ילד בן 10 יכול לבקש יותר?

*

וישנן האכזבות.

יש אכזבות שאתה זוכר כחלום רחוק. ברזיל-איטליה ב-82', הירידה של כפר סבא ב-83'. ויש את אלו שאתה זוכר את הרגע במדויק. את הריח באותה שניה, חמוץ כזה.

ג'מצ'י זורק את הכדור לידיים של מקאדו בגמר ההוא. ג'מצ'י מחליק מול אסטודיאנטס.

מורן רוט נכנס עכשיו למגרש. "הנה המנוע נכנס", אבא שלי אומר.

זה מנוע? אני זוכר את חן ליפין, זה היה מנוע. אני זוכר שלשת ניצחון שלו מול פזארו (אל תתפסו אותי במילה) בהארכה. אבא שלי דווקא היה בדיוק בחו"ל באותו שבוע אבל אני זוכר את התחושה – אמצע הלילה, מול הטלוויזיה בחושך, שאר המשפחה ישנה ואני חוגג בצעקות לחש, מנסה לא להעיר אף אחד.

מי ידע ש-20 שנה אחר כך אני אחקה בדיוק את אותה פעולה, רק עם פוטבול או NBA, כשאני מנסה לא להעיר את הילדים שלי.

ליפין עם חבר יווני

אם רוט הוא מנוע, אז מדובר בלא יותר מאשר מנוע של טוסטוס מולבש על טנק.

"קחו ריבאונד" הוא צועק על הטלוויזיה, כמו תמיד. תמיד הריבאונד הוא זה שאשם.

הנה עוד דבר שבו אנחנו דומים

"עם מי הוא מדבר?" חמותי שואלת את אשתי בטלפון

"עם אף אחד, הוא רק צועק על הטלוויזיה" היא עונה.

אני מנסה להתלהב כמוהו ולא מצליח. אני מכיר את השמות של כל השחקנים האלו, אני קורא את הטורים של טב"י, אבל הם לא עושים לי כלום.

הם לא היו פה לפני שנה ומרביתם לא יהיו פה גם בשנה הבאה. אני מכיר את הישראלים, כמובן. את אליהו ואוחיון ורוט.

אבל מי אלו ההיקמן האלו ומדלן-סמית' או אלוהים יודע איך קוראים להם? האם יש סיכוי שהייתי מזהה אחד מהם ברחוב?

*

המשחק ממשיך להיות מבורדק. שתי הקבוצות משקיעות בעיקר בידויי הכדור מחוץ לקשת או בלאבד אותו בשלומיאליות.

זה מזכיר, יותר מהכל, משחק מכללות טיפוסי.

אני מנסה להזכר מתי בפעם האחרונה שבאמת התרגשתי ממשחק של מכבי. זה היה בשנה האחרונה שלי ללימודים, עוד לא ידענו מי זה שאראס אבל שלף, הנפלד ושפר היו חלק מחמישיה שרובה ישראליים, כנראה האחרונה אי פעם.

אני זוכר אותי אומר לחבר במהלך המשחק השלישי מול בולוניה "אני רק רוצה פיינל פור, רק פיינל פור". האפמן ומקדונלד, יחד עם שפר נפלא השיגו את זה.

את הגמר ראיתי עם אבא שלי. הייתי עצוב, אבל גם שמח בשביל קטש.

שנה אחר כך עברתי לעבוד פול-טיים. גם עברתי לגור עם אשתי לשעתיד.

ערבי חמישי התמעטו. גם מכבי פחות הזיזה. האליפות בפריז לא הרגישה אותו דבר. גם לא סל הניצחון של שארפ.

פתאום זה לא הרגיש כזה גרוע לפספס משחקים ביום חמישי בשביל יציאה עם האשה.

היקמן קולע עוד שלשה, מכבי ביתרון שש, כמה שניות לסיום. אבא שלי צוהל.

אני הולך לישון.

גומי, האם זה כל הסיפור ?
מעגל קסמים

No Comments

תני 18 במרץ 2013

מרגש. אני עם אבא שלי יכול לדבר לצערי רק על ספורט …

אה.. ונגד צ'כיה מיקי קלע מהפינה ולא נכנס לסל.

אריאל 18 במרץ 2013

פזארו אינדיד. העונה הכי גדולה בהיסטוריה של מכבי, שהסתיימה בהפסד לספליט בגמר.
והמשפט: "שהבן שלי קטן מדי מכדי להבין מה אבא שלו עשה במיטה שבה הוא ישן עכשיו" פשוט ענק! :)

אלעד 18 במרץ 2013

גם לי המשחקים של מכבי כבר לא עושים את זה. כשהייתי ילד היינו יושבים כל חמישי בערב, כל הילדים של הקבוצה בקיבוץ, ומעודדים את הקבוצה השנייה. אוהדי הפועל, אלא מה. אבל זה היה משהו אחר, לא כמו אותם חוליגנים שמבזים את הפועל עם קריאות השואה שלהם והקללות. אנחנו שנאנו את מכבי שנאה ספורטיבית טהורה ותמימה. זכור לי משחק אחד שממש רציתי שיפסידו, כי שבוע לפני כן הם ניצחו את הפועל במה שהייתי משוכנע הייתה טעות שיפוט ברורה של דוד דגן.
גם היה קל לאהוב את היריבות. בוב מקאדו היה הדבר הכי קרוב ל-נ.ב.א. שהיכרנו, לפני הכבלים והאינטרנט ו-ESPN. פטרוביץ' היה שחקן ענק. הילדים של ספליט שיחקו את הכדורסל הכי יפה שיש.
אם השנים זה עבר לי. התחלתי לשמוח כשמכבי ניצחה. ואז, בדיוק כמו שאתה מתאר, אישה, ילדים, הפועל במקביל נעלמה קצת. איבדתי עניין.

ג.י.ל 18 במרץ 2013

וריח הקלמנטינות שהיו כמעט הפרי היחיד שאוכלים בחורף. וסיבוב ראשון נגד קבוצות מצחיקות משבדיה או פורטוגל. וזרים שבאים לשלוש שנים כמו קן בארלו ולי ג'ונסון או לשש שנים כמו קווין מגי. וגם ההרגשה של הכמעט במשך כל שנות השמונים והתשעים. אבל יש דבר אחד השנה שמזכיר את השנים האלה יותר מהכל: קבוצה עם סנטר 2.08 עם יכולת חסימה מעולה שהגיע מקבוצה אחרת בליגה הישראלית והוא הגבוה היחיד של הקבוצה, נלחם כל יום חמישי מול שלושה גבוהים (של 2.10 ומעלה) מהקבוצות האחרות. אז לבן מרסר היום שון ג'יימס.

טל בן יהודה 18 במרץ 2013

פשוט נהדר. נהניתי מהקריאה.
הפתעה נעימה ומצוינת לערב יום שני שבו אין שום ספורט לראות.

מצחיק איך אנחנו זוכרים עונשים בהקשר של הצפייה בספורט. עד היום אני לא שוכח שדוקא כן נאסר עלי לראות טלוויזיה. זה היה ביום של הדרבי התל אביב בכדורסל, אז האזנתי לשידור ברדיו. זה היה דרבי תל-אביבי בחצי הראשון של שנות ה-90, כשהפועל העבירה את הביתיות שלה מאוסישקין ליד אליהו וניצחה שם, ייתכן שבהארכה. זה היה מעין ניצחון כפול שלה, עם ראדנקו דובראש.

מעבר לכך…

אני אף פעם לא הבנתי, כיצד ניתן היה לראות את מכבי כל שבוע ולא להפוך לאוהד, או שזה פשוט עובר לך… (ולא כי זה נשגב לבינתי, אלא כי אני גדלתי וחונכתי אחרת וזה מה שאני יודע)

אני מניח שזה קשור לאהדה של האב. האם באותו יום חמישי בערב הוא "אוהד מכבי" או שהוא "צופה נלהב", כשאין רע באף אחד מהאופציות האלה.

אבא שלי אוהד. אולד-סקול. כזה שאפילו לי קשה להבין לפעמים. ביום חמישי האחרון הייתי צריך לשכנע אותו להגיע איתי להיכל מול חימקי במקום למכור את הכרטיס שלו. הוא אמר לי שהוא לא רוצה לראות אותם כי "הוא עדיין מאוכזב שהקבוצה הפסידה בדרבי" (פאקינג שבוע וחצי קודם לכן!). בגלל זה כתבתי את הטור "מה לא בסדר איתי" שההפסד פחות או יותר עבר לי יום למחרת.

לכן לעולם לא אצליח להבין עד הסוף את הפסיכולוגיה של "ואז הפכתי מאוהד מכבי לשונא מכבי" או "ואז זה עבר לי". זה מעולם לא קרה לי עם אף קבוצה של מכבי ת"א, הלייקרס או הטורונטו בלו ג'ייס (כל הקבוצות שאבי הוריש לי).

(אגב, אני ממש מקווה ש"הם לא עושים לי כלום" מתייחס ל"שחקנים האלו". אתה יודע מה, עזוב… שכח ששאלתי ;) )

עופר פרוסנר 19 במרץ 2013

זה עובר לך ממגוון סיבות. אבל הראשונה (לדעתי) היא שאתה מפסיק לראות את עצמך שם. אתה הופך לאוהד ואתה משקיע את עצמך בפנים, ואז אתה מזהה דברים שאתה חושב שיש לך או רוצה שיהיו לך בקבוצה. ואז קורים שני דברים – או שאתה משנה את הגישה ומתאים את עצמך אליה או שהדיסוננס הופך גדול מדי, הפער בין מה שהיית למה שאתה.

זה דבר עצוב נורא כשזה קורה.

אריאל גרייזס 19 במרץ 2013

תודה עופר, אני לא חושב שהייתי מצליח לנסח את זה טוב כל כך.
מה שמעניין במכבי זה שזאת הקבוצה היחידה שזה קרה לי איתה ודווקא עם מרבית הקבוצות האחרות שאני אוהד, התהליך היה הפוך. אני אוהד שרוף היום של ליברפול יותר ממה שהייתי לפני 10 ו-20 שנה. הייתי הורג בשביל אליפות של הפטריוטס.
הפעם היחידה שקרה לי משהו דומה זה עם הרד סוקס, שאחרי האליפויות שלהם הפכו לסוג של מפלצת. ועדיין, לא הפסקתי לאהוד אותם, פשוט זה הפך ליותר מתון.
וחייבים להגיד – אני הייתי אוהד שרוף של מכבי. שרוף. לא סתם בכאילו, אוהד הצלחות. שנות השמונים שלי ומכבי משולבים יד ביד

red sox 18 במרץ 2013

אריאל – יש בראקט באוויר?
קבוצה? ססמא?

red sox 18 במרץ 2013

האמת שמדגדג לי באצבעות לשלוח לך פוסט בסגנון "10 דברים לשים אליהם לב בטורניר". רק בשביל להוריד קצת מהתסכול של להסתובב שבועות שלמים עם משהו שממלא לך את המוח, בלי אף אחד לדבר איתו על זה….

אריאל גרייזס 18 במרץ 2013

נו, למה אתה מחכה?

red sox 18 במרץ 2013

שאתה תכתוב אותו
:-(

אריאל גרייזס 18 במרץ 2013

אין סיכוי, אני מה זה לא מעורה השנה. קדימה לעסק!

אריאל גרייזס 19 במרץ 2013

יאללה, למה אתה מחכה?
זה האימייל: ariel.greisas בג'ימייל.
בראקט יעלה אצל דורפן, דרך אגב

אסף THE KOP 18 במרץ 2013

מה שאני זוכר בעיקר זה את הפעם הראשונה ששתיתי יין, יין שאבא שלי מזג, שמכבי ניצחו בוירטון.

הפעם הנוספת הייתה שהליכוד נתן בראש כמה חודשים אח"כ.

שלמה 18 במרץ 2013

תודה על הפוסט המרגש.

Amir A 18 במרץ 2013

אז מה התשובה לשאלה האולטימטיבית:

גונזגה אובררייטד?

אריאל 18 במרץ 2013

הקרדינלס אוברייטד!

martzianno 18 במרץ 2013

שנות ה-80 המוקדמות בקיבוץ.
יש רק טלוויזיה אחת. במועדון.
לפני המשחק נכנסים למטבח של חדר האוכל ובסיר ענק מכינים פופ-קורן לכולם.
ערבי חמישי של ילדותי.

בני תבורי 19 במרץ 2013

פחחחח…פופקורן, על סטייקים לא שמעו שם אצלכם? אה, חברת ילדים :)

martzianno 19 במרץ 2013

בתחילת השמונים אפילו על חשמל לא שמענו…

פאקו 18 במרץ 2013

פוסט מרגש.
השלשה של ליפין מול פזארו הייתה מצחיקה: זה היה לא הרבה זמן אחרי שהכניסו את הקליעה משלוש, אז הוא פשוט כדרר וכדרר עד השנייה האחרונה מעבר לקו השלוש בלי שאף אחד שומר עליו, ובסוף הוא הכניס את השלשה.
ואגב, אתה האריאל השלישי שאני מכיר שיצא בשאלה.

אריאל 18 במרץ 2013

לא מדויק. זה היה חמש שנים אחרי שהכניסו את קשת השלוש. ליפין זרק מוקדם, היה יכול לשרוף עוד קצת זמן. לפאזרו הייתה עוד התקפה אח"כ.

gildol 18 במרץ 2013

אפרופו סל ניצחון של חן ליפין –
כששיחק כנער במכבי דרום, קלע סל ניצחון בשנייה האחרונה נגד הפועל שער-הנגב באולם הביתי שלנו, ומנע מאיתנו לעלות לליגה הלאומית.
אוי, איך שבר לנו את הלב…

אלברט פירות 18 במרץ 2013

יופי של פוסט אריאל,אם כבר הזכרת את אבא שלך ופלה-כמה באמת ילד באותם שנים היה חשוף לכוכבים הגדולים?בסדר,ברור שאם הוא גדל בברזיל פלה היה אליל בשבילו אבל האם הוא באמת ראה אותו משחק או הוזן מאגדות ומשירים ושערים מקומי?

וכמה שהמשחק של מכבי היה מבורדק ביום חמישי אני מעדיף כל משחק שלהם ויורוליג בכלל בשנים האחרונות על משחק מזדמן של הלייקרס או הניקס ששם קובי או מלו זורקים 300 זריקות במשחק,מורן רוט לפחות מנסה להריץ תרגיל מסודר.

אלכס 19 במרץ 2013

צודק ביותר בסגמנט השני שלך, אלברט.
וזה לא רק הלייקרס או ניקס, אלא רוב הקבוצות למעט סאן-אנטוניו, ממפיס(לפרקים, כשהם משחקים משחק חכם בין גבוהים), ולמרבה הפלא הפיסטונס(מה לעשות, אני גר במישיגן D: ), בכמה משחקים.
יש קבוצות יורוליג שתענוג לראות אותם משחקות כדורסל, זה לא כמו היופי של מכבי בתקופת שאראס-פארקר-וויצ'יץ', אבל עדיין…הרבה יותר מהנה מכמעט כל משחק ב-NBA של 10 השנים האחרונות.

ארז (דא יונג) 19 במרץ 2013

אין ספק שפרלוד של שעונים מעוררים, פעמונים ושאר צלצולים בתחילת הקטע השלישי בהחלט לא מומלצים בשלבי המעבר לשינה.

גם לי העונה האחרונה שעקבתי בה אחרי מכבי הייתה עונת ההפסד לפאו וקטש בפיינל פור. מאז אני יכול לספור על יד אחת עם עודף את מספר המשחקים שראיתי.

shohat 19 במרץ 2013

פוסט נהדר! גם אצלי העונה של שפר-מקדונלד-שארפ-הנפלד-האפמן (ההגנה המטורפת עם שלושת הגארדים שלוחצים והנפלד מחפה על כולם) וההפסד בגמר לקטש זכורה כפעם האחרונה שבאמת התרגשתי ממכבי. אבל זה הרבה פחות חשוב מהתיאור האישי הנהדר. כיף לקרוא.

אריאל גרייזס 19 במרץ 2013

תודה נחשון. אני תוהה מה היתה באותה עונה שגרמה לכל כך הרבה אנשים (אני מכיר מלא) לאבד עניין במכבי. אולי פיני גרשון והאגו המנופח, אולי מאות אלפי הישראלים שפתאום הפכו לאוהדים, אולי השיחות מראש הממשלה. אולי זה בכלל היתה הפרישה של שפר שהיה הישראלי המשמעותי האחרון במכבי

shohat 19 במרץ 2013

העונה עצמה היתה נפלאה, עוד יותר בגלל שהנסיקה של מכבי לא היתה צפויה. הייתי במשחק הבית הראשון נגד בולוניה, כשבריסקר החטיא את השלשה האחרונה ואמרנו "בסך הכל היתה עונה יפה, לא נורא" ואז – בום! היה בעונה ההיא משהו שמזכיר את הטירוף של המכללות (גם בקהל). מן קסם שהדליק את הקבוצה שפתאום התחילה לדרוס. ההגנה החונקת, שפר ומקדונלד (שני שחקנים שמאד מאד אהבתי), הנפלד שניצח לבד משחקים… עם 4 נקודות במקרה הטוב. משחק עם הרבה תנועה. בלאט כשעוד היה תמים. כל מה שיפה בכדורסל. אבדן העניין הגיע אחר כך, בהדרגה, כשהתחילו לאסוף כוכבי-על אירופאים (שאראס הגיע למכבי כאלוף אירופה, שחקן ענק אבל לא הזדהיתי איתו, שנה אליפות כאן, שנה במקום אחר). העונות הבאות היו "מכביסטיות מדי", יהירות מדי, עדיין יפות. אבל אחרי שהקבוצה הזו גם התפרקה לה, והמשחק הפך להיות אוסף אקראי של שחקנים ששנה – שנתיים כאן ואחר כך לא, עם בוקס אנד וואן בהתקפה -זה פשוט הפסיק להיות מעניין/מרגש. לפחות מבחינתי. יוחזר יואב ספר!

ארז (דא יונג) 19 במרץ 2013

בעיני לפחות העובדה שאוהדי ההצלחות התחילו לנהור בהמוניהם הייתה סיבה מרכזית. לא שכאוהד מכבי ת"א, ריאל מדריד וליברפול יש לי בעיה לחלוק אהדה עם הרבה אנשים, אבל משהו במה שקרה עם מכבי ת"א באותה עונה גרם לי פשוט לא לרצות להיות חלק מזה יותר.

דורון ט 19 במרץ 2013

אריאל,
וואו. תודה.
אני הולך לתת לאבא שלי(80) לקרוא את זה…
אצלנו, חוץ מזכרונות של כדורסל בימי חמישי ומונדיאלים, היו גם את הקייצים של האולימפיאדות עם הרגעים הבלתי משכחים שלהם (אצלי- קומאנצ׳י מקבלת את ה 10 הראשון, קרל לואיס זוכה ב – 4 המדליות ועוד…).
אבא שלי שתקן אמיתי. אני לא.
גרמת לי להתרגש ולהבין (שוב) כמה אני אוהב אותו ומתגעגע לרגעים של הקרבה המזוקקת ההיא.

שלו 19 במרץ 2013

יפה, יפה, יפה.

משה 19 במרץ 2013

אני בכיתי ב-82 יחד עם ברזיל(הייתי בן 8). במונדיאל הבא הם איבדו את התמימות ואני הפסקתי לאהוב אותם.

קורא אדוק 19 במרץ 2013

מעולה

בני תבורי 19 במרץ 2013

מקסים. אבא שלי קיבל במשך שנים הזמנות למשחקי מכביסל ממישהו בהנהלה שהיה אתו במילואים. קצת אחרי גביע אירופה הראשון הידוע בכינויו הו הא מה קרה, אבא שלי נבחר לתפקיד ציבורי והמעשה הראשון שעשה היה לטלפן לאותו חבר ולבקש לא לשלוח יותר הזמנות…פאקינג עיתוי.

אריאל גרייזס 19 במרץ 2013

אתה רוצה להגיד שאבא שלך הוא האיש הציבורי ההגון היחיד בהיסטוריה של המדינה?

בני תבורי 19 במרץ 2013

לא יודע, אבל בוודאי הכי לא מחובר…

אריק 19 במרץ 2013

מעולה. איזה טורים הבאתם השבוע,אתה, פרוסנר ו(אפילו, מצטער הייתי חייב) בורוביץ. שאפו. באמת.
האם יש קשר לעורך החדש?

באבא ימים 19 במרץ 2013

סל הנצחון נגד נבחרת יוגוסלביה הגדולה, אלופת אירופה, גורציה 1979.

http://www.youtube.com/watch?v=IqIeeKkWqpQ

רועי מ 20 במרץ 2013

אפרופו המשחק מול צ'כוסלובקיה סגנית אלופת אירופה שניצחה אותנו ב 17 הפרש בראשון. ומזל שהם הפסידו לאנגלים דרך אגב.
מה שיפה היה שצביקה לקח פסק זמן והכין תרגיל למיקי שאותו הוא יבש במכבי. והתרגיל הלך בדיוק לפי התכנון. אך זה היה אחד המשחקים שאני הכי זוכר בחיים שלי בכדורסל סל. משחק אדיר ואיזו דרמה.

ד"ר א 20 במרץ 2013

גם אני ראיתי את המשׂחק עם אבא שלי, אחרי המון המון שנים שלא, והיה כיף עצום!

Comments closed