פתיחת הליגה הספרדית – (סוף?) הרומן שלי עם ברצלונה

הסיבה שאני אוהד את ברצלונה היא די פרוזאית – לפני בערך 10 שנים נסענו לטייל בעיר הזאת (נפלאה, דרך אגב, מומלץ בחום) וגררתי את אשתי, אז החברה שלי, לראות משחק בקמפ נואו – ומאז בארסה היא הקבוצה המועדפת עליי בליגה הספרדית. בניגוד לליגה האנגלית והאיטלקית, שבהן היו לי קבוצות מאז שנות השמונים – תחילת התשעים, הרי עד אז בקושי ראיתי ליגה ספרדית כי בבית הוריי לא היו כבלים וכשהייתי סטודנט הייתי תפרן (ופחדן מכדי לעשות פיראטים) אז רק באותו זמן בערך התחלתי לראות ליגה ספרדית ובארסה היתה הבחירה הלוגית. אפשר להגיד שאני אוהד ניצחונות, אבל דווקא באותה תקופה בארסה לא היתה בשיאה ומדריד היא זו שקטפה את מרבית התארים, כשוולנסיה מצליחה לזנב בה, אז זה די התאים לי.

בחמש-שש שנים האחרונות, להיות אוהד בארסה היה תענוג אמיתי. למעט שנתיים שבהן ריאל לקחה את האליפות, יצא לנו לעודד את הקבוצה הגדולה של רונאלדיניו ובשנתיים האחרונות את הקבוצה הבאמת גדולה של פפ, עם מסי, צ'אבי, אינייסטה וכל השאר. אז למה דווקא כשהקבוצה הזאת מציגה באמת כדורגל מהטובים שנראו אי פעם, מתגלים בקיעים בחומת האהדה, או בקיצור – אני לא מוצא את עצמי קופץ על הספה מכל שער?

יש כאלו שהפמפום של ערוץ הספורט נמאס עליהם – וזה בהחלט מובן – אבל קשה לי לומר שזאת הסיבה כי בסופו של דבר זאת העבודה שלהם והאמת היא שגם אם בארסה היא לא הקבוצה הגדולה בהיסטוריה כמו שהם לפעמים מנסים להציג אותה (ושכל מי שמנסה לעצור אותה, חלילה בבונקר כמו אינטר בעונה שעברה, הוא השטן בהתגלמותו) הרי שקשה להתווכח עם העובדה שמדובר בקבוצה שמשחקת כדורגל היסטורי. לא, הפעם הראשונה שהתחלתי לשקול באמת ברצינות את האהדה שלי לברצלונה היתה כשיצא לי מספר פעמים בקיץ האחרון להכנס עם הילד שלי לכל מיני חנויות צעצועים ולגלות עשרות מוצרים לילדים בגיל העשרה – מקלמרים ועד שעוני קיר – כולם מעוטרים בשני סמלים עיקריים. מנצ'סטר יונייטד – ובארסה. את דעתי על מנצ'סטר אני מניח שאתם יודעים, אבל ההבנה הזאת, שהקבוצה שאתה אוהד הפכה למפלצת מטורפת שכל מטרתה היא לעשות כסף – לא פחות ממנצ'סטר השנואה – זה היה קשה לקבל.

ואז הגיע שוק ההעברות של הקיץ האחרון. את דוד וויה הם הביאו, את איברהימוביץ' הם זרקו כלאחר יד (תוך שהם מבזבזים בערך 50 מיליון יורו), את יה-יה טורה – אולי הקשר האחורי הטוב ביבשת – הם מכרו למנצ'סטר סיטי, ואז הם גילו שחסר להם קשר אחורי ועשו תרגיל מסריח לליברפול עם מסטצ'רנו. אחת הסיבות לאהוד את בארסה בשנים האחרונות היה הקונטרסט החד בינם לריאל מדריד – זאת שקונה מכל הבא ליד בעוד ברצלונה מגדלת את הכוכבים שלה. זה עדיין חלקית נכון, לאור העובדה ששמונה מהפותחים של בארסה בשבת (אם ספרתי נכון) גדלו במועדון, אבל לגבי כל השאר – ברצלונה שהיתה אמורה להיות נקיה וטהורה היא בסופו של דבר לא שונה מאף אחד מהמועדונים הגדולים – אלו שקונים פשוט כי הם יכולים, ומשתמשים בכדורגל (הבאמת יפה) שלהם כדי לרכוש עוד ועוד אוהדים ואז להשתמש בכסף שהם מבזבזים על המוצרים של הקבוצה כדי לקנות עוד ועוד שחקנים, אפילו אם הם לא צריכים אותם.

אז האם אני עדיין אשב לראות משחקים של בארסה? כרגע, אין ספק. בכל זאת, מדובר באחת מהצגות הכדורגל הגדולות בתבל. האם אני עדיין אעדיף שהם ייזכו באליפות על פני ריאל? שוב, בלי ספק, וזה בעיקר כי אחרי עשר שנים של אהדת בארסה למדתי לתעב את יושבי סאנטיגו ברנבאו. אבל האם זה יטריד אותי אם הם יפסידו? לפחות כרגע, לא, לא ממש.

אני אולי מאוד מדוכא ממה שנהיה עם ליברפול שלי, אבל אם יש משהו שאני באמת שונא זה להיות בצד של הפייבוריט. ובארסה היא היום לא סתם פייבוריט – היא ביריון השכונה שמחטיף לכולם מסביב אבל בגלל שהוא כזה יפה אף אחד לא אומר לו כלום. ואלו הכי גרועים

תורת המספרים - 10 הערות לסיכום משחקי יום א'
בפלשינג מדו יוצאים לדרך. וגלעד בלום עונה לשאלות הקוראים והכותבים

No Comments

רונן דורפן 30 באוגוסט 2010

אריאל. החלטה מיותרת לגמרי. ואני אומר לך את זה כאוהד יונייטד. בכל קבוצה מצליחה תהיה הנהלה שתמסחר אותה על חשבון הערכים שלה. וכמובן שיהיה עדר של אוהדי הצלחות שיגיע עם ההצלחה. אבל למה שהאנשים האלו ישנו לך?

למה שאני – שאוהד את יונייטד מתחילת שנות השבעים -אפסיק לאהוד את הקבוצה בגלל שהאחד הנפיק אותה, והשני שהיה אוהד ליברפול בשנות השמונים קפץ מהעגלה ועבר לאהוד אותה, והשלישי קנה אותה במינוף. אני בז לכל אלו וממשיך לאהוד.

או קיי. היה מקרה אחד בו הפסקתי לאהוד קבוצה. את בית"ר ירושלים. בגלל העמדה של ההנהלה ששחקן ערבי לא יוחתם בקבוצה. זה עובר עבורי כל גבול. אבל העובדה שברצלונה קונה פתאום יותר שחקנים? הם לא היו כל כך קדושים בעבר והם לא כל כך מנוולים כיום.

אריאל גרייזס 30 באוגוסט 2010

כן, כמו שדודי אומר – ההחלטה לאהוד את בארסה היא לא החלטה מקדמת דינא אלא משהו שכלתני. ואני פשוט מוצא את עצמי לא מתרגש בגרוש מההצלחות של בארסה היום (בניגוד לכדורגל שלהם, שכן מרגש אותי)
ההשוואה שדודי נתן למכבי היא מצוינת, למרות ששם האהדה דווקא כן היתה מגיל צעיר אבל גם שם היתה נקודת שבר אחרי אליפות אירופה הראשונה של פיני.
אני גם מוכרח לומר שכל כדורגל המועדונים האירופי מרגש ומעניין אותי פחות ופחות. זה יותר ויותר מרגיש כמו איזה מועדון סגור של מעט מאוד אנשים עם הרבה מאוד כסף, שעושים עוד כסף (או במקרה של יונייטד -מפסידים כסף) על הגב שלנו. אני מרגיש קצת כאילו אני מעודד את טויוטה נגד מיצובישי או משהו כזה. סתם קונגלומרטים עצומים כאלו שכל מטרתם היא לעשות כסף והכדורגל נדחק הצידה. אני מסתובב ורואה עשרות ילדים הולכים מצוידים מכף רגל ועד ראש בצבעים של בארסה ובא לי להקיא. זה קצת פתטי להגיד, אבל יש בי צד ששמח על חוסר ההצלחה של ליברפול, ככה לפחות אני מרגיש חלק ממועדון מצומצם וקצת פחות מצליח, זה פונה לחלק האנדרדוגי שלי

דודי 30 באוגוסט 2010

אני דווקא מבין לגמרי את מה שאריאל אומר ומסכים איתו לגמרי, שזאת הרגשה מוזרה.
לי זה כבר קרה פעם אחת, עם מכבי תל אביב בכדורסל. בלי קשר לכלום אהבתי אותה, וגם כשהיא דפקה את הפועל חיפה המופלאה ברוממה בחצי גמר הפליאוף עדיין לא ירד לי האסימון סופית.
אבל בסוף הבנתי שאם אתה לא רק הפייבוריט אלא גם הבריון הגדול והדורסני אז עצם העובדה הזאת פוגמת בהנאה שלי וגורמת לי לרצות לראות אותך מתרסק

לגבי בארסה, לדעתי נקודת השבר של אריאל היא הרבה יותר קלה בזכות העובדה שהוא לא אוהד שלהם מאז הילדות אלא כהחלטה מושכלת.

ביום שבו ליברפול תחזור למדדי ענק ותשלוט ביד רמה ותנקום על גזילת כבשת המאסצ'ה האכזרית – אז נשב ונהלל את ההנהלה הגאונית. טוב, הנהלה גאונית בליברפול זה באמת הזוי. כמעט כמו מצב שבו אני אסכים עם אריאל על משהו

טל 30 באוגוסט 2010

אריאל, אני שותף לאותן רגשות שאתה חש… אני אוהד את בארסה מאז שאני ילד, אי אז מתי שדיוקיץ' החטיא את הפנדל בדקה ה-90 וגרם ללה קורוניה להפסיד את האליפות, ובחרתי לאהוד אותה מאותן סיבות תמימות שילדים בוחרים קבוצות כדורגל… בימים עברו, עד העונות האחרונות, ברצלונה הייתה עוד קבוצה מהטופ האירופאי, אבל לא משהו יוצא דופן. יש כאלו שאוהדים את ליברפול, אחרים את מנצ'סטר, את מילאן ויש גם כאלה שאוהדים את בארסה. וכמו שאריאל אמר, הקבוצה נהייתה מפלצת. עכשיו אני כבר מרגיש שבארסה זה לא הקבוצה "שלי" (ושל עוד כמה כאמור…) אלא שכל זב חוטם שלא מבין דבר וחצי דבר בכדורגל ושמות כמו מיכאל לאורדרופ, יוהאן קרויף והגנרל פרנקו כנראה לא אומרים לא כלום, כבר מתהדר בצעיף/חולצה/קלמר/פד לעכבר של בארסה ומציג את עצמו כאוהד שרוף. אני מרגיש שעכשיו לאהוד את בארסה זאת אופנה, ואיכשהו גם יש לי את התחושה שכל מיני אנשים שלא ציינו אותה כקבוצה האהודה אליהם בשנים האחרונות סטו קצת מדרכם, וגם הם קפצו על הגל ההצלחות וגם רוצים להיות חלק מהמיינסטרים, וצועקים בקול גדול "אני אוהד בארסה". בתור שונא מיינסטרים (ברחתי למחשב ברגע שגיליתי שהיום הגמר של הישרדות…) , אני נרתע מהתופעה הזאת, ומרגיש שמה שאני "הרווחתי" בשנים, אנשים היום לוקחים ברגע, ושנינו נמצאים באותה קטגוריה – "אוהדי בארסה"… אמנם היום הקבוצה נהדרת ובתור מי שגדל על פפ זה נהדר לראות אותו מנהיג חבורה של שחקני בית, אבל לפעמים יש געגועים לימים שבארסה הייתה פשוט עוד קבוצה, קבוצה טובה, אבל רק עוד קבוצה…

איתי נ. 31 באוגוסט 2010

אריאל, יכול להיות שאתה מבלבל בין מיאוס ו/או עייפות מכדורגל לתחושת מיאוס מברצלונה?

אריאל גרייזס 31 באוגוסט 2010

איתי – ממש לא, להיפך, אם כבר אני מוצא את עצמי יותר מתעניין בכדורגל מאשר אי פעם. במונדיאל האחרון איתרע מזלי להיות במילואים והיו פעמים שמצאתי את עצמי לבד בחדר טלוויזיה, צופה באיזה משחק נידח וגם נהנה מזה. למרות שבשנים האחרונות אני צופה הדוק גם בפוטבול ובייסבול (ועוד כל מיני), כדורגל יישאר תמיד הספורט הראשוני מבחינתי, זה שעליו גדלתי.

Comments closed