יום הזכרון, 2013

ונזכור את כולם

בתור ילד, היה לי קשה עם יום השואה. הזוועה, המספר הבלתי נתפס, והכי גרוע – חוסר החיבור – גרמו לי רק לחכות שהיום הזה ייגמר. טלוויזיה לא הייתי מסוגל לפתוח בכלל, לא ידעתי איך להתמודד עם הזוועה.

את יום הזכרון, לעומת זאת, לא אהבתי אבל הוא היה סתם יום עצוב, עם שירים עצובים ברדיו, צפירה, טקסים, חצי יום חופש – והנה, מגיע יום העצמאות עם כל הכיף שלו.

היום, המצב הוא בדיוק הפוך.

ליום השואה יש פנים שונות. כל כך הרבה כיוונים להסתכל עליו. ליום הזכרון יש רק כיוון אחד.

כל סיפור בטלוויזיה הוא סיפור על בן אדם שהיה ונהרג. מלחמה א' או מלחמה ב', זה הכל אותו דבר.

ובניגוד להרוגים מהשואה, שהם וירטואלים משהו, ההרוגים ביום הזכרון הם אמיתיים לגמרי. המשפחה שלהם, הילדים, כולם עוד איתנו.

ומשנה לשנה, נדמה, זה רק נהיה יותר ויותר קשה.

זה יותר קשה, כי ממרחק הזמן, הפרצופים והשמות רק משתכחים ממך, וזה כואב.

זה יותר קשה, כי ככל שעובר הזמן, הפקפוק על מהות הקורבן והיכולת למנוע אותו – ולא פחות חשוב, הרצון העתידי למנוע קורבנות נוספים – רק הולכים וגוברים.

משום מה, ביום השואה לכולם יש לקחים ומסקנות אבל ביום הזכרון, איפה שהמסקנה היא ברורה ופשוטה – צריך לעשות את הכל כדי למנוע הרוגים נוספים – אף אחד לא מסיק את המסקנות.

כן, ניסינו כמה פעמים וזה לא הצליח, אז מה – קצת קשה אז נשברים? עדיף לשבת פה עוד שנה ועוד שנתיים ולבכות על עוד כמה עשרות הרוגים בסכסוך שאת הסוף שלו כולם מבינים?

וזה בעיקר יותר קשה כי עם עולם המדיה של היום, אי אפשר להתחמק מהסיפורים. פעם היה מספיק לסגור את הטלוויזיה כדי להתחמק מהם, אבל היום הם בכל מקום. באתרי אינטרנט ובפייסבוק ובדה-באזר.

וזה מצוין, כי בדיוק לזה נועד יום הזכרון. לספר את הסיפורים של אותם אנשים. בין אם הם היו מלכי הכיתה או נחבאים אל הכלים. אם הם היו חיילים מצטיינים או סתם לא רצו להיות שם אבל הלכו כי צריך.

אם לא נספר את הסיפור שלהם, הם ייעלמו.

לכן, כמו שאני עושה כל שנה, הנה עוד שני סיפורים, על שני חיילים שלא איתנו יותר.

*

שגיא ברקוביץ' לא היה החייל הכי טוב, אבל הו – כמה שהוא רצה להיות כזה.

הכרנו בצורה שטחית במהלך המסלול – היינו בשני גדודים שונים שיועדו לאותה חטיבה אז נתקלנו פה ושם – אבל ההיכרות באמת היתה בזמן קורס מפקדים.

לא היה קל הקמ"ט הזה. היינו בפלוגה הכי קשה בגדוד, זאת של חטיבה שבע, שהציבה סטנדרטים נוקשים, גם אם אותם סטנדרטים היו להצפין את פח האשפה (כן, אני רציני) או לישון שעתיים בלילה.

ומכל הטנקים באותה פלוגה, היו הכי קשים טנקי המ"מ – גננים שסיימו קורס קצינים בהצטיינות מספיק כדי להדריך מפקדים חדשים אבל כנראה לא הכי מצטיינים כדי להדריך את הקצינים החדשים.

אולי בגלל זה הם היו נחושים לשגע את החניכים שלהם. גם שגיא וגם אני נפלנו על קצין כזה, כל אחד בטנק שלו.

לא הייתי חניך מצטיין בקורס מט"קים, רחוק מכך, אבל כנראה שכמו בהרבה דברים בחיים, גם לא הייתי גרוע מספיק כדי להיות מועמד להדחה בשום שלב.

שגיא, לעומת זאת, נמאס על הקצין שלו מהר מאוד. הוא חשב, בצדק או שלא, ששגיא לא מקצועי מספיק, ובשזפון של אותם ימים (וכנראה שגם 20 שנה אחרי) מקצועיות היתה הדבר היחיד שחשוב, לא משנה כמה היית מנהיג, חבר ובן אדם – כולם דברים ששגיא היה טוב בהם הרבה יותר ממני.

משום מה, אותו קצין החליט ששגיא לא יהיה מפקד אם זה תלוי בו והחליט לדאוג שזה ייקרה בכל מחיר. הוא מירר את חייו לאורך כל הקורס ודאג להודיע לשגיא – שהוא, מפקד לא יהיה.

אבל מבחינתו של שגיא זאת היתה עוד מהמורה בדרך.

sagi

*

אני זוכר בשבוע האחרון של הקורס, שבוע שבו עשינו בעיקר טיפולים בטנקים ומי ששרד עד אז הובטח לו למעשה שיסיים אלא אם משהו באמת רע ייקרה, את שגיא ואני מחליפים שמנים בבוגי'ז (הגלגלים) של אחד הטנקים ואת אותו מ"מ כועס מגיע ונובח עלינו שאין לנו מושג מה אנחנו עושים ושבלי מקצועיות אנחנו הולכים להכשל בתור מט"קים.

צחוק הגורל הוא שהוא די צדק בקשר אליי אבל כמה שהוא טעה לגביי שגיא.

אני דווקא נשלחתי חזרה לחטיבה שלי והעברתי שני מחזורי צמ"פ לפני שעברתי למבצעית, שם החזקתי מחזור אחד בקושי לפני שעברתי לסמבצ"יה. לא המקצועיות הכשילה אותי, בניגוד לתחזית של אותו קצין, אלא דווקא העובדה שלא ידעתי להיות מנהיג ומפקד.

את שגיא לא ראיתי במשך שנה או שנה וחצי ולכן מה רבה היתה הפתעתי לגלות אותו מגיע לגדוד שלי כקצין שיריון, כזה שלוקח את המחלקה שלו ללבנון, כשהגיע בתור תגבור מהגדוד השני.

אותו קצין נכשל פעמיים. בפעם הראשונה, כשהוא לא הצליח להכשיל את שגיא, שלא נתן לו שום תירוץ אמיתי כדי לזרוק אותו מהקורס, ופעם שניה כשזרק אותו לבסיס הדרכה בתקווה שזה המקום שבו שגיא ייקבר.

כנראה שמקצועיות זה לא הכל בחיים.

*

משום מה, למרות שישבתי בתור סמב"ץ ב"עגל", איפה שהכנסנו את השיירות ללבנון ולכן מרבית חיילי הגדוד עברו דרך הידיים שלנו, אני לא זוכר שניהלתי שיחות משמעותיות עם שגיא. אני זוכר שצחקנו על אותו קצין, שמאז כבר נהיה מ"פ, אבל לא הרבה יותר.

שגיא היה על אחד מאותם שני מסוקים מקוללים בדרך לרכס הבופור.

כשדיברתי עם חבר למילואים, שהיה איתי בצוות הטנק בקורס מט"קים ועם שגיע בגדור המקורי שלו, שיצא לו לדבר עם המ"מ ההוא ועד כמה הוא מצר על היחס שלו לשגיא.

***

את השם של אודי פוגל, בניגוד לשם הקודם, אני מניח שרובכם מכירים.

הרצח של חמשת מבני משפחת פוגל הפך כבר מזמן לסמל (וגם סוג של קרדום לחפור בו) לחלק ניכר מהציבור. כל פעם שמדברים על הצד השני, והאם יש או אין עם מי לדבר, הסיפור של הרצח הנתעב של הפוגלים יעלה מחדש בתור דוגמא.

אבל מבחינתי, ומבחינת אנשי גדוד המילואים שלי, אודי פוגל הוא לא סמל. הוא רק בן אדם. וחייל.

זאת גם הסיבה שהוא מופיע פה. זה נכון שיום הזכרון הוא גם לחללי פעולות האיבה ואין לי שום רצון לזלזל בקורבן שלהם אבל בניגוד לחיילים – הם לא בחרו להיות שם.

אבל כמו שאמרתי, מבחינתי, אודי פוגל לא היה סתם קורבן טרור מקרי. הוא היה חבר לנשק.

Udi-Military

*

אודי הגיע לפלוגת המילואים שלנו כמה שנים אחרי שעברנו את אימון ההקמה.

מכיוון שהגענו, רובנו ככולנו, מאותם שניים-שלושה מחזורים, ומרבית האנשים הכירו אחד את השני מהסדיר, היינו לפלוגה מגובשת מאוד, כזאת שעליה מספרים את הסיפורים על 120 אחוזי גיוס ואנשים שמגיעים פשוט כדי להיות עם החברים שלהם.

לתוך המציאות הזאת הגיע אודי, מ"מ חדש בפלוגה שכבר לעסה וירקה קצינים יותר מנוסים ממנו. רק שנה או שנתיים קודם הפלוגה הזאת הצליחה להמאיס את החיים על קצין עמוס ניסיון שהגיע אלינו היישר משיזפון וחשב שהוא יוכל להתנהג אלינו כמו חיילים בסדיר. אחרי קו אחד שבו הנהג שלו הכניס את הסופה לתוך עץ והוא נתקע בלי דלק דווקא באמצע הקפצה על ירי, נעלם אותו מ"מ כאילו בלעה אותו האדמה.

אודי לא נעלם, אבל גם לא השתלב. אולי זאת היתה האווירה, אולי זה לא הסתדר לו מבחינת המשפחה, אבל אחרי קו-שניים ועוד איזה אימון נפרדנו לשלום מאודי, והמשכנו הלאה.

בניגוד לקצין ההוא, אודי דווקא נשאר בגדוד, ובכל אימון או קו היינו רואים אותו, אומרים לו שלום, ותוהים מחדש בדיוק איזה תפקיד הוא עושה כרגע.

בשבילי, באותן שנים, הוא היה בדיוק הסטריאוטיפ למתנחל הסטנדרטי – גר ברצועת עזה, זקן מדובלבל על לחייו, כיפה גדולה על ראשו וזהו בערך. אנחנו לא צריכים הרבה כדי להכניס אנשים לתוך הדיעות הקדומות שלנו, זה ברור.

*

לפני כמה שנים, כשהמ"פ שלנו עבר להיות סמג"ד הוא בא בהצעה מפתה אל כמה חברים ותיקים בפלוגה, אני בינהם, שנבוא להיות בצוותי המפג"ד, ובתמורה נזכה לימי מילואים מקוצרים וקווים מעניינים יותר.

לקח לי קצת זמן להחליט – בכל זאת היה לי קשה לעזוב פלוגה שהיתה בית בשבילי במשך 12-15 שנה, אבל הפיתוי של לעשות 12 ימי מילואים בקו במקום 25 כאלו היה פשוט גדול מדי בנקודה הזאת בחיים שלי.

בקו הראשון שלי בתור תותחן מג"ד (או סמג"ד) פגשתי שוב באודי ואז גם גיליתי סוף סוף שהתפקיד שלו כרגע הוא קצין המודיעין של הגדוד.

כמובן, כשאתה עושה קו בבקעה, לקצין המודיעין אין יותר מדי עבודה מרתקת והציוות שלו היה פשוט – בחפ"ק של המג"ד, בו גם אני ישבתי.

זאת היתה הפעם הראשונה שבאמת דיברתי עם אודי.

כצפוי, כמעט, גיליתי מישהו אחר ממה שציפיתי לקבל.

במקום דתי קנאי, גיליתי מורה ומחנך, בן אדם שהיה פתוח להרבה מאוד דיעות וגם עם ביקורת על הציבור שלו עצמו. משום מה, יש דברים שנתפסים בזכרון והדבר שאני זוכר הוא דיון ארוך שניהלנו על למה בישובים דתיים יש כל כך מעט ירוק ולמה מראה חיצוני כל כך לא חשוב לחלק גדול מהאנשים הדתיים.

בילינו שעות ארוכות בג'יפ צהלי צפוף (איכשהו, הצבא מסוגל לקחת את הרכב הכי מרווח בעולם ולהפוך אותו לכזה שיכיל בקושי הוביט) ולמרות שלא הפכנו לחברים ולמרות שבבירור לא חלקנו את אותן דיעות פוליטיות, למדנו לכבד אחד את השני קצת יותר.

במיוחד הבנתי עד כמה הפינוי שלו ומשפחתו מרצועת עזה היה קשה ולמדתי שיעור באמפטיה.

*

כששמעתי על הרצח באיתמר לא קישרתי בכלל. כשדיברתי אחר כך עם קצין האג"ם שלנו, בחור דתי, הוא סיפר שבבית הכנסת שלהם בשבת כולם דיברו על הרצח באיתמר והוא חשב לעצמו – "צריך להתקשר לאודי במוצ"ש, לראות שהכל בסדר".

אתה אף פעם לא מדמיין שמשהו כזה ייפגע בך קרוב כל כך. זה תמיד נראה כקורה למישהו אחר – עד שזה לא.

אני זוכר את הפרסומים בפייסבוק בשבוע שאחרי, אנשים מפרסמים את התמונה של אודי, מחבק את ביתו התינוקת, כשהם שחוטים במיטתם, כאילו זה רק סמל ולא בן אדם פה.

ואני, אני לא הצלחתי להביא את עצמי להתיק את העיניים מהמסך, להאמין שזה באמת אודי שוכב שם.

***

שגיא ברקוביץ' ואודי פוגל, יהי זכרכם ברוך.

אלוף אמיתי
יום הזכרון. האח של ראסל מאיירס

20 Comments

אלון רייכמן 14 באפריל 2013

וואו, אריאל, מצמרר ומרגש. שגיא היה איתי בשכבה בתיכון "גלילי" בכפר סבא, שייך לכנופיית "אלפי מנשה"…בחור זהב.
מסתבר ששנינו כתבנו טור על אותו אסון, משתי זוויות שונות שלו, דרך שני אנשים שונים (מאותה שכבה בכפר סבא) שנהרגו בו. כל כך עצוב.

רועי מ 14 באפריל 2013

מילים יפות אריאל.

ירוק 14 באפריל 2013

צמרמורת, אריאל. תודה.

שיימס 14 באפריל 2013

אריאל,
מנהג חשוב ויפה. תודה.

אבי בן דוד avigoal 15 באפריל 2013

שואל האם זה יפסק מתישהו….. כל כך הרבה סיפורים, כמה עצוב אריאל.

סימנטוב 15 באפריל 2013

תודה אריאל.

סימנטוב 15 באפריל 2013

יהי זכרכם ברוך

7even 15 באפריל 2013

"כן, ניסינו כמה פעמים וזה לא הצליח, אז מה – קצת קשה אז נשברים?"

כן, מדינת ישראל נתנה מעצמה יותר מכל מדינה אחרת בעולם כדי להביא לשקט ועשתה דברים שאף מדינה אחרת בעולם לא תעשה כדי להתנתק כבר מהערבים(גירוש קטיף). ומה קיבלנו? טילים, טרור, ורצון להרוג אותנו רק בגלל שאנחנו מהעם הנבחר.
אריאל, אתה כותב יפה, אבל הגיע הזמן שתפנים. עם בהמות(ואני מחמיא להם עכשיו) לא עושים שלום. מי שרוצה שלום צריך להפסיק לעודד מחבלים לרצוח יהודים על שום היותם יהודים.
בטרור, וזה הוכח לאורך ההיסטוריה, נלחמים אך ורק ביד קשה. רצינו שלום וקיבלנו אוסלו. אז למה לעצום עיניים?

למדינת ישראל תמיד תהיה בעייה עם ערבים כל עוד נמשיך להתרפס בפניהם. את ההרוגים אנחנו נמנע עם שימוש בכוח. השימוש בכוח יימנע את הרוגי השלום.

matipool 15 באפריל 2013

אני עלול לעורר חמתם של רבים , במיוחד ביום כזה , אבל לא נוח לי עם המושג "העם הנבחר" ( בטח לא כשמסתכלים בעיניים אובייקטיביות על המציאות היומיומית כאן ).
כל שאר התגובה בהחלט לגיטימית גם אם לא מסכימים עימה או עם חלק ממנה .

עוד אופיר אחד 15 באפריל 2013

תודה אריאל. יפה ועצוב.

matipool 15 באפריל 2013

אריאל – תודה על השיתוף . זה חשוב .

שלו 15 באפריל 2013

הכרתי את אודי פוגל, במילואים, בתור קצין המבצעים לגדוד החי"ר שלכם.
כמה תרגילים ביחד, מספר אימונים, ותמונה בעיתון.
ופתאום מילואים בלעדיו.

קשקשן בקומקום 16 באפריל 2013

פעם ביום הזכרון המסר העיקרי היה כמה שמלחמה זה נורא וכמה שהמחויבות העיקרית שלנו לנופלים היא "שהילדים שלנו לא ילכו לצבא", או שנעשה את הכל, אבל את הכל, כדי שכל מוות יהיה רק מחוסר ברירה. פעם "הילדים של חורף 73" היה מושמע הרבה ביום הזכרון.

היום אפילו מס שפתיים של "שאיפה לשלום" בקושי אומרים. אין שום חשבון נפש על כמות ההרוגים שיש לנו והאם עשינו ואנחנו עושים כל מה שאפשר למנוע עוד כאלה. עצם הצגת השאלה הופכת אותך למין בוגד. (וזה אגב – לא קשור בעייני לאיזה צד של המפה אתה עומד)

לפעמים אני חושב שאם ייקחו למדינה הזאת את המוות שעוטף אותה היא לא תדע מה לעשות עם עצמה. ואני באמת, באמת – אומר את זה בכאב גדול.

אריאל גרייזס 17 באפריל 2013

נכון.

דרור 16 באפריל 2013

כתוב מצוין, אריאל. אפילו יותר מהרגיל.

D! בארץ הקודש 16 באפריל 2013

יפה ועצוב אריאל

קשקשן – אמת ועצוב

פנינה ברקוביץ 18 במאי 2013

אריאל גרייזס שלום,
שמחתי לקרוא כתבה על בני שגיא – חשוב להזכיר את אלו שלא נמצאים איתנו.הגדולה שלנו היא התנהגותנו כלפי הזולת פה ועכשיו ולא משנה אם לאחר זמן הוא איתנו או לא, להצטער על מה שעשינו לא עוזר לאלו שכבר חיררנו את ליבם.
תודה רבה לך ולאלון רייכמן מתיכון גלילי בכ"ס על איזכור שמו של שגיא ברקוביץ.
אלון אשמח לקרוא את הכתבה שאתה כתבת. שבוע טוב,שקט ורגוע לכולם ושלא תדע עוד משפחה צער.
פנינה

水着 通販 31 ביולי 2013

Very interesting topic , thankyou for putting up. "The reason people sweat is so they won't catch fire when making love." by Don Rose.

jordan 11 gamma 12 בדצמבר 2013

Just kidding. I'll be new to this discussion board but have belonged to the ton of other people. Wish to get in a position to enable a number of you and count on you may guidance me must the need will need come up.

Comments closed