פרידות

פרידה משחקן אהוב היא תמיד רגע קשה לאוהד, אבל אני משוכנע שלשחקן זה רגע קשה פי כמה

אני מניח שכמה אנשים תהו איך לא עלה פוסט פרידה מקארגר, שנטש אותנו השבוע לאנחות. הסיבה היא פשוטה – כבר כתבתי לפני מספר חודשים את הפוסט הזה, ושום דבר אמיתי לא השתנה באמת מאז.

הפרידה מקארגר היתה עצובה בערך כמו שחשבתי שהיא תהיה.

אבל לא על התחושות שלנו, האוהדים, רציתי לדבר ביום הזה, אלא דווקא על התחושות שלהם.

ראינו את קאראגר בוכה בטקס הפרידה ממנו, את בקהאם ממרר בבכי, את סקולס ופרגוסון נפרדים בטקסים מרגשים וגם פה בארץ באדיר ודווידוביץ' אמרו שלום בשבת באחד המשחקים היותר מרגשים שהיו פה.

david-beckham_r_2566862b

בשביל האוהדים זה היה בהחלט מרגש. אבל כמו בעזיבה של עבודה, ככה אנחנו מרגישים גם בעזיבה של שחקן. בימים הראשונים מתגעגעים ואחר כך מתרגלים.

זה אחד היתרונות העצומים של להיות אוהד – בדיוק כמו שתמיד יש שבת הבאה או שנה הבאה, תמיד יהיה גם השחקן הבא להתאהב בו.

אבל אני חושב ששווה להסתכל על זה גם מהצד של השחקנים.

כמובן שיש את הבכי או הצער (למאופקים יותר) הראשוניים. זה שאתה לא תשחק יותר עם החברים שלך. שלא תוכל יותר לייצג את המועדון שאתה אוהב (שכל כך נכון לגבי שחקנים כמו קארגר וסקולס, שבילו את כל חייהם במועדון אחד).

אבל יש פה משהו שמעבר.

תחשבו רגע על להיות שחקן. אני חושב שאין אוהד ספורט שלא חלם אי פעם על כך, היה מוכן למכור את אמא שלו בשביל להחליף לרגע אחד, משחק אחד, את אחד השחקנים מהקבוצה שהוא אוהד.

ולא בכדי. המחשבה על להיות על המגרש כש-40 אלף איש ביציעים מעודדים אותך, לטעמי היא פשוט ממכרת.

תחשבו על להבקיע גול בשביל הקבוצה שלך. אתה רץ שם על המגרש, חוגג, כל השחקנים שאיתך קופצים עליך, מחבקים אותך, ואלפי משוגעים ביציעים צועקים את השם שלך.

איך אפשר שלא להתמכר לזה?

ועכשיו תדמיינו שחקן שהתרגל לדבר הזה במשך 10 או 15 שנה.

*

אני זוכר, כשגרתי באריזונה, עקבנו אחרי קבוצת פוטבול תיכונים מקומית ששיחקה לידנו ובמקרה גם היתה הכי טובה במדינה.

היא היתה כל כך טובה שהיא הגיעה לשחק בגמר אליפות התיכונים, ששוחק באיצטדיון של האריזונה קארדינלס – איצטדיון עצום של 70 אלף מקומות.

אמנם, "רק" 20 אלף מהמושבים היו תפוסים, אבל עדיין – כשהקבוצה "שלנו" ניצחה והשחקנים חגגו על המגרש באושר עילאי לא יכולתי שלא לחשוב גם איזה מסכנים הם.

רובם המוחלט לא ימשיך לשחק פוטבול מקצועני וגם להרכב הפותח במכללות מתי מעט יגיעו.

בשביל רובם המוחלט של השחקנים על המגרש, שחקנים שהם בסך הכל ילדים, הרגע הזה של האליפות הוא קרוב לודאי השיא של החיים שלהם. כי באמת, איך אפשר להתעלות על זכיה באליפות כשכל החברים שלך והמשפחה צופים בך יחד עם עוד אלפי אנשים?

והם רק בני 18.

אז נכון, בקאהם, קארא וסקולס (וגם באדיר ודווידוביץ') הם לא ילדים. הם פורשים בשיא החיים שלהם, אחרי שחוו המון.

ועם כל זה, למרות שרובנו היינו מתחלפים איתם בלי היסוס בכלל, אני לא יכול שלא לרחם עליהם קצת.

אנחנו נמשיך הלאה. הקבוצה שלנו תנצח ונשמח, תפסיד ונתעצבן – להם, כל זה נגמר פחות או יותר.

שום דבר, אני משוכנע – לא פרשנות טלוויזיה, לא בילוי עם הילדים, אפילו לא זכיה בגביע כמאמן – לא יישתווה לרגעים הללו על המגרש.

לא פלא שהם בוכים כשהם יורדים מהמגרש בפעם האחרונה.

האיום
הפעם זה קריאקין

No Comments

בני תבורי 20 במאי 2013

אני רק רוצה לומר שאם הפצצה של קרא הייתה נכנסת, הייתי נוסע לליברפול ומרביץ לו על קריירה נטולת בעיטות…
חוץ מזה, פרידות זה עצוב, אז בוכים.

matipool 21 במאי 2013

עד עכשיו אני לא מאמין שהוא זה שבעט את הפצצה הזו .

יפתח 20 במאי 2013

אהבתי לקרוא את הפוסט. היה חסר לי משהו אחד שלא כתבת – הגעגוע למשחק עצמו. לא שאני טוען שלבקהאם או סקולס לא יתגעגעו לאהדה ולשמחה של כיבוש שער, אבל לטעמי יותר בסיסי מכך היא העבודה שהם כבר לא ישחקו כדורגל מקצועני יותר.

קצת כמו מישהו שיוצא לפנסיה ( קצת כי כמות השנים עדיין קצרה יותר ), ופתאום מגלה שכבר אין לו יותר מה לתת לחברה והוא צריך לפרוש. אני חושב לשחקן כדורגל לסיים את התקופה הזאת יש משהו מאוד קשה בהבנה שהוא הולך להפסיק לשחק את המשחק שהוא הכי אוהב בעולם.

כשבקהאם בכה אז הצלחתי פתאום לראות אותו כשחקן אמיתי, ילד אפילו, שאוהב לשחק כדורגל וצריך פתאום להפסיק. כל הכסף, הפרסום, האהדה והרעש הצליחו להיעלם לכמה רגעים ונתגלה משהו מאוד אנושי ויפה שכל כך חסר לי בכדורגל המודרני תאב הבצע שאנו צופים בו היום. פשוט געגוע ללשחק כדורגל.

אריאל גרייזס 20 במאי 2013

זה נכון אבל אני משוכנע שלא לכולם. סך הכל, הם עושים את זה 20 שנה או יותר, זה כבר די עבודה בשבילם, אני לא בטוח כמה באמת הם כבר נהנים מזה. וחוץ מזה, הם תמיד יכולים להמשיך לשחק בצורה לא רשמית, הזרקורים לאו דווקא יהיו שם

מתן גילור 20 במאי 2013

ואחרי כל זה, אתה עדיין כותב שאתה לא מבין למה ניר דוידוביץ' הוא מה שהוא לאוהדי מכבי חיפה?
אני יכול לומר לך שהפרישה שלו ריגשה אותי לא פחות מזכייה בתואר.
אז אם אפשר לשלב זכייה בתואר עם הפרשיה שלו, למה לא בעצם:
http://matangilor.wordpress.com/2013/05/20/7-%D7%A9%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D/

אריאל גרייזס 20 במאי 2013

להיפך, אני מבין מצוין מה הוא לאוהדי חיפה, אף פעם לא הכחשתי את זה. הטענה שלי היתה שלכל שאר האוהדים הוא לא עשה הרבה, לא השאיר חותם – בניגוד לשחקנים אחרים (ואליד באדיר, לדוגמא)

MCMANAMAN 21 במאי 2013

מסכים לגמרי
אני חושב שזה קשור הרבה לייצוג באירופה
באדיר, לפי מיטב זכרוני, התעלה במשחקים של חיפה והפועל באירופה בעוד לדווידוביץ' זוכר משם בעיקר פאשלות

ליאור 20 במאי 2013

פוסט יפה. קצת כואב לי דווקא לחשוב על השחקנים שכנראה לא יחוו דברים כאלה.
תחושב על זלאטן לדוגמה. כנראה מבין 5 השחקנים הטובים היום, למרות שאני כן אתרגש, אני לא רואה אצטדיון שלם עומד ומוחה כפיים לשחקן כל כך ענק. עד כמה שאני אוהב את זלאטן, אני פשוט חייב לראות אותו כאחד הסמלים ל'עדין החדש'. השחקן עבר שבעה מועדונים שונים כשבאמת רק פ.ס.ז' ואולי מילאן באמת ראו בו כשחקן מרכזי גדול, תרתי משמע (אני לא מחשיב את אייאקס ומאלמו פה, כי פשוט הזלאטן ששיחק באיטליה, וצרפת זה לא אותו אחד ששיחק באייאקס).
אם תראה כמה סמלים היו בעידן הקודם. מאלדיני, סקולס, קארא, ג'רארד, למפארד, טרי, גיגס, פויול, ועוד. כל השחקנים הנ"ל הם בני 30+. בעוד 10 שנים, אני רואה הרבה פחות סמלים שמקבלים מחיאות כפיים ככה.. אולי מסי ואינייסטה או רוני (תלוי אם יעבור)

אבו צ'יצ'ריטה (fka תושב חוזר ) 21 במאי 2013

ליאור – אני מקווה שווין רוני קורא את התגובה שלך (פגרה עכשיו, בטח יש לו זמן לקרוא דהבאזר!). כתבתי על זה שאם הוא ישאר יש לו את היכולת להיות בעוד שמונה – עשר שנים מה שגיגס וסקולס היו בשנים האחרונות – אגדות חיות ובועטות

משה 22 במאי 2013

רוני מכר את קבוצת נעוריו בגיל צעיר ועבר למנצ'סטר. להגדיר אותו סמל של מנצ'סטר זה מגוחך.

גיל 20 במאי 2013

לגבי הילדים, תחשוב כמה אנשים בחיים מגיעים לשיא כזה כמו של אליפות התיכונים. חוץ מזה, עוד 20 שנה יעשו עליהם סרט תיעודי וכולם יתאספו יחד לדבר על זה (ויהיו עם כרס).

לגבי שחקנים מקצוענים, אני חושב שרובם שבעים ושמחים על הפרישה. מעטים הם כמו ג'ורדן שיצר התחרותיות שלהם מביא להם חשק לשחק שוב. הרבה מהם עוברים לשחק גולף או משהו אחר בצורה חובבנית ונהנים מזה וכמובן אסור לשכוח שהשם שלהם פותח להם הרבה דלתות עסקיות. מעניין שמכל ענפי הספורט רק משחקני פוטבול אני שומע באופן קבוע געגועים למשחק, וזה אולי כי שם יש פחות שיגרה של משחקים וכל משחק קובע (והרי הם אפילו לא משחקים חצי מהמשחק כל פעם).

אריאל גרייזס 20 במאי 2013

לא אמרתי שאני לא מקנא בהם, אבל כן – קצת מרחם עליהם. זה כמו הסיפור של אל באנדי והארבעה ט"ד במשחק אחד – מזה הוא חי כל החיים שלו בזמן שהוא מוכר נעליים

matipool 21 במאי 2013

גיל – מסכים לגמרי עם התגובה שלך ( גם לגבי הילדים וגם לגבי המקצוענים ) .
הייתי מתחלף עם הילדים הללו בכל רגע .
גם אם זה חד פעמי וגם אם זה בגיל 18 – זה זכרון וחוויה שיישארו להם לכל החיים .
אריאל – Glory days של ספרינגסטין יתאים בול לפוסט .

S&M 21 במאי 2013

עכשיו אתה מבין את יעקב בוזגלו.

כסיפוביץ 21 במאי 2013

בקהאם התחיל לממר בבכי מהדקה ה-77 בערך.
בלי שום קשר פתאום נפל לו האסימון.

קטע מרגש ביותר.

אריאל גרייזס 21 במאי 2013

לגמרי

D! בארץ הקודש 21 במאי 2013

זו הריקנות של אחרי

קצת כמו להיות טוני בלייר ראש ממשלת הוד מלכותה בגיל 53 – מה לעזעאל הוא אמור לעשות ביום שאחרי.

אצל ספורטאים זה נראה לי אפילו גרוע יותר. זה כמו לעשות טורקי קר.

קר מאד.

longchamp pas cher 24 ביוני 2013

Sacs Longchamp sont élégantes pour dames
longchamp pas cher http://fr-saclongchamppliage.info

Lashawnda Victorian 20 באוקטובר 2014

campaign to convince manufacturers to replace these plastic beads with biodegradable alternatives. The Body Shop was the first mainstream brand that pledged to stop using the beads. And this week, Johnson &

Comments closed