הדרך האמריקאית

אמריקה בנויה על אינדבידואלים. לכן הסופרסטארים בדרך כלל ינצחו את הקבוצתיות

Miami Heat v Milwaukee Bucks

היו לי מעט מאוד ספקות שההיט ינצחו הלילה את אינדיאנה ויעלו לגמר ה-NBA.

זאת לא חוכמה גדולה להגיד את זה בדיעבד, אז תצטרכו לסמוך על המילה שלי.

הסיבה שהייתי משוכנע שזה ייקרה היא כי יש שיטה אמריקאית ובשיטה הזאת, הקבוצה עם הסופרסטאר תנצח את זו בלי הסופרסטאר.

תבואו ותגידו – פול ג'ורג' הוא סופרסטאר, או שרוי היברט הפך לסופרסטאר אבל הם לא כאלו בספר שלי. לא כי הם לא נותנים על המגרש דברים שסופרסטאר נותן אלא כי הציבור לא תופס אותם ככאלה.

כדי להיות סופרסטאר, אתה צריך להיות עם פרצוף מספיק מוכר שגם אמריקאי מהרחוב יזהה אותך (ותתפלאו עד כמה האמריקאי מהרחוב לא מתעניין בספורט. עם מרבית האמריקאים שדיברתי, אני הבנתי בספורט אמריקאי הרבה יותר מהם, וזה לא שחצנות, זה פשוט המצב).

אתה צריך לקבל חוזי פרסום ענקיים, להופיע על בילבורדס וגם, מה לעשות, לקבל כבוד מהשופטים.

ולהיט יש יותר כאלו מאשר לאינדיאנה, שלה אין בכלל.

הרבה מאוד אנשים היללו את הקבוצתיות של אינדיאנה, את ההגנה שלהם. זה הכל טוב ויפה. אבל כשמגיעים לרגע האמת, באמריקה, לא תנצח הקבוצה שמשחקת את הכדורסל היפה יותר או הקבוצתי יותר ולפעמים אפילו לא זאת שמשחקת את הכדורסל הטוב יותר.

תנצח זו עם הסופרסטארים.

כן, מדי פעם נראה קבוצה כמו ממפיס מנצחת את אוקלוהומה או אינדיאנה עוברת את הניקס. כי יש גבול למה שסופרסטאר אחד יכול לעשות . אבל כשתשים שתי קבוצות עם חוזק דומה, כמו סן אנטוניו מול ממפיס או מיאמי מול אינדיאנה, הקבוצה עם הסופרסטארים היא זו שתצא כשידה על העליונה.

*

כשמנסים להסביר את זה לישראלים, למה זה קורה, זה קצת קשה.

אני אעשה פה קפיצה מסוימת (שאולי תעצבן הרבה אנשים) ואגיד שזאת פשוט הדרך האמריקאית. שקבוצה ללא כוכבים תנצח קבוצה עם סופרסטאר יהיה כמעט, ובכן, לא אמריקאי.

כל הדרך האמריקאית, בניגוד לזו שאנחנו רגילים אליה ובטח בניגוד לאתוס האירופאי, מקדשת את האינדבידואל.

זאת שיטת הממשל, שמשאירה את הנשיא – אינדבידואל בודד – בתור הדמות השלטת בטופ כשכל השאר מתבטלים (לא מלשון בטלה, מלשון מבוטלים) מסביבו.

זאת שיטת התגמול, המריטוקרטיה, שכל כך אהובה על האמריקאים, שדואגת תמיד לאיך אתה נמדד בהשוואה לעובדים מסביבך.

זה הספורט. בייסבול שבו זה בכלל אחד על אחד, פיצ'ר מול חובט. הכדורסל שהפך אינדיבידואלי מיום ליום. אפילו הפוטבול, ספורט שכביכול אין קבוצתי ממנו, ניזון מהערצה ליכולות של בן אדם אחד שעומד במרכז של הכל – הקוורטרבק.

זה הפרסומות, ההיילייטס, קידוש הפרט על פני הכלל.

יש הרבה ששונאים את זה ואומרים שזה מה שיפיל את אמריקה. הם צודקים. אבל זה (גם) מה שהפך את אמריקה לכל כך גדולה.

במשך שנים, אנשים ידעו שאם הם יהיו טובים – הם יתוגמלו בהתאם.

האמריקאים לא בנויים לשבח קבוצתיות.

הם יגידו לך אולי שכן, אבל הם לא. הם באים למגרש לראות שחקן. לכן דיוויד סטרן כל כך זעם כשהספרס הושיבו את השחקנים שלהם למשחק באמצע העונה מול מיאמי.

לכן כולם היו כל כך מופתעים כשדטרויט ניצחו את הלייקרס בגמר של 2004 – הפעם האחרונה שאני זוכר שקבוצה בלי סופרסטאר אמיתי לקחה אליפות בכדורסל.

*

אבל איך זה קשור למה שקורה על המגרש בסוף?

קשור, קשור.

כל שיטת האימון ב-NBA מבוססת על כוכבים. כשאתה מגיע לדקות הקובעות, אתה נותן את הכדור בידיים של הכוכב שלך וזז הצידה. תרגילים מסובכים תשאירו למכללות ולאירופה.

כשהמשחק על הכף, השחקן הגדול בקבוצה ייקח את המשחק על עצמו. ואם אין לך כזה, אתה בבעיה.

וכמובן, השופטים יעדיפו ללכת עם הסופרסטאר, זה כמעט טבעי (אם כי אני לא זוכר סדרה כל כך לא מוטה-סופרסטאר כמו זו)

והלילה ראו שלברון ודווין וויד לוקחים את המשחק על עצמם.

ועד כמה שזה יישמע מוזר – בשלב כזה, לפייסרס (שנתנו פייט עצום ומגיע להם כל הכבוד על כך) פשוט לא היה סיכוי.

זאת פשוט הדרך האמריקאית.

 

ידיעה חשובה!!!!!!
מפתיע? לא מפתיע - דרור פרידמן

61 Comments

אחד 4 ביוני 2013

וזו הסיבה שהכדורסל תמיד יהיה נחות לעומת הכדורגל.
בכדורסל מנצחת הקבוצה שיש לה את השחקן הכי טוב.
בכדורגל מנצחת הקבוצה היותר טובה(לרוב,אבל שום דבר לא מושלם).

אורן29 4 ביוני 2013

הפוך!

כדורסל הוא ספורט אמריקני, והוא בנוי ומתוכנן עם המון נקודות עצירה, אפשרויות שליטה, וחוקים שמבטיחים ש(כמעט תמיד) הקבוצה הטובה יותר במשחק נתון תנצח.

וכדי לסגור את פינת ה"משחק הנתון" הומצאה סדרת פלייאוף של הטוב מ- , שמוודאת שהקבוצה הטובה יותר בסדרה נתונה תנצח את הסדרה (והסדרה הנוכחית המדוברת אינה יוצאת דופן. לצורך העניין אפשר לסכום את ההפרשים של משחקי הסידרה, ולקבל מדד טיפה בעייתי אבל מייצג).

כדורגל הוא ספורט זורם, וכמעט לחלוטין חסר שליטה. התוצאה הסופית במשחק היא שילוב של כל מיני גורמים ואירועים, לעיתים כאלה שבקושי משקפים את מה שקרה על המגרש. יותר מפעם אחת מנצחת במשחק קבוצה שהיתה פחות "טובה" לפי כל המדדים האובייקטיביים.

יש מספיק דוגמאות לטענה שלי, הזיכרון האישי שלי הוא דהוי משהו, ובן 20 שנה בערך, ממשחק של מכבי חיפה נגד הפועל ירושלים. השליטה החיפאית היתה מובהקת, באיזור ה 90%. הפועל ירושלים הגיעה למצב אחד בלבד מול השער, ובכל זאת ניצחה 2:1.

אריאל גרייזס 4 ביוני 2013

זאת הסיבה לדעתי שלאמריקאים קשה עם הכדורגל. הרנדומליות שבו. וגם זה שההכרעה בו לא תמיד קיימת

גיל שלי 4 ביוני 2013

הרנדומליות בהוקי קרח ובבייסבול לא יותר קטנה, והאמריקאים חיים איתה בשלום (בביסבול הכוונה לפלייאוף, במיליון משחקים הרנדומליות יורדת)

austaldo 4 ביוני 2013

… ופוטבול הוא מישחק בכלל לא רנדומלי ;)

ניצן פלד 4 ביוני 2013

תגובה מעולה, גיל.

הוקי זה משחק שבדינמיקה שלו מאוד מאוד דומה לכדורגל.
ולמרות שהוא לא הענף הכי פופולרי בארה"ב, הוא עדיין גדול כספורט מקצועני מהכדורגל בכמה וכמה מונים.

ואהבתי במיוחד את האבחנה לגבי הבייסבול – שזו בדיוק נקודת התורפה של המאניבול, שמבוסס על זה שבמליון משחקים הרנדומליות יורדת, ולכן מאבד את כוחו בפלייאוף.

אלעד 4 ביוני 2013

הבעיה העיקרית של האמריקאים עם כדורגל, שכמות הסטטיסטיקות שאפשר להוציא ממנו היא מוגבלת.

אורן29 4 ביוני 2013

אני מסתכן פה טיפה, משום שאני לא מכיר כל כך הוקי קרח, אבל נראה לי שההבדל הוא לא במקריות, אלא בשליטה.

כדורסל, פוטבול, גם בייסבול אם אני לא טועה, הם משחקים נשלטים. המון נקודות עצירה, חילופים לרוב, פסקי זמן, טקטיקות, פוזשנים. שכחתי משהו?

הכדורגל, יותר משהוא מקרי, הוא זורם. את יחסי הכוחות האמיתיים בין שתי קבוצות אפשר לקלוט אחרי פחות משלושים דקות משחק. משם והלאה זה סיפור, עלילה. מי תקרוס תחת עצמה, מי לא תממש את היתרונות שלה, מי תמקסם את מה שיש לה לתת במשחק נתון (תמיד במשחק נתון), מי תתפרס נכון על המגרש, ומי תבקיע את שער הניצחון בדקה התשעים (פלוס מינוס), במהלך בודד שמסכם (או שלא) את כל סיפור המשחק.

והמאמן המסכן- יש לו 3 חילופים בכל 90 הדקות+ כמה צעקות שהגרון שלו יכול להרשות+ תקווה שכל האימונים המעולים שלו לפני המשחק גם יתממשו במהלכו.

הוסף לכך ענישה קולקטיבית ולעיתים שרירותית (כרטיס צהוב על ביזבוז זמן? למה לא לתת את הכדור לקבוצה השניה 30 מטר מהשער?), וקיבלת את הסיוט של האומה המתוכנתת ביותר בעולם, זו שהפכה לאומנות את ההפיכה של כמות לאיכות.

האמריקאים, מסתבר, הם הגרמנים האמיתיים. מי שזוכר את נבחרת הכדורגל שלהם ממונדיאל 2002 יודע על מה אני מדבר.

Shai 4 ביוני 2013

great comment, Oren

אריאל גרייזס 4 ביוני 2013

כל הכבוד, אהבתי מאוד

austaldo 4 ביוני 2013

אתה צודק גם לגבי הוקי. בהוקי יש אלמנט מאוד חשוב של חילופים. במונחים של הוקי זה ניקרא "חילופי מישמרות" – כל 3 שחקני ההתקפה מתחלפים כל דקה וחצי בערך (2 המגנים מתחלפים כל 2 דקות בערך) ויש המון טקטיקה בתיזמון של חילופים או בלחץ על היריב כדי למנוע חילופים – יותר קל להבקיע או לפחות לסחוט עברות נגד שחקנים עייפים. המאמן יכול לסדר אחרת את הקווים שלו בכדי להשיג מאצ'אפים יותר טובים.
יש גם פסקי זמן אם כי אלו פסקי זמן כפויים – אחרי 7-8 דקות המישטח מלא בחריצים בצורה שגם פוגעת במישחק וגם מסכנת את השחקנים וצריך לעצור את המישחק ולעלות את ה"זאמבוני", המכונה שמחליקה את המישטח (זו גם הזדמנות להלהיב את הקהל, להעיף חולצות ליציע, להעלות את המעודדות… בקיצור, מי שנוסע לאמריקה ויש לו הזדמנות אז מומלץ מאוד ללכת לראות הוקי)

איציק 4 ביוני 2013

הבעיות של האמריקאים עם הכדורגל הן שתים:
1. אין הפסקות לפרסומות ולכן לא מעניין מבחינת רשתות השידור.
2. אי אפשר לצאת לקנות נקניקיה, כי אם פספסת שער בזמן זה, יתכן ולא יהיה עוד אחד. בכדורסל, פוטבול, ואפילו הוקי זה אחרת. הפסדת נקודה, תהיה עוד אחת.
סטיסטיקה בכדורגל אין בעיה להוציא, רק המשמעות שלה קטנה בהרבה מזו שבכדורסל למשל. כדי להעריך שחקן סטטיסטית בכדורגל אתה צריך עונה, שתים. כיוון שמדובר למשל על חלקי שער או אסיסט פר משחק. בכדורסל הסטטיסטיקה מצתברת מהר בהרבה.

אלעד 4 ביוני 2013

אין בכדורגל שורה סטטיסטית של 30 נקודות, 5 ריבאונדים ו-4 אסיסטים, או 15 מ-29 ל-231 יארד ו-2 ט"ד, או כל המספרים האלו שהם כל הזמן מדברים עליהם בבייסבול.
הכי הרבה שאפשר לעשות זה אחוז מסירות מדוייקות, אבל אין לזה שום משמעות.

איציק 4 ביוני 2013

אלעד,
אתה צודק, שאין לזה משמעות. לעומת זאת אם יש לך שחקן שיש לו למשך מספר עונות ממוצע של 0.6 שערים למשחק אז כנראה הוא חלוץ לא רע. העיניין הוא, שאחרי מספר עונות אתה יודע זאת גם בלי סטטיסטיקה.

אורן29 4 ביוני 2013

כדורגל קרוב באופיו לפוטבול (למעשה הוא אח של אביו הביולוגי- הראגבי), ואת הסטטיסטיקות האפקטיביות צריך לחפש דרך הדימיון הזה.

אחוזי שליטה בכדור הם קישקוש שלא מלמד אותנו כמעט כלום, למעט על סגנון המשחק של ברצלונה.

מה כן? כדורגל, כמו פוטבול ולא כמו כדורסל, משוחק קדימה. השחקנים מנסים, בעצם, לעבור כמה שיותר מרחק כדי להגיע למצב של בעיטה אפקטיבית לשער (המגבלה על מסירה קדימה, הידועה בשם "נבדל" גורמת למסירה הלפני אחרונה להיות לא בהכרח מסירה קדמית, אבל חוץ מזה- קבוצה תוקפת היא קבוצה מתקדמת)

מכאן יוצא ששילוב של מספר מסירות מוצלחות+ כמות המרחק ששחקן העביר את הכדור בצורה מוצלחת תלמד אותנו לא מעט על האפקטיביות ההתקפית של שחקן וקבוצה, לדעתי.

את זה צריך לשלב עם סטטיסטיקת הגנה אפקטיבית (יירוט של נסיון העברת כדור ע"י הקבוצה היריבה? סתם רעיון), ואולי נקבל סוף סוף סטטיסטיקאות מלמדות, ולא פיקנטיות (מה איכפת לי כמה מטרים רץ שחקן? מה אני מאמן הכושר שלו?)

אלעד 4 ביוני 2013

נראה לי שאם אתה מפתח את זה ובא עם זה ל-ESPN, אתה תצא מיליונר

יריב 5 ביוני 2013

סטטיסטיקה ככלי לקבלת החלטות וסטטיסטיקה ככלי לכיסוי שטח בעיתון הם שני דברים שונים לגמרי. בוודאי שיש טעם בסטטיסטיקה ככלי לקבלת החלטות בכל דבר, גם בכדורגל, אבל הפופולריות קשורה במידת הנגישות של הסטטיסטיקה – ככלי לכיסוי שטח בעיתון.

איציק 5 ביוני 2013

יריב,
אתה צודק, אך עדיין, המשמעות הסטטיסטית כפי שאנו יודעים כרגע למצאות אותה, הרבה יותר נמוכה בכדורגל מאשר בכדורסל כדוגמא. אתה גם צריך הרבה יותר סבלנות כדי לאסוף סטטיסטיקה רלבנטית.

austaldo 4 ביוני 2013

ממש במקביל למישחק של מיאמי-אינדיאנה היה עוד מישחק בסידרת חצי גמר – ב NHL. במישחק הזה שיחקה קבוצת הכוכבים של פיטסבורג בראשות סידני קרוסבי – הלברון ג'יימס של ההוקי (לפחות מבחינת יכולת) – נגד בוסטון ברוינס קבוצה שאין בה אף כוכב על ומתבססת על הגנה קשוחה ומישחק קבוצתי מהיר עם הרבה פירגון בהתקפה.
המישחק הקבוצתי הביס את קבוצת הכוכבים 6:1. התוצאה הכוללת של שני המישחקים הראשונים בסידרה היא 9:1 לבוסטון.

גם זו הדרך האמריקאית.

אריאל גרייזס 4 ביוני 2013

וזה למה הוקי הוא הספורט הכי פחות פופולרי מבין הארבעה הגדולים – אין בו שום אלמנט של אינדבידואליות. אתה אפילו לא יכול לזהות מי זה מי.

austaldo 4 ביוני 2013

*אתה* לא יכול לזהות מי זה מי :P

ולהגיד "אין שום אלמנט של אינדיבידואליות" על הוקי זו בורות ממדרגה ראשונה. את האליפות לפני שנתיים בוסטון לקחה הרבה בזכות כוכב על – השוער שלה אז טים תומאס. בפיטסבורג משחק סידני קרוסבי שהוא הפנים של ההוקי בשנים האחרונות (ביחד עם אלכסנדר אובצ'קין) שלמעט התקופה שבה הוא היה פצוע הוא נתן עונות בסדר גודל של וויין גרצקי ומריו למיו וכשהפאק אצלו הוא עושה דברים מדהימים. קח את מיבצעי הסולו הכי מדהימים שאתה מכיר מכדורגל, תריץ אותם במהירות כפולה, תוסיף להם כל מני טריקים של סיבובים ושינויי מהירות שאפשר לעשות רק על קרח ותקבל מה זה "אינדבידואלי" בהוקי.

ניצן פלד 4 ביוני 2013

הוקי זה פשוט כדורגל על סטרואידים. ואני אומר את זה בצורה הכי טובה שאפשר.

אריאל גרייזס 4 ביוני 2013

אם רק היה אפשר לראות את הפאקינג פאק!
והוקי במגרש עצמו זה ראש אדרנלין מטורף.

אריאל גרייזס 4 ביוני 2013

אוקיי, תן לי לתת לך דוגמא אחרת. בכדורגל, מישהו נותן ניצחונות והפסדים לשוערים?
בהוקי, ספורט אמריקאי, לעומת זאת דווקא כן. שוער יקבל ניצחון גם אם הוא נתן חמישה גולים, כי מישהו צריך לנצח ומישהו צריך להפסיד. זה כמובן גם נכון לגבי פיצ'רים בבייסבול.
זה נובע מהאובססיה של האמריקאים לסטטיסטיקה אבל גם מהקידוש של האינדבידואל, לדעתי.
אני אתקן את עצמי – ברור שיש מקום לאינדבידואל בהוקי, אבל ההשפעה שלו (למעט אצל השוער), היא קטנה יותר מאשר בספורט אחר. גם השחקן הכי טוב משחק פחות מחצי מהזמן וחייב החלפה, למשל.

austaldo 4 ביוני 2013

ובפוטבול הקווטרבק לא משחק (קצת) פחות מחצי הזמן?

שמע, אני לא חולק עליך שבספורט האמריקאי מאוד חשוב העיניין האינדבידואלי. אתמול למשל השדרנים דיברו הרבה על דייויד קרייצ'י – אחד השחקנים הבולטים של בוסטון בסידרה ובפלייאוף בכלל שמשחק עם גיבור הילדות שלו יארומיר יאגר (בגיל 40 ומשהו הוא הכוכב שהוא היה לפני 15 שנה אבל עדיין שחקן די טוב). מה שאני לא מסכים איתך זה שהאמריקאים יודעים להעריך לא פחות ובמקרים מסויימים אפילו יותר את ה"גיבור" שנותן את עצמו לקבוצה.

אגב, סטטיסטיקה – לתת "ניצחון" לשוער בהוקי זה ברוב המיקרים מוצדק לא פחות (אם לא יותר) מלתת ניצחון לפיצ'ר בבייסבול. יש דברים הרבה יותר מוזרים כמו למשל שאצל האמריקאים אין גול עצמי – אם מובקע שער עצמי הוא תמיד ירשם לזכות השחקן האחרון שנגע בפאק מהקבוצה שלזכותה הובקע השער. לפני כמה שבועות למשל קרה מיקרה שקבוצה שיחקה EN ושחקן שלה חבט לשער. השוער הדף הפאק עבר 3 שחקנים עד שנימסר אחורה בטעות וחדר לשער. בדף הסטטיסטיקה השער נירשם לזכות השוער…

shohat 4 ביוני 2013

אריאל, הפוסט יפה. אני מסכים לגבי המריטוקרטיה המובנית בתרבות האמריקאית אבל לדעתי הטיעון קצת מרחיק לכת (לכן חיכיתי שתזכיר את דטרויט של 2004). בסוף הדברים הגיעו למשחק שביעי (וזה לזכותה של אינדיאנה) ולמשחק השביעי הכוכבים היו צריכים להופיע. שום דבר לא היה מובטח. והם הגיעו. הסיבה שגם לי, כמוך, וכמו לרוב הגדול של מי שעוקבים, אני מניח, היו מעט ספקות שמיאמי תנצח, היא בגלל שציפינו שבמשחק שביעי, כשהכל על הכף, הסיכוי של לברון, ווייד וגם ריי אלן לקחת את מה שהם מאמינים ש"שלהם" גבוה הרבה יותר מהסיכוי של היברט וג'ורג' לעשות את זה. למה? כי יכולת התפקוד במשחק כזה לא מנותקת מסך החוויות והבטחון שצברת בדרך. כי צד אחד אולי מאפשר למחשבה ש"עשינו דבר נפלא שבכלל הגענו לכאן" לעומת הצד השני שמבחינתו הפסד לא בא בחשבון. וכי הסדר הוא הפוך: אתה לא מנצח כי אתה סופרסטאר, אלא אתה נהיה סופרסטאר בזכות זה שאתה מנצח (גם צ'ונסי בילאפס הפך בעונה חלומית אחת מ – bust ל – Mr. big shot).

שים לב שיש גם צד שני, מאד חיובי, ב"מריטוקרטיה האמריקאית" שאתה מתאר: זו שיטה שמבוססת גם על אידיאל שלכל אחד יש את ההזדמנות להפוך לסופרסטאר. case in point: פול ג'ורג' צפוי להפוך לפרי -אייג'נט ב – 2014. חכה תראה את החוזה שיציעו לו בשבועות הקרובים.

אריאל גרייזס 4 ביוני 2013

נחשון, למקרה שזה לא היה ברור, אני מאוד פרו השיטה האמריקאית. כמובן, יש לה את החסרונות שלה, אבל דבר אחד אי אפשר להגיד עליה – היא לא מעודדת בינוניות.
מצד שני, הסיכוי שנראה קבוצות כמו דטרויט 2004 (שהיא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל, לדעתי) הוא די נמוך.
לגבי המשחק השביעי, רציתי לכתוב על זה אבל ויתרתי כי לא רציתי להעמיס על הפוסט – לברון ג'יימס ובכלל מיאמי מרגיזים אותי. הם היו יכולים לקחת את הסדרה הזאת בארבעה-חמישה משחקים, אם הם היו משחקים כמו שהם שיחקו הלילה (או במשחק השלישי) כל הסדרה. נדמה שהם חייבים להיות עם הגב לקיר כדי להוציא את המקסימום. ראינו את זה גם מול בוסטון שנה שעברה.
ואם תרצה, הנה עוד משהו שמבדיל בין מייקל ללברון, כשהראשון בכלל לא הכיר אופציה של לשחק בהילוך שני או שלישי

c web 4 ביוני 2013

אני יכול להגיד רק כל הכבוד לאינדיאנה (ואולי אפילו לשיפוט למרות שהרבה יחשבו הפוך) שהביאו לסדרה של 7 משחקים
אם יש משהו שמרגיז אותי בלברון זה הבכי
תהיה גבר! כל הזמן הוא עם המבט החצי בוכה הזה שלו
ברגע שהראש שלו יתאים את עצמו לגוף שלו אולי אפשר יהיה להשוות אותו לשחקני עבר

גורביץ' 4 ביוני 2013

צודק, נמאס כבר מהפלופים המגעילים האלה שלו.
שישים קלטת של לארי בירד, ויראה מה גבר עושה כשהוא מקבל פיצוץ אם הוא רוצה לשמור על הכבוד שלו ושל הקבוצה.
(גם אם זה אומר לאכול מכות מבארקלי, מוזס מלון ודוקטור ג'יי ביחד..)

ניצן פלד 4 ביוני 2013

"ביום שהמנטליות שלך תסגור פערים מהביולוגיה שלך"

איציק 4 ביוני 2013

אריאל,
ממש לא מסכים עם זה שאמריקה לא מעודדת בינוניות. מהרבה בחינות היא מעודדת מרובעות של עבודה לפי הספר, גם כשהספר טועה וא לא מספק, ואומר שוב, גם כשהספר טועה. זה מאפשר צעידה בטוחה של כולם קדימה רגל ברגל, אך הרבה פעמים עוצר אחרים. אני אומר את זה בתחום ההנדסה, בספורט זה כנראה שונה, אך לאמריקאים יש הרבה מאוד בינוניות. הרבה מההצלחה שלהם נובע לא מעידוד האיכות כי אם מהגודל, שגם אם אין עידוד לאיכות כמה יפרצו. בספורט דוקא נראה לי שהם כן נותנים, במיוחד בספורט קבוצתי, לדימיון ולכישרון לפרוץ כמה שיותר, אבל הרבה יותר לכישרון האישי מאשר לקבוצתי. הכישרונות שמחברים קבוצה צערכים הרבה פחות מאינדיוידואליסטים (לזה בעצם התייחסת רבות בפוסט).

יריב 5 ביוני 2013

זה נכון גם בספורט, למשל בהחלטות מאמנים. אי-סטנדרטיות של החלטות (למשל בפוטבול, ללכת על דאון רביעי או לנסות המרה לשתי נקודות) מביאה לסיקור שלילי מעבר למידת ההצלחה של המהלך, אלא אם מובן מאליו שאין כל ברירה.

רון 4 ביוני 2013

אינדיאנה הפסידו אתמול כי הם פשוט היו רעים.
היברט לא בלט וווסט לא הצליח לתפוס כדור בפוסט. כשהגבוהים של אינדיאנה לא מתפקדים התקפית, וכם לא לוקחים ריבאונד ומגיעים למצב שמיאמי ביתרון בריבאונד ובריבאונד התקפה זה היה אבוד.

הגדולה של לברון בלטה אתמול ביכולת שלו במשחק לא גדול עם מסירות רעות לשחקנים בסוף שלום לסיים בשורה סטטיסטים טובה מאוד ועם 32 נקודות. הוא היה מאוד לא דומיננטי ובכל זאת תרם המון

ליאור 4 ביוני 2013

לא הכי מדויק אל תשכח ממפיס ואינדיאנה היגעו למעמד בלי טיפת ניסיון מה שאי אפשר להגיד על מיאמי וכמובן הספרס
יש בזה משהו בזה שאין להם סופרסטר אבל ברגע שמגעים למשחק על הכל
זה לא כל כך רלוונטי GO SPURS GO

אריאל גרייזס 4 ביוני 2013

ממפיס הגיעו לגמר המערב לפני שנתיים, קשה להגיד שאין להם ניסיון. אוקלוהומה הגיעו לגמר שנה שעברה בלי שהיה להם ניסיון כמעט בכלל. ניסיון (לפעמים) הוא אוברייטד, למרות שאני מסכים שהוא פקטור.

ניצן פלד 4 ביוני 2013

ניסיון הוא ממש לא אובר רייטד.
זה שלא תמיד הוא מסביר הכל לא אומר שהוא אובר רייטד.
זה אחד האלמנטים שמסבירים הכי הרבה דברים.

מעבר לזה, יש לך כאן קצת טעויות בעובדות:
ממפיס הגיעו לסיבוב שני, ולא לגמר המערב.
אוקלהומה סיטי הגיעה לגמר אחרי ששנה קודם לכן עפה בגמר המערב.

ניצן פלד 4 ביוני 2013

ביל סימונס חוזר ואומר את זה, במשפט אחד, וקורא לזה: תיאוריית השחקן הטוב בסדרה.

בקרב בין קבוצות מאותו סדר גודל של איכות, וכשהתנאים שווים (כלומר, בלי פציעות לשחקני מפתח), לך עם השחקן הטוב בסדרה – וכמעט תמיד תצא צודק.

(יצויין: אני לא כותב את זה כאן כדעתי, אלא רק מביא את דבריו בהקשר של מה שאתה כתבת)

אריאל גרייזס 4 ביוני 2013

לא יודע לגבי זה. לברון הפסיד לנוביצקי, למשל. כשיש לך אסופה של שלושה סופרסטארים, כמו שהיו לבוסטון ב-2008, אף אחד מהם לא היה ברמה של קובי, אבל ביחד הם היו יותר טובים. כשהם ירדו קצת, הם הפסידו לשילוב הטוב של קובי וגאסול.
אבל הגישה של סימונס מבטאת את הגישה האמריקאית לדעתי

אלעד 4 ביוני 2013

זה היה נכון מאוד בשנות ה-90. שיקגו של ג'ורדן, ובשנתיים שפרש יוסטון של אולאג'ואן.

אריאל גרייזס 4 ביוני 2013

טוב, ג'ורדן מבטל כל דבר אחר

אלעד 4 ביוני 2013

בגמר של יוסטון-ניקס זה היה הכי בולט. 2 חבורות של נגרים, ויוסטון מנצחת כי אולאג'ואן טוב מיואינג. הגמר הכי כואב לצפייה שיצא לי לראות, וזה כולל את ספרס-קליבלנד.

אריאל גרייזס 4 ביוני 2013

האמת שגם יואינג מבטל כל דבר אחר..
בכלל, מדהים איזה נוסטלגיה יש לאנשים לשנות התשעים ב-NBA, כשהם שוכחים איזה כדורסל נגרים היה שם, שקבוצה כמו ניו יורק הגיעה לגמר והיתה הקונטנדר העיקרי מול הבולס במזרח. קבוצה שהשחקן השני הכי טוב שלה היה ג'ון סטארקס, אלוהים ישמור

אלעד 4 ביוני 2013

תודה !! קפוץ מהר לפוסט של בורוביץ' ותעזור לי. יש שם כמה חבר'ה שבטוחים שבשנות ה-90 הכדורסל היה מאוד איכותי.

איציק 4 ביוני 2013

נוביצקי באותה סדרה היה הרבה יותר טוב מלברון. אבסולוטית לברון טוב יותר, אבל בסדרה ספציפית זו הוא נכנע ללא תנאי.

ניצן פלד 4 ביוני 2013

איציק צודק כאן, בסדרה ההיא לברון לא היה השחקן הטוב במיאמי.

(ולמי שחושב שיש כאן הגזמה או זיכרון קצר:
לברון: 17.8, 7.2, 6.8, 1.7, 0.5, 47.8%
ווייד: 26.5, 7.0, 5.2, 1.5, 1.5, 54.6%)

נר הלילה 5 ביוני 2013

מזכיר קצת את הסדרה של מכבי נגד פנאתיניקוס מלפני שנה, שניצח דיאמנטידיס. אגב דיוויד בלאט אמר שבסוף בסוף זאת הסיבה מכבי הפסידו, שלא היה להם כוכב, ואח"כ בנה קבוצת רוחב כזאת בלי כוכב.

סלים שיידי 4 ביוני 2013

מיאמי ניצחו פשוט כי הם היו יותר טובים. כשמיאמי משחקת כמו קבוצה, היא מנצחת. כשהיא שומרת ומתקיפה כמו קבוצה ולא כמו לברון + 4 היא מנצחת, הרבה בזכות ווייד שלמרות הפציעה נתן משחק גדול. ככה היה במשך כל הסדרה וככה יהיה גם בסדרה מול הספרס. השאלה מה פופ יעשה כדי למנוע ממיאמי לשחק כמו קבוצה. ווגל כמעט הצליח, עכשיו תורו של הפופ.

איציק 4 ביוני 2013

כל כך נכון, במשחק 7 וויד התרומם כדי להביא את מיאמי לגמר. לבורן לא הראה קבוצתיות או שיתוף יתר, אבל וויד למרות הפציעה לקח על עצמו הרבה ועשה את ההבדל.

Amir A 4 ביוני 2013

קצת לא מסתדר לי עם העובדה שבכדורגל האירופאי קבוצות שופכות מיליוני יורו כדי לרכוש את השחקן הכי טוב שפנוי בשוק, אבל זה רק אני.

יואב בורוביץ' 4 ביוני 2013

פוסט מאוד יפה. אבל לדעתי גם בכדורגל הגענו למצב שהסופרסטאר מנצח לרוב. לראיה, כל ההישגים של מסי ורונאדלו בשנים האחרונות. בוודאי גם שמבחינת עניין הציבור בכדורגל האוהדים מעוניינים בסופרסטאר לא פחות מאשר בספורט האמריקאי. אם תגיד לעשרות אלפי הישראלים שנוסעים לקאמפ נואו במשך השנה שמסי לא משחק, הם לא ייסעו.

אריאל גרייזס 5 ביוני 2013

הממ, דורטמונד ובאיירן מינכן, הממ..

איציק 5 ביוני 2013

מי נוסע לראות את מסי בדורטמונד או במינכן ;)
קצת יותר ברצינות, נראה לי שאם עושים סטטיסטיקה של זרים הבאים במיוחד (לא תיירים על הדרך) לראות את דורטמונד או באיירן, זה מספר זניח לאומת האלו שבאים לקאמפ נאו או ברנאבאו, והם באים בראש ובראשונה בגלל מסי ורונאלדו, ולא כדי לראות את ואלדס או פפה.

אריאל גרייזס 5 ביוני 2013

זה ברור, אבל זה לא הכוונה שלי. הכוונה שלי היא שההצלחה בכדורגל נובעת הרבה יותר מקבוצתיות מאשר משחקנים בודדים, בטח בהשוואה לכדורסל, למשל. עובדה שגם בארסה של מסי וגם ריאל של רונאלדו נכשלו מול קבוצות קבוצתיות.
בארסה היתה הקבוצה הטובה באירופה דווקא כשהיא לא היתה קבוצה של איש אחד

איציק 5 ביוני 2013

אני נוטה להסכים, אבל אם נעשה ניסוי מחשבתי ונומר שהמקביל של לברון הוא מסי או רונאלדו, האם יש משהו בריאל או ברצלונה אשר משתווה לתרומה של וויד, אפילו לא מתקרב. כלומר, נכון שיכולת ההשפעה של כוכב בכדורסל רבה יותר, אך אני לא בטוח שההשפעה של מראדונה או פלה היתה פחותה בהשוואה ללברון (אבל אם תומר שמיקל השפיע יותר, לא יהיה לי טיעון נגדי). אני לא חושב שלברון יכול לשרוד בלי וויד לידו, ומשחק 7 הראה עד כמה וויד נחוץ.

אריאל גרייזס 5 ביוני 2013

נכון, לברון לא יכול בלי וויד לידו. אבל גם וויד הוא סופרסטאר (בוא נאמר, הצ'אבי שליד המסי)

אחד 5 ביוני 2013

דווקא היא היתה קבוצה של איש אחד – השופט

אחד 5 ביוני 2013

מסי ורונאלדו כבר שנתיים רואים את גמר הצ'מפיונס מהבית(רונאלדו כבר 5 שנים,בעצם).
וגם בטורנירי הנבחרות הם גם לא הגיעו לכלום.
אז על איזה הישגים אתה מדבר?
ומי שבא רק כדי לראות את מסי הוא לא אוהד כדורגל אמיתי.

איציק 5 ביוני 2013

אתה מדבר מה נכון, וכאן מדובר מה קורה למעשה. למעשה, הרבה רוצים לשים V ומתרגשים מאוד שראו את מסי או את רונאלדו. על כמה כאלה שמעתה שנסעו לראות אתריברי או את רובאן…

אחד 5 ביוני 2013

אף אחד לא בא לראות את רובן או ריברי. אבל הרבה אוהדי באיירן מהעולם באים לראות את באיירן. זה ההבדל בין אוהד כדורגל אמיתי לבין טרמפיסטים שמתלהבים משמות נוצצים

אחד 5 ביוני 2013

אני לא אומר שאין לריאל וברסה אוהדים אמיתיים, כמובן

אוהד מטס בירושלים 13 ביוני 2013

אריאל, אני לא בטוח שאני קונה את הניתוח שלך.
בכדורסל הסופרסטאר ינצח בגלל האופי של המשחק. במצב של שוויון עם 20 שניות על השעון ברור מה הולך לקרות. ג'ורדן או בירד או מג'יק או מי שלא יהיה הסופרסטאר הנוכחי מקבל את הכדור ואת האפשרות להכריע את המשחק. זוכר את הביקורת על לברון בתחילת דרכו במיאמי? הוא לא לוקח מספיק אחריות, הוא מוסר יותר מדי או חוסם לשחקן אחר לקליעה. בנוסף לכך בכדורסל יש חמישה אנשים על המגרש שחקן אחד מהווה 20 אחוז מהקבוצה.
בתור אוהד של הפטריוטס אתה יודע שכוכב אחד כמה שלא יהיה גדול לא יכול להביא אליפות לבד. מה הועיל דריל ריבס – הקורנרבק הגדול במשחק מאז דיון סנדרס – לג'טס?
בבייסבול זה אפילו פחות נכון. בפוטבול אתה עוד יכול לסמוך על הק"ב הכוכב שלך ב 2 minutes drill. מה אתה יכול לעשות בבייסבול כשאתה בפיגור של ראן באינינג התשיעי והחובטים הבאים שלך הם 6, 7 ו-8? מקסימום תוכל להכניס חובט מחליף מהספסל. כמה רחוק אתה יכול להגיע אם הסופרסטאר שלך הוא פיצ'ר שמשחק אחת לחמישה ימים? תשאל את ורלנדר בדטרויט.
תראה את הכוכבים הגדולים בביבסבול בשני העשורים האחרונים: א-רוד אליפות אחת בלבד (עם הינקיס! נבחרת של כוכבים) בונדס – לא זכה באליפות, מיגל קבררה בדטרויט – לא זכה באליפות. היוצא מהכלל היחיד הוא פוהול, שהיה גרוע בפלייאוף בו סיינט לואיס זכו באליפות ובכלל הקרדינלס הם מופת לקבוצה מאוזנת ללא כוכבים גדולים (לטעמי הם המועדון מנוהל הכי טוב בבייסבול אם לא בכל הספורט המקצועני בארה"ב).
ולסיום, תראה מי זכה בשתי אליפויות בשלוש השנים האחרונות: סן פרנסיסקו ג'ייאנטס! הפעם האחרונה שהיה להם סופרסטאר היתה עם בונדס. אני לא חושב שבשנה שעברה היה להם שחקן אחד שקיבל קולות ל mvp או ל cy young. השחקן היחיד שהיה להם במעמד קרוב לסופרסטאר הוא לינסיקום שבשנה שעברה היה בינוני להחריד ואיבד את תפקידו כפיצ'ר פותח.

Comments closed