פורצה סטארק! – על העולם של משחקי הכס (ואיך הכל קשור לספורט)

זה לא שנגמרה העונה של "משחקי הכס", זה פשוט שאנחנו בפגרה. אז עד הדראפט, שיהיה על מה לדבר

In כללי

Westeros-Football-League-game-of-throne-2

אז טלב"י כבר סיכם את העונה האחרונה של "משחקי הכס", ועשה את זה מצוין, אבל מכיוון שאנחנו נכנסים עכשיו לפגרה ארוכה ארוכה, אין ברירה אלא למלא את החלל בעוד קצת מילים על הסדרה הזאת.

מגיב אחד אצל טל אמר שהוא טעה לחשוב, בגלל הקישור מערוץ הספורט, שהפוסט מתרכז בקשר בין "משחקי הכס" לספורט, והוא גרם לי לחשוב.

לא יודע כמה יודעים את זה, אבל ג'ורג' מרטין, כותב הסדרה, חוץ מזה שהוא רוצח דמויות חסר רחמים, הוא גם חובב פוטבול נלהב ואוהד ג'טס רציני.

זה לא מפתיע, אם כן, שכשחושבים על זה, יש קשר בלתי ינותק בין העולם הספורטיבי לבין זה הדימיוני של "משחקי הכס".

לפני שאני ממשיך, אני כמובן חייב לציין שמי שלא ראה במלואן את שלושת העונות (ומתכוון לצפות בהן) אין לו מה לחפש בפוסט הזה.

אני יודע שחלק ממכם (גם אני) קראו את הספרים בהמשך ויודעים איך זה משפיע, אבל אני אודה לכם אם תחסכו מאלו שעוד לא קראו את הספויילרים הללו.

*

אז מהו העולם הפנימי של "משחקי הכס" ואיך זה מתקשר לספורט? ובכן, הרבה דברים.

אין צדק

במקרה או שלא, בדיוק הפוסט הקודם שלי עסק בנושא הצדק בספורט. אם מישהו רוצה להבין מה המשמעות שלו, הוא צריך פשוט לצפות ב"משחקי הכס".

בתור בני אדם, תחושת הצדק והרצון שייעשה צדק מפעמת בנו יום יום. צדק צדק תרדוף, נאמר לנו עוד בתנ"ך.

אבל אני חושב שהתרבות המערבית המודרנית היא זו שהפכה את הצדק למוטיב כל כך מרכזי. עד כדי כך מרכזי שאנחנו ממש מצפים שייעשה צדק כל הזמן.

הסרטים, הספרים, הסדרות שאנחנו רואים וקוראים – בכולם הצדק הוא מובן מאליו. אם זאת סדרת בלשים, הרוצח ייתפס בסוף ויושם מאחורי סורג ובריח. אם זה מערבון, האיש הרע יימצא את מותו וישלם על פשעיו. וכך זה נמשך ונמשך.

רק מה, בחיים וגם בספורט אין צדק.

אנשים טובים מתים ואנשים רעים משגשגים. קבוצות שמתנהגות בנבזות מנצחות וקבוצות טובות שכולם אוהבים מפסידות.

לא סתם, הסדרות הגדולות באמת נטו להזניח את מימד הצדק. ב"סמויה", הרעים ניצחו לא פחות מהטובים. ב"סופראנו'ס", הטובים (אם באמת יש כאלו) נפגעים לא פחות מהרעים.

גם אצל מרטין זה המצב. הוא בעצמו אמר את זה בראיון שהציפיה שלנו, על בסיס כל הסדרות שראינו, היא שהגיבור הטוב ייסתבך בצרות אבל איכשהו תמיד יצליח לצאת מהן.

בדיוק פה הוא נכנס כדי להראות לנו איך החיים (והספורט) הם באמת. כבר בעונה הראשונה, נד סטארק, הגיבור האולטימטיבי, זה שהכבוד והאמת תמיד לצידו, מוצא את עצמו חסר ראש.

וזה ממשיך, עם ג'ופרי הנבל שמנצח במלחמות שלו, בעוד רוב וקתלין סטארק, שאמורים להיות אלו שנוקמים בו, מוצאים את מותם בסצינה המפורסמת של "חתונת הדמים".

ופה אנחנו מגיעים למוטיב השני –

חוקים ניתנים לכיפוף

בתור מישהו שמאוד אוהב מדע בדיוני, אף פעם לא התחברתי לפנטזיה. אני מוצא את זה יפה מאוד שסופר מסוגל לברוא עולם שלם ומושלם (במקרה של מרטין, כמעט מושלם מדי, כשאוסף הפרטים הבלתי נגמר לפעמים מכריע אותך) אבל זה תמיד נראה לי קצת קל מדי כל העסק.

כל פעם שנדמה שהעלילה מסתבכת בלי יכולת להחלץ ממנה או שצריך לעשות משהו לא הגיוני – תמיד אפשר לשלוף איזה כישוף מהשרוול (הערת אגב – גם במדע בדיוני מעצבן אותי כשעושים את זה. נגיד, ב"מסע בין כוכבים" שמשגרים אנשים מחללית לחללית זה סוג של פתרון קסם ולא מדע אמיתי).

נדמה שהשיטה הזאת של קסמים וכישופים לא דומה בכלל לעולם האמיתי, שם אי אפשר להחלץ באמצעות טריקים זולים.

או שאולי כן?

אם סטאניס נפתר מהאח שלו באמצעות איזה צל מכושף או ממלך זה או אחר באמצעות השלכת עלוקות לאש, במה זה שונה מלאנס ארמסטרונג שמשתמש בסמים על מנת לנצח את המתחרים שלו בטור דה-פראנס?

או קחו את החתונה האדומה. אחד הדברים שעליו שם מרטין דגש בספר (וקצת פחות בסדרה) הוא הביטחון שהסטארקים הרגישו אחרי שהם אכלו את הלחם עם המלח יחד עם וולדר פריי. כי ידוע שברגע שאתה עושה פעולה זו, אתה בטוח.

ובדיוק אז בא פריי ודחף לנו את החוקים הבלתי כתובים בפרצוף.

במידה רבה זה לא שונה מביל בליצ'ק שמתעלם מהחוקים ומצלם את האימונים של היריבים שלו וזוכה באליפות (או לפחות ביתרון לא הוגן) כתוצאה מכך. שלא לדבר על דייגו מארדונה, שכמו וולדר פריי, לא רק חוטא כשהוא מכניס את הכדור לשער עם היד, אלא גם מתגאה בזה וקורא לכך "יד האלוהים".

לא רק שהחיים לא הוגנים, אומר לנו ג'ורג' מרטין, אלא שאתה אפילו לא יכול לסמוך על החוקים שאתה מכיר שיצילו אותך.

לנצח את כל הקרבות שלך זה חסר משמעות אם לא ניצחת את המלחמה

כמו שרוב סטארק והניו אינגלנד פטריוטס יכולים לספר

נאמנות זה נחמד, אבל כסף נחמד יותר

בתי אב, כמו שחקנים, יעברו למי שייתן להם יותר כסף.

זה לא רק וולדר פריי, שמכר את הנאמנות שלו ללאניסטרים, זה גם כל בתי האב שתמכו ברנלי בארתיון ועברו לדגל של סטאניס איך שהראשון מת או מרג'רי שהפכה מאשתו של רנלי לארוסתו של ג'ופרי בניד עפעף. וזה גם סר בולטון, מאנשי סטארק, שהיה זה שהכניס את המכה האחרונה לרוב סטארק ועוד ועוד נאמנויות מחליפות ידיים על ימין ועל שמאל.

וזה לקח שלאוהדי ספורט חשוב ללמוד.

כמה פעמים אני שומע אוהדים אומרים על שחקן – "הוא מת על המועדון והאוהדים, הוא בחיים לא יעבור לקבוצה אחרת", רק כדי להרגיש נבגדים ממש כשאותו שחקן מוכר את נשמתו לבצע הכסף ועובר קבוצה. תמיד שעשע אותי אנשים שראו בפרננדו טורס (ובטח בקרוב בסווארז) בוגד כי הוא ביקש לעזוב את המועדון.

"בגידות" כאלו הן פשוט חלק מהחיים. אנשים עושים מה שטוב בשבילם, לא מה שטוב למועדון שבו הם משחקים.

אבל משפחה היא מעל הכל

הסצינה החזקה ביותר, לדעתיב פרק האחרון של העונה הזאת, (טוב, אם נשאיר בצד את הקטע עם הממזר ראמזי – האם תסתכלו על נקניקיה באותה צורה מעכשיו?) היה העימות בין טיירון השמדון לבין אביו.

רק מי שמעמיד את המשפחה מעל הכל, כולל טובתו האישית, מטיח טייווין לאניסטר בבנו הגמד, הוא זה שינצח בסופו של דבר.

מדובר באמת שתקפה גם לספורט. רק שחקנים, מאמנים ואפילו בעלים שיקדישו את כל כולם למשפחה – כלומר, המועדון – ולא לטובת המניעים האישיים שלהם, הם אלו שייצאו מנצחים בסוף.

תראו איך מרטין תמצת את שמעון מזרחי ואלכס פרגוסון לדיאלוג גאוני אחד.

אין משמעות למקום ממנו באת, רק מה שאתה יודע לעשות

זה לא משנה אם נבחרת בסיבוב השישי בדראפט כמו בריידי, סידרת קופסאות בסופרמרקט כמו קורט וורנר, גדלת בחור נידח כמו אצבעון או שאתה הבן הממזר של לורד בולטון (פאק, הנקניקיה הזאת!), כל מה שחשוב זה מה אתה יודע לעשות ואם אתה יודע לשחק את המשחק.

המשחק

טוב, אני לא בטוח כמה זה קשור לספורט, אבל זה משהו שחייבים לומר על הסדרה.

אחד ממשפטי המפתח, אם לא הכי חשוב, ב"הסמויה" היה – It's all in the game. הכל חלק מהמשחק. יש כאלו שמשחקים את המשחק ויש כאלו שהמשחק משחק בהם.

גם ב"משחקי הכס" המצב דומה. יש כאלו שיודעים איך לשחק את המשחק ולכן הם שורדים ויש את אלו שלא יודעים איך לשחק אותו – ונפרדים מאיתנו.

רוב סטארק הוא דוגמא קלאסית למישהו שלא ידע לשחק את המשחק. הוא חשב שהוא יודע, אבל לא ידע – ולכן הוא היה חייב למות.

במשחק, הבטחות צריך לקיים. ולאהבה ורגשות אין מקום. אתה צריך לדעת את מקומך בשרשרת המזון. בדיוק כמו שואריז או אצבעון יודעים ומשחקים את המשחק.

יש קבוצות שיירדו ליגה ויעלו חזרה, אבל יש כאלו שייעלמו לנצח

הפועל יהוד וגשמי קסטמיר מישהו?

אלוהים נמצא בפרטים

מי שקורא את הספרים של מרטין יודע שמדובר בבחור שאוהב לרדת לפרטים הכי קטנים, עד רמת האובססיביות כמעט.

כשהוא מתאר אוכל, אז הוא מתאר אוכל. לפרטי פרטיו. אם יש בארוחה 77 מנות, הוא יתאר לך 77 מנות.

כשהוא מספר לך על דמות, הוא תמיד יספר גם מה היא לבשה, עד לרמת התחתונים.

כי מרטין רואה פוטבול ויודע שכל אינץ' קובע. הכל חשוב. מה שבן אדם לבש עשוי לקבוע האם הוא יחייה או ימות. מה שהוא אכל או שתה עשוי לקבוע את העתיד שלו.

סתם נקודה להדגשה: בסצינת החתונה, קייטלין סטארק תופסת לה בן ערובה (בסדרה זה אשתו של וולדר פריי, בספר זה הבן המפגר שלו) ומאיימת לחתוך לו את הגרון אלא אם הוא ייתן לבנה, רוב, ללכת.

וולדר פריי לא נכנע, כי לא אכפת לו כל כך מבן הערובה ולורד בולטון מחסל את רוב. בנקודה הזאת, לקייטלין לא היתה שום סיבה לממש את האיום שלה ולמרות זאת היא עושה זאת, וחותכת את גרונו של בן הערובה לפני שגרונה שלה משוסף.

זאת דוגמא לפרט קטן ואולי לא כל כך חשוב, אבל הוא בדיוק סוג הפרט שהופך את הסצינה כולה ליותר ממה שהיא היתה בלעדיה. כי כל פרט חשוב.

תמיד יהיו לך קבוצות שהולכות במדבר לעד, קליבלנד בראונס סטייל.

ברוכה הבאה, אריה סטארק

ספורט טוב משאיר אותך עם טעם של עוד

רבאק, אפילו הפגרה של הפוטבול לא כל כך ארוכה!

673172_15900065_lz

 

No Comments

פרננדס 17 ביוני 2013

יפה

פרננדס 17 ביוני 2013

והנה רשימת צפייה בזמן הפגרה:
לראות שוב את כל העונות. אולי אפילו עם אישתך
לראות שוב "הסמויה"
לראות "הגשר"
לראות"אנשים אמיתיים"
לראות "שרלוק"
לראות "מראה שחורה"

יריב 17 ביוני 2013

אני לא חושב שמי שרק רואה את הסדרה יודע כמה הפגרה ארוכה. 5 שנים עברו בין "סופת החרבות" ל"משתה לעורבים", עוד 6 עד "ריקוד עם דרקונים". אם "חלום אביב" יצא לפני 2020 אני ממש אופתע.

אילן 17 ביוני 2013

רק שהשמן הזה לא ימות לפני שהוא גומר לכתוב את הספרים.

D! בארץ הקודש 18 ביוני 2013

על רוברט ג'ורדן נאמר שחבורת הל אמג'לס אמרו לו כי אם ימות לפני שיסיים את הסידרה הם יבואו לקבר שלו להוציא את הגופה.

D! בארץ הקודש 18 ביוני 2013

hells angels
כמובן

שי 18 ביוני 2013

לא נעים לומר, אבל נדמה שבסה"כ המוות של ג'ורדן רק עזר לסדרה שלו. היה צריך שיבוא מישהו מקצועי ו"ייתן עבודה" כדי להחזיר את ההתלהבות. (והספר האחרון, שהוא ממש יצירה משותפת של שניהם במלוא מובן המילה, מוצלח בממדים אפיים.)

יריב 18 ביוני 2013

אני חייב לומר שאני לחלוטין לא מסכים איתך, לא ראיתי שינוי לטובה בספר האחרון. הספר ה 12 היה טוב, ממנו היתה הדרדרות. במיוחד הפריעה לי העובדה שנעשו שני שינויים משמעותיים באופי של דברים הקשורים בקסם בספר זה, שניהם רלוונטיים מאוד לעלילה, והם נעשו ללא כל רמז להסבר (אני לא מציין מה השינויים כדי להימנע מספוילרים למי שטרם קרא).

שי 18 ביוני 2013

אני דווקא אוהב שלא הכל מוסבר. ככה אפשר להישאר עם התחושה שהעולם שתואר קיים גם מחוץ לגבולות הספרים והעלילה. כל עוד זה נאמן להיגיון הפנימי של הסיפור, וזה היה המקרה כאן לפי דעתי, אחרי שהשקעתי בעסק מחשבה ושיחות עם חברים, אין לי שום בעיה – זה רק נותן לי חומר למחשבה לגבי הסדדרה כולה והספרים הקודמים.
והספר האחרון הצטיין בפיתוח והמחשת הפילוסופיה של הסדרה (כשעד אליו לא הייתי בטוח עד כמה היא קיימת). זה בא לידי ביטוי במיוחד בכל הסאגה של bao, אבל זה המקסימום שאני יכול לומר כאן בלי שום ספוילר.

יריב 18 ביוני 2013

מה שמפריע לי הוא שתכונות של אחד מהאובייקטים בספר השתנו באופן חד, פתאום יש לו אפקט שלא היה לו בספר החמישי (מפורשות, בספר זה נאמר שלאובייקט אין את האפקט). כמו כן, דבר שנאמר שלא ניתן לעשות נעשה כעניין של מה בכך על ידי דמות באחת הסצנות האחרונות, ומדובר במהלך חיוני לעלילה. בשני המקרים, שינוי ממשי של החוקים שהוגדרו במפורש בספרים המוקדמים ללא הסבר (למעשה, ללא רמיזה שמשהו השתנה) ככלי משמעותי לתמיכה בעלילה. לא מפריע לי שלא הכל מוסבר, אי אפשר להסביר הכל, מפריע לי שהעולם לא עקבי, זה אומר שאי אפשר להתייחס לסדרה כיצירה אחת.

שי 18 ביוני 2013

לגבי האובייקט – אני אפילו לא זוכר לפני כמה שנים קראתי את הספר החמישי. אני אניח שהצדק איתך ואשמח שלא שמתי לב…
בכל הנוגע לדמויות ויכולות, אני חושב שזה משכתב מחדש את הסדרה. זה כמו בהארי פוטר, שעליו אני יכול לדבר בלי צנזורה ואזהרות ספוילרים לרוב – שם יש לך גיבור טוב וגיבור רע ונבואה שקושרת ביניהם וחפצים עתיקים שצריך לאסוף כדי להיות בן אלמוות וחפצים שצריך להרוס כדי שהרע יפסיק להיות בן אלמוות בעצמו. זאת מסגרת של סיפור פנטזיה גנרי, רק שנקודת המבט של העלילה ושל התפתחות הסדרה היא לא כזאת. רק בסוף ובדיעבד אתה יכול להרכיב את המסגרת הזאת.
אותו הדבר בכישור הזמן, אמנם עם שינוי של פרטים ושל העלילה הגנרית אבל עם אותו רעיון – יש פה סיפור קלאסי, אבל הדגש בהעברתו הוא על הזווית של הנפשות הפועלות ולא של המרככיבים הקלאסיים. הם רק נרמזים. לדוגמה, הסצנה בה פרין צופה דרך עולם החלומות ברנד, ש"חוזר לעצמו". חוץ מלמקם מחדש את סיפור המסגרת, אין בה כמעט שום ערך, כי לחזור מחדש אל סצנת מפתח זה לעמעם את היחודיות והמשקל שלה. הדבר היחיד שהחזרה על ההתרחשות הזאת תורמת זה איפוס של לוחות הזמנים בקווי העלילה השונים (שדי יצאו משליטה…).

D! בארץ הקודש 18 ביוני 2013

אוף.. אני כבר שנים תקוע בספר השלישי. התחלתי לקרוא את התרגום והוא היה ממש גרוע ולא קלטתי שאכרה יש פה אנשים שמכירים אותו. עשיתם לי חשק לחזור.

וחוץ מזה – לא שמעתי כמעט על שום מוות שלא עזר למכירות.

יריב 17 ביוני 2013

אגב, כחובב ספרות פנטזיה ומד"ב, אני לא חושב שסביר לתאר את הטלפורטציה במסע בין כוכבים כפתרון קסם יותר מאת הינע העיוות (warp engine). בשני המקרים מדובר ברעיונות שקשורים קשר מאוד רופף, אבל קשר כלשהו, למסגרות מדעיות. בכל מקרה אי אפשר להגיד שמדובר בשליפת כישוף מהשרוול, שליפת כישוף מהשרוול היא המצאת גורם חדש שאינו קשור לעולם כפי שהסיפור תיאר עד כה למטרת הסדרת העלילה, מה שמכונה במקומות אחרים "דאוס אקס מכינה".

הקורא האדוק 17 ביוני 2013

אהבתי את האנלוגיות, הן אפילו הגיוניות.
תגיד, יש מצב שהמתים הלבנים הן קבוצות שחוקי הפייר פליי לא חל עליהן (פ.ס.ז'., סיטי, מונאקו, כאלה?) כדי להיפתר מהן צריך להעלותן באש?

*אין לראות בתגובה זאת הצעה לביצוע פעילות אקטיבית :)

שי 18 ביוני 2013

כדי להיפטר מהן צריך להיתקל בנשק עתיק שמתאים בדיוק לקרב מולן – גיגס, סקולס וכיו"ב…

S&M 17 ביוני 2013

לא קראתי את הספרים, ואני לא יודע אם מה שאומר ישתנה בעתיד, אבל יש דמות אחת שסותרת כמעט כל מה שאמרת כאן – דאינריז טארגאריין.

יש מגיע, כי היא מבית המלוכה האמיתי שנושל שלא בצדק. כלומר, יש צדק. והיא הטובה שנוחלת הצלחה אחרי הצלחה כנגד כל הסיכויים.

נכון שהיא הדוגמה האולטימטיבית לקסמים שמחלצים מתסבוכת, אבל היא ממש לא הדוגמה לכיפוף החוקים. להפך. היא אכלה אותה בנישואים לבעל בהמה, ויצאה מזה טוב בלי לכופף חוקים. היא איבדה את הדרקונים ונכלאה בקסם, אבל שרפה את הקוסם והשיגה צדק.

ואצלה נאמנות קודמת לכסף. יותר מזה, היא שיחררה עבדים, ובזכות הנאמנות שלה אליהם ושלהם אליה, הם נישארו איתה. וגם ההוא שהביא לה את ראשי שני שותפיו עשה זאת בניגוד לאינטרס הכספי. כלומר, במהותה, הנאמנות אצלה ואצל הצבא שלה קודמת לכסף. שום הצעה מקבוצה מתחרה לא תפתה אותם לבגוד בה.

משפחה מעל הכל? כן, המלך היה אביה, ובעלה היה השמש שלה, אבל היא הפקירה את אחיה הדביל כי הגיע לו למות.

ולגבי הקבוצות שהולכות במדבר ויורדות ליגה, זה ממש היא.
הסדרה מרמזת שהיא תעלה ליגה, ואולי כמו הפועל רמת גן תיקח אליפות, אבל לא קראתי ואני לא יודע.

בקיצור, הבלונדה סותרת כל מה שאמרת, אבל אחלה פוסט. אולי תכתוב משהו גם על הבורג`ס? אולי כמקבילה של משפחת לוזון מהמאה החמש עשרה? :-)

אלי 17 ביוני 2013

מהיכרותי עם סגנון הכתיבה שלו, ולא בגלל שום אירוע ספציפי- אם הוא בונה אותה ככה זה בשביל סיבה מיוחדת. אני מחכה לתפנית בגורלה ובמה שהיא מייצגת בקוצר רוח :)

נתנאל 17 ביוני 2013

לא קראתי את הספרים אבל בטח מישהו ישחט אותה גם מתישהו
ואם כבר להקביל אותה לספורט דינאריז יכולה להיות משהו בסגנון הפתעת העונה, זאת שכולם מחבבים אבל בסוף לא באמת תביא יותר ממקום שלישי

יריב 17 ביוני 2013

זה לא סביר. בלי דנאריס אין דרקונים, ובלי דרקונים אין את חלק האש ב A song of ice and fire.

מיקו גוטליב אהלן סבבה 18 ביוני 2013

בינתיים מעבר לים הצר היא בסך כמו כל קבוצות האוהדים משחקת בליגות של הקטנים, המבחן יהיה מה יקרה כשהיא תגיע לליגה הראשונה.

שי 18 ביוני 2013

דאינריז לא מגלמת את הצדק בסדרה כי היא מבית המלוכה "האמיתי"; אין בית מלוכה אמיתי – אנשי טארגאריין כבשו את הממלכות בעזרת שלושה דרקונים, כמה מאות שנים לפני האירועים שמתוארים בסדרה. דאינריז מגלמת את הצדק כי היא עושה אותו. מעמידה אותו מעל הכל ומממשת אותו מכל הלב.

אריאל גרייזס 18 ביוני 2013

דאנייריז, האמת, היא סוג של מקרה מיוחד.
אי אפשר שלא להתרשם שהיא חייה מחוץ לעלילה המרכזית, מין סיפור נפרד שאולי איפשהו בעתיד ייתמזג.
אני חושב שהיא גם מקרה מיוחד כי היא היחידה, ככה מרגיש לי, שהדמות שלה גדלה תוך כדי הסיפור.
היא מתחילה בתור נסיכה קטנה ועבד נרצע לאח שלה שמוכר אותה למרבה במחיר, ממשיכה בתור מלכה שרק רוצה שבעלה יחייה ולאט לאט הופכת להיות מלכה אמיתית, כזאת שרוצה בטובת הנתינים שלה, אפילו יותר ממה שהיא רוצה להיות מלכה של ווסטרוז (לפחות עד לנקודה שבה הגענו אליה בסדרה).
במידה רבה, היא לא חלק מ"המשחק".
מצד שני, אני כן חושב שחלק גדול מהכללים שדיברתי עליהם תקפים לגביה:
– אין צדק – בעלה מת אחרי תקופה קצרה בלבד למרות שהם מאושרים ביחד. וכמו שנאמר פה – הכתר שייך לה בדיוק כמו שהוא שייך לאחרים, המשפחה שלה לקחה אותו בכוח הדרקונים 300 שנה קודם.
– החוקים משתנים – היא נכנסת ללהבות ויוצאת עם דרקונים, איך זה בשביל שינוי חוקים?
– אין נאמנות – דאריו נהריז הרג את החברים שלו בשניה כדי להיות איתה. ראינו כמה וכמה בגידות וניסיונות להרוג אותה תוך כדי הפרקים.

austaldo 17 ביוני 2013

טוב, אז ככה:
1. לא ראיתי אף פרק מ"מישחקי הכוס" – סליחה, "מישחקי הכס". ספיקינג אוף אוברייטד.
2. בתור תולעת ספרים ומכור למד"ב וגם פנטזיה התחלתי לקרוא את הספרים. הפסקתי איפשהו בספר השני. ואני אחד שמתוך עיקרון מסיים ספר אם התחלתי אותו גם אם אני חושב שהוא גרוע ברמות, נדיר שאני מפסיק ספר באמצע. לא, לא מצאתי את מרטין גרוע אלא רק מגה-חופר.

אגב, יריב – יש תאוריות שמסבירות את האפשרות של "warp engine" – אמנם מאוד מאוד ספקולטיביות, אבל זה עדיין מד"ב. טלפורטציה לעומת זאת זה בהחלט "קסם". יחד עם זאת אני מסכים לגמרי עם ההערה שלך: אם דברים כמו טלפורטציה הם מלכתחילה חלק מהסיפור אז זה בסדר. המצאה של איזה "נו-מה-שמו" ככה משום מקום כדי לפתור את העלילה זה דבר שמחרב כל סיפור.

יריב 17 ביוני 2013

לקרוא למודלים שדורשים יותר אנרגיה מכל המסה של היקום הנראה "אפשרות" זו די מתיחה של ההגדרות, לדעתי. לצורך העניין, הטלפורטציה של מסע בין כוכבים דורשת רק יכולת למדוד בדיוק יוצא דופן אובייקט, לשלוח את המידע ולבנות אותו (מרחוק) בנקודת היעד. את כל הפעולה מרחוק אפשר, לכאורה, להסביר בכל מיני צורות (כמו כל פעולה מרחוק).

לגבי היותו של מרטין "מגה חופר", הייתי אומר שאורכם של הספרים הוא רמז די עבה לנקודה זו. אני נהנה מהסדרה (פעם בחמש שנים), אבל הוא יותר מוצלח בסיפורים קצרים יותר (זה נכון לרוב הסופרים בז'אנר).

אריאל גרייזס 17 ביוני 2013

אני מקבל את ההערה שלכם לגבי סטאר טרק, אולי סתם רציתי להביע את מחאתי על היותה סדרה אוברייטד עם מעט מאוד מדע כשלמעשה היא סדרת אקשן במסווה של מד״ב

יריב 17 ביוני 2013

לא המדע עושה את המד"ב, למעשה בדרך כלל המדע עצמו הוא מרכיב די זניח. מד"ב טוב, כמו כל ספרות טובה, עוסק בבני אדם, לא בחוקי הטבע. TNG ו DS9 היו בהחלט סדרות מד"ב, ו TOS היתה גם כזו, אם כי היא התיישנה (טלוויזיה בכלל מתיישנת מהר יותר מספרות). אני לא יכול לומר שום דבר על הדברים המאוחרים יותר כי לא ראיתי אותם. הסרט של 2009, לעומת זאת, הוא לא ממש מד"ב. הוא מזכיר את מלחמת הכוכבים (שהיה מעין מערבון חלל).

austaldo 18 ביוני 2013

הסידרה המקורית היתה מד"ב משובח. כמה מהפרקים ניכתבו ע"י סופרי מד"ב מעולים – הארלן אליסון, פרדריק בראון, תאודור סטארג'ן, רוברט בלוך … ובסידרה המקורית אקשן ממש לא היה העיקר.

אלכס 18 ביוני 2013

גם בסדרות ההמשך, TNG במיוחד{שרוב הטרקים בארץ ובאירופה(בבריטניה ובגרמניה ישנם קהילות עצומות של טרקים)כולל עבדכם הנאמן, מחשיב כסדרה הראשית של הפרנצ'ייז, למרות שגדלתי על TOS, ואני עדיין אוהב אותה)}האקשן הוא לא העיקר. ב-DS9 וב-VOYAGER אמנם יש אקשן, אבל הוא רק מעצים את העלילה, הסיפור, ואו הדמויות ולא מחליף אותם…הזוועה מבית אברהמס(שניהם), זה כבר סיפור אחר. שום קשר לטרק מלבד השם.
מסכים עם AUSTALDO לגבי סופרי המד"ב המשובחים שהיוו חלק מכותבי TOS, ואגב טכנולוגיה ומדע, הנעת וורפ ו"משגר" הם יותר קרובים ממש שאתם חושבים, נסיונות מדעיים בנושא מתקיימים כל הזמן, אם אתה רוצים לדעת עד כמה קרוב הגיעו, תבדקו את דף מס"ב בפייסבוק, כתבות לגבי חידושים טכנולוגיים במתווה הטרק, מתפרסמות שם לפרקים.

יוסי 17 ביוני 2013

בכל ספר(וסדרת) פנטזיה, הגבר שהכי מרתק אותי הוא מה זהה או דומה לחיים שלנו ומה שונה. דוגמאות לקטגוריה הראשונה יהיו, ככלל, בני אדם על שלל המניעים שלהם, חוקי הטבע ותפיסות סוציולוגיות ופילוסופיות. דוגמאות לקטגוריה השנייה יהיו הגאוגרפיה ועולם העל-טבעי. המאפיין שהכי לא עקבי ומעניין בעיני אלה השמות שמרטין נותן לדמויות: לפעמים ממש כמו אצלנו (רוב, ג'ון), לפעמים ממש לא (סטאניס, דאינריז) ולפעמים, כמו בשמות של דגמי מכוניות אירופאיות, ממש דומה לשלנו עם שינוי קטן: אדארד, ברינדן ובנג'ן.

יריב 17 ביוני 2013

זה חלק מעניין הירידה לפרטים הקטנים. שמות מאזורים שונים צריכים לנבוע ממסורות תרבותיות שונות, ולכן לא יכולים להיות כולם דומים לשמות אנגליים. לכאורה היה יכול להשתמש במסורות שונות של שמות מאזורים שונים, אבל זה היה משפיע בצורה מאוד חדה על הצורה שבה הספרים שלו נקראים במקומות שונים. אני לא חושב שזה מקרה שהקבוצה שהשמות שלה הכי דומים לשמות אנגליים היא בני הצפון…

יוסי 17 ביוני 2013

ועדיין, יש לי הרגשה שלהמציא 300+ שמות היה לו קשה אז הוא עיגל פינות פה ושם. שלא לדבר על האביר הווסטרוסי (ser) שהוא זהה לחלוטין לאביר האנגלי (sir) פרט לאות אחת.

יריב 17 ביוני 2013

הוא לא בלשן, ברור שהוא עיגל פינות (מה גם שבכל מקרה הכתיבה לוקחת לו יותר מדי זמן).

ארז ?(דא יונג) 18 ביוני 2013

300 שמות היו אולי בחצי הראשון של הספר הראשון. בכל סדרת הספרים יש לא רק מאות או אלפי דמויות (בסוף כל ספר יש את רשימת כל הדמויות, נראה לי שבספר דברי הימים יש פחות שמות) אלא גם לכל דמות יש את הבית שלה, סמל הבית, האיזור ממנו הוא באה ועוד ועוד פרטי רקע. אני באמת לא מבין איך הוא מצליח לעשות את זה.

מה שאני אוהב גם הוא את שמות המשפחה של הממזרים, שמשתנים מאיזור לאיזור (סנואו, סטון, סנד וכו').

אריאל גרייזס 18 ביוני 2013

הוא חולה רוח, זה מה שהוא

עורב סגול (בעל 3 עיניים) 17 ביוני 2013

לפחות בפגרת הפוטבול יש משחקי הכס, ובפגרת משחקי הכס יש פוטבול

אריאל גרייזס 18 ביוני 2013

אתה חייב להישאר עם הכינוי הזה, הוא מעולה

D! בארץ הקודש 18 ביוני 2013

אוף!!!!

ארז ?(דא יונג) 18 ביוני 2013

יופי, גרייזס. עד שאני סוף סוף מנסה להכנס קצת לגמילה אחרי 4 חודשים בהם קראתי את הספר השלישי והרביעי ברצף + צפייה בעונה 3, אתה בא עם זה. החברים שלי כבר צוחקים עלי על שבכל שיחה אני בא עם אנלוגיה מעולם משחקי הכס, חייב איזה הפסקת מנוחה פני הספר החמישי.

אחלה טור, עכשיו יהיו לי עוד אנלוגיות לחשוב עליהם.

בקשר לסמויה, THE GAME הזה הוא הסדרה עצמה. הוא הכח המניע והשולט והדמויות היחידות שבאמת מצליחות למצוא את המנוחה והאושר הן אלה שמצליחות לצאת ממנו (באני קולווין, דניאלס בסוף, מקנולטי ועומאר לתקופה מסויימת וכו')

טל בן יהודה 18 ביוני 2013

1. די תמשיך.

2. פשוט נהדר. קונספט מצוין וביצוע עוד יותר מצוין. קריאה מהנה ביותר לצופי משחקי הכס שהם אוהדי ספורט.

3. מעולם לא נתקלתי בתמונות האלה, ממש אוהב אותם.

4. כבר צינתי זאת בעבר, אבל לעיתים זה קצת מבהיל אותי שלמעט מכבי ת"א, אנחנו דומים מאד בצורת המחשבה. היה נדמה לי שב"חוקים ניתנים לכיפוף" אני קורא את מחשבותיי המדויקות בעניין "פנטזיה", "מדע בדיוני" וכו'…

5. כשקראתי את "נאמנות זה נחמד, אבל כסף נחמד יותר" חשבתי על העזיבה של אלירן עטר לריימס. מי שמאוכזב מזה, פשוט לא מחובר לספורט המקצועני של היום.

6. הרגת אותי עם "אריה סטארק"!

7. בא לי נקניקייה עכשיו.

טרנטה 18 ביוני 2013

סטארק- ליברפול. בית עתיק, עבר מפואר, הווה בלהבות ועתיד לא ברור.
באראתיאון (סטאניס) – בארסה. עם מסי (מליסנדרה) בהרכב הוא בטוח שהוא מגן הממלכה אבל תכלס הוא דפוק כמו כל האחרים.
לאניסטר – ריאל מדריד כמובן.
ארין – באיירן מינכן. שולט ללא עוררין בתחומו ולא מתערב במלחמות האחרים.
טיירל – החלטה קשה ביותר. עשיר ומכובד אך ללא שאיפות אמיתיות משל עצמו. אני הולך על פורטו.
גרייג'וי – כנראה פ.ס.ג'. שואף לעצמאות והכרה. מאמין בכח. תכלס כולם שונאים אותו. לזלזל בו זו טעות.
מארטל – עוד לא נחשף לצופים. אני הולך על אייקס.
טארגאריאן – מכבי תל אביב. מחזירה עטרה ליושנה.

אריאל גרייזס 18 ביוני 2013

אני מבקש, ליברפול זה לגמרי טראגראיין. היה עצום פעם, המלך הבלתי מעורער, כבר שנים בגלות אבל עכשיו יש לו מאמן (מלכה) חדש והם בדרך חזרה לגדולה..

טרנטה 18 ביוני 2013

תיארת בדיוק את מכבי תל אביב. רק שחאליסי קצת יותר יפה מגולדהאר.

אריאל גרייזס 18 ביוני 2013

מכבי תל אביב כבר לקחה אליפות, דאני עוד לא (וגם לא ליברפול. אבל עוד קצת..)

ארז ?(דא יונג) 18 ביוני 2013

מארטל זה נאפולי אולי. דרומיים, חמי מזג ואוהבים לעשות סצנות.

ארז (דא יונג) 18 ביוני 2013

טוב, בלי ספוילרים.

עורב סגול (בעל 3 עיניים) 18 ביוני 2013

השחורים – ריינג'רס. הפראיים מעבר לחומה – סלטיק.

עסוקים שנים במלחמות שלא ממש מעניינות אף אחד בדרום

מכביסט טירון 18 ביוני 2013

אם כבר מדברים על קבוצות, איזה בית אתם אוהדים? יש פה מישהו שאוהד לאניסטר? מעניין אם כמו ספורט, החוויה הרבה פחות עוצמתית כשאתה נייטרלי.

אריאל גרייזס 18 ביוני 2013

זאת הבעיה אחרי העונה האחרונה – הקבוצה שלך ירדה ליגה ואתה תקוע בלי מישהו לעודד.
חוץ מזה, אני חושב שהרבה אוהדים את לאניסטר ב', AKA – טיירון..

טרנטה 18 ביוני 2013

אני מעריך שמי שקרא ו/או ראה למד כבר שאין להיקשר רגשית לשום דמות בסדרה. אגב – בספרים אין טובים או רעים. כל פרק הרי מסופר מנקודת מבט של דמות כזו או אחרת ובעיניה היא כמובן "הצודקת".
ונראה לי שיותר קל להיות שונא של דמות או בית. כולם שונאים את ג'ופרי, כולם שונאים את בולטון & פריי, כולם שונאים את ת'יאון, כולם שונאים את סרסי וכו'.

מכביסט טירון 18 ביוני 2013

איך לעזאזל מישהו יכול לחשוב שלטיירון יש סיכוי להיות משהו טוב יותר מידו של המלך? ההמונים שנאו אותו מההתחלה.
לאהוד דמות זה בכל מקרה משהו חסר סיכוי, כמו לאהוד שחקן כדורגל. בסוף הוא יפרוש (או יופרש) ואז מה ישאר? לשנוא מישהו בסדרה הזאת, לעומת זאת, זהו סיכון מאוד נמוך. אמנם צריך סבלנות, אך אני מאמין שעד סוף הסדרה ביחד עם הרבה מ"הטובים", גם כמעט כל הדמויות השנואות ימותו.
עדיף הרבה יותר לאהוד בתים, שנוטים יותר להאריך חיים.

מכביסט טירון 18 ביוני 2013

אה, ואני לא מסכים איתך שאין טובים או רעים. יש דמויות שמבחינה מוסרית טובות הרבה יותר מדמויות אחרות. אתה באמת יכול השוות את נד סטארק, טיירון או דאנריס לג'ופרי או וואלדר פריי? לא כל הדמויות זוכות לפרקים מנקודת מבטן ולכן חלקן מצוירות כטובות ומובנות הרבה יותר מאחרות.
עדיין, אני מסכים איתך שאין דמויות מושלמות, וכמעט (?) כולן עגולות.

עורב סגול (בעל 3 עיניים) 18 ביוני 2013

הנאום של טייוין חטיריון על נצחיות המשפחה שכנע אותך

Comments closed