על הכתיבה – ראיון חגיגי לכבוד החג

הבלוג עורך עם עצמו ראיון לכבוד החג

writing

שאלה ראשונה ומאוד ברורה – למה החלטת לעשות את הראיון הזה?

שאלה טובה. יש לי הרגשה שהצד שלנו, הכותבים, לא ממש חשוף לקוראים. לפעמים זה נראה לכולם מובן מאליו, אבל חשבתי שאולי זה יעניין את הקוראים לדעת קצת יותר מה עובר עלינו.

כלומר עליי, אני כמובן לא יכול לדבר בשם אף אחד אחר.

טוב, בחרת לעצמך מראיין די נוח, הייתי אומר.

בהחלט. אבל כדי שלא יגידו שזה ראיון מכור, אני מזמין גם את הקוראים לשאול את השאלות שלהם, אני מבטיח לענות בכנות לכל שאלה

קצת אקזביציוניסטי מצדך, כל העסק, לא?

בהחלט. אבל זה חלק מהקונספט של כתיבה, לדעתי. שאנשים יקראו אותך. כתיבה בלי קוראים היא סוג של חסרת תוחלת, ויסלח לי פרנץ קפקא.

בצורה מוזרה משהו, זה גם הפוך. לטעמי לפחות, לכתוב במטרה שיקראו אותך זאת פעולה מפחידה למדי. לא סתם אני חושב הרבה מאוד אנשים כותבים למגירה ולא מפרסמים, המחשבה שיקראו אותך מפחידה רצח.

למה?

כי כתיבה היא דבר מאוד אישי. אני לא יודע כמה זה נכון לגבי כותבים אחרים ואין לי מושג כמה הקוראים מרגישים בזה, אבל כמעט בכל כתיבה אני משאיר חלק קטן מעצמי בפנים. זה נשמע אולי טיפה ניו-אייג'י כזה (ואלוהים יודע שאני מתעב ניו-אייג'), אבל כתיבה דורשת חשיפה, כמו שכל סוג של אומנות אני מניח דורשת, וזאת חשיפה שלא תמיד קל לך, בתור כותב, לקבל.

עכשיו תחשוב שלא רק אתה חושף את עצמך, מישהו אומר לך שאתה כותב גרוע? אני בטוח שהמחשבה על זה היא משתקת. אני יודע שאצלי היא היתה ככה במשך הרבה זמן.

ואיך מתמודדים עם זה?

זה שילוב של דברים. חלק מזה זה עניין של בגרות, שאתה מוכן לקבל ביקורת. חלק שני זה להיות בטוח בכתיבה שלך, וזה עניין שמגיע עם הזמן. יש פה סוג של מלכוד 22 – ככל שתכתוב יותר, תתמקצע יותר, תהיה בטוח בעצמך יותר. אבל צריך להתחיל איפה שהוא ועד שלא תעשה את זה, לא תוכל להגיע לשלב של הביטחון.

וכמובן, זה לא שהיום אני 100% בטוח בעצמי. ישנם הרבה מאוד פעמים שאני מפרסם משהו שאני לא בטוח לגביו וחרד לגבי התגובות שאני אקבל. ויש פעמים שאני כותב משהו, ולא מרגיש שהוא טוב מספיק – אז אני לא אפרסם אותו. גם עודף בטחון עצמי זה לא דבר טוב, זה יגרום לך להיות הרבה פחות ביקורתי כלפי עצמך.

ואיך אתה מתמודד עם העולם הנוכחי, זה שבו הכתיבה שלך מבוקרת באופן תמידי?

אני מת על זה! כלומר, ברור שכמו כל בן אדם נורמלי קשה לי לקבל ביקורת, אבל הקונספט הזה שבו אנשים יכולים להגיב לך, לתת לך פידבק מיידי, לטעמי הוא נהדר. למעשה, הוא כל כך נהדר שאני פשוט לא מסוגל להבין איך אנשים יכולים לכתוב למקום שבו אין להם את הפידבק הזה, כמו עיתונות מודפסת, למשל. איך הם יודעים אם מה שהם כתבו זה טוב? אם זה הטעם של הקוראים?

ואיך אתה מתמודד עם הביקורת? אתה פחות רגיש לזה ממה שהיית?

הייתי נורא שמח להגיד שאני לא מתרגש מביקורת כמו פעם, אבל אם אני אהיה כנה עם עצמי, אני לא חושב שזה המצב. עדיין יהיו מקרים שבהם תגובה מסוימת או דיון מסוים יצליח לערער אותי ברמה כזאת שאני אחשוב עליו במשך שעות ואפילו אהיה בדיכאון ממנו. כמובן, ברוב המקרים, אם הביקורת היא עניינית, אני לוקח אותה בחשבון ומנסה להשתפר. לא תמיד אני אסכים עם כותב הביקורת, מן הסתם, אבל אני רואה את זה כהזדמנות להיות כותב טוב יותר.

מה הדבר שהכי מפריע לך בביקורות?

טוב, קודם כל, אני שונא לטעות. אם מישהו תופס אותי בטעות זה גורם לי להרגיש ממש רע. אני כמובן אלך ואתקן מיד. גם טעויות כתיב משגעות אותי ולכן אני אקרא משהו שכתבתי שלוש-ארבע פעמים לפני שאני אפרסם אותו, כדי לוודא שלא טעיתי.

חוץ מזה, אין לי בעיה שאנשים חולקים על דעתי "המקצועית", זה באמת לא מפריע לי. אבל אם מישהו יבוא ויגיד לי שמשהו שכתבתי כתוב חרא, למשל – זה בהחלט מסוגל לפגוע בי. לא בגלל שאני לא חושב שאני יכול לכתוב חרא, זה אפילו מאוד הגיוני, פשוט כי אני שונא לפרסם משהו לא טוב. כמו שאמרתי, אתה מוציא את עצמך, ואם אנשים מזלזלים בזה, אני מסוגל לקחת את זה לא בקלות.

אז אם אתה כל כך אוהב את הפידבק הזה, זה אומר שויתרת על החלום של לפרסם ספר, שאין בו את הפידבק הזה?

לא ויתרתי, זה תמיד נראה לי כמו איזה משהו לשאוף אליו, אבל אני בטח לא אובססיבי לגביו או אראה בעצמי כשלון אם לא אצליח. בשורה התחתונה, בטח עם מצב הספרות בארץ היום, אני מגיע להרבה יותר קוראים דרך דה-באזר מאשר בכל ספר שכנראה אי פעם אני אפרסם.

שלא תבין לא נכון, אין שום ספק שיש משהו בספר, של ללכת לחנות ולראות את השם שלך מודפס עליו (במאמר מוסגר, בימינו – גם אם אתה מפרסם, תוכל לראות את הספר שלך בחנות למשך שלושה ימים בערך). אבל למעט היכולת למדוד כמה ספרים מכרת, שכמו שראינו עם ג'יי קיי רולינג, זה פונקציה של יחסי ציבור ותו לא, אין שם את הפידבק של הקורא. ונראה לי שזה יהיה מאוד חסר לי.

וגם יש את העניין של התגמול הכספי.

תשמע, להתפרנס בתור סופר, למעט יחידי סגולה, אי אפשר בכל מקרה. כן היה נחמד לקבל כסף בשביל הכתיבה שלך, אבל זה יותר בקטע של הכרה ביכולת שלך, או אם נהיה טיפה יותר בוטים – טפיחה על האגו – מאשר התגמול עצמו.

כלומר?

כלומר, זה כיף לקבל פידבק מהקורא והכל, אבל לבוא ולכתוב "אהבתי" או "אחלה סיפור" בתגובה לפוסט זה רק טיפה'לה יותר קשה מלעשות לייק בפייסבוק. זה לא דורש מהקורא יותר מדי.

שלא יובן לא נכון, אני לא מזלזל בזה ואני שמח על כל אחד כזה – וגם על אלו שנותנים את הביקורת שלהם, כל עוד היא עניינית. אבל כשמישהו הולך ואשכרה מוציא כסף מהארנק, כסף שהוא עבד קשה בשביל להרוויח, וקונה משהו שאתה כתבת – אין ספק שיש פה הערכה ברמה שונה לגמרי, שמה לעשות – זה נותן בוסט רציני לאגו שלך.

זה אומר שהיית רוצה לעשות את המעבר לכתיבה בתשלום?

לא חושב. קודם כל, יש את העניין של החשיפה. אני מעדיף שיקראו אותי 5,000 איש בלי לקבל על זה תמורה, מאשר 500 איש שכן ישלמו. מדובר סתם בזריקת מספרים, אין לי מושג כמה באמת יהיו מוכנים לשלם, אבל אני מעריך שכמות הקוראים תרד משמעותית ולי זה יהיה חבל, כי חוץ מזה שכל כותב רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו אותו, אני גם רואה בחלק נכבד מהקוראים סוג של חברים שלי.

וחוץ מזה?

חוץ מזה, יש יתרון לכתיבה "חובבנית". מבחינתי, הכתיבה זה מקום שכיף לי ללכת אליו. אני לא חייב כלום לאף אחד ועושה את זה רק מתי שבא לי ואיך שמתחשק לי. במידה מסוימת, זה סוג של בריחה בשבילי.

אם זה יהיה בתשלום, אז אני קודם כל אהיה חייב לקוראים. אם זה להוציא כמות פוסטים מסוימת, אם זה לכתוב בסטנדרט מסוים. ומה שהכי גרוע – זה יהפוך לסוג של עבודה. וכל עבודה, אפילו הכי מעניינת בעולם, הופכת עם הזמן לשגרתית. נגיד, אתה מכיר את הסיפור על העבודה ההיא של השומר על שונית האלמוגים באוסטרליה, מה שכינו "העבודה הטובה בעולם"?

בטח שאני מכיר, אני זה אתה

כן, צודק. בכל מקרה, אני בטוח שגם הבחור הזה, אחרי איזה שנה, קם ביום שני בבוקר ואמר – וואלה, איך לא בא לי ללכת לעבודה היום, כל האלמוגים והכרישים האלו משעממים אותי. ואני לא רוצה שזה יקרה לי עם הכתיבה.

הזכרת את דה-באזר, אתה רוצה לדבר על מה זה דה-באזר בשבילך?

דה-באזר מבחינתי זה בית. זה היה ככה עוד לפני שכתבתי בו ובטח ובטח שזה המצב כשאני אחד הכותבים.

יש נטיה היום בהרבה מאוד מקומות לזלזל בקהילות הוירטואליות למינהן. ולפעמים זה נכון. אין לי הרבה חברים בפייסבוק ביחס לאנשים אחרים שאני מכיר, ועדיין – אני חושב שחצי מהחברים שלי שם הם אנשים שלא פגשתי בחיים. אז איך בדיוק אני יכול להיות חבר שלהם?

במקרה של דה-באזר, זה כביכול עוד הרבה יותר קיצוני. את מרביתם המוחלטת של המגיבים, ובטח של הקוראים, אף פעם לא פגשתי. ועדיין, במידה רבה, אני רואה בקוראים שלי סוג של משפחה. חלק נכבד מהם, אפילו אם הדרך היחידה שבה אני מכיר אותם היא בכינוי שלהם, הם אנשים שאני מכיר את ההעדפות שלהם, נטיות פוליטיות, דתיות וכמובן ספורטיביות. אני בטוח שזה נכון גם ביחס של הקוראים לגביי – הגיוני מאוד שמי שקורא אותי בצורה קבועה מכיר אותי ואת הדיעות שלי יותר טוב ממה שחלק מבני המשפחה שלי מכירים.

ואיך אתה רואה את דה-באזר מתפתח?

האמת היא שאני לא. כלומר, אני שמח על כל כותב חדש שמתווסף, ועל כל תחום חדש שמסוקר, אבל אני חושב שדה-באזר הוא סוג של שמורת טבע בנוף תקשורת הספורט הישראלית ואני לא רואה סיבה שזה ישתנה בקרוב. יכול להיות שיתווספו עוד שמורות מהסוג הזה, כמו שאודי הירש (אותו אני מאוד מעריך) עכשיו מרים בלוגים של ספורט בנענע או הפרויקט הנחמד הזה של kick, שבו קוראים יכולים להעלות בעצמם פוסטים, אבל גם הם ישארו תמיד רק סוג של נווה מדבר בים של צחיחות תקשורתית.

זה קצת מתנשא מצידך, לא?

בהחלט. אבל אני לא רואה שום דבר רע בלהגיד – אני עובד על איכות, אפילו אם זה אומר שיהיו לי מעט קוראים. אפל, לדוגמא, עשתה על זה הון. הם אמרו מראש – אנחנו מוכרים מוצרים יקרים לשכבות הגבוהות ואם זה לא מתאים לכם, אז אל תקנו. גם אני "מוכר" מוצר מסוג מאוד מסוים. מי שנכנס לבלוג שלי יודע בדרך כלל מה הוא יקבל, ויותר חשוב – גם מה הוא לא. ואם זה לא מתאים לאנשים, זה בסדר מבחינתי.

ואתה לא רואה דרך שבה יהיה אפשר להשפיע על תקשורת הספורט שתעלה אף היא את הרמה שלה?

לא ממש. קל מאוד להתגלגל על תקשורת הספורט בארץ (גם אני עושה את זה) על הרמה הנמוכה שלה, אבל צריך לזכור שהיא רק נותנת לאנשים את מה שהם רוצים. אם כל אוהד ספורט שני שאני מדבר איתו מספר לי על מה שהוא שמע בתוכנית של איינשטיין וקופמן, למשל, אז כנראה שזה מה שהעם רוצה. והתקשורת, היא לא רוצה לחנך, המטרה שלה זה לעשות כסף, אז היא תיתן לו את זה ותרד למכנה המשותף הנמוך ביותר, אם זה יביא לה (וזה יביא לה) עוד רייטינג.

הדבר היחיד שאני מצר עליו, וזה נכון לגבי כל התקשורת, לא רק זו של הספורט, היא שאותו מכנה משותף ממשיך לרדת כל הזמן. אם פעם אנשים הזדעזעו פה כשדודו טופז זרק אוכל לפה של בחורה שמנה, אז היום הדברים האלו קורים בפריים טיים באופן יומיומי כמעט, רק שקוראים לזה ריאליטי והכל בסדר.

בוא נחזור לדבר שניה על הכתיבה עצמה. אמרת שכתיבה היא משהו מפחיד, מה הכי מפחיד אותך?

הפחד הכי גדול שלי הוא בוודאות – להיות לא מקורי. נדוש. שזה מאוד קשה היום לא להיות כזה, כי כבר כל כך הרבה נכתב, שנראה שקשה להמציא משהו חדש.

יותר מזה, מכיוון שקריאה היא משהו שעסקתי בו מרבית החיים שלי, אני מרגיש שספגתי כל כך הרבה, שכל מה שאני אכתוב עכשיו יהיה רק איזושהי ואריציה של דברים שכבר נכתבו וקראתי אותם.

חוץ מזה, אני נורא מפחד להיות בינוני. שבלוני. משעמם.

תן דוגמא

טוב, אני אלך הרבה אחורה, אולי לדבר הראשון שבאמת כתבתי באמת בחיים שלי – בכיתה י"א או י"ב למדנו חיבור בפעם הראשונה ואחרי השיעור הראשון המורה ביקש שנכתוב לו חיבור על נושא שאני באמת לא זוכר מה הוא היה, אבל משהו ממש לא מלהיב. פלסטיק או משהו כזה.

בכל מקרה, הלכתי הביתה וכתבתי חיבור של שלושה עמודים, שהיה מושלם. היתה לו פתיחה כמו שכתוב בספר, היו בו נימוקים טובים, סיומת יפה. הייתי נורא מרוצה ממנו וגם המורה היה מרוצה ממש, כל כך מרוצה שהוא ביקש ממני להקריא את זה לכל הכיתה. ואז, תוך כדי הקראה, קלטתי שהחיבור הזה הוא מושלם. כל כך מושלם שהוא פשוט משעמם לאללה. לא היה בו שום דבר מרגש או מעניין, הוא פשוט היה כתוב "נכון".

וז אולי משהו שאני מנסה לברוח ממנו אם אני יכול – פחות לכתוב "נכון", יותר לנסות לעשות דברים שונה. להציג אותם מזווית חדשה. הכי חשוב – לגרום לקוראים לחשוב מחדש על דברים שהם לקחו כמובן מאליו.

יש כותבים שאתה מעריץ? שהיית רוצה לכתוב כמוהם?

אני חושב שצריך להבדיל בין שני הדברים. אני מעריץ את היכולת של דורפן, למשל, לבטא רעיון שלי היה לוקח אלף מילה בשני משפטים. אני מעריץ את היכולת של אברהמי לכתוב על מה שקורה אצלו בפנים. האם הייתי רוצה לכתוב כמוהם? אני לא חושב.

גם כי לכל אחד יש את הסגנון שלו ובעיקר כי הצורה שבה אתה כותב משקפת את האופי שלך, מה שדורש סוג מסוים של מסע, שאני לא בטוח שהייתי רוצה לעבור. לי יש את המסע שעברתי ובעקבות זה יש את המשא שאני סוחב על הגב (משחק מילים לא ממש משעשע) ואיתו אני כותב.

ומחוץ לדה-באזר, יש כאלו?

טוב, יש עשרות סופרים שאני מעריך עד מעריץ. בעיקר אני אוהב את אלו שמביאים איתם משהו חדש ושונה. כמו שאמרתי, מקוריות זה הדבר שהכי חשוב לי.

כמו?

טוב, בורחס הוא כמובן סופר שאני מעריץ בזכות היכולת שלו להעביר רעיון באמצעות סיפור קצרצר. אתגר קרת לטעמי הוא מישהו שהצליח להביא משהו חדש לגמרי לזירה, לפחות בספרים הראשונים שלו, ועל כך אני מעריץ אותו. ויש כמובן את ריימונד קארבר, שאם נחזור לשאלה המקורית שלך – הייתי נותן את שתי הידיים שלי בשביל לכתוב כמוהו.

במפתיע או שלא, כל הדוגמאות שנתת הם של סופרים שכתבו בעיקר סיפורים קצרים

לא, לא במפתיע. זה לא שאני לא קורא רומנים, כמובן. וזה לא שאין סופרים שכתבו רומנים שאני מעריך. אבל אני חושב שבסיפור קצר יש משהו שונה, כזה שמאפשר לסופר לבטא את עצמו בצורה הרבה יותר מרשימה מאשר ברומן.

תסביר

אני תמיד ממשיל רומן לסרט באורך מלא, בעוד שסיפור קצר מבחינתי הוא סוג של תמונה קפואה בזמן. אני חושב שהרבה יותר קשה לספר סיפור דרך תמונה אחת בודדת, אבל אם אתה מצליח לעשות את זה – אתה אמן אמיתי.

בורחס תמיד מצוטט כאומר – "מה הטעם לכתוב 400 עמוד אם אפשר להביע את אותו רעיון ב-400 מילה". ואין ספק שהוא היה אמן אדיר בהקשר הזה – היכולת שלו להעביר רעיון או כמה רעיונות באמצעות סיפור לא ארוך במיוחד, היא מדהימה.

זה מה שאתה מנסה לעשות?

לפעמים אני מנסה להעביר רעיון אבל בדרך כלל זה יותר לספר סיפור. אבל בכנות, אני לא יכול לראות את עצמי כותב רומן. בדרך כלל סיפור מתחיל מרעיון מסוים, גרעין של סיפור. את אותו גרעין אני עוטף בבסיס של הסיפור ואחרי זה אני מוסיף פרטים מסביב. אני פשוט לא רואה איך אני הופך רעיון בודד, או אלמנט מסוים לרומן שלם. אני גם לא רואה את הטעם.

והגרעין הזה של הסיפור, מאיפה הוא מגיע?

זה יכול להיות ממיליון דברים. בדרך כלל זה פשוט משהו שקופץ לי לראש בנקודה מסוימת ואותו אני מפתח הלאה.

עד כמה זה מבוסס על דברים שקורים לך באמת?

מעט מאוד. יש נטיה לקוראים הרבה מאוד פעמים לנסות לחשוב שמדובר במשהו אישי, זה הופך את הסיפור להרבה יותר מעניין. אבל ברוב המקרים, הגרעין הוא לא יותר ממשהו שחשבתי עליו כאשר קרה לי משהו, ולא משהו שקרה לי באמת.

לדוגמא?

נניח, יש לי סיפור על מישהו שיושב עם חברה שלו במסעדה, והיא הולכת לשירותים ולא חוזרת. לשמחתי, זה לא קרה לי אף פעם. מה שכן קרה לי זה לשבת במסעדה עם מישהי, ואז היא הולכת לשירותים ואני תוהה לעצמי – מה יקרה אם היא לא תחזור. בנקודה הזאת אני אומר לעצמי – וואלה, זה יכול להיות רעיון מעניין לסיפור.

ואיפה עוד נכנסים החיים שלך לסיפור?

בפרטים הקטנים שמסביב. אני מסוגל להוסיף פרטים לסיפור פיקטיבי לחלוטין, שילקחו מחוויות שונות שעברתי.

כמו הדת?

טוב, דת סיפור אחר לגמרי. פה זה כבר לא פרטים קטנים, אני חושב שבחלק נכבד מהכתיבה שלי הדת, או אלוהים, נוכחים בצורה משמעותית.

למרות שאתה אדם לא מאמין.

נכון, אני לא מאמין, אבל מכיוון שחלק נכבד מהחיים שלי ביליתי בתור אדם מאמין (או לפחות אחד שמתחזה לכזה), לאלוהים יש הרבה מקום בחיים שלי.

או חוסר מקום

או חוסר מקום, נכון מאוד. אני חושב שזאת נקודה שחילונים, וגם דתיים, "מלידה" יתקשו קצת להבין. הרי אם אתה לא מאמין, איזה מקום יש לאלוהים אצלך בחיים? אבל בן אדם שהיה פעם דתי ואחר כך כבר לא, היה אצלו מקום לאלוהים שעכשיו הוא ריק. הוא יכול למלא אותו, כמו שאני עשיתי, בהרבה מאוד דברים. הכתיבה, למשל, זה אחד מאותם דברים. ועדיין, העוגן הזה שקיים אצל אנשים דתיים ואף פעם לא היה קיים אצל מי שאף פעם לא היה אדם דתי, הוא משהו שחסר.

תסביר

אני מסתכל למשל על אשתי, שנולדה ונשארה חילונית. מבחינתה, החיים מאוד ברורים. אין לה את הפקפוק הזה בדרך. זה אחד מהדברים שכשהורדתי את הכיפה הטריפו אותי אצל חילונים – אני הגעתי לאיפה שאתם נמצאים בגלל שעברתי כברת דרך ואילו מבחינתכם זה מובן מאליו. מבחינות רבות, חילונים הם בדיוק כמו דתיים – אין להם באמת בחירה, הם פשוט נולדו לעולם מסוים. מצד שני, הם לעולם לא יוכלו לחוות את הרגשת השחרור שאני חוויתי כשעברתי לצד השני.

באותה מידה, כשאני מסתכל על האחיות שלי, שנולדו ונשארו דתיות, החיים שלהם מאוד מאוד קלים. שזה קצת מצחיק, כי בתור בן אדם דתי תמיד מנסים להגיד לך כמה קלים החיים של החילונים בעוד שאתה, בגלל שאתה צריך לקיים מצוות, יש לך עול רציני.

אבל אני לא רואה את זה ככה. לאדם דתי, הדברים הם מאוד ברורים. אין שאלה של למה דברים קורים. גם כל סדר היום שלך מוכתב. לאדם חילוני אין את זה. כשדברים רעים קורים לו, הוא לא יכול לברוח ל-"כי ככה אלוהים החליט וזהו".

זה לא אומר, חלילה, שאני מפקפק בדרך בדרך שלי. היינלין כתב פעם משפט שאני מאוד מתחבר אליו – "אלוהים הוא קביים לאלו שאינם מסוגלים ללכת ברחובות הלא נודע בכוחות עצמם". אז אני לא צריך קביים, אבל זה לא אומר שלפעמים אני לא מתקשה קצת לרוץ. שזה בסדר, זה בדיוק המסע הזה שדיברתי עליו קודם, שהפך אותי למי שאני היום, לטוב ולרע.

ואתה מרוצה מאיפה שאתה היום?

מרוצה זה מילה גדולה, אבל לא רע לי. אם אני משווה את עצמי לאיפה שהייתי לפני עשר שנים, אז אני במקום אחר לגמרי.

התבגרת?

אני לא אוהב להשתמש בזה, כי תמיד הייתי סוג של "מבוגר". זה יותר שהגעתי להשלמה עם מי שאני, מה שהפך את הכתיבה שלי ליותר בוגרת.

זה כי אתה עכשיו נשוי, עם ילדים?

גם, אבל לאו דווקא. ברור שהיכולת למצוא את הקומפורט זון שלך עולה כאשר אתה נמצא במצב משפחתי רגוע. מצד שני, אתה לא רוצה להיות יותר מדי רגוע, כי אז אתה פשוט הופך למשעמם.

מה שכן, אני בוודאי חייב לאשתי הרבה מאוד, שהיא נותנת לי את היכולת לעשות את כל הדברים האלו, לנסות למלא את החלל שדיברתי עליו. זה ממש לא טריוויאלי.

אני מבין שהיא קוראת את מה שאתה כותב

האמת, אני לא בטוח. פעם היא היתה קוראת הכל, אבל נראה לי שהיום הרוב די משעמם אותה. מצד שני, מדי פעם היא זורקת לי איזה משהו שכתבתי, אז אני לא יודע. וכמובן, זה לא משנה באמת את הכרת התודה שלי אליה.

תודה רבה לך על הראיון

תודה לך וחג שמח

 

הקבוצה שלו
17:14 - עדן צרור (ברצלונה)

107 Comments

פראליה 25 בספטמבר 2013

אני אסתפק בסוג תשובה שאתה מעריך – מקסים.

גיל שלי 25 בספטמבר 2013

מעניין איך כל אחד כותב ממקום אחר. אני כותב ישר בבלוג, ומעלה מיד בסוף הכתיבה. לרוב אני מרגיש שהכתיבה שלי היא תירוץ לדיון ולא הדבר עצמו

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

הממ, האמת היא שגם אני כמוך – כותב לבלוג ישר. אני כן אעשה הרבה מאוד עריכה אחרי הכתיבה הראשונית. ומה שאמרת על זה שהוא התירוץ לדיון – בהחלט מסכים עם זה. אם כתבתי שבוע שעבר סיפור על אמונה, שמחתי מאוד שזה הפך לדיון על אמונה והגבולות שלה ואנשים לא הסתפקו בלהגיד את דעתם על הסיפור.
כמובן, יש את הכתיבה האישית, לא על הספורט או את הסיפורים שאני אוהב לכתוב – והם הולכים למגירה הוירטואלית שלי

גיל שלי 25 בספטמבר 2013

אתה מרגיש הבדל בין הכתיבה לוואלה וכתיבה לדהבאזר?

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

כן, בהחלט.
מעבר לעובדה שבדה-באזר אני יכול לכתוב כמעט על כל נושא שאני רוצה, תחושת המשפחתיות בדה-באזר היא גדולה הרבה יותר.
שזה קצת מוזר, כי בוואלה כתבתי לקהילה מאוד ספציפית של אוהדי פוטבול ואילו פה אני כותב על מגוון נושאים. אבל אני חושב שפה אנשים מרגישים הרבה יותר שהם, אם נשתמש במטאפורה, מתארחים בסלון של מישהו.
בוואלה, לאנשים לא היתה בעיה למגיבים ללכלך, להכנס אחד בשני בצורה אכזרית (מה שהולך שם עכשיו הוא בכלל מזעזע, לטעמי) והאמת היא שאחרי השנה הראשונה שבה כתבתי, הייתי מאוד קרוב להפסיק בלי לחזור. זאת היתה בדיוק השנה שבה פייטון זכה באליפות ואנשים נתנו לי להרגיש את זה בצורה מאוד קשה.
פה, לעומת זו, אני לא חושב שזה יקרה. אנשים יודעים שיש גבולות והם גם מרגישים הרבה יותר "קרובים" אחד לשני. זאת הרגשה הרבה יותר של קהילה או פורום ממה שהיה בוואלה

austaldo 25 בספטמבר 2013

למדור הפוטבול של וואלה שפעם היה *ה*מקום לקרוא על פוטבול בעברית אני כבר לא ניכנס. הוא מבחינתי מת עם הפורום.

red sox 25 בספטמבר 2013

אני חושב שלדוד מגיע שנמשיך להיכנס לשם ולמדור בוודאי יש זכות קיום גם בלי הפורום.
אני לא נוהג לקרוא טוקבקים ולכן התוודעתי לסיפור סביב התגובות שם רק השבוע. זה בהחלט נהיה ביזארי לגמרי.

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

אם תשאל את דוד, הוא בטוח יגיד לך שאנחנו לא חייבים לו כלום. מצד שני, הוא גם בטח לא אחראי למה שקרה עם הפורום.
אני נכנס לשם מדי פעם, אבל זה לא אותו דבר כמו פעם. פעם הטוקבקים היו חלק בלתי נפרד מהמדור

7even 25 בספטמבר 2013

אוסטלדו, זה אולי מבחינתך,
מבחינתי ועוד ים של קוראים זה המקום הכי טוב לפוטבול בישראל,
למעט אולי הבלוגים על פוטבול בדה באזר.
מה שעשו שם לפורום אכן מזעזע, אבל לא קשור למדור.

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

טוב, זאת לא כזו חוכמה – אלו שני המקומות היחידים בארץ שבאמת כותבים בהם על פוטבול מעבר לרמת הדיווח.
שלא יובן לא נכון, אני חושב שלוואלה יש מדור פוטבול מצוין וכל כתיבה על פוטבול בעברית היא מבורכת. מה שחבל לי זה שהמדור שם הפך מבית חם לאוהבי פוטבול לזירת התנצחות די דוחה.

red sox 25 בספטמבר 2013

רגע, אז אתה אומר שפייטון לא לוקח אליפות השנה?

סימנטוב 25 בספטמבר 2013

קל לך לשתף אותנו במה שזורם בנימים שלך וזה הרבה יותר בריא מהזהות המוסתרת שלי…
מעריך מאוד שחזרת בשאלה לא קל לצאת מחברה סגורה ולצאת עם האמת הפנימית שלך. החזרה בשאלה הייתה מושלמת אם הייתה ממשיך כל הדרת ומגיע ליונייטד :)
גם שמח

matipool 25 בספטמבר 2013

אחלה ראיון ואחלה רעיון ( משחק מילים לא ממש משעשע .. ) .
אהבתי את הפתיחות והכנות .
דרך אגב – כאבא לילדים בגיל המתאים בו ג'יי קיי רולינג הפציעה , אי אפשר להגיד שהיא רק יחסי ציבור . היא בראה עולם שלם שהקסים מיליוני ילדים וגם חלק מההורים שלהם .

סימנטוב 25 בספטמבר 2013

מסכים וכנ"ל למשחקי הרעב

austaldo 25 בספטמבר 2013

זה נכון – יש איזשהו קסם ב"הארי פוטר" שתפס הרבה ילדים ובלעדי זה כל היחצנות שבעולם לא היתה עוזרת.

רולינג הקימה לתחייה את ז'אנר סיפרי ההרפתקאות-התבגרות לבני נוער וזה הישג עצום לדעתי, בלי קשר לכמה הסידרה טובה וכמה היא "שאלה" מהמיתולוגיה היוונית, הקלטית והנורדית או סתם מהברית החדשה. "מישחקי הרעב", "פרסי ג'קסון" סידרת "mortal instruments" שעכשיו יצאה גם לקולנוע "divegent" שיצא בשנה הבאה ועוד ועוד – כולם רוכבים על הגל הזה.

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

היה לי חשש שהרפרנס לרולינג יתפספס. לא דברתי בכלל על הארי פוטר, שהוא סבבה אגוזים.
דיברתי על ספר שהיא פרסמה השנה בפסידונים ונמכר אולי ב-3000 עותקים ואחרי שפרסמו שזה שלה הוא נמכר במיליונים.
אם מתיחסים להארי פוטר, אז נכון שמדי פעם יכול להיות אחד כזה שיבליח ויצליח להפוך לרב מכר נגד כל הסיכויים. אבל הסיכוי לזה הוא ממש ממש קטן.

matipool 26 בספטמבר 2013

הבהרת את עצמך היטב .
מה זה "סבבה אגוזים" ?

מתי 25 בספטמבר 2013

פוסט יפה
יש הבדל בין ענפים שונים כשזה נוגע לכתיבה? כתיבה על כדורגל היא "אחרת" מכתיבה על פוטבול?

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

לא נראה לי. אולי בפוטבול אני מרגיש מקצועי יותר ושוחה יותר אז הכתיבה שלי תהיה בטוחה יותר. בכדורגל אני משתדל לכתוב מעט, למעט כשאני כותב על ליברפול, שאותה אני מכיר היום לפני ולפנים.
ואולי זה ההבדל ששווה לדבר עליו – בין כתיבה פרשנית נטו לבין כתיבה על קבוצה שלך. קצת כמו ההבדל בין הטור שאני מוציא אחרי משחק של הפטס לבין זה שאני מוציא בסוף המחזור, שהוא הרבה פחות אישי ובו אני משתדל להיות אוביקטיבי.

באבא ימים 25 בספטמבר 2013

יפה:

איך אמר פעם מישהו – היחידים שלוקחים את אלוהים ברצינות זה פונדמנטליסטים ואתאיסטים.

austaldo 25 בספטמבר 2013

וואו. כל הכבוד… אני אוסיף שאלה (אם לא בא לך לענות זה בסדר): כשאתה כותב, כמה אתה מנסה להיות "לעומתי"? ברור לי שאתה תמיד כותב רק דברים שאתה מאמין בהם, אבל האם קורה לך שאתה מחדד דברים בכוונה כדי לעורר וויכוח?

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

כן, יש אלמנט מסוים של לעומתיות. זה קורה פחות ממה שאפשר היה לחשוב לאור הרקורד שלי, אבל אם אני אראה שיהיו 4 כתבות מסוימות שכולם ישבחו משהו, יש בהחלט מצב שאני אחפש את הזווית האחרת.
אבל כמו שאמרת, זה יהיה משהו שאני אאמין בו.

ניתאי 25 בספטמבר 2013

יופי של דיאלוג. או מונולוג.
בתור קיבוצניק שפעם חשב שהקיבוץ השיתופי הוא דרך החיים הנכונה ואז שינה את דעתו, הייתה לי פעם את התחושה הזאת שלך בנוגע לדת רק בנוגע לסוציאליזם-קפיטליזם. שלי, כסוציאליסט לשעבר, יש איזה ידע מודבר על קפטיליזם מאשר למי שכל חייו היה קפיטלסיט.
חג שמח.

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

אני חושב שיש יותר מקשר אחד בין דת לבין קיבוץ. בדיוק אחרי שפרסמתי את הטור הזה הלכתי לרוץ וחשבתי על זה.
בשני המקרים, מי ששייך לחברה מסוימת ואז עוזב אותה, הוא גם משאיר מאחור את הריטואלים שלה. וזה סוג של חור.
היום חבר שלי בפייסבוק פרסם איזה שורה על שמחת תורה שהיתה משעשעת בטירוף – אבל רק אם אתה דתי תבין אותה. וחשבתי על זה שזה קצת חסר לי. ואז נזכרתי ב"מבצע סבתא" שחברים קיבוצניקים אמרו לי לא פעם שרק קיבוצניקים מבינים אותו באמת, ועד כמה זה דומה.

מנחם לס 25 בספטמבר 2013

אני כותב זאת מאהבת ספורט ולא כדי למכור את האתר שלי hoops.co.il
ואני כותב זאת לאוהבי ספורט ממש שנמאס להם לקרוא על רון קופמן.
הערב ב-11 שעון ישראל מתקיים אחד ממאורעות הספורט הגדולים של השנה. המרוץ ה-17 של אמריקה קאפ בין הקטמרן 'אורקל' האמריקאית לבין AMIRATES הניו זילנדית. היאכטות הללו טסות פע 3 ממהירות הרוח ובמפרץ סן אנטוניו הן כבר הגיעו למהירויות של 52 מייל לשעה!
זה שיא שיאי הטכנולוגיה עם 300+ סנסורים על כל יאכטה, ומחשבים המחשבים כל משב רוח וכל זרם מים ומה יהיה אם, ומה לא יהיה אם.
בקיצור ולעניין, באתר שלי אנחנו עוקבים אחרי המרוץ מתחילתו. האמריקאים נענשו ב-2 מרוצים והתחילו "מינוס 2". צריכים 9 נצחונות לנצח. הניוזילנדים כבר הובילו 8-1, ושלשום האמריקאים הישוו ל-8-8, והיום אחה"ב ב-1 זמן סן פרנציסקו (4 בניו יורק, 11 בשדות-ים) מתקיים המרוץ האחרון.
אנחנו עושים על זה בלוג "חי" כי יש לנו כתבת בשם שמרית הנמצאת שם, ויש לנו לינק למרוץ עצמו.
אם לא ראיתם זאת – אל תחמיצו. זה דבר לא יאומן!

מנחם לס 25 בספטמבר 2013

למי שמעוניין בשידור חי: יש לאמריקס קאפ ערוץ ביוטיוב שם הם מעלים הכל, תקצירים מסיבות עיתונאים וגם את השידורים החיים, פשוט גגל
america's cup youtube
נכנסים לקישור
http://www.youtube.com/user/AmericasCup
ושם מופיע
america's cup finals – live
מתחת לכותרת יש סרטון שבו צופים
עד לתחילת השידור מופיע בו טיימר לתחילת השידור

wazza 26 בספטמבר 2013

יש לך גם שידור חי של דשא צומח?

מנחם לס 25 בספטמבר 2013

רק על מנת להכניס אתכם לעניינים:

http://www.youtube.com/watch?v=raqkkPMrkYU

שי 25 בספטמבר 2013

שתי שאלות:
התייחסת כמה פעמים לחשיבות שאתה מייחס למקוריות – עד כמה זה נכון גם לתוכן הדברים בבלוג שלך? אישית, כשאני כותב משהו אני יכול לפעמים לעשות מאמצים אדירים כדי למצוא את הזווית האישית והייחודית שלי; אותה פינה שלא קיבלה התייחסות הולמת או רעיון שלא הובהר עדיין. הסגנון של הכתיבה יבוא רק אח"כ.

עד כמה אתה מרגיש שהדיון על הכתיבה הוא "פנימי" – בין עיתונאים וכותבים שונים – ולא מעניין את הציבור הרחב? אני לא עיתונאי (כרגע לפחות), אבל כבר יצא לי להיות בסביבה של עיתונאים ושמעתי שם יותר התייחסויות ליכולת-כתיבה מאשר מה ששמעתי כל חיי מצד האנשים שרק קוראים. אם לנסח את השאלה אחרת, מה מבדיל את הכתיבה ממלאכת הסנדלרות למשל, בעיניך, והופך אותה לנושא לדיון?

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

שאלות מצוינות.
לגבי השאלה הראשונה – בוודאי. אני תמיד אעשה ניסיון למצוא זווית שונה. כמובן, לא תמיד זה אפשרי. אני כותב על פוטבול כבר 6 או 7 שנים, כל שבוע, 20 שבועות בשנה – זה מאוד מאוד קשה למצוא זווית יחודית כל שבוע (המממ, איליי מאנינג), למרות שאני משתדל.
לגבי השאלה השניה – זאת שאלה שאני לא בטוח שאני יודע לענות עליה. אף פעם לא הייתי עיתונאי או הסתובבתי בברנז'ה העיתונאית. אני משוכנע שבתוך עיתון היכולת כתיבה היא משהו שמדברים עליו. אני זוכר כשאמנון דנקנר נפטר, אז בציבור הרחב התייחסו בעיקר לדברים שהוא עשה ואילו בתוך העיתונות היתה התיחסות מאוד נרחבת, שלי היתה טיפה מוזרה, על האיכות של הכתיבה שלו.
אם נדבר עליי אישית, אז יש שתי רמות של כתיבה. הרמה הראשונה היא זו שמזכירה סנדלרות, כמו שאמרת. מישהו שבא וכותב דיווח או כתבה ברמה הבסיסית ולא צריך להיות יותר מאשר מישהו קצת מנוסה כדי לעשות את זה. לצערי, מרבית העיתונות בארץ הפכה לסנדלרות (ואפילו לא טובה במיוחד).
אבל יש רמה נוספת, שבה יש ערך מוסף ליכולת כתיבה. נתתי פה את הדוגמאות של דורפן או אברהמי, שבה היכולת כתיבה שלהם היא ברמת אמנות מסוימת, שהופכת אותם ליותר מסנדלרים. נניח, אני לא אקרא כתבה על קריקט, אבל אם דורפן יכתוב על קריקט אז אני אקרא את זה כי זה כיף לקרוא אותם, לא משנה על מה הוא כותב.
אני מקווה שהצלחתי לענות

שלו 25 בספטמבר 2013

מאוד נהנה לקרוא אותך.

D! בארץ הקודש 25 בספטמבר 2013

חג שמח אריאל,
נעים להכיר עוד חתיכה

AMan 25 בספטמבר 2013

אחלה אריאל! שאפו.
ושאלה ברשותך.
האם יש לחץ/הכוונה/השפעה של האתר או דורפן:) לכתיבה מעוררת מחלוקת ועתירת טאקבקים?
במילים אחרות כמה הרייטניג הוירטואלי משפיע עליך ועל שאר הכותבים באתר?

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

שום דבר וואט סו אבר.
אם כבר, אז דווקא בוואלה – גם שם אף אחד לא אמר לי מה לכתוב – אבל היה ברור שיותר טוקבקים זה יותר טוב. היה איזה טור שכתבתי בזמנו על שי דורון כשהיא לקחה את אליפות המכללות, שהוא היה מאוד בוטה אבל הצליחו לשנות אותו ככה שהוא יהיה עוד יותר בוטה, עם כותרת מאוד חזקה ומושכת קהל.
פה אין שום דבר כזה. הדבר היחיד שיש זה גיבוי. כשכתבתי את הטור על אשתו של פדרר ואמא של מארי, שהיה מאוד מושך אש, אז היה מישהו שחשב שהטור הזה כנראה לא היה נכון, אבל אף אחד לא הוריד אותו וזאת היתה הזדמנות ללמוד.
מהבחינה הזאת, יש לי המון תודה לדורפן ובני ובקרמן, שלא רק הסכימו לארח אותי פה אלא שגם נותנים לי באמת יד חופשית לגמרי

בני תבורי 25 בספטמבר 2013

AMaN,
שאלה נהדרת. בתחילת דרכי ככותב בדה באזר, קיבלתי עצה מדורפן. אל תחשוש לעורר מחלוקת הוא אמר, אבל אל תייצר מחלוקות בכוונת רייטינג.

wazza 26 בספטמבר 2013

יפה, זה מה שרואים כשמחזיקים את החזון של one מול מראה

ג'וני 25 בספטמבר 2013

אנשים רוצים לשמוע על ספורט ואת זה התקשורת לא נותנת !!!!

אז מספיק לשקר כאילו שהתקשורת נותנת לאנשים את מה שהם רוצים
מה אנשים רוצים לשמוע על הרכילות מסביב לכדורזבל? נוו באמת!
חוץ מרכילות כדורגל וקצת כדורסל לתקשורת אין מה להציע ולכן תמיד אנשי תקשורת ממשיכים עם הקלישאה השקרית כאילו שזה מה שהעם רוצה .
הבעיה שבארץ אין עיתונאים איכותיים שמבינים בענפי הספורט השונים ולכן מה שנשאר להם זה להתלהם ,ללכלך ,להשמיץ ,להסית לרכל כדי שיכירו בהם .

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

זה בערך כמו להגיד שאנשים רוצים שהטלוויזיה תשדר להם "עמוד האש" והיא נותנת להם "האח הגדול".
התקשורת נותנת לאנשים את מה שהם רוצים. אם זה לא היה המקרה, אז לone לא היה רייטינג ואף אחד לא היה מדבר על יציע העיתונות.
להאשים את התקשורת זה להתעלם מאיזה 90% מצרכני הספורט בארץ הזה שזה מה שמעניין אותם. זה שזה לא מעניין אותך זה לא אומר שזה לא מעניין אותם.

Yavor 25 בספטמבר 2013

That's the easy way out, Ariel. Why not broadcast porn, then? I think the media has to serve as some sort of "mevugar ach'rai", and raise the level of conversation rather than lower it

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

בשביל זה יש רגולציה, כדי שלא ישודר פורנו. אם זה היה תלוי בתקשורת, כנראה שגם זה היה באוויר. אני כן הייתי. רוצה לראות תקשורת אחראית אבל אני לא רואה שום סיבה לצפות לכזה דבר. לדעתי מי שמצפה לזה הוא סתם נאיבי

ג'וני 25 בספטמבר 2013

עובדה שיש דעה שלילית על עיתונות הספורט המתלהמת בארץ כי היא מתעסקת בטפל ולא בעיקר ולכן התקשורת לא נותנת לאנשים את מה שהם רוצים אחרת הרייטינג היה מאוד גדול כי יש פה ציבור גדול שחובב ענפי ספורט כאלה ואחרים והתקשורת למעשה מאבדת אותם .
לאתר ONE אין באמת קשר לספורט למעט ידיעות על כדורסל ולכן הרייטינג שאתה מדבר לא רלוונטי כי שם טוקבקיסטים לא מעניין אותם הכתבות אלא להתכסח עם אוהדי הפועל או מכבי או סתם כאלה שנכנסים רקלאתר גליצ'ים. חובב ספורט אמרתי שרוצה להתעדכן בספורט ממש לא יעבור דרך אתר ONE כי זה אתר הרכילות והמסיבות.
מבטיח לך שאף אחד לא יפגין מול משרדי ערוץ הספורט אם התקשורת מעכשיו תתייחס לכדורגל הישראלי כמו אל הכדוריד או הכדורמים.

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

הדיעה השלילית מגיעה בדיוק מאותו מקום שממנו מגיעה הדיעה השלילית על האח הגדול ועדיין הוא מקבל 40 אחוז רייטינג. זה מקרה קלאסי שבו האליטה מנסה להכתיב סדר יום שלא תואם את מה שהציבור רוצה. סוג של ״הציבור מטומטם ואנחנו נגיד לו מה הוא באמת צריך״. ובכן, הציבור אולי מטומטם אבל זה מה שהוא אוהב (אני, דרך אגב, לא חושב שהוא מטומטם אבל נדבר על זה בהזדמנות אחרת) והתקשורת הבינה את זה אחרי 40 שנה.

Yavor 25 בספטמבר 2013

האנשים לא מטומטמים אבל הציבור מטומטם.

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

גם אם זה נכון, זה נראה לי יומרני להגיד שאתה יודע יותר טוב מהם מה טוב בשבילם

Yavor 26 בספטמבר 2013

אז אני יומרני, כמו שהאתר פה אליטיסטי. גם ראש הממשלה צריך לקבל החלטות שאולי לא יהיו פופולריות בקרב רוב הציבור, אבל אלה ההחלטות הנכונות (לדעתו). גם כאן המנהלים צריכים לקבל החלטות שיהיו לטובת הקהל, ולאו דווקא לרצות את המאוויים של אותו ציבור.

אריאל גרייזס 26 בספטמבר 2013

לראש הממשלה יש אחריות על המדינה שלו, לתקשורת אין שום אחריות על הציבור. איזה אינטרס יש להם לקבל החלטות שיהיו "לטובת" הציבור. ובכלל, מי שמך להחליט מה היא טובת הציבור? ראש הממשלה נבחר בבחירות דמוקרטיות, מי היא העיתונות שתחליט מה טוב לציבור?

אזי 26 בספטמבר 2013

לתקשורת אין אחריות על הציבור, אבל יש לה אחריות על "התקשורת"
ומה שספורט 5 ווואן עושים (וגם מדור הכדורסל בוואלה) זה להרוס את התקשורת.

אתמול היתה כותרת בספורט 5:
בלעדי! גורמים במכבי בטוחים שטיבי יעזוב בסוף העונה!
מסתבר שיש לו סעיף יציאה לחו"ל ויש כאלה שמעריכים שהוא ינצל אותו. לעומת במכבי עובדים על להחתים אותו על חוזה ארוך טווח.

אם זה לא להחריב את התקשורת, אז מה כן?
כבר הגענו למצב שממציאים סיפורים וידיעות

אריאל גרייזס 26 בספטמבר 2013

הם הורסים את התקשורת כמו שאתה מכיר ואוהב אותה. מבחינתם, אם הם לא יעשו את זה אז הם לא ישרדו וזה יהיה הרס יותר גדול. אני לא מצדיק אותם, רק מסביר איך זה נראה מהצד שלהם. ושוב, אם יש לזה קהל, איזה אינטרס יש להם לעשות משהו אחר? הרס התקשורת? זה לא מעניין אותם

ג'וני 26 בספטמבר 2013

אריאל
מבטיח לך שהרייטינג בספורט יהיה גבוה יותר גם אם הכדורגל לא יקבל יותר מכתבה אחת ליום .

האח הגדול לא קשור במקרה של הספורט
לא חסר סתם תוכניות זבל רגילות(לא ריאליטי) עם רייטינג גבוה

כמו שבמדור החדשות מדווחים על כל נושא כלכלי ,ביטחוני, רצח, אונס וכ'ו וכ'ו אז גם בתקשורת הספורט צריך לסקר ספורט שזה תפקידה היחיד של התקשורת ולא להתעלם מרוב הענפים כאילו שהם לא שייכים למדור .
במעצמות ספורט לא מתעסקים רק בענף אחד או שניים
אצלנו אין בכלל כדורגל ובכל זאת התקשורת מפמפמת אותו כאילו יש בו עניין אמיתי .
הבעיה אצלנו שאנשי התקשורת המתנשאים והחוצפנים חושבים שהם יותר גדולים מהספורטאים עצמם ולכן לא פעם הם שמים את עצמם במרכז הבמה כאילו שהם האישיו פה וזה ממש מעצבן את כולם.

אריאל גרייזס 26 בספטמבר 2013

טוב, זה סתם קשקוש. יש מספרים והוכחות ברורות שכדורגל הוא המושך רייטינג הגדול ביותר בארץ, יחד עם מכבי תל אביב כדורסל. תאמין לי, לא היו כותבים על זה כל כך הרבה אם לא היה לזה רייטינג. התקשורת יודעת טוב טוב מה היא עושה

ג'וני 26 בספטמבר 2013

שטויות, התקשורת הרגילה לחשוב שכדורגל זה הדבר היחיד שיש אבל עובדה שלמוצר הפגום הזה יש רק תלונות וביקורות בלי סוף ולא דבר אחד חיובי.
התקשורת כופה בכח על הציבור לאהוב כדורגל ולכן האדם הפשוט והממוצע שלא מתחבר לכדורגל חושב כמוך שאין מה לעשות כי זה מה שהתקשורת מנסה להראות בכל מקום אם זה בטלוויזיה רדיו בעיתונות הכתובה והאלקטרונית.
אין פה בכלל כדורגל אז על איזה רייטינג אתה מדבר בכלל?
ודי לשקר שכדורסל בארץ זה רק מכבי ת"א
שוב פעם התקשורת מנסה להרגיל את הציבור לחשוב שכדורסל בארץ זה רק מכבי ת"א כדי להתעסק רק בה ופחות בקבוצות האחרות.
הנבחרת יותר חשובה ומעניינת ממכבי ת"א
וגם ראינו שמכבי ת"א פגיעה בליגה.
אנשי התקשורת בארץ חובבנים ועצלנים ולא רוצים לעבוד ולכן חוץ מלייצר כותרות רכילות כדורגל וקצת כדורסל אין לה מה להציע בכלל.

סקאוזר עייף 25 בספטמבר 2013

ארספואטיקה ספורטיבית,
דיון עצמי ורחל מחייכת ולוחשת בקבר:

"2-1 ליברפול על יונייטד בגביע הליגה"

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

אני לא יכול לדבר על כל וואלה ועל עיתונאים בוואלה שכותבים בתשלום, בהחלט יכול להיות שיש מדיניות כזאת.
כשאני כתבתי על פוטבול או כדורסל מכללות בשביל וואלה לא היתה שום מדיניות כזאת, להיפך – הגבתי הרבה מאוד למה שקוראים כתבו והתנהל דיון בסגנון של מה שאנחנו רואים בדה-באזר. כמובן, זה אפשרי רק במקרה של מדור קטן כמו הפוטבול, שאין לך מאות מגיבים אלא כמה עשרות.

ירח אדום 25 בספטמבר 2013

אריאל- כרגיל תענוג!
שתי שאלות:
1.האם יש הבדל מבחינתך כשאתה כותב על ענפים שונים? (אני מתכוון באופן הכתיבה)
2.למה אתה לא כותב יותר על בייסבול? אני מבין די קטן אבל רוצה להבין יותר והסיפורים מסביב לענף הזה הם אינסופיים ומרתקים כמובן.

תודה
שי

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

כמו שעניתי למי ששאל קודם לגבי ההבדל בין כתיבה על פוטבול לבין כתיבה על כדורגל – ההבדל יהיה ברמת המקצועיות שלי באותו ספורט. אם אני כותב על טור דה פראנס, שבו אני מבין קטן מאוד, אז אני אדבר על דברים שמסביב, כמו נושא הסמים. אם אני כותב על כדורגל ישראלי, שבו אני מבין קטן, אני אכתוב בעיקר על דברים שמסביב כמו התנהלות ההתאחדות ולא אנסה לנתח מערכים טקטיים.
כשאני כותב על פוטבול, למשל, שם אני רואה כל שבוע משחקים כבר יותר מ-10 שנים, אז אני מרגיש הרבה יותר שוחה בחומר ואנסה לתת ניתוחים קצת יותר מעמיקים.
לגבי השאלה השניה – זה שילוב של שני דברים. אחד, זה כמות הקוראים הקטנה שיש לבייסבול בארץ. לפעמים אתה מרגיש שאין טעם להשקיע שעתיים בכתיבה של פוסט שיקראו 50 אנשים (בלי לזלזל באותם 50 אנשים). הסיבה השניה היא שעם כל הסיפורים, נראה לי קצת מוזר לכתוב סיפורים שאני כבר מכיר בעברית, כאילו לתרגם אותם בלי לתת זווית חדשה. כאשר יש זווית חדשה, כמו שכתבתי השבוע על פטיט ואיירוד, אז אני אנסה לתת אותה.
מה שכן, אני מבטיח (בלי נדר) לכתוב בפלייאוף. בטח כשהרד סוקס נמצאים בו. דווקא רעיון לעוד יומן אליפות..

red sox 25 בספטמבר 2013

תכתוב על בייסבול כמה שאתה רוצה וכמה שיותר, אבל יומן אליפות – שלא תעיז!!!

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

שכנעת אותי עכשיו, אין סיכוי שאני לא כותב..

יואב דובינסקי 25 בספטמבר 2013

אחלה ראיון לפוסט אריאל.
הפרספקטיבה שלי מתחברת קצת יותר למנחם. אני התחלתי לכתוב לדה באזר בינואר 2011, כדוקטורנט באוניברסיטת אוטווה בקנדה. הרבה מים והרבה טיסות עברו מאז. אני חושב שהיה בזה שילוב של חיבור לספורט ורצון לשמור על קשר עם ישראל. היות ואני מכיר את לוינטל מימי ערוץ הספורט, התייעצתי איתו והוא מייד הפנה אותי לעורך דאז איתן בקרמן ותוך זמן קצת התחלתי לכתוב. אני חושב שמאוד התחברתי לזה שחלק גדול מכותבי דה באזר הם עיתונאים שחיים או לומדים בחו"ל או אנשי מקצוע בעלי תארים מתקדמים שחלקם למדו בחו"ל.
בהחלט אני רואה בדה באזר מקום אליטיסטי ואני מקווה שהוא יישאר כזה. זה החן שלו בעיני. אני דווקא חושב שלהגדיר אותו כמתנשא יעשה לכולנו עוול, היות ולדעתי כל הכותבים עונים בשמם לטוקבקים ומתכתבים בגובה העיניים. אני אוהב את המקום האליטיסטי הזה.
אני חושב שבאופן כללי האווירה בין הכותבים מאוד חיובית ומפרגנת והרבה מזה בזכות התחושה שאנחנו באים להעביר שיח בטונים אחרים, מכובדים, רגועים ואינטיליגנטיים יותר. הרבה גם בזכות האווירה הנעימה שבקרמן השרה בזמנו וכיום בני תבורי או כפי שאני מגדיר אותו, הג'יימי קראגר שלנו.
את דורפן יצא לי לפגוש כשעבדתי בערוץ הספורט, אבל רק באולימפיאדת לונדון הבנתי מה זאת התופעה הזאת וכמה ידע יש בבן אדם. נדיר שאני מגיע ל5-6 תשובות בחידון שלו. יואב בורוביץ' ואני גם עבדנו ביחד, אני מאוד מחבב אותו ובדרך כלל מאוד מסכים עם הנרגנות שלו. אני מאוד אוהב לקרוא את חיים שדמי, שכל טור שלו צובט לי בלב וממלא את עיני בדמעות מרוב צחוק (מי שלא קרא את מיג'ור, מיג'ור, מיג'ור זה מאסטרפיס. וגם הטור על ההזמנה לחתונה של שטראובר). בכלל, כמעט ולא עובר יום שאני לא קורא בו לפחות טקסט אחד בדה באזר.

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

אתה צודק, יכול להיות שמתנשא זה לא ההגדרה הנכונה בגלל שכולנו מתכתבים עם הקוראים שלנו. התכוונתי למה שאתה אמרת – מקום שכותב על ספורט ברמה גבוהה ולא מוכן להתפשר על זה.
אני כמובן גם מאוד אוהב את מה שקורה בין הכותבים.

פורד פרפקט 25 בספטמבר 2013

נהדר, נהנה מאד לקרוא אותך ותמשיך ככה.

אלון 25 בספטמבר 2013

בתקופה שכתבתי מדי פעם יצא לי לפגוש עיתונאית ישראלית שבאה לעשות כתבה על הבוס שלי לשעבר. דיברתי איתה על כמה כיף זה לכתוב. היא אמרה שעד שהיא התחילה לקבל כסף על כתיבה היא מאוד נהנתה וכתבה המון, ברגע שזה הפך לפרנסה היא כתבה רק בשביל כסף ואיבדה הרבה מההנאה.

דיברת על מאות ואלפי קוראים בדה באזר ואותי זה מאוד מסקרן. אותך ואת אברהמי ודורפן קראתי עוד לפני דה באזר שהכל היה מאוד קטן. יש מצב שאנחנו נקבל סטטיסטיקות על התנועה באתר. בכל זאת משפחה…

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

לא יודע כמה אני רשאי לענות על השאלה הזאת, אולי זה יכול לפגוע בכל מיני הסכמים שיש לנו עם ערוץ הספורט. אם בני ירצה הוא יענה

עידו גבעון 25 בספטמבר 2013

וואו, יצא לך מאסטר פיס!

אסף THE KOP 25 בספטמבר 2013

גרייזס,

למרות שאתה מעצבן אותי לפרקים, נראה לי שאתה כותב מהלב ובכוונה אמיתית.

תמשיך.

ניב 25 בספטמבר 2013

אני יכול להגיד שבדה באזר אני בעיקר נהנה מהטורים שלא קשורים לספורט ולפוליטיקה של הספורט. לדעתי יש יותר מדי כדורגל ויותר מדי כתיבת "אוהדים" שזה קצת חורה לי, כי אם יש מקום לעיתונות ספורט טובה, זה אמור להיות המקום. אבל, זו רק דעתי, והדבר הכי טוב פה היא רמת ואיכות התגובות שמצליחה לא להתדרדר לביב שופכין.
אריאל, מכיוון שככה נפתחת, יש לי שאלה. בתור כותב, אתה לא חושב שהיית יכול לכתוב הרבה יותר אישי, משוחרר וחף מאגו אם היית כותב בעילום שם או בשם בדוי?

עידוקוליס ליפשיץ 25 בספטמבר 2013

מי אמר לך מה שמו האמיתי ומה באמת הסיפור שלו? ;)

ניב 25 בספטמבר 2013

אני חושב שאם מישהו משתמש בשם "אריאל גרייזס" כשם העט שלו מגיע לו פוליצר. :)

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

טוב, יותר מדי כדורגל זה בעייתי – כדורגל זה הספורט הכי פופולרי בעולם.
כתיבת אוהדים – עוד פעם, הכתיבה פה היא לא של עיתונות, אין לנו שום כוונה כזאת, אלא להיפך. באמת לעשות את זה כתיבה אישית.
לגבי השאלה שלך – לא נראה לי. אני זוכר מעט מאוד פעמים שהגבלתי את עצמי כי מישהו שאני מכיר יכול להגיד לי משהו. זה נכנס לאותה קטגוריה של מה שדיברתי, שכתיבה היא מפחידה משהו – כן, אנשים שאני מכיר עשויים ללמוד עליי דברים שהם לא ידעו. אבל זה חלק מלכתוב, אני מאמין.
אני בטח לא מאמין בכתיבה בעילום שם, אלא אם באמת אתה חושף דברים פנימיים, כמו שיגרמסטר עשה בזמנו

ניב 26 בספטמבר 2013

מדהים עד כמה כתיבה באה לכל אחד ממקום אחר.
אצלי היא כמו רפלקס הקאה. מצטבר לחץ, אני מוציא מוציא מוציא- אם זה תלוי בי אז אפילו בלי סימני פיסוק- והרגשת שחרור כמעט אורגזמית כשזה מסתיים המלווה ב'איכס אני עשיתי את זה?' וניקוי תוך הסתכלות לצדדים שאף אחד לא יראה.
לדוגמא לפני כמה שנים הייתי מובטל לכמה חודשים והחלטתי לכתוב ספר. בלי תכנון, בלי רעיון, פשוט לכתוב. התהליך עצמו היה מרתק. הספר התחיל ממילה והפך לישות חיה שהשתלט על חיי ועל חיי אשתי. הרגשת הסיפוק כשכתבתי את המשפט האחרון היתה עילאית. הכי טובה שהרגשתי בחיי. אך כשהסתיימה לה האורגזמה והחלה מלאכת העריכה גיליתי שאני לא מסוגל לקרוא אותו רצוף, כל שינוי של מילה מלווה בכאב אדיר וההרגשה של לתת למישהו אחר לקרוא היתה כמעט חרדתית.
כתיבה עיתונאית, או פסאודו עיתונאית, היא מעט קלה יותר כי אתה יכול להוציא את עצמך ממרכז ההתרחשויות ולתאר סיפור של מישהו אחר, אך אני בהחלט יכול להבין סופרים (ועיתונאים, אם כי זה לא פוטר אותם מאחריות על המילים שהם כותבים) שמעדיפים לכתוב תחת שם עט בדוי.

ג'וני 26 בספטמבר 2013

ענפי הספורט הפופולרים בעולם הם האתלטיקה שחייה כדורסל והתעמלות.

את הכדורגל אף אחד לא סופר באולימפיאדה ארוע הספורט הגדול והפופולרי בעולם ולכן כדורגל לא יכול אפילו להיחשב כספורט ובטח לא פופולרי למרות שמשחק במשחק פשוט ונגיש.
גם לקריקט יש מיליארדי צופים אבל עדיין קריקט לא ספורט עולמי ולכן פופולרי הוא לא.
מה גם שנשים לא אוהבות כדורגל ואותן כן צריך לספור כי יש יותר נשים מגברים בכדור הארץ.

זיק 26 בספטמבר 2013

היכולת שלך להתעלם מעובדות היא לא פחות ממופלאה.
היית יכול להיות פוליטיקאי נהדר.

פשוט 25 בספטמבר 2013

פוסט מאד מקורי מעניין..אז קודם כל מברוק..
ויש לי איזה שאלה קטנה, עם אנחנו כבר ברוח החג והפוסט,שכולם אורחים ואושפיזין ושואלים שאלות.
אם אני אצא מנקודת הנחה, לפי מה שכתבת בפוסט, שחשוב לך הפידבק של הקוראים ומשם מגיע הצורך לפרסם את הדברים שלך ולא להשאיר אותם "במגירה" (מה שמרגיש לי מאד הגיוני אגב),אז רציתי לדעת אם המקום שבו יתפרסם הפוסט שלך ישפיע על צורת הכתיבה שלך והפירסום שלו בכלל, ואני יסביר, כי ברור לי שלכתוב לעיתון דיווח על משחק או מחזור מסוים זה לא כמו לכתוב בלוג אישי פה.
אבל, לדוגמא, אם לא הייתה לך את הבמה של דה באזר כרגע, שנותנת לך חופש לכתוב על כל דבר שתרצה, האם עדיין היית כותב את אותם פוסטים ומפרסם אותם בפייסבוק למשל? או בתור אורח בבלוג של מישהו אחר?
או אם להיות יותר בומבסטי, האם הפירסום של הכתיבה "בוער" בך כרגע, או שזה מקום שנוח לך לברוח אליו היום, כשיש לך את הבית הזה פה, בדה באזר?
חג שמח..

אריאל גרייזס 25 בספטמבר 2013

קודם כל, חשוב לי להבהיר שהפידבק של הקוראים הוא לא הסיבה לזה שאני מפרסם דברים – אבל הוא בונוס מאוד נחמד.
הבעירה של כתיבה היא יותר גדולה מאשר של פרסום, אבל כמו שאמרתי – אני לא מאמין בכתיבה בלי שמישהו קורא את זה. זה קצת אוננות, שזה נחמד – אבל לא כמו הדבר האמיתי.
לגבי השאלה שלך – התשובה היא פשוטה – עוד לפני דה באזר, זה היה בלוג עצמאי. כלומר, כן, בוער לי לפרסם, הייתי בבלוג עצמאי בערך שנה וחצי לפני שהצטרפתי לדה-באזר, שם זכיתי ליותר חשיפה שזה נחמד מאוד. גם לפני כן כתבתי כמה שנים טובות בוואלה, אבל מה שאתה מדבר עליו זאת הסיבה שעברתי לבלוג עצמאי – הרגשתי שיהיה לי קל יותר לבטא את עצמי במקום שאני אוכל לכתוב מה שאני רוצה

רועי ויינברג 26 בספטמבר 2013

הראיון מרתק, ברשותך יש לי עוד כמה שאלות:

1)כתיבה, לפי דעתי, היא אומנות, וכל אמן מגיע לסגנון יחודי משלו, שמבדיל אותו מבין שאר האמנים באותו תחום. מה הוביל אותך, מלבד ההכרה שאותו חיבור שלך היה מושלם מדי, לסגנון הכתיבה שלך?

2) אתה ציינת את ההבדל בין כתיבה בתשלום לכתיבה בהתנדבות. אתה חושב שיש הבדל בין סגנון הכתיבה בתשלום לכתיבה בהתנדבות, מבחינת הרמה של הכתיבה?

3) יש לא מעט כותבי ספורט (ואני ביניהם), שמלבד התחביב והאהבה העצומה לספורט, משתמשים בכתיבה כסוג של אקספיזם, דבר אשר חיוני לכל אדם ברמה מסוימת. כמו כן, בכתיבה חובבנית גם יש רצון לשתף את דעתך עם אנשים אחרים. מלבד זה, וחוץ מזה שכתיבה זה תחביב ממכר, אתה מרגיש שיש לך עוד מטרה כאשר אתה כותב מאמר?

4) אחד הדברים הכי יפים בכתיבה ללא תשלום, היא שאתה כותב רק כאשר יש לך נושא מעניין לכתוב עליו, או אם יש פרוייקט מסויים שאתה חושב שאתה יכול לתרום לו. האם יש מקום ספציפי (או פעילות ספציפית) שבו (או במהלך הפעילות) אתה מצליח לקבל רעיון טוב למאמר, או מתרכז יותר טוב במהלכו?

אריאל גרייזס 26 בספטמבר 2013

אלו שאלות מצוינות. אני אגיד מראש שאני לא בטוח שיש לי את כל התשובות. אבל אני אנסה.
1. אני מסכים איתך שכל אמן מגיע לסגנון משלו – אני רק לא בטוח שאני יכול להחשב לאמן, בדיוק מהסיבה הזו. הסגנון שיש לי היום, קודם כל – אני לא בטוח שהוא מגובש לחלוטין (וזה בסדר), אבל אני חושב שמה שהוביל אליו הוא בעיקר כמות הדברים שקראתי (ואני קורא אובססיבי כמעט) יחד עם התנסות בכתיבה. אני יודע בודאות שהסגנון שלי היום הוא לא כמו שהוא היה לפני 5 או 10 שנים (לפעמים אני מתבייש בעצמי כשאני קורא דברים שכתבתי מזמן. יכול להיות שזה בהחלט יקרה גם בעתיד כשאני אקרא את מה שאני כותב עכשיו). זה בעיקר ניסוי וטעיה. אם כתבת משהו ואחרי זה הוא נראה לך משעמם או לא מקורי או סתם "לא אתה", אז אתה מנסה לשנות, עד שאתה מגיע למשהו שמוצא חן בעיניך. לדעתי זה תהליך שאף פעם לא נגמר, קצת כמו אבולוציה.
2. האמת היא שאני לא יודע, כי אף פעם לא כתבתי בתשלום. לפי מה שאני קורא באתרי אינטרנט ובעיתון, אני לא בטוח שהיום הרמה היא גבוהה יותר כשמישהו כותב בתשלום. ההבדל העיקרי מבחינתי זה שהכתיבה בלי תשלום יכולה להיות הרבה יותר אישית. קשה לי להגיד אם זה יותר או פחות איכותי, זה באמת עניין של טעם של הקורא.
3. כל הדברים שאמרת הם נכונים גם לגבי. אבל אני חושב שהמטרה העיקרית שלי בכתיבה של משהו, במיוחד על ספורט, זה שזה כיף לי. אני אוהב לכתוב, אפילו אם אף אחד לא יקרא את זה. שזה קצת מצחיק, כי כתיבה מבחינתי הרבה פעמים היא גם משהו שמאוד קשה לי. אני מסוגל תוך כדי כתיבה לעבור לפייסבוק או לדואר שלי או לעבודה, רק כדי לא לכתוב. תגיד לי אתה אם זה קורה גם לך, שאתה גם נהנה לכתוב וגם סובל מזה?
4. ריצה זה בהחלט מקום אחד. המוח נקי ויש לי זמן לחשוב. אם כי, אני חושב, בזמן הריצה זה המקום שבו אני מפתח את הרעיון בדרך כלל ולאו דווקא חושב עליו. אבל אין ספק שהריצה היא נהדרת מבחינתי, יש טורים שלמים שכתבתי בראש בזמן הריצה. חוץ מזה, אני חושב שמרבית הרעיונות באים תוך כדי צפיה באירועי ספורט. משהו ששדר אומר, למשל. או קריאה של מאמר על ספורט, שגורם לי לחשוב על משהו אחר. אני יכול להגיד בודאות שבמקלחת לא בא לי כנראה אפילו רעיון אחד.. :-)
מקווה שעניתי

רועי ויינברג 26 בספטמבר 2013

תודה על המענה :)

להרבה מאוד אמנים גדולים לא היה סגנון קבוע משלהם, והם השתנו כל הזמן (אצל חלק מהם, כמו פיקאסו או דיוויד בואי, זה מה שהופך אותם לגדולים, הורסטיליות). אנסה ליישם את הקריאה המסיבית, גם של טורי ספורט (טורים זרים, אבל גם יש טורים ישראליים ברמה גבוהה, כמו מה שיש פה והטור של אלון עידן בהארץ). אני לא חושב שיש הבדל מבחינת הרמה (תראה כתבים מעולים שכותבים בהתנדבות ואת קופמן ופרימו שכותבים בתשלום), אלא מבחינת הפתיחות, כפי שציינת.

זה קרה לי הרבה פעמים, שהתחלתי לכתוב ובאמצע פשוט נתקעתי, וההמשך יצא הרבה פחות טוב מההתחלה. אני אנסה את הטיפ עם הריצה, או עם הקריאה של המאמר ספורט/ראיית אירוע הספורט. תודה :)

גיל 26 בספטמבר 2013

אבל מה עם התייחסות לשובר שורות? בעונה האחרונה כל פרק הוא יצירת מופת קטנה והיא מעלה אותה לגבהים שרק הסופראנוס אולי הייתה בהם.

אריאל גרייזס 26 בספטמבר 2013

לא ראיתי אף אחד מהפרקים, אני שומר את הכל כדי לראות בצפיה מרוכזת. נא להאזר בסבלנות ולא לספלייר!

גיל 26 בספטמבר 2013

לא אספיילר אבל אני ממליץ לך לראות כל פרק ביום אחר כדי לשמר את ההנאה יותר זמן.

ירוק 26 בספטמבר 2013

ּּּּ+1. פשוט מדהים. עצוב כל כך שנשאר רק עוד פרק אחד.

אריאל – נא לראות כמה שיותר מהר! (גם בשבילך, אבל גם כדי שתוכל לכתוב על זה…)

ובכלל, סיכום האמי היה יכול להיות נחמד.

ופוסט מאד מעניין, אגב.

אריאל גרייזס 26 בספטמבר 2013

זאת חלק מהסיבה לדחיה הזאת, הרצון לדחות את הקץ

סימנטוב 26 בספטמבר 2013

קרה לך שהדעה שלך השתנתה תוך כדי הכתיבה?

אריאל גרייזס 26 בספטמבר 2013

שאלה יפה. כן, לא הרבה, אולי פעמיים או שלוש אבל כן

אזי 26 בספטמבר 2013

ראיון עם עצמך. אהבתי. מעולה!

כתבת שאתה לא רוצה שדה באזר יתפתח כי זה הקסם שלו. אתה לא חושב שהוא הולך וגדל מבחינת כותבים (ואני מניח שגם מבחינת קוראים, למרות שאין לי מושג מה המספרים) והאתר עצמו צריך לעבור עוד איזה שדרוג.

אני יודע שכולם (או כמעט כולם) פה עובדים בחינם ולכן אי אפשר לבקש שום דבר מאף אחד. אבל זה אתר שמביא משהו אחר לספורט הישראלי ומגיע לו הרבה יותר.
נתת את kick לדוגמה, אבל זה לא אותו דבר, כי בעוד שבשני האתרים אין עורך, לדה באזר מגיעים רק אנשים שיודעים לכתוב בעוד שקיק הוא עוד אכסנית בלוגים שהטוב מתערבב בו עם החובבנות.

אריאל גרייזס 26 בספטמבר 2013

לא אמרתי שאני לא רוצה שהוא יתפתח, אמרתי שאני לא רואה אותו מתפתח. אני חושב שכמות הקוראים די קבועה ופוטנציאל הגידול הוא לא גדול (לצערי).
זה נכון שקיק הוא אתר חובבני לגמרי אבל אני חושב שהוא משתלב יפה במגמה של תוכן קוראים. אם התקשורת לא יכולה לכשות את העבודה, אנחנו נעשה אותה. מהבחינה הזאת אני חושב שקיק משלים יפה את דה באזר ואני כמובן מברך על כל כתיבת ספורט ששוברת את הסדר הנוכחי הבעייתי

נתן העזתי 26 בספטמבר 2013

הציטוט של בורחס היה זכור לי קצת אחרת, פחות "פתגמי", וגם חשבתי שאני זוכר משהו על פרשנות. אז בגלל שאני מאד אוהב את בורחס וממילא הוא על המדף בדקתי והנה המקור (בתרגום ברונובסקי):
"טירוף מייגע ומדלדל הוא חיבורם של ספרים רחבי יריעה, הרחבת הדיבור על פני חמש מאות עמודים אודות רעיון שלהצגתו המושלמת בעל פה די בדקות אחדות. דרך פעולה טובה יותר היא לדמות שספרים אלו כבר קיימים ולהציע סיכום, פרשנות".

אריאל גרייזס 26 בספטמבר 2013

לא יודע אם אתה מכיר, אבל יש ספרון מהסדרה של האוניברסיטה המשודרת של גלי צהל, שעוסק כולו ביצירתו של בורחס. אם אתה לא מכיר ואוהב את בורחס, אז מומלץ בחום.
הניסוח היה כמו שזכרתי אותו, כמובן, מסתבר שעשיתי ואריציה משלי עליו. עכשיו אני מתבאס שטעיתי

נתן העזתי 26 בספטמבר 2013

אל תתבאס :). מכיר ואכן ספר מוצלח. אם כבר המלצות, אז אם אתה אוהב סיפורים קצרים ולא מכיר, נסה את "האפוקריפים ההולנדיים" של זביגנייב הרברט. גם אחד האהובים עלי.

אלון רייכמן 26 בספטמבר 2013

אריאל, תענוג.
מה שמדהים הוא, שחלק גדול מהדברים שכתבת כאן משקפים אחד לאחד את החששות, המחשבות, התהיות והרעיונות שלי. העניין הזה של המפלט שבכתיבה, שעבורי הוא סוג של צורך (בייחוד אם יש נושא או רעיון שבוער לי לכתוב עליו), החשש לא להיות מקורי או מעניין מספיק, לא לדייק בעובדות או להיות חשוף לאיזו ביקורת לא נעימה.
מצד שני, זה בדיוק הכיף. ההתרגשות הזו כשאתה כותב על משהו שממש מעניין אותך, או קרוב אליך, או חשוב לך. הציפייה לפידבק מהקוראים והתגובות שלהם – שלעיתים קרובות מובילות לדיון לא פחות מעניין, ולעיתים אף יותר, מהפוסט עצמו.
או במילים פשוטות – להשמיע את הקול שלך, באופן הכי חופשי, ולשמוע מה יש לאחרים להגיד על זה.
מהבחינה הזו, עבורי, דה באזר – על שלל כותביו, קוראיו ומגיביו, הוא האכסניה המושלמת עבורי.

בני תבורי 26 בספטמבר 2013

מספר פעמים חזרה בתגובות כאן האמירה (בהתייחס לדה באזר): אתר אליטיסטי. למה הכוונה?

austaldo 26 בספטמבר 2013

כשמסביב הכל צהוב דוחה ומגעיל, אז מקום שבו כותבים מתוך אהבה לספורט בצורה נקייה ומיקצועית נחשב לאליטיסטי. כן, זה עצוב.

אריאל גרייזס 26 בספטמבר 2013

אני לא חושב שזה רק זה. מקום שבו פוטבול, למשל, מקבל סיקור מעבר לכל פרופורציה לעניין שיש בו בארץ, מראש פונה לסוג קהל מסוים. אבל השורה התחתונה היא פשוטה – דה באזר לא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, זה סוג של אליטיזם, לאו דווקא במובן השלילי של המילה

austaldo 27 בספטמבר 2013

על זה בדיוק אני מדבר – אתה מתייחס לפנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר כאל משהו נורמלי, כאילו ככה זה צריך להיות. אני לא.

אני חושב שהדבר היחידי שקצת "אליטיסטי" בדה-באזר זה הטור על השחמט של אייל סגל – רבאק, אני אמנם לא כל כך משחק עכשיו אבל יוצא לי מדי פעם לשבת על מישחקים עם תוכנות שחמט מקצועיות ועד גיל 15 שיחקתי שחמט תחרותי ועדיין אני צריך להשקיע קצת בכדי להבין את הניתוחים שלו, זה לא משהו שאני יכול לקרוא ככה ברקע.

אתה יודע מה בשבילי ההשג הכי גדול של דה-באזר? לא הפוטבול, לא הטורים הניפלאים של דורפן, לא הטורים המאוד מרגשים של אברהמי או בני תבורי, וגם לא הטורים של יואב דובינסקי שהחזירו לי את התיקווה שיום אחד יהיה בישראל ספורט אולימפי אמיתי. כמו שאתה יודע, ביני ובין הכדורגל הישראלי יש גט כריתות כבר כמעט 20 שנה ופתאום אני מוצא את עצמי מציץ בטורים של טל בן יהודה, פרוסנר או אלפסי וקורא על פאקינג כדורחרא. אם הצלחתם לעורר בי איזשהו חלקיק של עיניין מחודש בכדורחרא אז כניראה שאתם ממש ממש טובים.

גיל 26 בספטמבר 2013

בעיניי מדובר באנשים שכותבים על המסביב של הספורט ולא מדווחים על משחקים כמו שעושים בעיתונים מי לכלך על מי. הם שמים את הספורט בקונטקסט תרבותי והיסטורי (מי יותר, מי פחות) ולא מנסים לעורר פרובוקציות בכוונה. למשל, לא תמצא פה כמעט רשימות בסגנון של 10 הקאמבקים הגדולים בכל הזמנים.

wazza 26 בספטמבר 2013

בני בתור קיבוצניק אתה כבר אמור להיות רגיל שמכנים אותך אליטיסט

בני תבורי 27 בספטמבר 2013

wazza,
עלית בדיוק על הנקודה ממנה נבעה השאלה שלי. איכשהו יצא שהמושג "אליטיזם" קיבל קונוטציה שלילית בדיאלוג הישראלי. ההתייחסויות של austaldo, של גרייזס, של גיל ושלך הבהירו את העניין.

יניר 26 בספטמבר 2013

ולא נותר אלא להודות על הכתיבה ועל החשיפה

Abe 26 בספטמבר 2013

Red Sox, you want baseball? go to Less and he has end of season baseball

זיק 26 בספטמבר 2013

אריאל,
הרעיון של ראיון עצמי הוא נהדר בעיני, וכתבת אותו חינני מאוד.
בכלל, אני תמיד מקנא באנשים, שמסוגלים להוציא את המחשבות שלהם לשורה הכתובה.
זו יכולת שנראה לי שלא מוערכת מספיק בימינו.
לא פעם מצאתי את עצמי כותב, ומיד בסיום הכתיבה הפער בין מה שרציתי להביע ובין התוצאה הסופית, גרם לי למחוק את הטקסט.

יש לי שאלה שאני מניח שהתשובה אליה היא בעיתית.
האם יש נושאים שאתה נמנע מלכתוב עליהם?
רק להבהיר, אני לא מתכוון לנושאים שאתה לא מרגיש מספיק בקיא בהם.

אריאל גרייזס 26 בספטמבר 2013

כמובן, לא תראה אותי מנתח את משחק העונה בליגת העל או את המשחק האחרון של נבחרת ישראל בכדורגל כי אני לא מרגיש בזה בקיא מספיק ובדרך כלל זה גם לא ממש מעניין אותי. ב-nba אני אכתוב כמעט תמיד רק על בוסטון כי רק אחריה אני עוקב מספיק. על כדורסל מכללות עם הייתי כותב המון אבל בשנים האחרונות הרבה פחות כי אני לא כל כך עוקב

זיק 26 בספטמבר 2013

השאלה לא כוונה לנושאים שאתה פחות בקיא בהם, אלא יותר נושא ריגשי או משפחתי למשל.

אריאל גרייזס 26 בספטמבר 2013

הא, פספסתי את החלק האחרון. אין לי איזה דברים שמראש אני אומר – על זה אני לא כותב. מצד שני, יש דברים שאני לא אחלוק אם לא נוח לי עם החשיפה הזאת. אני לא טוטאלי לגמרי. אני מעריך מאוד את היכולת של זאב אברהמי לחשוף את הכל, לא בטוח שהייתי מסוגל לעשות את זה

איקו 26 בספטמבר 2013

איש יקר,
איך יכול להיות שדה באזר מתעלם מארועי השבוע עם מה שעשו לכפר סבא ופשיטת הרגל של מוסדות ההתאחדות והעומד בראשה…

אריאל גרייזס 26 בספטמבר 2013

אם היה סיכוי כלשהו שאני אחזור אי פעם לחיק הכדורגל הישראלי, הוא אבד לבלי שוב אתמול. אי לכך ובהתאם לזאת, אני לא רואה שום סיבה לבזבז פוסט על הפסידו ספורט הזה.
אלון רייכמן התייחס, דרך אגב

shohat 26 בספטמבר 2013

יופי של ראיון/רעיון. מענין מאד.

7even 27 בספטמבר 2013

תמיד כיף לשמוע.
אני חושב שהעובדה שהשיח על פוטבול מאד עירני כאן,
זה מה שגורם לערוצי הספורט שלנו ליותר שידורים מהליגה המעניינת בעולם.
כולי תקווה שזה יזלוג גם ל NBA, ולא רק בפלייאוף.
כשהודיעו שאין יותר איספיאן מאד חששתי והערוץ עדיין חסר לי מאד.
שמחתי לראות שערוץ הספורט סגרו חור ענק. שאפו.

כמה שאלות:
1. לאן אתה חושב שהולכים הפטריוטס ערב פרישתו של בריידי?
2. לפני שנה דיברו על כך שיש יותר מדי קבוצות חלשות בליגה
ועד לפני כמה שנים דיברו על האם הפטריוטס יריצו תוצאה ולא האם ינצחו,
מה לדעתך גרם לשינוי? כי לדעתי הרמה עלתה פלאים.
3. אז איפה עדיף לגור? פה או אצל הדוד סם? ומה הסיבה שעזבת לשם זמנית בזמנו?

אריאל גרייזס 27 בספטמבר 2013

אני לא חושב שהרמה עלתה. הפטריוטס פשוט פחות טובים. איפה הם ילכו בלי בריידי? תלוי אם יהיה להם ק"ב טוב או לא. בלי ק"ב טוב אתה לא יכול לעשות כלום בליגה.
איפה עדיף לגור? החיים הרבה יותר נוחים שם, אין ספק. גרתי שם בנסיעה מטעם העבודה. אבל אני לא חושב שהייתי יכול להשאר לגור שם. לא בגלל שלא עדיף לגור שם, הכל הרבה יותר קל. אבל אני שייך לפה, מה לעשות

Comments closed